חוכמת הטפש


חוכמת הטפש



ד”ר ישראל בר-ניר
27.09.2011 11:24


Er kann denken

Er kann denken


“כי בין דברי חכם ובין דברי טפש, כאילו אין הבדל, הבדל בכל זאת יש”




המשפט הזה, הלקוח מהנוסח העברי שכתב נתן אלתרמן למחזה “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”, מתאר באופן יוצא מן הכלל את השיח הציבורי במדינת ישראל בימינו. הבדל בין דבריו של הטפש לבין דבריו של חכם אכן קיים, אבל לא בכיוון שמקובל לחשוב.

 

העם היושב בציון התברך בשפע של אנשים חכמים, מלומדים ועתירי ידע. ערב רב של אנשי אקדמיה, עם תעודות ובלעדיהן, פרופסורים, דוקטורים, מרצים בכירים וזוטרים, עוזרי הוראה ותלמידי מחקר, אנשי הגות ורוח, סופרים ומשוררים, אומנים יוצרים ושאינם יוצרים, שחקנים וחקיינים ועוד ועוד, מיגוון עשיר מאין כמוהו של דמויות. על מנת שלא יקופח חלקו של איש, יש גם “ברירת מחדל” – מי שלא “זכה” ואינו נמנה על אחת הקטגוריות לעיל יכול תמיד להגדיר את עצמו כ”פעיל” (activist).

 

ירון לונדון כתב שיר על החכמים, שיר שזכה לביצוע מבריק ע”י שלישיית הגשש החיוור. השיר הזה, בשינויים קלים, הוא תאור קולע של עדת החכמים בימינו:

 

כולם חכמים כולם / כולם יודעים מה צריך לעשות /

כולם חכמים כולם / כולם יודעים את כל התשובות /

כולם חכמים כולם / כולם יודעים לתת עצות /

כולם חכמים כולם / לכן הם אף פעם לא טועים /

כולם חכמים כולם / ובכל זאת הם תמיד על הפנים /

 

עדת החכמים הזאת, להלן האליטה ה”נאורה”, איננה עשויה מקשה אחת. ניתן למצוא בה נציגים מכל העדות – אם כי מספרם של הלא אשכנזים בטל בששים, עולים חדשים ותושבים וותיקים, צעירים ובני תשחורת בשנות העשרים והשלושים לחייהם, וקשישים שעדיין זוכרים את ימי המדינה שבדרך. המשותף לכולם – החוכמה. בהשאלה מדברי חז”ל – עשרה קבין חוכמה ירדו לעולם, את כולם נטלה האליטה ה”נאורה”. ללמדך שלא כל בני האדם נולדו שווים. כך לפחות הדברים נראים מנקודת מבטה של האליטה הזאת.

 

לאורך כל תקופת קיומה של מדינת ישראל, האליטה ה”נאורה” טעתה כמעט בכל נושא בו היא נקטה עמדה. זה כשלעצמו לא כל כך נורא. לטעות זה לא פשע. כל אחד יכול לטעות. קצת מידתיות לא היתה מזיקה, אבל זה נושא לדיון אחר. הדברים מקבלים צביון שונה כאשר המציאות טופחת לחכמים על הפנים. כאשר מעמתים פרופסור, או “מומחה” כזה או אחר, עם טעותו ומנסים לקבל ממנו הסבר רציונלי להתנהגותו או לתחזיותיו, תחזיות שמלכתחילה היו בלתי רציונליות, התגובה היא בדרך כלל הרמת גבה והתבטאות בטון מתנשא מה אתה כבר מבין?

 

מקובלת האימרה טפש זרק אבן – עשרה חכמים לא יוכלו לתקן את הנזק. אבל הבעיה היא בכיוון ההפוך – האם יש ביכולתם של הטפשים לתקן את הנזק לו גורמים ה”חכמים הנאורים”? מצבה המדיני של מדינת ישראל בעקבות האופוריה ששררה אחרי פרוץ “השלום” של אוסלו מדבר בעד עצמו.

 

תשובות כמו “אי אפשר היה לחזות מראש”, או “אם היינו יודעים אז את מה שאנחנו יודעים היום”, או “היה יותר גרוע אם לא . . . .” ואחרות דומות להן, הן אליבי השגור דרך קבע על פיהם של החכמים כאשר המציאות “איננה שומעת בקולם” ועליהם להסביר את משוגותיהם. “קו הגנה” אחר שגם הוא נקוט לפעמים בפי החכמים, הוא “נכון, אולי טעינו – מילת המפתח כאן היא ה’אולי’ – אבל מה שקרה היה קורה בכל מקרה”. גזירה משמיים. ללא יוצא מן הכלל אלה תרוצים שגם טפשים יכולים להתגדר בהם. כאילו אין הבדל? הבדל בכל זאת יש! אבל ההבדל איננו מחמיא לחכם, כי למרות שאף אחד לא יודע את מה שהוא לא יודע, מהחכם ניתן היה לצפות שהוא ידע שיש דברים שהוא לא יודע!

 

מנקודת מבטה של האליטה ה”נאורה” הדברים נראים קצת אחרת, כמו שהדג אף פעם איננו יודע שהוא רטוב. בעיני ה”חכם” המצוי הציבור הרחב הוא אוסף של מפגרים חסרי תיחכום או, בהשאלה מהגששים, ערב רב של “ברברסקי פרימיטיבסקי”. עם אנשים כאלה אין כל טעם לקיים דיון לגופו של עניין – הם בלאו הכי לא יבינו. להקשיב להם? לנסות ולבדוק אולי בכל זאת יש בפיהם דברים של טעם? הס מלהזכיר. החכמים מסתפקים לפיכך בדיונים אותם הם מקיימים בינם לבין עצמם בכל פורום אפשרי, דיונים שהם בבחינת זה לזה יביע אומר. את מעט הזמן הפנוי שנותר, הפרשנים והמומחים לדמוקרטיה מקדישים להבעת פליאה על כך שהציבור ממשיך לתמוך בראש הממשלה למרות מה שמסבירים לו השכם והערב בתקשורת. הציבור מפנה עורף לפרשנויות המדיניות והפוליטיות שמתחו ביקורת על הנאום [נאומו של נתניהו בפני הקונגרס בארה”ב], קובע סקר שנערך ע”י עיתון “הארץ”. נו באמת, איך הם מעיזים.

 

בשיח הציבורי המתנהל כמעט מדי יום בתקשורת, הן בזאת הכתובה והן בזאת המשודרת, נוטלים חלק אנשים עתירי חוכמה וידע – מיטב האליטה האינטלקטואלית. אין דבר שהם לא יודעים החבר’ה האלה. אין נושא שהוא “מחוץ לתחום” עבורם. אין נושא עליו אין להם מה לאמר. בביטחון עצמי שאין עליו עוררין הם מחווים דעה והם חורצים משפט בכל נושא השנוי במחלוקת. הם יודעים מה קורה ולמה זה קורה, הם יודעים למה מה שלא קורה לא קורה, והכי חשוב – הם יודעים בוודאות מוחלטת מה צריך לעשות כדי שמה שהוא יקרה. אין להם צל של ספק ביכולתם לקרוא נכון את המציאות והם משוכנעים בוודאות מוחלטת שאם רק ישמעו לעצותיהם תבוא הגאולה לעם היושב בציון. דבר אחד הוא מעבר להשגתם של כל החכמים האלה – עדיף לשתוק ולהחשב לטפש מאשר לדבר ולהוכיח את זה. את זה מבינים רק טפשים. החכם ימשיך לטעות באופן מוסמך (the wise will continue to be reliably wrong) ואף אחד לא יבוא אליו בטענות. אחרי ככלות הכל הוא חכם.

 

הצד “החזק” של האליטה ה”נאורה” הוא מה שאכנה, בהעדר מונח הולם יותר, אחדות המחנה. כאשר זה מגיע לדעות פוליטיות, בקרב הציבור הזה שוררת תמימות דעים מוחלטת בכל נושא. בהשאלה מעולם המוסיקה, הם שרים תמיד לפי אותם תווים. זו חשיבת עדר (Group think) במיטבה. לא בדיוק דבר שראוי להתפאר בו. בשנים הראשונות שאחרי קום המדינה, נשאו על נס בקיבוץ הארצי, מעוז השמאל, את המושג קולקטיביות הרעיונית. מעט מאוד השתנה בשמאל מאז אותם ימים. בהשאלה מהשיר חיימק’ה שלי שנכתב ע”י דן אלמגור:

 

כל החכמים, כן, כל החכמים, דורכים ברגל השמאלית,

כי כל החכמים, כן, כל החכמים, טועים ברגל בלי בושה!

 

אינני יודע אם כשדן אלמגור כתב את השיר הוא ייחס משמעות מיוחדת ל”שמאל – ימין”, אבל מבלי משים הוא קלע “בול” למצב השורר בימינו.

 

אחד המאפיינים של החיים המודרניים היא היווצרותו של מעמד חדש – ציבור רחב של אנשים שעוסקים בחשיבה במשרה מלאה (full time job). גם בדורות קודמים היו בודדים וקבוצות שעיסוקם העיקרי היה הגות והעברתה לאחרים. משקלם המספרי לא היה גדול, ורק מיעוט מבוטל מביניהם פעל מחוץ לאקדמיה. לא כך היום. היום זאת קבוצה גדולה המונה מאות, קרוב לוודאי אלפי, אינטלקטואלים למיניהם המקיימים את הכלל חשיבתם אומנותם. האנשים האלה מועסקים במשרות מלאות, חלקם במסגרות אקדמאיות וחלקם במסגרות אקדמאיות למחצה, ע”י מכוני חשיבה (Think tanks) למיניהם. בהשאלה מהבדיחה על הישראלי שהולך “לעבודה”, ולא “לעבוד”, על מרביתם של ה”חכמים” האלה אפשר לאמר שהם מתפרנסים מ”חשיבה”, ולא מ”לחשוב”. האנשים האלה מפרסמים מחקרים, כותבים דו”חות ומאמרים, ולפעמים גם ספרים ומעל לכל הם נוטלים חלק פעיל בדיונים המתנהלים בפורומים שונים בתקשורת.

 

חידושים גדולים מוצאים אצל ה”חכמים” האלה רק לעתים רחוקות, וגם אז השוני הוא בעיקרו בניסוח ולא במהות. חדשות לבקרים יוצאת מקרב עדת ה”חכמים” קריאה למקבלי ההחלטות להראות “יצירתיות”, אבל ה”יצירתיות” שלהם מתבטאת במיחזור של רעיונות שהושמעו פעמים אין ספור בעבר, בשינויי נוסח בלתי משמעותיים. ברכה הביא להם המיחשוב והמעבר מהשימוש בעט למעבד התמלילים. כל מה שנדרש מה”חכם” המצוי בימינו זה לשמור בזכרון המחשב נוסח סטנדרטי של של נאום או הרצאה בנושא “איך לעשות שלום” – מדריך לפרשן המדיני, עם מקומות ריקים אותם יש למלא בשמות בהתאם לנסיבות. במקביל מחזיקים בזיכרון בסיס מידע המכיל ביטויים כוללניים חסרי משמעות כמו “יוזמה חדשה”, ”צעד מהפכני”, “תפנית מדינית”, “חלון הזדמנויות” ומעל לכל – “עדיף להיות חכם מאשר להיות צודק” ועוד ביטויים שבלוניים שהפכו להיות חלק אינטגראלי של הז’ארגון המדיני. אין דיון ציבורי שבו נציג עדת ה”חכמים” אינו נעזר בלפחות אחת ממטבעות הלשון האלו – לעתים קרובות יותר מפעם. זו חשיבה מתוכנתת ולא חשיבה יצירתית.

 

אסתפק כאן בדוגמא אחת לחוכמתו של ה”חכם”. הפרופ’ שמעון שמיר, המקובל כאחד המומחים בה’ הידיעה לנעשה בעולם הערבי, התבקש לפני כ 40 שנה ע”י אמ”ן לכתוב פרופיל אישי על הנשיא המצרי אנואר סאדאת, לאחר שזה תפש את השלטון. בעקבות עבודת המחקר של שמיר, הערכת המודיעין שיצאה מאמ”ן תארה את סאדאת כאדם בעל רמה אינטלקטואלית נמוכה, צר אופקים, חסר מחשבה פוליטית עצמאית, מדינאי אפור ללא גוון מיוחד. אדם שאינו אישיות בעלת כישורים להנהגה מדינית. אדם שחסרים לו נתונים בסיסיים על מנת שיוכל להחזיק באופן ממשי את רסן השלטון בידיו ולהתקבל במצרים כיורשו של נאצר. האם זה שינה כהוא זה את מעמדו של שמיר כבר סמכא לנושאי העולם הערבי? האם הפרופ’ שמיר מצא לנכון לבקש סליחה על טעותו ביום כיפור? עד היום רואים בו את האורים והתומים לנעשה בעולם הערבי. לא אכנס כאן לספקולציות מה היה קורה אילו את המשימה היו מטילים על טפש.

 

המחזאי ברטולד ברכט שם בפי הגיבור באחד ממחזותיו את המשפט חיסרון אחד יש לו לאדם, הוא יכול לחשוב (der Mensch hat einer Fehler: Er kann denken). במושגים של ברכט, עדת ה”חכמים” מורכבת מאנשים מושלמים, אנשים שאין להם חסרונות. ללמדך שחשיבה וחוכמה לא תמיד הולכות ביחד.

 

בדיחה שרווחה ברוסיה בתקופה שקדמה להתמוטטות מישטר ה”קידמה” הסובייטי, עסקה בשאלה מדוע השוטרים מפטרלים בזוגות? והתשובה היתה – אחד יודע לכתוב ואחד יודע לקרוא. עדת ה”חכמים” במדינת ישראל היתה יכולה להפיק הרבה תועלת מאימוץ השיטה הזאת, ייתכן מאוד שבחברה הישראלית, בה עדת ה”חכמים” אמונה על חשיבת עדר, צריך יהיה להוסיף לכל זוג כזה שלישי – אחד שמבין. אני לא בטוח שבקרב עדת ה”חכמים” יימצאו הרבה מועמדים העונים על הדרישות . . .




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר