מקורותיי בכנסת טוענים, שתחרות עיקשת ניטשת בין כמה חברים על התואר “הטיפש ביותר בחברי-הכנסת”.

המועמד שלי הוא מתן וילנאי, סגן שר הביטחון, שהותיר רושם רב על ההיסטוריה הישראלית בכהנו כשר הכדורגל. וילנאי ראוי לתואר בגין שתי אמירותיו בסוף-השבוע שעבר – 

* “כמה כבר אנשים נהרגו באשקלון?” הוא אמר לרס”ן במילואים, תושב אשקלון, שתמה על תגובת הממשלה לירי הרקטה על עירו.

*  ל”קול ישראל” הוא אמר, שייתכן כי מרוואן ברע’ותי ייכלל ברשימת האסירים הפלשתינאיים, שחמא”ס ידרוש תמורת גלעד שליט.

מאחוריך – מתן!

בינתיים סוגר את הפער מאחור איתן כבל (“העבודה”), שהציע ענישה מדהימה נגד מי שאינם מתגייסים. למשל, הם לא יורשו להצביע בבחירות לכנסת. כבוד הח”כ הנמרץ (טיפש חרוץ, אמר לי פעם ידיד – הכי מסוכן) לא ציין האם המדובר רק בבחירות לכנסת, או גם לעיריות. ודרך אגב, לא ברור מהצעת החוק מה יקרה בבחירות לוועד הבית.

כמעט 28 אחוזים מחייבי הגיוס אינם מתגייסים, וכמעט 44 מחייבות הגיוס נמנעות ממנו – דיווח יובל אזולאי באתר הארץ. לדעתי, זה שיעור מועט יחסית. זו הבעת אי-אמון, ברגליים, שאומרת הכל על יחסו של הציבור לצבא – הרבה יותר אמינה ומדויקת מכל סקר. צבאנו הלקוי בכל תחומי פעילותו – ובעיקר, בטיפול בפרט – אינו נראה כמקום, שבחור/ה יכול/ה לבלות בו שנתיים/שלוש מחייו/ה. פשוט, הצבא הזה נראה רע מכל זווית (ואיני רוצה לפרט כעת את המפלות, שהוא מנחיל לנו). את זה יעשו במקומי, עוד מעט קט, חברי ועדת וינוגרד.

במקום ליילל על כל גבעה רמה ולפני כל מיקרופון פתוח, על שהנוער אינו רוצה חלק בכישלון, הנקרא צה”ל, ראוי שראשי הצבא האומלל יתחילו לחשוב (משימה קשה למדי), לשפר, ולנקות את אורוותיהם. במקום זאת, מחד גיסא, הם משסים את רס”ר (מיל’) כבל, ששכח, כנראה, שהמדינה נועדה לשרת את אזרחיה, ולספק להם ביטחון, חינוך, בריאות, רווחה, צדק סוציאלי ועוד כמה דברים חיוניים; ואם אינה עושה זאת, או אף עושקת אותם (עיינו בערך מנוצלי השואה, אך לא רק הם) – אין לה כל זכות לדרוש מאף אחד מאתנו להגן עליה. ומאידך גיסא, מנסים ראשי הצבא לריב עם כל מי שעדיין רוצה לשרת (למשל, בני ישיבות ההסדר) ולהרחיקו משורותיהם.

דרך אגב, לא מזמן ראיתי כרזה, שהצחיקה אותי: “ישראלי אמיתי משרת”. איני יודע מי השוטה, שכתב זאת, אך הייתי שולחו ללשכת הנשיא וללשכת יו”ר הכנסת – כדי שיראה איך אפשר להשתמט משירות, ולהגיע הרחק מאוד בממסד הישראלי.

גילוי נאות: ילדיי ואני שירתנו בצבא, ולא עשינו זאת בלוויית יחצ”נים כמו ח”כ כבל. למרות זאת, אני סבור, שהצבא חייב להשתפר ביחסו לפרט, בניהולו היום-יומי ובהפקת לקחים. כיום צבאנו אינו מסוגל להגן על ריבונות ישראל, והוא נכשל בזאת (שאלו את בנות אשקלון ושדרות). ילדי שמעו את סיפורי הזוועה שלי על הנעשה בצבא, והרגיעו אותי: אצלם הדברים היו גרועים הרבה יותר. משמע, הצבא משתפר, בניגוד לדעתי.

אני כותב על זה עשרות שנים, ורואה בדאגה את הטעויות, הנשנות עקב סירוב הצבא להפיק לקחים. לכן, תוצאות מלחמת לבנון 2 לא הפתיעוני כלל; וכמותן – גם תוצאות המלחמה הבאה, אם לא יחול שינוי מהותי. כלומר, אני סבור, שאין כל שינוי, למרות כל השטויות, שמספרים לנו, ולמרות כל הכספים שנשפכים (לדעתי, לשווא) על “שיפורים בעקבות המלחמה”. 

לצערי, מה שהיה הוא שיהיה. נתראה בשש אחרי המלחמה הבאה, אם נשרוד.