קבלו ציטוט: “צריך להיות ערל לב מיוחד במינו, איש רע ורשע להכעיס, כדי לבוא חשבון עם אריק שרון דווקא היום, ביום הולדתו ה-80. זה הזמן, זה המועד, לומר “יום הולדת שמח” לאחד האנשים שעיצבו את חיי כל אחד מאיתנו בישראל בדורות האחרונים” (איתן הבר נותן סימנים במי שמתעקש לבוא חשבון עם שרון, ידיעות-אחרונות, 26.02.08.)

אני הייתי מציע לאיתן הבר את הניסוח הבא: “צריך להיות ערל לב מיוחד במינו, איש רשע להכעיס, כדי לעקור מהבית יהודים שנשאו אותו על הגב, בימים שאיתן הבר וחבריו התייחסו אליו משל היה מצורע”. כל מי שאמת היא נר למקלדת שלו, יאשר: הגרסה השנייה, יותר מדויקת.

הבוז שאני רוחש למעצבי דעת קהל, דוגמת איתן הבר, מקורו בחוסר האונים שלי מולם. על-פי חובתם האתית, הם היו חייבים להפיץ עוינות כלפי פוליטיקאים מושחתים שתאוות שררה השחיתה אותם. גם הם כמוני, היו רוצים לחיות במדינה שבה פוליטיקאים מקבלים בהכנעה את כללי המשחק הדמוקרטי. הערצת שרון שראה במחסומים דמוקרטים המלצה בלבד, מתנגשת עם תקוותי לחיות בדמוקרטיה.

איתן הבר היה כאן, כאשר שרון שכנע בוחרים שהנסיגה החד-צדדית כפי שהציע יו”ר העבודה לשעבר עמרם מצנע, אסור שתתבצע. כמוני, גם איתן הבר שמע משרון התחייבות פומבית לכבד את תוצאות משאל המתפקדים בליכוד. התחייב, והפר את התחייבותו.

כל שוחר דמוקרטיה אמיתי, צריך לראות באריאל שרון, דמות להוקעה. להגיד את המשפט: “אני דמוקרט שמכבד את שרון”, זה דבר והיפוכו. להגיד “אני אזרח שרוצה מדינה נקייה משחיתות”, ובו זמנית, להפיץ אהדה לשרון כמו שעושה מר הבר, זה כמו לומר: “אני יהודי דתי, שאוכל חזיר”. מוסר כפול מעורר באנשים הגונים דחייה.

על רמיסת הדמוקרטיה, ניתן וצריך להוסיף את העובדה, ששרון היה איש מושחת. גם הנתון הזה ידוע למר הבר. עמרם מצנע כינה אותו “דון קורלאונה”. בראיון שנתן לארי שביט, אמר הצדיק הידוע אהוד ברק: “משפחת שרון מושחתת עד היסוד” (בארבע עיניים, 21.02.05). עמרי שרון, שפעל בשם ולמען אביו, יושב היום בכלא בגין מעללים שאהוד אולמרט כינה במסיבת עיתונאים “שיטות של מאפיה”. משפטנים יודעים את הסיבה האמיתית להודאת עמרי בביהמ”ש: הוא לא רצה לסבך את אבא. גם באותם רגעים בהם הקליד מר הבר את מאמרו, מרחפת מעל מיטת שרון עננה פלילית שמסרבת להתפוגג.

הפצת הערצה למנהיג מושחת “מפריעה” להטמיע בתודעת האזרחים סלידה כלפי תופעות שחיתות. ואכן, רבים מאזרחי ישראל, בניגוד גמור לאזרחים בדמוקרטיות מתוקנות, לא ממש סולדים מפוליטיקאים מושחתים. ועל המציאות הזאת בדיוק כתב כבוד השופט אדמונד לוי (בפסיקתו בנושא עסקת הטיעון עם עבריין המין משה קצב): “חמורה בעיני לא פחות היא העובדה שהחברה בישראל מסתגלת אט אט לגילויי שחיתות, ומתייחסת אליהם כמעט בשוויון נפש” (26.02.08). כבוד השופט לוי כיוון לאיתן הבר והאתרוגיסטים.

די להביט בהנהגה הנוכחית כדי להתמלא כלימה (רשימה חלקית): עבריין מין משמש כמשנה לראש ממשלה חשוד בפלילים. כהונתם של שני נשיאים, נגדעה בגין התנהגות מחפירה. הנשיא הנוכחי, שאך כפסע בינו לבין כתב אישום בגין גיוס תרומות בלתי חוקיות בפריימריז, מסרב להכניס למשכן, את מבקר המדינה. נאשם בפלילים משמש כיו”ר ועדת החוץ והביטחון. נאשם אחר, שעד לא מזמן היה מופקד על אוצר המדינה, לא מתבייש למשוך משכורת ציבורית, למרות שגנב (כך על-פי כתב האישום) מיליונים.

במדינה שמקריבה את טובי בניה, המושחתים ראויים לאות קין על מצחם, עד כי יתביישו לבוא בקהל ישראל. הסיטואציה שבה מצד אחד אזרחים נדרשים לסכן את חייהם כדי להגן על המדינה, כשמנגד, מובילים אותה פוליטיקאים מושחתים, היא בלתי נסבלת מבחינה מוסרית. אם השכול הוא הנתינה האולטימטיבית, הרי שהשחיתות היא בדיוק ההיפך.

ואם בעיני איתן הבר, כתיבת שורות אלה מעידה עלי, שאני “ערל לב מיוחד במינו, איש רע ורשע להכעיס“, אז בעיני, איתן הבר הוא מעצב דעת קהל עם מוסר כפול. ואין כמו מוסר כפול, כדי לחלץ מאנשים הגונים, תחושת בוז.