המצאתי מושג תמוה – “פסאודו-הומניזם”. המושג התבשל אצלי רבות, אבל אחרי כמה שיחות (או יותר נכון ריבים) שניהלתי עם אנשים מסוימים שמשום מה מגדירים עצמם כהומניסטים, הבנתי לצערי (ולבטח לצערם), שההגדרה “הומניזם” בלבד אינה הולמת אותם, או הולמת אותם בצורה חלקית בלבד. זאת אומרת, עבור אלו שאני מגדירם במושג החדש הזה נמצאים בלב האמונה ההומניסטית ערכי האדם כעליונים ומוחלטים – אך אלו ערכים שתקפים כלפי “האדם” כאילו היה איזשהו יצור סטרילי ומנותק מקיום עכשווי ומוחשי, כאילו היה אותו אדם חי באיזו מציאות מדומה ואולי אפילו פנטזיונרית קמעה שלא קשורה לימינו ולקיומנו אנו. הדילמה שלי עם אותם “פסאודו-הומניסטים” כהגדרתי (ואני לוקח על ההגדרה הזו את האחריות המלאה בזהירות המתבקשת), היא שהם כמעט חסינים מסתירה לוגית או מחלוקת הומניסטית; הווה אומר, מבחינה לוגית פורמלית פשוטה הם אינם חוטאים באי-אנושית ? ויתרה מכך, הם חוטאים באנושיות-יתר שגורמת להם להיות פסאודו-הומניסטים, הדוגלים בהומניזם מזויף. מלבד זאת, אותם אנשים לא הגדירו עצמם כשופר לתנועה מסויימת – ובכך אגע בהמשך.

מי הם אותם פסאודו-הומניסטים? השאלה המורכבת הזו היא שעלולה להפוך לחרב פיפיותיי, כיוון שניסיון להגדיר חתך אנושי מסוים עלול להיכנס למקומות אנטי-הומניסטיים. על כן אנסה לאפיינם באמצעות משוואה לוגיתרגשית, שבעצם מגדירה אותם בצורה מיידית, מהירה וחותכת: אנשים שאוהבים את האנושות אך שונאים בני אדם. נכון, המשפט הזה כבר זכה לשימוש נרחב בידי רבים מההומניסטים, אך אני חושב שבעצם הוא זה אשר מגדיר את אותו הומניזם מחודש, הפסאודו-הומניזם לפי הגדרתי, ההומניזם שמצדיק את האנושות ומוקיר אותה אך חוטא לבני האדם. אני חושש שהתנהלות אנושית זו הוגדרה ונותחה פעם על ידי הימין כ”הלקאה עצמית” או “שנאה עצמית”; אינני חושב שבכך מדובר אלא יותר בתסביך מצפוני (אם ניתן להגדיר זאת כך), במוסריות-יתר או באלטרואיזם חולה. אני בטוח שרבים מן הקוראים מרימים גבה ברגעים אלו כיוון שהם מתקשים להבין כיצד אני יכול למצוא פגם במוסריות-יתר או באלטרואיזם, או איך מצפון יכול לגרום לתסביך (כי הרי מצפון הוא שכלתני בעוד שתסביך הוא הפרעה נפשית). ובכן – עצרו את המאמר – אני רוצה לרדת ולהסביר. בואו ואנסה למצוא סדר באותן טענות שלבטח ידושו בהן ואצטרך לשוב ולהסבירן חזור והסבר: ידוע לכל, וזאת לומדים כמעט בכל קורס מבוא לפילוסופיה, שיש לקחת את התורות המוסריות והפילוסופיות בעירבון מוגבל כיוון שבכל אחת מהן

ישנו איזשהו כשל לוגימחשבתי – אין דבר מושלם. ישנן דוגמאות למכביר לתורות מוסר שמטרתן הייתה לייצר טוב מוחלט באמצעים רעים מאוד (אולי הכי רעים), או תורות מוסר שדגלו בדרך טובה אך הלכו בדרך שהובילה או הובלה למען מטרה רעה. הפסאודו-הומניזם, למרות התחושה כאילו הוא נחלתם של מיעוט אנושי אשר בטל בשישים, הינו נחלתם של רבים שעל פניו נוהגים כהומניסטים אך בעצם הם אותו זן חדש של הומניזם לקוי: אותם שופטי צדק שלוחמים על זכויות האדם אך כולאים את בניהם בחדרם או משתיקים את נשותיהם במחי כף; אותם לוחמי זכויות בעלי החיים שמפגינים נגד פיטום אווזים כשעל ידם ספק ישן ספק גוסס קבצן ממנו הם מתעלמים בחטף; או אותם אלו המתנגדים לכיבושפינויגדרביטחון ומתעלמים בבוטות מדעות האחר – אלו השבויים בקונספציית הצדק הבלעדי להם ולא מוכנים לשמוע אף אחד שקולו ודעותיו לא נעימים להם. אלו מין הומניסטים הם אלו? וכיצד ניתן לפתור סוגייה זו? הלוואי וידעתי. עם זאת, אני חושב שבבסיס הפיתרון לא צריך להיות “פיתרון”, אלא הכרה בכך שהקיום האנושי מלא סתירות, קונפליקטים וריבוי דעות – לא כי אין ברירה אלא פשוט כי זה המצב. הדיאלוג הפסאודו-הומניסטי לוקה בחוסר אנושיות ובחוסר רגישות: הרגשות האנושיים, השמחה והחדווה האנושית נדחקים

לשוליים או מאבדים מחשיבותם לאור אותם “ערכים עליונים”. הפסאודו-הומניסטים לוקים בשיפוטפ ובקיטלוגם המהיר מדי של בני אנוש, על פי דעותיהם ולא על פי התנהלותם האנושיים – ניתן לומר שהם רואים בני אנוש כפלקטים או דגלים של משהו (לא קשה להבין כיצד התפתחה ראייה זו בעולם המודרני-קפיטליסטי). זהו הומניזם קפיטליסטי מדי, המוני מדי, חסר שלווה וסובלנות כלפי האחר – הומניזם שאיבד עצמו לדעת בשם אותם ערכים עליהם הוא מתיימר להגן. אם אתם זקוקים להוכחות גשו

לסניף עמותה מסוימת שעל דגלה חרוט מאבק למען זכויות אדם (מכל סוג שהוא), ונסו לומר להם שהם טועים לחלוטין ולהסביר את הלוגיקה של הטעות שלהם – התשובות יהיו מדד הפסאודו-הומניזם.

הפסאודו-הומניסטים לא הגדירו עצמם מעולם כתנועה בעלת ערכים משותפים כיוון שהבעייתיות איננה בעמדותיהם, שעל פני השטח הן מוסריות כמעט ללא עוררין ודומות לאלו המגדירים עצמם כהומניסטים, אלא בהתנהגות שלהם – זו המונעת מהם הסתכלות בדידה על כל אדם לגופו ושיפוטו לא על פי דעותיו או אמונותיו כי אם על פי התנהלותו והתנהגותו (בנוסף לדעותיו ומחשבותיו). שיפוט מהיר וחותך על בסיס

דעות ומחשבות הינו התנהגות כמו סוג של “משטרת מחשבות” בצורה השפלה ביותר.

הבהרה:

ידעתי שיהיה עליי הצורך להסביר את גוף המאמר בדבר “הגדרתם” של הפסאודו-הומניסטים על בסיס “הפוסל – במומו פוסל”; הרי חלק מביקורתי על אותם “הומניסטים” היא שהם שיפוטיים מדי וחסרי רגישות – והנה אני, במחי מקלדת מיוזעת, מגדירם באותה הקלות ודן אותם לחובה מבלי לבחון את העניין לגופו – כאילו כל מי שאוהב את האנושות אך שונא את בני האדם הוא אוייב הציבור מספר אחת. ובכן, לא זו הדרך ואני מתנצל אם משתמעת מכך מסקנה זו: נראה לי שהפסאודו-הומניזם הוא אותו תמרור אזהרה בפניו של ההומניסט – ויתכן שגם אני, באותה התנגדות להם, חטאתי בחטאם שלהם – חטא היומרה לדבר גבוהה גבוהה מבלי לראות פרצופים אנושיים מולי ומבלי לחוש את כאבם שלהם. והרי בכך הכל מדובר, הלא כן?