היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, החליט לפרסם את החלטתו בדבר כוונה להעמיד לדין את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בגין עבירות שונות בתיקי 1000, 2000 ו-4000, הכל בכפוף לשימוע.

בנושא הזה כבר עסקנו בעבר הקרוב:

האם לפרסם את תוצאות חקירתו של ראש הממשלה לפני הבחירות?

עוד על פרסום תוצאות חקירתו של ראש הממשלה לפני הבחירות: קצת יושר אינטלקטואלי, בבקשה!

היום לא נדון בשאלה הזאת, אלא בפס“ד הבג“ץ בעתירות שדרשו להורות למנדלבליט לעכב את פרסום החלטתו עד לאחר הבחירות.

אומר כבר עכשיו: השורה התחתונה של פסה“ד אכן מניחה את דעתי, אבל גם לתוצאה נכונה וצודקת צריך להגיע בדרך הישר, שאם לא כן אנחנו סוללים אורחות עקלקלות בהן יילכו גם הולכי נתיבות.

לטעמי היה עדיף לתת צו–ביניים לכמה ימים, לא להתחמק בתירוצים טכניים, לקיים דיון מעמיק ולתת החלטה אמיצה – לגופו של עניין.

פרטים טכניים

פסק–הדין הוא בתיק בג“ץ 1416+1498/19;

השופטים נועם סולברג, מני מזוז, אלכס שטיין;

העותרת בבג“ץ 1416/19: עמותת הרצליה למען תושביה;

העותר בבג“ץ 1498/19: עו“ד יוסי פוקס;

המבקשת להצטרף כעותרת בבג“ץ 1498/19: הליכוד – תנועה לאומית ליברלית;

המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה; 2. ראש ממשלת ישראל;

עתירות למתן צו על–תנאי ובקשות לצו ביניים.

אז מה היה לנו כאן?

פותח סולברג בהצגת הנושא:

1. העותרת בבג“ץ 1416/19 (עמותת הרצליה למען תושביה) והעותר בבג“ץ 1498/19 (עו“ד יוסי פוקס) עתרו לבית משפט זה בעת האחרונה, נדחו, ושבו לעתור: שתי עתירות למתן צו על–תנאי, ובצדן בקשות למתן צו ביניים – מדוע לא ימנע היועץ המשפטי לממשלה מקבלת החלטה עקרונית ביחס לתיקי החקירה של ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, עד לאחר הבחירות העתידות להתקיים ביום 9.4.2019. מטעמי יעילות החלטתי, בסד הזמנים הדוחק, ליתן פסק דין אחד בשתי העתירות.

הלאה: קצת היסטוריה:

2. העותרת בבג“ץ 1416/19, עמותת הרצליה למען תושביה (להלן: העמותה), הגישה לאחרונה עתירה דומה במסגרת בג“ץ 355/19. ביום 15.1.2019 נדחתה העתירה על הסף מחמת אי–מיצוי הליכים, ולנוכח ספקות באשר לזכות עמידתה. העותר בבג“ץ 1498/19, עו“ד יוסי פוקס, הגיש אף הוא עתירה דומה במסגרת בג“ץ 837/19. ביום 4.2.2019 נדחתה העתירה על הסף, מחמת העדר זכות עמידה.

הסבר ללא משפטנים: לפני שעותרים לבג“ץ כנגד הרשות, צריך לפנות אליה בבקשה או בדרישה (זה נקרא “מיצוי ההליכים”), ואם היא מסרבת – נסללת הדרך לבג“ץ.

מהו הדין אם נחתת מהירח ורק אז נודע לך שהיוהמ“ש עומד לתת החלטה בהמשך היום?

צלצל ללשכת היוהמ“ש ודרוש תשובה מיידית, ואם לא תיענה תעתור לבג“ץ – אולי זה יספיק בתור “מיצוי ההליכים“. לא יודע.

ובאשר ל“זכות העמידה” – כדי לעתור לבג“ץ צריך שיהיה לעותר עניין אישי לגיטימי. אם אדם אחר נכשל שלא בצדק ב“טסט” – אתה לא לעתור נגד רשות הרישוי רק משום שזה מקומם אותך. תן לו לעתור, ואל תתעבר על ריב לא לך.

נושא זכות העמידה שנוי במחלוקת ציבורית – יש הקוראים לצמצום הדרישה, יש הקוראים להרחבתה. בעניין הזה אני קיצוני בדיעה שיש לפתוח את שערי הבג“ץ לרווחה, כך שכל אדם יוכל לעתור על כל דבר: חלום ה-actio popularis שלי – הדמוקרטיה האמיתית.

ההתרשמות שלי היא שכאשר מתחשק להם, לשופטים, הם מרחיבים את זכות העמידה, וכאשר מתחשק להם – הם מצמצמים אותה, ובהמשך נראה כיצד הם עושים זאת מעל המקפצה.

כעת מציג סולברג את הטיעון בעניין זכות העמידה:

3. בעתירתה הנוכחית טוענת העמותה, כי מיצתה הליכים כדבעי. אשר לזכות העמידה טענה, כי היא אינה אלא ‘שופר‘ – עתירתה הולמת ומבטאת את עמדתו וטיעוניו של ראש הממשלה, כפי שהללו משתקפים בין היתר בפרסומים שונים, כמו גם את רחשי לבם של קהלים רבים בציבור הישראלי. עו“ד פוקס מצדו טען, כי ביני לביני, בין עתירתו הקודמת לעתירתו הנוכחית חל שינוי מהותי. לשיטתו, “משעה שהוגשו רשימות מועמדי המפלגות לוועדת הבחירות המרכזית [ביום 21.2.2019 – נ‘ ס‘], כל מפלגה על בוחריה ונבחריה שנכללו ברשימות, התומכת בראש הממשלה וקוראת להמליץ עליו לנשיא לאחר הבחירות וליטול חלק בממשלה שתקום על מגוון תפקידיה, הנה נפגעת ישירה מההחלטה הצפויה של היועץ ובכלל זה העותר, כחבר מרכז מפלגת ‘הבית היהודי‘, החבר בגוף שבחר את רשימת ‘הבית היהודי‘ לכנסת ה-21″ (סעיף 5.ב לעתירה; ההדגשות במקור).

עכשיו שימו לב, היטב:

4. דין העתירות להידחות על הסף. דברים שנכתבו במסגרת דחיית עתירתו הקודמת של עו“ד פוקס על הסף, עודם שרירים וקיימים ותקפים: “בית המשפט לא ייעתר, דרך כלל, לעתירה ציבורית מקום שברקע העניין מצויים אדם או גוף אשר נפגעים באופן ישיר מנושא העתירה” (בג“ץ 6972/07 לקסר נ‘ שר האוצר, פסקה 24 (22.3.2009)). כך הוא מצב הדברים בענייננו, ואין עילה לחרוג מן הכלל.

אמרתי לכם שכאשר מתחשק להם, לשופטים, הם מרחיבים את זכות העמידה, וכאשר מתחשק להם – הם מצמצמים אותה? אז הנה זה בא (ההדגשות שלי):

“בית המשפט לא ייעתר, דרך כלל, לעתירה ציבורית מקום שברקע העניין מצויים אדם או גוף אשר נפגעים באופן ישיר מנושא העתירה” […] כך הוא מצב הדברים בענייננו, ואין עילה לחרוג מן הכלל.

מה זה “בדרך כלל … ואין עילה לחרוג …”?

זה בדיוק העניין: הם תמיד ישאירו לעצמם פתח לעשות מה שמתחשק להם: כשלא מתחשק להם לעבוד הם יפטירו “בית המשפט לא יתערב במימצאיה של הערכאה הדיונית, אלא במקרים נדירים“, אבל כשמתחשק להם להפוך את מימצאיה – הם יתנו הרצאה ארוכה כאורך הגלות מדוע דווקא זה הוא המקרה הנדיר…

לדעתי זהו ממש המקרים בהם מוצדק לחרוג מהכלל הזה, במיוחד לאור ההוראות אשר בסעיפים שונים בחוק הבחירות לכנסת:

33. (א) כל אדם זכאי לפנות בכתב או בטלפון למשרד הפנים, ולברר אם הוא או זולתו נכללים בפנקס הבוחרים ביום הפניה, וכן את מקום הקלפי שברשימת הבוחרים שבה כלול שמם, ואם הקלפי נגישה לאנשים המוגבלים בניידות.

כך, למשל, יש לי הזכות לדעת לא רק אם איילת (“אפי נוה הוא הדבר הכי טוב שקרה למערכת המשפט“; “דונאלד טראמפ הוא ווינסטון צ’רצ’יל של המאה ה-21″) שקד רשומה בפנקס הבוחרים (כנראה שכן, כי הם מפחדים שמהנדסת המחשבים הזאת תשתול להם באג אם הם ירגיזו אותה), אלא גם איכן היא מצביעה.

בדומה לכך, יש לי גם הזכות לדעת אם הקלפי נגישה למוגבלים בניידות – אפילו אם אני עצמי לא מוגבל בניידות ואף אחד ממשפחתי ומידידי לא מוגבל בניידות (איילת הכושלת אכן מוגבלת, אבל לא בניידות – זה ראינו ממש לאחרונה).

70. (א) נוכחו יושב ראש הועדה המרכזית וסגניו, שבאזור קלפי פלוני יהיו פחות מ-100 בוחרים רשאים הם […] לצרף אותו לאזור הקלפי הקרוב ביותר […]; כל אדם המתנגד לצירוף רשאי […] להביא טענותיו לפני היושב ראש וסגניו […].

גם כאן, אין שום הגבלה על הזכות להתנגד לצירוף: אם אתה סבור שהבוחרים של מפלגתך באיזור הקלפי לא ירוצו לאיזור אחר, ובסוף דווקא קולותיהם החסרים הם שישאירו אותך מחוץ לכנסת – יש לך עילה טובה להתנגד, אבל אתה לא צריך להצטדק, ודי לך בכך שמתחשק לך להתנגד לצירוף.

86. (א) כל חבר של ועדת הבחירות המרכזית ושל ועדת בחירות אזורית, כל סיעה מסיעות הכנסת הנבחרת וכל חבר הכנסת, כל רשימת מועמדים שאושרה ושהשתתפה בבחירות לכנסת וכל מועמד שהיה כלול בה וכן היועץ המשפטי לממשלה רשאים לערער על תוצאות הבחירות בטענה […].

כאן כבר יש לך מעמד הכי מוצק, משום שאם היית הראשון מרשימת מפלגתך ש“נשאר בחוץ” – הערעור בהחלט יכול להועיל לך.

מכאן ניתן ללמוד כי בענייני בחירות לכל אדם יש עניין אישי לגיטימי, דבר המצדיק לחרוג מהכלל, אם הוא בכלל חל כאן.

והלאה, סולברג:

העמותה מתעברת על ריב לא לה; ועו“ד פוקס מחרה–מחזיק אחריה, כאשר הנפגע הישיר – ראש הממשלה – יכול לייצג את עניינו–שלו במישרין, טוב יותר מכל עותר אחר. אכן, ראש הממשלה הריהו אישיות ציבורית. יחד עם זאת, החלטת היועץ למשפטי לממשלה – אם להעמידו לדין אם לאו – נוגעת בראש ובראשונה לו–עצמו, ככל אדם, גם אם בעקיפין נודעת לכך השלכה על הציבור הישראלי כולו. ‘כלל ופרט וכלל – אי אתה דן אלא כעין הפרט‘.

זה בדיוק העניין: נניח שראש הממשלה, בנימין נתניהו, סבור כי ייגרם לו נזק תדמיתי אם הוא עצמו יעתור לבג“ץ בעניין הזה (או שהוא צריך לחסוך את הכסף לצורך הגנתו בהליכים הפליליים, אחרי שנדחתה בקשתו לקבל תרומות לשם כך), אבל ישנם אחרים שעשויים להיפגע מהחלחטת היוהמ“ש – רק הגיוני שיינתן להם לעתור בזכות עצמם.

חוץ מזה, גם אם החלטת היועץ למשפטי לממשלה “נוגעת בראש ובראשונה” לביבי עצמו – מה אם הנפגעים שנמצאים בשורה השנייה? מי יגן על האינטרסים שלהם?!

והלאה:

5. הבוקר, לאחר שנתחוור כי בכוונתו של היועץ המשפטי לממשלה לפרסם את החלטתו במהלך היום, הגישה תנועת הליכוד בקשה דחופה להצטרף כעותרת לעתירתו של עו“ד פוקס. זאת, בהיותה “נפגעת ישירה נוספת ומרכזית, אשר פגיעתה הפוטנציאלית מפרסום החלטת היועץ על העמדה לדין של ראש הממשלה מר בנימין נתניהו המשמש כיו“ר המבקשת (הניצב בראש רשימת הנבחרים שלה לכנסת) […] בכפוף לשימוע, חמורה יותר מזו של העותר” (ההדגשה במקור – נ‘ ס‘).

בקשתה של תנועת הליכוד להצטרף היא הרבה יותר מצודקת: כיוון שאין חשש שהליכוד לא תעבור את אחוז החסימה, ביבי ייכנס לכנסת בכל מקרה, ולכן אולי לא אכפת לו במיוחד מכל הרעש הזה. ייתכן גם שבסתר לבבו הוא מצפה לכשלון כזה שלא יאפשר לו להרכיב את הממשלה לאחר הבחירות, ואז הוא יהיה פטור מדילמת האמלט: להתפטר–או–לא–להתפטר, אבל הליכוד רוצה להישאר בשלטון לאורך ימים, ויש לו, איפוא, אינטרס מובהק למנוע את פרסום החלטתו של היוהמ“ש לפני הבחירות.

והלאה:

בד בבד הגישה תנועת הליכוד בקשה דחופה למתן צו ביניים. ברגיל, אפשר שהיה מקום לדון בשאלת זכות עמידתה של תנועת הליכוד בנדון דידן. זיקתה לאינטרס הנפגע ולסעד המבוקש, רבה יותר לכאורה מזו של העותרים דנן. אולם בנסיבות העניין, דין הבקשה להידחות, לנוכח השיהוי הכבד בהגשתה. כזכור, עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה ולפיה אין מניעה לקבל החלטה עקרונית ביחס לתיקי החקירה של ראש הממשלה עוד לפני הבחירות, פורסמה ברבים ביום 1.2.2019 […].

ה“שיהוי” הזה הוא הצד השני של מטבע “העתירה המוקדמת“: אם הליכוד היה מגיש את עתירתו מיד אחרי ה-1.2.2019, כאשר היוהמ“ש גילה את עמדתו לפיה “אין מניעה לקבל החלטה עקרונית ביחס לתיקי החקירה של ראש הממשלה עוד לפני הבחירות” – העתירה הייתה נדחית כ“כמוקדמת“: אדוני ימתין עד שהיוהמ“ש יחליט לפרסם את החלטתו, ואז יפנה אלינו. בינתיים הוא רק הביע עמדה עקרונית…

אוקיי, המשפטנים של הליכוד שמעו על כך משהו, ולכן הם המתינו עד שהיוהמ“ש גילה את כוונתו לפרסם את עמדתו ביום המחרת, ואז השופטים “הכניסו להם” מהצד השני.

ועל כך שורר לנו רבי אברהם אבן עזרא:

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשַׂר,

אוֹמְרִים: כְּבָר רָכַב.

אָבוֹא לְעֵת עֶרֶב

אוֹמְרִים: כְּבָר שָׁכַב.

אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב,

אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב,

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי

נוֹלַד בְּלִי כּוֹכָב!

ויש עוד דבר לעניין השיהוי: שינוי–לרעה במצבו של הצד שעלול להיפגע מהשיהוי: הממשלה מפרסמת “מיתווה” בעניין קידוחי הגז, חברות הגז מתחילות בעבודה, משקיעות כספים, בונות אסדות קידוח, וכו’, וכו’, ואז בא עותר פלוני ואומר רגע–רגע, המיתווה הוא בלתי חוקי!…

במקרה כזה הבג“ץ יצדק אם ידחה את העתירה בגלל השיהוי, אבל איזה נזק ייגרם ליועץ המשפטי, או לבנימין נתניהו, אם הדיון בעתירה יידחה לכמה ימים?

לא, לא ייגרם כל נזק, ואם “אפשר שהיה מקום לדון בשאלת זכות עמידתה של תנועת הליכוד בנדון דידן. זיקתה לאינטרס הנפגע ולסעד המבוקש, רבה יותר לכאורה מזו של העותרים דנן“, נימוק ה“שיהוי” המפוקפק הביא לכך שעתירה שיכולה הייתה להימצא מוצדקת – גם לדעתם של השופטים עצמם! – הושלכה לפח, והנזק שנגרם הוא בלתי הפיך.

ולידיעת הקורא שאינו משפטן: העילה העיקרית למתן צו–ביניים היא הצורך להקפיא את המצב הקיים, כדי למנוע נזק בלתי הפיך.

כך, למשל, יעכב בית המשפט את ביצועו של עונש פסילה או מאסר (שלא לדבר על פסק–דין מוות), מתוך הנחה שאם הערעור יידחה – ביצועו של העונש מאוחר יותר לא יפגע ממשית באינטרס הציבורי, ואילו ביצועו המיידי יהיה בלתי הפיך.

שונה המצב הוא בעניין עונש שהוא קנס כספי: אם הקנס ייגבה, והוא יבוטל בערעור, אפשר יהיה להחזיר לנידון את כספו, כולל ריבית והפרשי הצמדה, במידה שהחוק מסדיר זאת.

אמור מעתה: נימוק ה“שיהוי” לדחיית העתירה אינו מחזיק מים, והוא מגלה רצון לתמוך בפרסום החלטתו של היוהמ“ש, מבלי להיכנס לויכוח הציבורי בשאלה אם מותר לפרסם החלטה כזאת ערב הבחירות.

והלאה:

תחת הגשת עתירה עצמאית מוקדם ככל הניתן, הגישה תנועת הליכוד בקשת הצטרפות ‘דחופה‘ לעתירה קיימת, של עותר אשר לגביו כבר נקבע כי הוא נעדר זכות עמידה, וכל זאת ברגע האחרון ממש, הרבה מעבר ל‘דקה ה-90′. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

6. העתירות נדחות אפוא על הסף.

אז תסלחו לי מאוד, שופטים נכבדים: הליכוד לא היה צד לעתירתו הקודמת של עו“ד פוקס, הוא גם לא היה חייב לדעת עליה, ומכל מקום – במקרה הזה עתירתו החדשה של פוקס עדיין לא נדחתה, ועדיין הוא רשאי היה להגן על זכות העמידה שלו – אולי בנימוקים חדשים, אולי בעיבוי הנימוקים הקודמים.

מעבר לכך, הליכוד עצמו יכול היה להביא נימוקים משלו לטובת זכות העמידה של פוקס, שאולי היו מתקבלים, ובכך היה כדי לחזק גם את זכות העמידה שלו עצמו.

אלה הם הנימוקים לבקשת הצטרפות לעתירה קיימת (“כולם או מקצתם”, כמו שהמשפטנים אומרים):

ראשית – הוספת גוון נוסף לעתירה הקיימת (להבדיל מסתם חיזוק לה: אם עותרים נוספים מבקשים להצטרף רק כדי ליצור מאסה כמותית לטובת העותרים הקיימים, או להשמיע את דעתם התומכת – מבוקשם לא יינתן להם).

שנית – מירוץ הזמן: להגיש עתירה חדשה זה עולה קודם אל השופט התורן, אחר כך (אם הוא מחליט שהעתירה מצריכה תשובה) העתירה נשלחת למשיבים, עם מועד לתשובה, וכו’ וכו’, ואילו כאשר מצטרפים לעתירה קיימת, תופסים טרמפ על לוח–הזמנים הקיים (לגיטימי לחלוטין).

שלישית – אין צורך ב“מיצוי ההליכים” (כמוסבר לעיל), למרות שתמיד זה רצוי.

ורביעית, אם כי שולית – חוסכים את אגרת הבג“ץ.

ומהבחינה הזאת עתירת הליכוד הייתה חייבת להישמע, ובהחלט היה מקום ליתן צו ביניים, עד למתן פסק הדין בבג“ץ.

ממה הם מפחדים?

תארו לעצמכם שניתן צו זמני האוסר על היוהמ“ש לפרסם את החלטתו, והדיון בעתירה היה נקבע ליומיים, שלושה או חמישה ימים לאחר מכן.

תארו לעצמכם תרחיש כזה:

העותר: אני חוזר על כל האמור בעתירתי.

שופט א’: נניח, אדוני, שהיועץ המשפטי מקבל את עמדתו של אדוני מעכב את הפרסום עד לאחר הבחירות, בינתיים מערכת הבחירות מתלהטת, כאשר שחיתותו של מר נתניהו עומדת במרכז מערכת הבחירות, ראש הממשלה נוחל מפלה קשה, ולמחרת הבחירות מודיע היועץ כי הוא מצא את ראש הממשלה צח כשני … מה יגיד אדוני אז? האם זה לא “התערבות בהליך הדמוקרטי”?

העותר: כבודו … כבודו …

שופט ב’: אנחנו מקשיבים לאדוני.

העותר: כבודו … כבודו … כבודו …

שופט ג’: אני רוצה להקל על אדוני. כמה חודשים זה “ערב בחירות“?

העותר: שישה חודשים, כבודו.

שופט ג’: הבחירות היו אמורות להתקיים בעוד כשמונה חודשים, שזה מעבר ל“ערב הבחירות“, גם להגדרתו של אדוני. האם, לשיטתו של אדוני, יכול ראש הממשלה להקדים את הבחירות, ובכך למנוע דבר שאלמלא כן היה כשר לחלוטין?

העותר: כבודו … כבודו … כבודו …

שופט א’: אולי אדוני ימשוך את עתירתו?

פסק–דין: העותר משך את עתירתו, והיא נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

תרחיש שונה במעט:

שופט א’: אולי אדוני ימשוך את עתירתו?

אני לא מושך, תפסקו כהבנתכם, אני את שלי אמרתי.

כאן כבר אין לשופטים ברירה, אלא לתת פסק דין הדוחה את העתירה, וכדי ללמד את העותרים להבין את ה“רמזים” של השופטים הם מחייבים את העותר ב-30,000 ש“ח הוצ’.

זה כל הסיפור: בית המשפט נתן עיכוב ביצוע,התקיים דיון, הצדדים אמרו את דברם, ביהמ“ש אמר את דברו, ועם דחיית העתירה עיכוב–הביצוע פוקע אוטומטית, והיוהמ“ש מפרסם את החלטתו (שאנחנו כבר יודעים מהי).

אז לא, שופטי הבג“ץ האמיצים והלא–מושפעים מ“רוחות הרחוב המתחלפות, המנשבות בלי הרף” מעדיפים לטאטא את השאלות האמיתיות אל מתחת לשטיח.

לא יפה!

האם השופטים של איילת הכושלת מספקים את הסחורה?

כפי שציינתי לעיל, בתיק הזה דנו השופטים נעם סולברג, מני מזוז, אלכס שטיין.

סולברג התיישב על כסאו בשנת 2012, שלוש שנים לפני שאיילת שקד כבשה את משרד המשפטים, אבל הוא תפור ממש לפי מידותיה: מתנחל, ימני, דתי, שמרן, מתנגד לאקטיביזם השיפוטי.

מני מזוז בחור נחמד. נתקלתי בו בשנת 1986, כשהוא היה עוזר לפרקליט המדינה (הדרגה הכי נמוכה), וכשהוא נעשה היוהמ“ש אמרו לי חבריו בפרקליטות שהוא התקדם בזכות עצמו, ולא בזכות מוצאו וכו’.

לא רוצה להתפרס, אבל אני מניח שאיילת הכושלת לא הייתה רוצה לראות אותו בביהמ“ש העליון, אלא שהוא נכנס לביהמ“ש העליון לפני שהיא התייצבה בשער.

נשאר אלכס שטיין: ירד לארה“ב בשנת 2004, השתקע בעולם האקדמי שם, ולא גילה שום כוונה לחזור ארצה, אבל איילת הכושלת התאהבה בו, בגלל ימניותו – לה היא קוראת “שמרנות”.

למה אני מעלה את הנושא הזה?

במאמר מי מציע עכשיו מהפכה חוקתית? – נאום–תשובה לעיתונאי אראל סג”ל, אשר בסופו הצגתי לסגל את השאלה האם אתה בעד האקטיביזם השיפוטי, או נגדו, אמרתי כי אם שופטים שמאלנים קיבלו ופיתחו “צעצוע” הקרוי “פיקוח שיפוטי על חוקי הכנסת” – אף שופט ימני שיקבל לידיו את הצעצוע הזה לא יוותר עליו.

במקרה הזה העתירה אינה עוסקת בפיקוח השיפוטי על חוקי הכנסת, אבל היא “ימנית” מובהקת: נתניהו טוען (ובעקבותיו כל הימין) שהיועץ מנדלבליט “נכנע ללחצי השמאל“, והעותרים חששו שהפרסום הזה יפגע בסיכוי להקמתה של ממשלה ימנית אחרי הבחירות.

והנה – שוד ושבר! – שני שופטים “ימניים” מתוך השלושה (על מזוז אני לא מדבר, כי הוא די מאוזן) “אכזבו” את הציפיות, וגילו “סמולנות” לתפארה!

ואגב, דחיית העתירה משקפת את הגישה המסורתית של הבג“ץ להתערב כמה שפחות בעבודת הרשויות, אבל לא צריך להיות “שמרן” בשביל ללכת בתלם הזה, ובמקרה הזה אפשר לומר שהשופטים – כל השלושה – גילו “שמרנות לייט“, “שמרנות שמאלנית“, אם תרצו.

ובעתיד, כאשר השופטים ה“שמרנים” ייסחפו אחרי האקטיביזם השיפוטי – תזכרו מה שאמרתי לכם: אף שופט ימני שיקבל לידיו את הצעצוע הזה לא יוותר עליו.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“ * לסגור את לשכת עורכי הדין * לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר * לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

פורסם ב- רמת השופט, מימשל מדינת ישראל _ בעריכת ליאורה כהן, פוליטיקה זה לא משהו גס_בעריכת בועז מושקוביץ ז"ל, פוליטיקה זה משהו גס_בעריכת בועז מושקוביץ ז"ל ותוייג אביחי מנדלבליט, איילת שקד, אלכס שטיין, ביקורת על השופטים, בנימין נתניהו, היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, נעם סולברג

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל