במאמר הקודם, משפט נתניהו (א), שלב ההקראה: מעולם לא עשו מעטים כל כך שגיאות רבות כל כך, בפרק זמן קצר כל כך, עמדתי על הסיבה הפורמלית שעל פיה החליטו השופטים לדחות את בקשתו של הנאשם, בנימין נתניהו, לפטור אותו מההתייצבות לישיבת ההקראה, וזאת על פי לשון החוק הברורה.

סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ“ב-1982 (להלן: חסד”פ, או החוק), זה לשונו:

תחילת המשפט

143. בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום באזני הנאשם, ויסביר לו, אם ראה צורך בכך, את תכנו, אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה; דברי הנאשם וסניגורו יירשמו בפרוטוקול.

אלה הדברים שהחוק מחייב:

א. בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום “באזני הנאשם”, או –

ב. (1) אם הודיע הסניגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו; וכן (2) אם אישר הנאשם את ההודעה.

אכן, יש כפילות מסויימת בהוראה כי “דברי הנאשם וסניגורו יירשמו בפרוטוקול“, כאשר החוק ממילא מחייב ניהול פרוטוקול (סעי’ 134(א)), אבל אין לי בעייה עם זה, ואני מוכן להניח שהדבר נעשה ליתר ביטחון, ולחלופין – בהיסח הדעת.

מה שברור הוא שמישהו צריך “לקרוא” את כתב האישום “באזני הנאשם” – או בית המשפט, או הסניגור, ואכן, בית המשפט התיימר להקפיד על לשונו הדווקנית של החוק. כך לשון ההחלטה (ההדגשות במקור):

אמנם לטענת המבקש “נוכחותו אינה נחוצה למעמד ההקראה“ שכן “תרומתו של המבקש בדיון תתמצה בכך שהוא יאשר כי קרא את כתב האישום והבין את תכנו“, ולדבריו הוא קרא את כתב האישום מספר פעמים והבין את תכנו, אך זו בדיוק “התרומה” הנדרשת ממנו – להתייצב לדיון ולאשר את הדברים כאמור בסעיף 143 הנ“ל.

את דעתי על נושא ה“הקראה” המיותרת הבעתי, על סמך נסיוני המקצועי האישי:

גם עניין ה“הקראה“, כולל ה“אישור” של הנאשם כי סניגורו “קרא את כתב האישום באזניו והסביר לו את תכנו” הוא קשקוש מקושקש: ניהלתי בחיי מאות ואלפי משפטים, מעולם לא נתקלתי בכך שביהמ“ש “קורא את כתב האישום באזני הנאשם“, וכו’, מעולם לא קראתי את כתב האישום “באזני” הלקוח, מעולם לא נשאלתי ע“י ביהמ“ש לאשר כי קראתי את כתב האישום “באזני הנאשם“, ומעולם לא נשאל הלקוח לאשר כי קראתי את כתב האישום “באזניו“.

והערכתי את העתיד להתרחש במשפט:

והרשו לי לנחש כי גם במקרה הזה, בית המשפט לא יקרא את כתב האישום “באזני הנאשם” במשך שעות ארוכות. סביר להניח שידלגו ישר לפטור אשר בסע’ 143 (“אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו“).

האם השופטים היו נאמנים למשנתם–הם?

בואו נקרא יחד את הפרוטוקול:

והנה, מיד בהתחלת המשפט (אחרי הודעתו של השופט עודד שחם על היכרות עתיקה עם אחד הנאשמים), זה מה שהתרחש:

עו“ד מיכה פטמן: הנאשם קרא את כתב האישום והוא מבין אותו.

הנאשם 1 : מאשר. קראתי את כתב האישום והבנתי את תוכנו.

עו“ד ז‘ק חן: בוצעה הקראה. מרשי קרא את כתב האישום והבין אותו.

הנאשם 2 : מאשר. קראתי את כתב האישום ואני מבין את תוכנו.

עו“ד מיכל רוזן עוזר: גם מרשתי קראה את כתב האישום והבינה אותו.

הנאשמת 3 : קראתי ואני מבינה אותו. מאשרת.

עו“ד נוית נגב: מר מוזס קרא את כתב האישום והבין אותו.

הנאשם 4 : מאשר.

הנה כי כן, רק עו“ד ז’ק חן, סניגורו של הנאשם שאול אלוביץ’, אומר כי “בוצעה הקראה“, ואני מוכן לתת לו ליהנות מהספק כי אכן קרא את הכתב האישום “באזני” מרשו, אבל שאר הסניגורים לא אמרו אלא כי מרשיהם “קראו” את כתב האישום (איך הם יכולים לדעת?), וגם הנאשמים עצמם רק אישרו את דברי סניגוריהם כי הם “קראו את כתב האישום והבינו את תוכנו“, אבל אף אחד מהנאשמים לא אישר כי כתב האישום “נקרא באזניו“.

אמרתי לכם שיהיה כך, ולא האמנתם.

אני לא נתפס לזוטות, נפשי נוקעת מהצביעות

עכשיו תגידו שאני נתפס ל“זוטות“, אבל לא: כפי שהסברתי במאמר הקודם, כל מוסד ה“הקראה באזני הנאשם” הוא ארכאי ומיותר, שבפועל איש לא מקיים אותו – וכך הווה גם כאן.

מכאן ברור הדבר שאני לא ממש קנאי לקיום דווקני של כל “פסיק” שבהוראות החוק, ואני גם לא חרד להגנת ה“אינטרס” של הנאשמים לשבת על ספסל הנאשמים במשך שעות ולשמוע את כתב האישום נקרא “באזניהם“.

אני רק רוצה שהשופטים לא יהיו צבועים, ואם הם נאחזי בהוראת–חוק כדי לכפות על נאשמים התייצבות אישית בבית המשפט – שייאחזו בה עד הסוף, אפילו אם זה לא הכי נוח להם.

זה מזכיר לי סיפור אישי:

ביום אחד נקבעו לי, במקרה, כחצי תריסר תיקים בבתימ“ש לתעבורה במקומות שונים בארץ. כיוון שלא יכולתי להתייצב בכולם, ביקשתי לדחות אותם, פרט לאחד. כל בקשותי לדחייה התקבלו, ורק השופט מרדכי ארגמן, בעכו, סירב להיעתר לבקשתי.

חזרתי אלי עם בקשה לדחות את המשפט בשעתיים, כדי שאוכל להגיע בזמן, והוא דחה גם את הבקשה הזאת: המשפט יתקיים בשעה שנקבעה, כך אמר בהחלטתו.

אל תשאלו אותי באיזו מהירות נסעתי, כי לא אענה לכם, אבל הגעתי בזמן.

ומתי התפנה השופט הנכבד? אחרי יותר מאותן השעתיים שביקשתי.

דוגמה לצביעות.

פני הדור כפני משפט התעבורה

כעו“ד “תעבורתי” נאבקתי שנים רבות כדי שלנאשמים בבתיהמ“ש תהיינה אותן הזכויות כמו לכל נאשם אחר. השגתי לא מעט, אבל מאז שהוציאו אותי מהמקצוע, התחום הזה נסוג שמונים שנה אחורנית, אל ימי המנדט הבריטי על פלשתינה (א“י).

מה שקורה אצלנו היום הוא בדיוק ההיפך: זכויות הנאשמים במשפטים פליליים “רגילים” מידרדרות לרמתן בבתיהמ“ש לתעבורה, ועל כן שומה עלינו – אוהדי נתניהו ומתעביו גם–יחד – לעמוד על המשמר לכל אורך המשפט.

ואני מדבר במיוחד על אוהדי ביבי ששתקו כל השנים על עוולות המשפט בישראל, והתעוררו רק כאשר הם הרגישו את הלחץ על היבלות הפוליטיות שלהם.

ובמיוחד אני מדבר על בנימין נתניהו, שניהל את המדינה 14 שנים, במהלכן הוא כיהן פעמיים כשר המשפטים, ומעולם הוא לא טרח להעביר חקיקה שתגן על הציבור מפני התופעות מהן הוא סובל היום.

אני רק שאלה

בהחלטתם לכפות על נתניהו להתייצב פיזית בבית המשפט אמרו השופטים, כאמור (עכשיו ההדגשה היא שלי):

אמנם לטענת המבקש “נוכחותו אינה נחוצה למעמד ההקראה” שכן “תרומתו של המבקש בדיון תתמצה בכך שהוא יאשר כי קרא את כתב האישום והבין את תכנו“, ולדבריו הוא קרא את כתב האישום מספר פעמים והבין את תכנו, אך זו בדיוק “התרומה” הנדרשת ממנו – להתייצב לדיון ולאשר את הדברים כאמור בסעיף 143 הנ“ל.

אוקיי, אז הנאשם כולם הרימו את “תרומתם” כבר בדקה הראשונה למשפט, והשאלה שלי היא מדוע השופטים לא שחררו את הנאשמים מהמשך הנוכחות באולם, כאשר בהמשך נדונו רק עניינים טכניים לחלוטין?

הערה להמשך המשפט

כפי שציינתי בהקדמה למאמר הקודם, אני מתעב את בנימין נתניהו, והייתי רוצה לראות אותו מושפל, כשם שהוא השפיל אותי.

יחד עם זאת חזרתי והבהרתי לכל מי שעדיין לא מכיר אותי כי אני לא מתאים את פרשנותי המשפטית לרצון שלי לראות את נתניהו בא לבית המשפט עם סנדביצ’ים מהבית, ועם חמוצים ממחנה יהודה, כדי שיהיה לו מה לאכול בהפסקה במהלך המשפט.

ובמקום בו הוא צודק, כך אמרתי, אני אעשה עימו צדק – למרות שלא מגיע לו צדק.

את מאבקי נגד הטרחת הנאשמים לבית המשפט, כאשר הם עצמם לא זקוקים לכך, אני מנהל לפחות ארבעים שנה, ואני לא אבגוד בערכים שלי רק כדי לראות את ביבי נדפק, למרות שהדבר אכן מגיע לו.

וזה מגיע לו, כי הוא, כאמור לעיל, ניהל את המדינה במשך 14 שנים, אשר במהלכן הוא כיהן פעמיים כשר המשפטים, ומעולם הוא לא טרח להעביר חקיקה שתגן על הציבור מפני התופעות מהן הוא סובל היום.