איך הופכים עם לעב”ם

איך הופכים עם לעב”ם

פרופ’ יוסף קלאוזנר (1934)
24.01.2008 17:56
איך הופכים עם לעב"ם


מה אדוני רוצה? – ב”סיפורי המקרא” כמעט בכל שורה ושורה נזכר שם “אלו-הים” – ומהיכן תבוא ההתלהבות?

– ובקבוצה אחרת לימדו לילדים יותר גדולים את סיפורי הנביאים ועמדו במלכות דוד בן ישי. והמורה באר לילדים בני אחת-עשרה, שתים-עשרה, שהמלך דוד היה אכזר ומדד בחבל את המואבים, “שני חבלים להמית”, ואת בני עמון שם “במגזרות ברזל”, וגזל ארצות לא לו.



 ב”ה

 

איך הופכים עם לעב”ם

  

 

תהלים פרק קלז

 

(א) עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן:

(ב) עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ:

(ג) כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן:

(ד) אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְדֹוָד עַל אַדְמַת נֵכָר:

(ה) אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי:

(ו) תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי:

(ז) זְכֹר יְדֹוָד לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ:

(ח) בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ:

(ט) אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע:

 

ביום ששי אחד נפתחה הדלת ונכנס אדם צעיר, יהודי גרמני על פי מראו ודיבורו, ופניו קורנים משמחה פנימית.

נכנסתי בשיחה עמו. הוא רב ומורה בקהילה יהודית קטנה סמוכה לפראנקפורט ע”נ מיין, ובא בפעם הראשונה לראות את הארץ. לא היה ציוני, אך מה שסיפרו על הגדולות והנפלאות, שעשו היהודים בארץ עורר אותו לבוא ולראות בעיניו את הארץ הקמה לתחיה. והנה, מה שראה עולה על כל ששמע. נפלאה היא תל-אביב, נשגבת היא ירושלים, העתיקה והחדשה כאחת, ומדהימים ממש הם ההישגים הגדולים של המושבות והקבוצות, שמסביב לטבריה וצפת – וישוב למקומו מלא רשמים גדולים ומלא התלהבות ציונית.

מובן ששמחתי על מצב-רוח זה של יהודי רחוק שנתקרב, וכל שעות המנוחה בשבת סיפרתי לו טובות על כל הנעשה בארץ. אף במלה אחת לא רמזתי על הצדדים השליליים שבישובנו.

ביום הראשון נסע לעמק יזרעאל ומשם הגיע עד ראש פינה ולאחר שישה ימים חזר לטבריה. והנה הוא נכנס – ופניו קודרים ורוחו הטובה סרה מעליו.

         מה אירע? – שאלתיו.

         אל ישאלני אדוני – אמר בעצבות.

         אף על פי כן… – האצתי בו.

לא נעים לי לדבר. הייתי בכמה קבוצות מסביב לטבריה. ובתור מורה התעניינתי בלימוד התנ”ך. והנה בקבוצה אחת לימד המורה את “סיפורי המקרא” – ואף הוא ואף תלמידיו – ילדים וילדות בני תשע ועשר – היו מרושלים, אדישים, למדו בלא התלהבות, בלא רוח-חיים, והרי אין סיפורים נאים ונעימים לילדים כסיפורים של ספר-בראשית. המתנתי עד גמר השיעור ושאלתי את המורה בחשאי, מפני מה אין שום התלהבות בלימוד מעניין לילדים זה. המורה נתרתח כולו:

          מה אדוני רוצה? – ב”סיפורי המקרא” כמעט בכל שורה ושורה נזכר שם “אלו-הים” – ומהיכן תבוא ההתלהבות?

         ובקבוצה אחרת לימדו לילדים יותר גדולים את סיפורי הנביאים ועמדו במלכות דוד בן ישי. והמורה באר לילדים בני אחת-עשרה – שתים-עשרה, שהמלך דוד היה אכזר ומדד בחבל את המואבים, “שני חבלים להמית”, ואת בני עמון שם “במגזרות ברזל”, וגזל ארצות לא לו.

והמורה היהודי הגרמני הוסיף בחימה כבושה:

         יאמר נא לי אדוני את האמת, אם כך מחנכים דור יהודי בארץ מה איכפת לי אם ישלטו בה ערביים או נוצרים? – לא אלה ולא הללו ימאסו בשם אלוקים שבתורה ויחללו את כבודו של דוד מלך ישראל, שהמשיח נקרא על שמו, בדברי גנאי כאלה. וכלום “גזענים” אנו, שתהא בעינינו חשיבות, שיהיו בארץ ישראל יהודים על פי מוצא בלבד?

לא הסכמתי לדברי המורה, אבל כבשתי את פני בקרקע.

ואז זכרתי סיפור “נאה”, שסיפר לי אחד מתלמידי הותיקים.

יש במצרים ערבי, תלמיד של האוניברסיטה הדתית המצרית “אל-אזהאר”, שמוצאו מירושלים והוא יודע עברית ומדבר בה כיהודי גמור. ואפילו תרגם חלק מ”ממגילת האש” של ביאליק לערבית. פעם בא לירושלים, לשם ביקור. נטפלו אליו אנשי “ברית שלום” וביקשו אותו שירצה לפניהם בעברית על הספרות הערבית של עכשו. הסכים והרצה הרצאה בעברית נאה, שבה הרבה להלל ולשבת ולפאר ולרומם את הספרות הערבית החדישה. ההרצאה, כמובן, מצאה חן בעיניהם של אנשי “ברית שלום”, ובקשו ממנו שיחזור עליה במקום אחר. היכן?- מובן, ב”עמק ארץ תפארת”. הסכים הערבי להרצות בנהלל. שכרו בשבילו טאקסי ובא לנהלל.

                                                                        

והנה, רק ירד מעל הטאקסי, ניגש אליו נער יהודי, בן נהלל, נער בן אחת-עשרה, שתים-עשרה, לערך, ופנה אליו בשאלה:

         מנין אתה?

הערבי תמה על ה”נימוסים” המשונים של נהלל; ילד מעז לפנות בשאלה אל אדם מבוגר, שהוא רואה אותו בפעם הראשונה, אף על פי כן השיב לו הערבי לפי תומו:

         מירושלים עיר-הקודש.

אז שילב הנער היהודי את שתי ידיו לאחוריו, ובחוצפה יתרה אמר:

          גם אתה צבוע? גם אתה מדבר על “קודש”? – רק צבועים מדברים על “עיר הקודש”!

הערבי נדהם למשמע אזניו. ובמשך חדשים לא היה יכל להירגע. והיה שואל שאלת-תם:

אם אין שום קדושה לירושלים, הרי אין קדושה לארץ ישראל, בכלל, ולמה לא ילכו היהודים להתיישב בארץ אחרת, למשל, במאדאגאסקר, בסאן דומינגו או בבירוביג’אן?

ומי מאתנו יודע להשיב תשובה על כך? – – –

מאז נעשיתי המתנגד הקיצוני של החינוך המפורד, שכתבתי נגדו כמה וכמה מאמרים ונאומים (עיין בייחוד מאמרי “חינוך מפורד – אומה מפורדת” ב”המשקיף”, ת”ש, גליון 416).

 

מחברת עברית שהוכנה ע”י פליקס גולדשמידט

Mézières en Brenne (France)

1942

עבור בנו שמואל-רנה בן השש. בן דודי בשניה, שהעביר לי מצגת נפלאה זו בדוא”ל (כאן רק חלק).

כך חינכו ילדים יהודים בגולה, בארץ ישראל הוציאו אותם לשמד, באירופה להשמדה. התוצאה זהה! אין יהודים!

 

 

                    מחברת זו נרשמה בעיצומה של ה”שואה”

 

 

        

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר