תסמונת הכיבוש’: אי הכאת האישה ע”י הגבר הישראלי כפועל יוצא של הסכסוך


תסמונת הכיבוש’: אי הכאת האישה ע”י הגבר הישראלי כפועל יוצא של הסכסוך



ד”ר ישראל בר-ניר
02.01.2008 15:26


תסמונת הכיבוש': אי הכאת האישה ע"י הגבר הישראלי כפועל יוצא של הסכסוך


בעיקבות “מחקרה” של טל ניצן שהתפרסם לאחרונה, ממנו נובעת המסקנה שאי ביצוע פשע הוא פשע, התעוררה סקרנותי, והחלטתי לחפש אם יש בנמצא עוד מחקרים כאלה, ואם נושאים “מקוריים” אחרים, בנוסף לאי האונס של פלשתינאיות ע”י חיילי צה”ל, נחקרו גם כן. ובכן, לא אלמן ישראל. מצאתי (אולי הייתי צריך לאמר המצאתי, אבל לא צריך לדקדק בפרטים). להלן מה שהעליתי בחכתי.




תגלית מרעישהגברים ישראליים המשרתים במילואים בשטחי יהודה ושומרון במיסגרת הכיבוש אינם מכים את נשותיהם

 

בעיקבות “מחקרה” של טל ניצן שהתפרסם לאחרונה, ממנו נובעת המסקנה שאי ביצוע פשע הוא פשע, התעוררה סקרנותי, והחלטתי לחפש אם יש בנמצא עוד מחקרים כאלה, ואם נושאים “מקוריים” אחרים, בנוסף לאי האונס של פלשתינאיות ע”י חיילי צה”ל, נחקרו גם כן. ובכן, לא אלמן ישראל. מצאתי (אולי הייתי צריך לאמר המצאתי, אבל לא צריך לדקדק בפרטים). להלן מה שהעליתי בחכתי.

 

מחקר שנעשה לאחרונה מצא קורלציה מפתיעה בין התופעה של אי הכאת נשים ע”י בעליהן לבין הסיכסוך הישראלי – ערבי. בעוד שהכאת נשים ע”י בעליהן היא רעה חולה הנפוצה בקרב חוגים רבים בחברה הישראלית, התופעה כמעט ואיננה מוכרת אצל גברים ישראליים העושים את שרות המילואים שלהם במסגרת הכיבוש.

 

המחקר, שזכה בפרס מטעם ועד מורי האוניברסיטה העברית, נעשה ע”י סטודנטית מהאוניברסיטה העברית, טלילה ניצוץ, כחלק מעבודת הדוקטורט שלה. מסקנת המחקר היא שהעדרה של הכאת נשים מכוונת ע”י בעלים המשרתים במילואים במסגרת הכיבוש הינה דרך חילופית למימושן של מטרות פוליטיות ספציפיות.

 

לפני שאמשיך, להלן הטקסט המלא של תמצית (Abstract) המאמר כפי שהתפרסמה. אם תתקשו להבין את הכתוב זה לא במקרה. זה במכוון. למרות שבדרך כלל אין לי בעיה בהבנת טקסטים בעברית, אינני יכול לאמר שהצלחתי לרדת לסוף דעתה של החוקרת ולהבין מה היא רוצה לאמר. אני מניח שלמנחה בעבודת הדוקטורט וכן לצוות האמור להחליט על מתן התואר ישנה שפה משותפת עם החוקרת, שהם מתמצאים במונחים בהם החוקרת משתמשת, כך שלהם לא יהיו קשיים בהבנת העברית שלה. על כל פנים, כקורא שאינו מומחה בשטח, לא יכולתי שלא להתרשם מהעוצמה המילולית של הטקסט, למרות שזה הזכיר לי שורה מהשיר על אליעזר בן יהודה “מלים מלים, אלפי מילים הוא בדה ממוחו הקודח“.

 

 

“תיסמונת הכיבוש”: אי הכאת האישה ע”י הגבר הישראלי כפועל יוצא של הסכסוך הישראלי – פלשתינאי


טלילה ניצוץ


מחקר זה עוסק בתופעה שכיחה בהיסטוריה האנושית, הכאת נשים ע”י בעליהן, מציע מודל הסברי לתופעה ומתמקד בנדירותה של הכאת נשים ע”י בעלים ישראליים העושים את שרות המילואים שלהם בשטחים הכבושים, כמקרה בוחן. המחקר מתבסס על מודל לפיו הכאת האישה הינה פועל יוצא של מצבם של גבולות קבוצתיים. כלומר הוא תוצר של מצב חברתי בו גבולות חברתיים : השתייכות לקבוצה ויחסי הכוח בין קבוצות, גבולות פיזיים-מרחביים, וגבולות התנהגותיים: מקצוענות ומוסריות, הינם מעורפלים – ובו בזמן, הגבולות המגדריים ברורים ואיתנים. על פי מודל זה ניתן לראות שני טיפוסי הכאת האישה. הראשון, הכאה מכוונת, הוא אקט שנועד להשיג מטרות חברתיות/שפחתיות, הבהרת הגבולות שהיטשטשו והסרת ספקות באשר ל”מי כאן בעל הבית”, ומתבצע באמצעות הנחתת יד מכוונת. השני, הכאה סימפטומטית, הוא אקט שנועד להשגת מטרות אישיות, ומתבצע כסימפטום של חולשת גבולות חברתיים ויכולות פיקוח.

 

המחקר מתמקד במקרה בוחן יחיד: נדירות הכאת האישה ע”י בעלים העושים את שרות המילואים שלהם בשטחים הכבושים במיסגרת הסכסוך הישראלי פלשתינאי. הטענה הבסיסית הנה שמקרי הכאת האישה שהתרחשו בעבר וייתכן שמתרחשים בהווה, על ידי גברים ישראלים המשרתים במילואים בשטחים במיסגרת הסכסוך הישראלי פלשתינאי, משתייכים לטיפוס ההכאת הסימפטומאטית, ולא המכוונת. פרקי הניתוח מתארים עד כמה ברורים גבולות ההשתייכות לקבוצות השונות ועד כמה ברורים יחסי הכוחות ביניהן, את הדרכים בהם מובנים, מונחלים ומפוקחים גבולות ההתנהגות המקצועיים והמוסריים את הפרקטיקות בעזרתן מנוהלים ומתוחזקים גבולות המרחב. בו בזמן, ניתן לראות כיצד מטושטשים ומעורפלים הגבולות המגדריים.

 

טענה חשובה העולה מן המחקר היא שבשל עמימותו של הגבול המרחבי בסכסוך הישראלי-פלשתיני, הגבולות האתנו לאומיים נחקקים בתוככי תוכם, בגופם של משרתי המילואים וחציית הגבולות נדחית באופן פיזי, כמעין מנגנון משמוע עצמי המלווה אותם לכל מקום אליו יפנו.

טענה נוספת הנה שהעדר הכאת נשים מכוון מהווה דרך חלופית למימוש אותן מטרות פוליטיות. בסכסוך הישראלי-פלשתיני ניתן לראות כי נדירות הכאת האישה ע”י משרתי המילואים בשטחים אך מחזקת את הגבולות האתניים ומבהירה את האבחנות הבין אתניות, כפי שהכאת נשים מכוונת הייתה עושה זאת.

 

הטענה המרכזית היא שבעוד העדר הכאת נשים מכוונת מהווה דרך חלופית למימוש אותן מטרות פוליטיות, העדרה של הכאת נשים סימפטומאטית אינו מהווה דרך חלופית למימוש אותן מטרות אישיות, אלא מעיד על מדיניות ברורה הדוחה אותה ופועלת במרץ למניעתה. הווה אומר, העדרות מצהרת של הכאת נשים סימפטומאטית משיגה את המטרות הפוליטיות שהעדר הכאת נשים מכוונת משיג.

 

 

 

כמצופה, המחקר עורר גל של תגובות מחוגים שונים. הרבה נשים יצאו במחאה. להד”ם הן טענו. לדבריהן אין ולא היתה כל ירידה בתופעה החולנית של הכאת נשים ע”י בעליהן. כן כיבוש, לא כיבוש, זה רק פרי דימיונה החולני של החוקרת שהיא בעלת אגנדה הרואה כל דבר דרך משקפי הכיבוש. נשים יותר נאורות, ובעיקר כאלו הנושאות את דגל המאבק למען זכויות האדם וזכויות הנשים בפרט, רואות את הדברים אחרת. לדידן, בעוד שכעיקרון ירידה בתופעה של הכאת נשים ע”י בעליהן היא התפתחות חיובית, אם זו תוצאת לוואי של הכיבוש יש לגנות אותה בכל פה ולדחות אותה בשתי ידיים. אנטרופופתולוגית אחת, שמטעמים השמורים עימה העדיפה לשמור על אנונימיות, הסבירה ש”מחקר אנתרופולוגי הוא מחקר מורכב שעוסק באנשים ולא במסקנות דיכוטומיות“. יותר מאוחר היא מוסיפה “המסקנה במחקר, למיטב הבנתי ולאחר שטרחתי לקרוא אותו, מבוססת על עבודת שדה וראיונות עם גברים ישראלים ששרתו במילואים במיסגרת הכיבוש, שכך בחרו לענות לשאלה ‘מדוע הם אינם מכים את נשותיהם’.” את דבריה היא מסיימת ב”טלילה ניצוץ, שאומנם אין לי הכרות אישית איתה אך אני מניחה שהיא חוקרת רצינית, לא המציאה שום דבר אלא הביאה לדפוס את התשובות שקבלה. אם הגברים הישראלים ששרתו במילואים במסגרת הכיבוש היו עונים על שאלתה שהם לא מכים את נשותיהם משום שזה לא יפה להכות נשים, אני מניחה שזו גם היתה ההמסקנה שלה.” ומה אם הם היו עונים שהכאת פלשתינאים במיסגרת הכיבוש מספקת להם את מלוא הצורך הנפשי להכות? לזה האנטרופופתולוגית אינה מתייחסת.

 

ועד הפרופסורים של האוניברסיטה העברית פסק שהעבודה ראויה להתפרסם ע”י מרכז שיין של האוניברסיטה. ד”ר צילצל עכשוויץ’, יו”ר הוועד, הסביר את ההמלצה בכך שמדובר ב”עבודת מחקר רצינית ביותר”. “אין בפני הטקסט המלא של העבודה,” הוא אמר בתגובה לביקורות, “ולא צריך להסיק מסקנות חפוזות מתמונה חלקית בלבד” (אם התמונה חלקית בלבד, על סמך מה הוא מצא לנכון להעניק את הפרס ולהמליץ על הוצאה לאור של העבודה?), והוא ממשיך “זאת עבודת מחקר רצינית ביותר, המתמודדת עם התופעה הייחודית של העדר הכאת נשים ע”י בעלים המשרתים במילואים במיסגרת הכיבוש, תופעה שהיא למעשה אוניברסלית בחברה”.

 

 

הדילמה של הגבר הישראלי השב לביתו בתום שרות מילואים במסגרת הכיבוש.
להכות או לא להכות את האישה?




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר