חורף קשה בוושינגטון

חורף קשה בוושינגטון


דר ישראל בר-ניר 09.12.2006 11:46
חורף קשה בוושינגטון


יש בדו”ח דברים חמורים ביותר מבחינתה של ישראל, דברים שאם המימשל אכן יאמץ את מסקנות הדו”ח כבסיס למדיניותו בעתיד, יביאו להרעה משמעותית ביחסי ישראל-ארה”ב. בעמ’ 58 של הדו”ח יש קריאה לפתיחה במו”מ ליישום ”חזון שתי המדינות” של הנשיא בוש עם התייחסות מפורשת לזכות השיבה, דבר שמעולם לא הוזכר במסמך אמריקאי רשמי כל שהוא.



וושינגטון, בירת ארה”ב, ידועה במזג האוויר שלה, שהוא אחד מהמחורבנים בארה”ב. בחודשי הקיץ שוררות שם טמפרטורות ולחות שהופכות כל יציאה לרחוב למעין מרחץ טורקי (מי שנמצא שם לצורך עסקים כל שהם חייב ללבוש חליפה ולענוב עניבה. סנדלים ומכנסיים קצרים הם out). לעומת זאת, במרבית חודשי החורף הטמפרטורות יורדות אל מתחת לנקודת הקיפאון כשהן מלוות בסופות שלגים ורוחות. אבל לא מזג האוויר הוא הנושא הפעם. הנושא הוא יחסי ישראל-ארה”ב.


הלהיט בימים בוושינגטון הוא הדו”ח שהופק ע”י וועדה בראשותו של ג’יימס בייקר, מי שהיה מזכיר המדינה במימשלו של בוש האב. הוועדה כללה אישים משתי המפלגות וכן אישים נייטרליים. היא זומנה ע”י הנשיא בוש על מנת לסייע בהתוויית מדיניות שתהיה מקובלת על שתי המפלגות ותאפשר לארה”ב להציג חזית אחידה בכל מה שקשור למלחמה בטרור. הדו”ח עצמו ”יצא לשוק” רק לפני מספר ימים, אבל כפי שנהוג כאן, העיתונות היתה מלאה בהדלפות על הצפוי. אינני יודע אם יש תרגום עברי של הדו”ח אבל מכמה תגובות שראיתי בעיתונות הישראלית ובטלוויזיה, אנשים לא קראו את הדו”ח המלא או, אם קראו אותו, זו היתה קריאה שטחית בלבד. יש לי חשש רציני שזה המצב גם במשרד החוץ, ושראש הממשלה ושרת החוץ קבלו לידיהם רק תמצית ממה שכתוב בו. ככה זה נראה אם לשפוט לפי התגובות הרשמיות. אם יש בין הקוראים מי שמעוניין לראות את המקור במלואו, שיתן לי את הדוא”ל שלו, ואשלח לו את הדו”ח. זה מסמך בן 160 עמודים, כתוב באנגלית בפורמט PDF .


יש בדו”ח דברים חמורים ביותר מבחינתה של ישראל, דברים שאם המימשל אכן יאמץ את מסקנות הדו”ח כבסיס למדיניותו בעתיד, יביאו להרעה משמעותית ביחסי ישראל-ארה”ב. אחזור להלן להיבטים הישראליים של הדו”ח. לפני כן אני רוצה לעסוק בהיבטים האמריקאים של הדו”ח וכן איך הוא התקבל כאן.


לפני שאעסוק בדו”ח עצמו, לפני כשלושה שבועות רשת הטלוויזיה FOX ראיינה את בייקר. הראיון הוקדש כולו לדו”ח שאז עדיין היה בחזקת נעלם. בייקר בראיון נשמע כאחד שקבל את הכשרתו במחנה השלום הישראלי, למרות שישראל כלל לא הוזכרה במהלך הראיון. ”צריך לנקוט יוזמה מדינית כדי לצאת מן המבוי הסתום” (A diplomatic initiative is needed in order to get out of the impasse) ”יש למצוא דרכים להדברות עם מדינות כמו סוריה ואיראן” (It is necessary to engage countries like Syria and Iran in direct negotiations) ”מו”מ מנהלים עם אויבים” (You conduct negotiations with enemies) ועוד שורה של התבטאויות ממין זה. הוא לא אמר שצריך לעבור ל”מימד המדיני”, אבל הוא השתמש בביטוי ”מתקפה מדינית” (Diplomatic Offensive). נו טוב, הוא בכל זאת לא עמוס עוז. הציטוטים באנגלית הם לפי מיטב הזכרון. בסיומו של אותו ראיון אמרתי לעצמי ש”טוב לא יצא מזה”.


באשר לדו”ח עצמו, נתחיל ממה שאין בו. למרות שזאת היתה המטרה, אין בשום מקום דו”ח הצעה למדיניות כלשהי. אומנם הדו”ח משופע לכל ארכו במה ש”צריך לעשות”, מה ש”רצוי לעשות” ומה ש”כדאי לעשות”, אבל אין בשום מקום התייחסות ל”איך לעשות”. ההצעה המעשית היחידה שישנה בדו”ח מדברת על צימצום הדרגתי של הנוכחות הצבאית האמריקאית בעיראק שאמורה להסתיים לקראת סוף שנת 2008, אבל גם זה רק אם ”הנסיבות תאפשרנה את זה”. ככלל – הדו”ח מחזיר לבמה שורה של רעיונות והצעות שהמשותף לכולם הוא שהם כבר נוסו בעבר ונכשלו. זה מזכיר את הגישה הישראלית ”אולי אם ננסה עוד פעם זה יצליח”.


המוטיב המרכזי של הדו”ח הוא שמוקד כל הצרות במזרח התיכון איננו נמצא באיראן, גם לא בסוריה וגם לא בלבנון. המוקד הוא הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. אם רק יימצא פתרון לזה האחרון תפתרנה כל הבעיות של האזור ובא גואל לציון. אני מכיר עוד כמה אנשים שחושבים ככה. אבל בנקודה הזאת, מה שיותר מעניין הוא מה שבא בעקבות הדו”ח. כדי למצוא פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתינאי ולהביא שלום לאזור, בייקר יוזם כינוס של ועידת שלום במזרח התיכון, ועידה בלי נוכחות ישראלית. אתם מבינים את זה? ועידת שלום במזרח התיכון בלי ישראל. שמעתי על משפטים בהם דנים אנשים שלא בנוכחותם, אבל בחיים שלי עוד לא שמעתי על חתונה ממנה נעדרו החתן או הכלה. יש לו רעיונות מקוריים לבייקר הזה. כשקראתי על זה בתיק דבקה ביום ג’ או ד’ בשבוע שעבר חשבתי בלבי שהפעם גיורא שמיס הגזים. הרי זה מנוגד לכל הגיון. אבל הדברים צוטטו ממגזין אמריקאי מכובד בשם Insight וביום ה’ הם כבר הופיעו גם בידיעות אחרונות”. יש לבייקר גם הסבר ”הגיוני” להצדקת האבסורד הזה. וועידה ללא נוכחות ישראל תאפשר לדבריו לדון בכל ההיבטים של הסכסוךבלי לחץ יהודי”. צריך להבין את בייקר. אינני חושב שהוא שונא ישראל. הוא גם לא אוהב אותנו במיוחד. בזה הוא לא שונה מרבים אחרים במימשל ומחוצה לו. מה שחשוב היא העובדה שבייקר שקוע עד צוואר בכסף סעודי והוא יודע טוב מאוד מאיזה צד פרוסת הלחם שלו מרוחה.


בעת ביקורו האחרון של סגן הנשיא דיק צ’ייני בסעודיה, ביקור שנועד לשכנע את סעודיה שתסייע לממשלת עיראק באמצעות לחץ על הסונים, נאמר לו שלדעת סעודיה ישראל, ולא איראן, היא מה שגורם לחוסר היציבות במזרח התיכון.


מסתמן לפיכך שאחת התוצאות של הדו”ח תהיה עיסקה בה ארה”ב תבקש את עזרתן של מדינות ערב בתמורה להתחייבות אמריקנית לשנות את המדיניות כלפי ישראל.


מעבר לזה הדו”ח מכיל ביקורת חריפה עח מימשל בוש. המצב בעיראק נמצא בהידרדרות חמורה (אחרי למעלה מארבע שנים של לחימה ומכחות צבאית), המדיניות שהותוותה ע”י בוש בעיראק לא עובדת, וארה”ב מאבדת את מעט היכולת שהיתה לה להשפיע על האירועים בעיראק. אין באף אחד מהדברים האלה משום חידוש.


עם הופעתו הדו”ח התקבל בהתלהבות שגבלה באקסטזה. החוגים שמאז ומתמיד התנגדו לכל מה שהנשיא בוש עומד מאחוריו היו באופוריה. העיתונות השמרנית היתה פחות נלהבת, אם כי גם להם היה קשה להתעלם מכך שהיתה מידה לא מעטה של אמת בביקורת. האווירה השתנתה לחלוטין תוך יום. העיתונים הליברליים כמו הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט או הלוס אנג’לס טיימס, המשיכו לראות בדו”ח דבר חיובי אבל הם הנמיכו מאוד את הטון. העיתונות הפחות ליברלית היתה קצת יותר ביקורתית. הדו”ח כונה בין השאר כ”פנטסיות ריאליסטיות” (Real fantasies) רמז לכך שבייקר מתיימר לייצג גישה ריאליסטית, או הגדרת הדו”ח באמצעות הביטוי We aim to appease (משחק מלים על הביטוי We aim to please). תמונה המופיעה בעיתון ניו יורק סאן מתארת את עורכי הדו”ח כ”קופים המחפשים כניעה” (Surrender Monkies). זה רק חלק קטן ממיגוון התגובות. הביקורת העיקרית מתייחסת לקריאה לפתוח במו”מ ישיר עם סוריה ואיראן כדי להשיג מהן ”מחוייבות לקיום מדיניות קונסטרוקטיבית כלפי עיראק והאזור”. הקטע (במקור האנגלי) מופיע בעמ’ 51 ו 52 של הדו”ח:

United States should engage directly with Iran and Syria in order to try to obtain their commitment to constructive policies toward Iraq and other regional issues. In engaging Syria and Iran, the United States should consider incentives, as well as disincentives, in seeking constructive results.

אי אפשר לאמר שמחברי הדו”ח חסרי חוש הומור.

 

נעבור להיבט הישראלי (מה שהופיע למעלה על הוועידה בלי ישראל איננו חלק מהדו”ח. (מתווה חיובי בוואשינגטוןהיא הכותרת של מאמר המערכת ב”הארץ” מה-‏8 בדצמב2006 העוסק בדו”ח. אינני יודע אם מי שכתב את זה קרא מהדו”ח, אבל בעמ’ 58 של הדו”ח יש קריאה לפתיחה במו”מ ליישום ”חזון שתי המדינות” של הנשיא בוש עם התייחסות מפורשת לזכות השיבה, דבר שמעולם לא הוזכר במסמך אמריקאי רשמי כל שהוא. הקטע המלא במקור האנגלי:

Sustainable negotiations leading to a final peace settlement along the lines of President Bush’s two-state solution, which would address the key final status issues of borders, settlements, Jerusalem, the right of return, and the end of conflict.

לדעת עיתון ”הארץההתפתחות הזאת מצדיקה מאמץ מדיני מחודש לפתרון הסכסוך. ישנם בה תנאי-סף (איפה הם מצאו את זה?) ”המטילים עול כבד על סוריה וחמאס”… ”על ישראל לראות בה פתח לתקווה”. נו באמת.

גם הוא בסופרים

נשיא ארה”ב לשעבר, ג’ימי קרטר כתב ספר. שם הספר ”פלשתיין, שלום ולא אפארטהייד” (Palestine, Peace and not Apartheid). שם הספר אומר כמעט את הכל על תוכנו. בגוף הספר, לקראת הסוף, הוא מסתייג ואומר שבעצם המשטר בישראל, כולל באזורי ”כיבוש”, איננו אפארטהייד, אבל הוא בכל זאת מוצא לנכון להשתמש במונח. הספר זכה לשפע של התקפות וביקורת ובמביל הוא התקבל בברכה ע”י חוגים פרו ערביים. אסתפק כאן רק באחד. פרופ’ קן שטיין (Ken Stein) מאוניברסיטת אמורי (Emory) באטלנטה ג’ורג’יה, אדם שהיה ממייסדי מכון קרטר והיה פעיל שם עד לזמן האחרון, התפטר מהמכון כמחאה על הספר (למי שלא מתמצא, אוניברסיטת אמורי היא היוקרתית שבאוניברסיטאות במדינות הדרום, מעמדה שווה ערך לזה של הרווארד או קולומביה). פרופ’ שטיין פרסם הודעה בכתב בה הוא מאשים את קרטר ב”אי דיוקים” וסילופים גסים. הוא רואה בשם הספר דבר שאינו ראוי לדפוס. לדבריו הספר משופע בשגיאות, ”חומר מועתק ללא ציון המקור” (פלגיאטים במלים פשוטות) ו”זכרונות” מפגישות בהן הוא [שטיין] השתתף, שאין כל דמיון ביניהם למה שהתרחש בפועל. שטיין מסיים ב”גם לנשיא לשעבר אין הזכות להמציא מידע או להביא לקורא מידע מקוטע”.

דניס רוס, מי שהיה מעורב במשך תקופה ארוכה בכל במגעים בין ישראל והערבים גם כן כתב ספר. הוא אישר בראיון בטלוויזיה שקרטר העתיק ללא רשות חומר מהספר שלו.

 

דר’ ישראל בר-ניר כותב מדור קבוע בפורום “ארץ הצבי”



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר