עוד על מלאכתו הקשה של פרשן החוק

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/59045

מה זה פוליטי“? * האם נגטיבהיכולה להיות גם פוזיטיבה“? * האם ההולך על ידיו הוא הולך רגל“? * האם מוצרי סנפרוסט הם ירקות טריים“? * האם הדקל הוא עץ“? * האם בלוני גז לבישול מכילים גז, או נוזל? *** גירסה מורחבת על נושא שדנו בו בעבר, בו ראינו שעל המגרש המשפטי כללי המשחק לפעמים שונים ממה שנראה לאדם מהיישוב, ושכל פרשנות מוטהפוליטית היא חרבפיפיות לאוחז בה

שמחה ניר, עוד

בן 83 שנה אנוכי היום (15.6.2022), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

לייקלדף הפייסבוק עוד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת שק בתחת“?

בגץ 8743/14, שמחה ניר, עוד, נהוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

למאמר הקודם: קשה, קשה, מלאכתו של פרשן החוק

הגדרת הבעייה

תשובה למתווכחים

מקרים נקודתיים, לדוגמה

א. מה זה פוליטי“?

ב. מה זה נגטיבה“?

ג. מה זה הולך רגל“?

ד. האם מוצרי סנפרוסטהם ירקות טריים“?

ה. האם הדקל הוא עץ“?

ו. מה זה גז“?

על הפרשנות המשפטית המוטהפוליטית

האקטיביזם השיפוטי כמשל

הגדרת הבעייה

בדרך כלל הבריות חולקין כבוד לבעלי מקצוע, ככל הנוגע לעניינים שבמקצועם: מי שאינו גינקולוג לא יתווכח עם גינקולוג על עניינים שבמקצועו, והוא הדין גם במהנדס תוכנה, טייס קרב, נווט בנמל, חשמלאי רכב, שען, מתקן אופניים ואחרים.

יחד עם זאת ישנם מקצועות שלגביהם כל זבחוטם חושב עצמו לחכם מכל בעלי אותו המקצוע. כך, לדוגמה, מקצוע הפסיכולוג בו תשמע לא פעם את האמירה כי “לא צריך להיות פסיכולוג כדי לדעת/להבין ש…”.

ובדומה לכך גם מורה הנהיגה והמשפטן – שני מקצועות שזכיתי להימנות עם בעליהם.

אני אתייחס לוויכוחים של ההדיוטות עם המשפטנים על עניינים שבתחום המשפט – תופעה שלאחרונה צוברת תאוצה – במיוחד כאשר הפסיקה אינה לטעמו הפוליטי של המתבונן.

תשובה למתווכחים

אנחנו שומעים שוב ושוב טענות כגון: השופט אינו מחוקק“, “השופט גם אינו פרשן החוק, ועליו ליישם את החוק כלשונו“, או השופט לא רשאי למלא לאקונות (חוסרים שהמחוקק לא קבע לגביהם שום דבר), ואם הוא מוצא לאקונה – עליו להשאיר למחוקק את מילוי החסר“.

וכמובן גם החוק במקרה הזה ברור וחד משמעי ואין בו שום לאקונות“.

אתחיל מעניין הלאקונה: כאשר מובא עניין משפטי לבית המשפט, והתובע/עותר/מערער/מבקש משלם את אגרת המשפט – בית המשפט חייב לפסוק את הדין על פי הדין הקיים, ואם בדין הקיים אין תשובה, הוא לא יכול להשאיר תיק פתוח לעולםועד – הוא חייב לפסוק, ותורת המשפט מעמידה לרשותו את הכלים המתאימים לכך (לא נדון בהם כאן).

בית המשפט גם לא יכול לגלגל את הנושא אל המחוקק, משום שחקיקה הפותרת את הבעייה לא תחול רטרואקטיבית לגבי זכויות אשר נרכשו על פי הדין הקודם.

מקרים נקודתיים, לדוגמה

מכאן נעבור לכמה בעיות פרשנות לדוגמה, בשתיים מהן דנתי במאמר הקודם, קשה, קשה, מלאכתו של פרשן החוק, בעקבות מאמר קודם, שאני מאוד ממליץ לקרוא אותו (על קבורתו הזמנית של נוסח החוק), והיום נוסיף להן עוד כמה.

א. מה זה פוליטי“?

תחת ראש הפרק על “עיקום הכתוב”, ועל פרשנות שונה לאותם המונחים, אמרתי, שם:

על דרך הפרשנות אפשר לעשות הרבה דברים (לגיטימיים או לא, רצויים או לא).

קח, למשל, את המילה “פוליטי”.

כאשר המחוקק התנה את הזכות להפגין בעניינים פוליטיים ברישיון משטרתי, בית המשפט צמצם את משמעות המילה “פוליטי” – ובצדק.

מאידך, כאשר מדובר בחופשהביטוי הפוליטי מול ההגנה על הפרט, ביהמ”ש הרחיב משמעות המילה הזאת – וגם כן בצדק.

והתוצאה – אם אתה מבזה את שר הבריאות, זה “לא פוליטי” לעניין זכות ההפגנה, וזה כן “פוליטי” לעניין חופש הביטוי – וכך צריך להיות.

הפרשנות ה”צפה” הזאת היא לגיטימית כל עוד היא “אוניברסלית”, ולא יעלה על הדעת שהמשטרה “תשלוף” מהפגנה פוליטית את הערבים, את אוהדי אביגדור ליברמן, או את בעלי הזקן, ולא יעלה על הדעת שבית המשפט יגיד על אותה ההפגנה ממש שהיא הייתה “פוליטית” לגבי אלה שהמשטרה שלפה, והייתה “לא פוליטית” לגבי האחרים.

כמובן שאם השופט הוא כזה שחופש הביטוי אינו בראש מעייניו (כמו, למשל, מישאל חשין), הוא ירחיב או יצמצם בדיוק ההיפך: אם אתה מבזה את שר הבריאות, זה יהיה “פוליטי” כדי לפגוע בחופש ההפגנה, וזה יהיהלא פוליטי” כדי להגביל את חופש הביטוי, אבל בשביל זה אנחנו צריכים לבחור שופטים שיהיו אמונים על זכויות האדם, ולא כאלה שזכויות האדם הן לצנינים בעיניהם.

ב. מה זה נגטיבה“?

באותו המאמר הבאתי דוגמה לכך שלפעמים גם אין ברירה אלא לעקם את הכתובים, ואפילו להופכם:

כך, למשל, חוק זכויות היוצרים משנת 1911 (שבוטל לפני כ-10 שנים) קבע כי זכויות היוצרים בצילום שייכות למי שהיה הבעלים של ה”נגטיבה” בעת החשיפה לאור.

בינתיים הומצאו סרטי הצילום ה”פוזיטיביים” (שלא היו קיימים בעת שהחוק נחקק), ובמקרה הזה אין מנוס מלפרש את המילה “נגטיבה” ככוללת גם את המילה “פוזיטיבה”.

המתימטיקאי לעולם לא יקבל את זה, אלא אם המדובר ב”אפס”. המשפטן יגיב אחרת.

אני הייתי מפרש את החוק ב”רוח הזמן”, מישהו אחר היה דבק בלשונו הדווקנית של החוק, ובהיגיון ה”מתימטי”, ושתי הגישות הן כשרות, אבל לא יעלה על הדעת שסרט צילום פוזיטיבי ייחשב כ”נגטיבה” אם הוא בבעלותו של יהודי יראשמיים, ולא ייחשב ככזה אם הוא בבעלותו של מחבל ערבי עם דם על הידיים.

זו בדיוק מלאכתו של הפרשן, כאשר הוא נתקל במצבים בלתיאפשריים כאלה: הוא חייב לפסוק, והוא לא יכול לגלגל את הבעייה לפתחו של המחוקק, כי גם אם כך יעש, והמחוקק יתקן את המעוות, התיקון לחוק לא יחול רטרואקטיבית (בינתיים החוק הישן אכן בוטל והוחלף, והבעייה לא קיימת, אבל החוק החדש לא חל על זכויות יוצרים בצילום פוזיטיבישנעשה לפני תחילתו של החוק החדש, כך שלגבי צילומים ישנים הבעייה נשארת בעינה).

יופי של נגטיב

עכשיו רק תבינו שזה לא כל כך פשוט לתקוף את בית המשפט כאשר הפסיקה שלו אינה לטעמו הפוליטי, או האחר, של התוקף.

ג. מה זה הולך רגל“?

תקנה 67 לתקנות התעבורה, תשכא-1961, זה לשונה:

(א) נוהג רכב המתקרב למעבר חציה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החציה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך.

(א1) נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה, יאט את רכבו אם הולך רגל עומד על המדרכה בסמוך למעבר החצייה ואם ניכר שבכוונתו של הולך הרגל לחצות את הכביש, ייתן לו זכות קדימה.

(א2) התקרב נוהג רכב למעבר חצייה ובנתיב אחר האט רכב לפני מעבר החצייה, יאט את רכבו לפני מעבר החצייה האמור, ואם הרכב בנתיב האחר עצר – יעצור אף הוא; היה הולך רגל חוצה את הכביש במעבר החצייה, ייתן לו זכות קדימה.

ותקנות 110, 111, 113 לתקנות האלה, זה לשונן:

110. […].

(ב) אם יש בקרבת המקום מעבר חציה, מנהרה או גשר המיועדים למעבר הולכי רגל, לא יחצה הולך רגל את הכביש אלא בהם.

(ג) אם אין בקרבת המקום מעבר חציה, מנהרה או גשר כאמור אך יש בקרבת מקום צומת, יחצה הולך רגל את הכביש בקרבת צומת.

(ד) בכל מקרה יחצה הולך רגל כביש, במהירות סבירה ובקו ישר והקצר ביותר בין קצות הכביש, ולא יתעכב בכביש שלא לצורך.

111. לא ירד הולך רגל ממדרכה או ממקום מבטחים אחר שבדרך באופן פתאומי או מבלי שנקט בזהירות מספקת, בשעה שרכב מתקרב אליו, ממרחק שאין סיפק בידי נוהג הרכב לעצור את הרכב כדי למנוע תאונה.

113. (א) הולך רגל לא יחצה כביש, במקום שבו מותקן מעקה בטיחות להולכי רגל בצד הכביש או גדר בשטח ההפרדה שבדרך או כאשר בשטח ההפרדה גדלה צמחיה, וזאת אף אם אין המעקה, הגדר או הצמחיה מונעים את המעבר.

(ב) לא יימצא הולך רגל בכביש בקטע שבו מוצב מעקה בטיחות להולכי רגל.

קחו, למשל את האיש המהלך על ידיו:

האם הוא הולך רגללעניין התקנות האלה? האם הוא חייב לחצות את הכביש רק במעבר חצייה?

האם חובת הזהירות כלפיו, המוטלת על הנהג חלה כאשר הוא חוצה את הכביש במעבר החצייה?

האם ייתכן שכל עוד הוא לא מהווה סיכון או הפרעה לתנועה (שאז זו עבירה לפי תקנה 21, שקובעת זהירות כללית), מותר לאיש הזה להסתובב בכביש כאוות נפשו (לפי הפירוש הנוח לנאשם), ואילו לגבי הנהג נחיל את הפרשנות התכליתיתהמושמצת (מבית מדרשו של אהרן ברק, המושמץ עוד יותר)?

אז אפשר לפרש איך שרוצים, אבל תביאו בחשבון שערכאת הערעור עשוייה להפוך על פיה כל פירוש שתתנו.

ד. האם מוצרי סנפרוסטהם ירקות טריים“?

האמור כאן נולד שנים רבות לפני פרשת חלקי הנחש שנמצאו במוצרי סנפרוסט.

סיסמת המכירות של המפעל הזה היא “יותר טרי מטרי”: הירקות שהם מקפיאים מגיעים אליהם ישר מהשדה, והם מנוקים, מטופלים, מוקפאים ובסוף הדרך מגיעים לחנויות הקמעונאיות הרבה לפני הירקות המשווקים בדרך הרגילה (אל השוק הסיטונאי, ומשם הלאה), ובמצב הרבה יותר טוב.

מהו הדין כאשר בחוק המעמ נקבע כי פירות וירקות טריים פטורים ממס ערך מוסף“?

באה סנפרוסט ואמרה גם אנחנו ירקות טריים“, ואנחנו אפילו יותר טריים מטריים“.

אמר ביהמש: לא היא, כי אנחנו מזהים תהליכיםבמוצרים האלה, ולכן הם לא טריים“.

טריים או לא טריים?

ה. האם הדקל הוא עץ“?

משירת העשבים נעשה ניגון

ידידתי הבוטנאית (פוסט דוקטורט, לפחות) עונה לשאלתי:

דקל הוא עשב בהגדרה הבוטאנית ואגב גם בננה היא עשב.

כדי לתת לך סימן זיכרון לגבי מה מוגדר כעשב“: צמח שלא מוציא ענפים.

את זה לפחות למדתי מאתה יודע מי. ואגב זה קשור למבנה הקמביום (רקמה בצמח שמאפשרת גדילה לרוחב). אם אתה זוכר הוא התגאה שהוא תיקן אותי לגבי ממצא כלשהו שאני זיהיתי בטעות כקמביום…

קחו, למשל, את סעיף 83ג לחוק התכנון והבניה, תשכה-1965, אשר עוסק בשמירה על עצים בוגרים, וזה לשונו:

83ג. (א) בסעיף זה –

עץ בוגר” – עץ שגובהו 2 מטרים לפחות מעל פני הקרקע וקוטר גזעו, הנמדד בגובה 130 סנטימטרים מעל פני הקרקע, הוא 10 סנטימטרים לפחות;

תכנית” – […].

(ב) בתשריט תכנית יסומנו העצים הבוגרים המצויים בתחומה באופן שיקבע שר הפנים.

(ג) היו בתחום התכנית עצים בוגרים, לא יאשר מוסד התכנון את התכנית אלא לאחר שבחן את הצורך בשמירה עליהם במסגרת מכלול השיקולים התכנוניים; שר הפנים לאחר התייעצות עם שר החקלאות ופיתוח הכפר, יקבע סוגי תכניות שלגביהן יידרש מוסד התכנון להתייעץ עם פקיד היערות, כהגדרתו בפקודת היערות, טרם קבלת החלטתו לפי סעיף זה.

(ד) […].

השאלה היא, איך לא, אם עניין הקמביום הוא רלוואנטי לעניין העציםהאלה – בוגריםאו לא בוגרים.

אתה הבנת את זה, ברוך?

ואל תחשבו שבמקומות אחרים המחוקק לא חשב על זה.

קחו, למשל, את פקודת היערות.

סע’ 2 לפקודה זו קובע פרשנות למונחים המופיעים בה.

קחו, למשל, הגדרת אילן“: “אילנות בכל פרקי גידולם, דקלים, חזרן, שיחים, זרדים וגזעים“, וזה אומר שאלמלא הרחבת המושג הזה, הדקלים לא היו נחשבים לעצים“.

בהמשך מדובר גם על אילן מוגן“, שהוא עץ זית, עץ חרוב או אילן המוגן לפי צו כאמור בסעיף 14”, וגם על עץ בוגר“, שהוא עץ שגובהו שני מטרים לפחות מעל פני הקרקע, וקוטר גזעו, הנמדד בגובה 130 סנטימטרים מעל פני הקרקע, הוא 10 סנטימטרים לפחות […]”, וזה מביא אותנו אל העתקה“, שהיא עקירה של אילן מוגן או עץ בוגר משורשו ונטיעתו במקום אחר באופן שיבטיח את המשך צמיחתו“, ואל כריתה“, שהיא חיתוך הגזע המרכזי של אילן מוגן או עץ בוגר […]”.

ומה כל אלה אומרים? הם אומרים שאם הדקל לא הוכרז כאילן מוגןבצו לפי סע’ 14 לפקודה, ואם הוא בכלל לא עץ” (כי הוא עשב), הרי שהוא גם לא יכול להיות עץ בוגר“, ולכן מותר גם מותר להעתיקדקלים או לכרותאותם – הכל חופשיחופשי.

המצב מורכב יותר כאשר אנחנו מגיעים לחוק זכות מטפחים של זני צמחים, תשלג-1973.

לפי סע’ 7(ג) לחוק הזה, “זן ייחשב כחדש אף אם קודם שהוגשה הבקשה לרישום זכות מטפחים בו, נמכר או הועבר בדרך אחרת, על ידי מטפח הזן או בהסכמתו, חומר הריבוי או החומר המאוסף של הזן במשך תקופה שאינה עולה על –

(1) בישראל […];

(2) מחוץ לישראל – בגפנים, בעצי יער, בעצי פרי ובעצי נוי – שש שנים מהיום הקובע, ובצמחים אחרים – ארבע שנים מהיום הקובע.

אפשר להניח שהדקל אינו עץ יער, אבל לגבי דקלים שמניבים פירות מאכל, ולגבי דקלים שאינם מניבים פירות כאלה, האם הם עצי פריועצי נוי“, בהתאמה (שש שנים מהיום הקובע), או שהם צמחים אחרים” (ארבע שנים מהיום הקובע)?

תגידו אתם.

יחד עם זאת, ככל הנוגע לתקופת זכות מטפחים, המחוקק לא השאיר מקום לאי בהירות:

כך סע’ 38(א) לחוק:

38. (א) […] –

(1) תקופת זכות מטפחים היא עשרים שנה מיום שנרשמה;

(2) תקופת זכות מטפחים בזני גפנים, עצי פרי, עצי יער וכל צמח רבשנתי אחר היא עשרים וחמש שנה מיום שנרשמה.

וזה אומר כי לא משנה אם הדקלים הם עצי פרי“, “עצי יעראו עציםבכלל, די לנו בכך שהם כל צמח רבשנתי אחר כדי שתקופת זכות המטפחים תהייה עשרים וחמש שנה מיום שנרשמה.

ומה אנו למדים מכל אלה?

אנחנו למדים כי לרוב – אבל לא תמיד! – המחוקק יודע מה הוא עושה, הוא יודע שלמרות שדקלים הם עציםבלשון העם, הרי שעל המגרש המשפטי יש כללי משחק אחרים, ובהם צריך להקפיד ולהבהיר מראש למה מתכוונים.

צמח רב שנתי אחר

 

ו. מה זה גז“?

בואו נניח שהמחוקק קבע מס על גז לבישול“, ובאו אלה שאינם רוצים לשלם יותר מדי מסים, ואמרו רגערגע, מה שיש בבלוניםשנמכרים כגז בישולבכלל אינו גז, אלא נוזל, ולכן המס הזה לא חל עלינו.

גז או נוזל?

 

תגידו אתם, ותרשמו בצד: הם המצרך הזה הוא גזהחייב מס, או שהוא נוזלשאינו חייב מס?

אחר כך תחפשו בפסיקה, ותגידו מה מצאתם.

על הפרשנות המשפטית המוטהפוליטית

כעת אנחנו מגיעים לנושא הפרשנות המשפטית המוטהפוליטית, ולעניין זה ראו את המאמר המכונן שלי: תגובה להרצאתו של עו”ד אביעד ויסולי על “חוקיות השימוש בצה”ל למטרות שאינן הגנה על המדינה”.

במסגרת המאמר, אותו כתבתי בעקבות פינוי גוש קטיף, הצגתי משל היפותטי:

יחידת חיילים מקבלת פקודה לביצוע בכוח של פינוי יישוב, על פי החלטת הממשלה, במסגרת המשא ומתן לשלום עם סוריה ולבנון.

חלק מהחיילים ביצעו את הפקודה, וחלק סירבו לבצעה, בטענה שהיא בלתי חוקית בעליל“.

חוגי השמאל דרשו להעמיד לדין את הסרבנים, וטענו שהפקודה הייתה חוקית, על פי החלטת הממשלה.

חוגי הימין – כמה מפתיע – דרשו להעמיד לדין את המבצעים, וטענו שהפקודה הייתה בלתי חוקית בעליל”.

לתביעה הצבאית הייתה בעייה, משום שהיא לא יכולה לטעון דבר בתיק אחד, והיפוכו בתיק האחר, ואם היא תעמיד לדין רק את המבצעים, או רק את הסרבנים, אלה שהדבר לא ימצא חן בעיניהם יאשימו אותה שהיא מוטה פוליטית“.

בסוף, כיד המשל הטובה עלי, “תמרנתיאת התביעה הצבאית לתבוע גם את אלה וגם את אלה, ושבית הדין יחליט“, ואת בית הדין תמרנתי לאחד את הדיון בשני התיקים (אצלי אין חוכמות).

אם היה מוגש אישום רק כנגד הסרבנים, או רק כנגד המבצעים, קיימת האפשרות לתת לנאשמים את הנחתהספק, וקיימת גם האפשרות לפסיקה מוטהפוליטית, אבל אני, כאמור,תימרנתיאת בית הדין לאחד את הדיון בשני התיקים, וכאן האחריות של בית הדין למנוע את עיוות הדין היא רבה שבעתיים. היא רבה שבעתיים, משום שאם הספק פועל לטובת קבוצת נאשמים אחת, הוא פועל לרעת הקבוצה השנייה, וזה מצב בלתי נסבל במשפט הפלילי.

והוא הדין, וביתרשאת, גם במשיכת השמיכה הפוליטית לצד זה או אחר.

ומהימים ההם – לזמן הזה:

את המאמר שימוע פומבי לראש הממשלה, כן או לא? שהוקדש – איך לא – לוויכוח שהעלו תומכי נתניהו על זכותו לשימוע פומבי, זכות שהיוהמש, אביחי מנדלבליט, לא סבר שהיא קיימת, ולכן דחה את בקשתו לקיים שימוע כזה, סיימתי בשאלת איפכא מסתברא”:

לקראת השימוע לנתניהו, ולנוכח הסירוב לקיים את השימוע בפומבי, נשמעו הקולות האומרים “העם רוצה שימוע“, “העם רוצה לדעת את האמת“, “רדיפה פוליטית“, “לא היה כלום ולא יהיה כלום“, וכו’, ואף התקיימה הפגנה בסמוך לביתו של מנדלבליט במטרה מוצהרת “לעצור את הרדיפה וההסתה“.

כל הפעולות האלה לא נעשו למען “חקר האמת“, אלא למען ביבי נתניהו, ושאלת האיפכא–מסתברא המתבקשת לאוהדי ביבי היא זו:

נניח שהיוהמ“ש היה מחליט, ביוזמתו, לקיים את השימוע בפומבי, משודר בזמן–אמת, וביבי היה מתנגד לכך, מכל טעם שהוא.

מה הייתם אומרים אז?

את השאלה הזאת הצגתי בכמה קבוצות, ואף אחד מתומכי ביבי לא אזר אומץ לענות עליה.

אז אני “יענה” במקומכם: אתם הייתם הופכים חברבורותיהם, מגינים על “צנעת הפרט” של ביבי, ומתנגדים ל״שפיטה בכיכר העיר״.

תקנו אותי אם אני טועה!

והמסקנה: כמו בשאלת אשמתו וחפותו של ביבי נתניהו, גם בשאלת השימוע הפומבי ההתפלגות בציבור היא לפי קו פרשת–המים הפוליטית.

כמה שאני אוהב את זה!

וזה מראה עד כמה מסוכן לתת לחוק פרשנות מוטהפוליטית: לא רק שזה לא נכון, לא ראוי ולא צודק, אלא שאתה לעולם לא יודע מתי זה יפגע דווקא בך עצמך.

האקטיביזם השיפוטי כמשל

קחו, למשל, את עניין האקטיביזם השיפוטי, עליו דיברתי במאמר לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”!: כפי שתקראו במאמר הזה, כולל הקישורים בפנוכו, קל מאוד (במיוחד ללאמשפטן) לזרוק לחלל הוויכוח מונחים משפטיים כמו סמכות“, “זכותוכו’, אבל האמת היא שלאיש לא אכפת מהעקרונות המשפטיים – כל עוד השורה התחתונה בכל פסקדין תהייה לטעמו (הפוליטי, או האחר).

דחליל האקטיביזם הזה מוצא מהבוידעם, איך לא, עי חוגי הימין הפוליטי, אבל – כמה מפתיע – כאשר לְדָבָּרֵי הימין מתחשק, הם עצמם, וללא בושה, מקוננים על כך שבית המשפט אינו מספיק אקטיביסטי.

ראו את המאמר על האקטיביזם השיפוטי – נאום תשובה לעו”ד שמחה רוטמן.

קראו אותו בעיון, נשמו את רוחו, והגיעו לפרק 12 שבו, שכותרתו היא האם אתם בעד האקטיביזם השיפוטי – או נגדו?: אני מזכיר שם כחצי תריסר כותבים ימנייםקיצוניים שהגוגל שלהם יחד עם אקטיביזם שיפוטיממלא את כל הארץ, אבל הם מתנגדים לו רק כשהוא לא מתיישב עם ציפיותיהם הפוליטיות.

וכאשר אני שואל אותם האם אתם בעד האקטיביזם השיפוטי – או נגדו, הם ממלאים מקלדתם מים, ולא מעזים לענות.

קחו, למשל, את פינוי גוש קטיף עי ראש הממשלה, אריאל שרון: לא הסמולפנה לבגץ, אלא דווקא הימין, שדרש לבטל את חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשסה-2005, וראו זה פלא: עשרה מתוך הרכב של 11 שופטים, בראשות האקטיביסט הידוע, אהרן ברק, סירבו לגלות אקטיביזם שיפוטיודחו את הדרישה לבטל את החוק (סמולנים, איך לא), ואילו השמרן הידוע, יקיר הימין אדמונד לוי, גילה את האקטיביזם המיוחל, ופסק שהחוק הוא לא חוקתי (בגץ חוף עזה).

מה זה אומר?

זה אומר שאין שום קשר בין קו פרשת המים הפוליטי שבין הימין לשמאל לבין האקטיביזם השיפוטי, וגם כאן לא רק שזה לא נכון לייחס את האקטיביזם לשמאל הפוליטי, ולא רק שזה לא ראוי ולא צודק, אלא שאם אתה תוקף את האקטיביזם הזה, לעולם לא תדע מתי זה יפגע בך עצמך.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו מבחן בוזגלו אמרו מבחן אלישבע*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עוד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר