היה פעם ח”כ ממפלגת צומת (של רפול) שקראו לו חיים דיין. יום אחד המחוקק הזה הציע לשבור את הידיים והרגליים של גבר שמכה את אשתו. מי ששמע, חשב שסיבת ההצעה הייתה סלידת המציע מגברים שמכים את נשותיהם. כעבור זמן, נתבשר עם ישראל שאשתו חשה מדי פעם את נחת זרועו.

אני מזכיר אותו, כדי לומר שלא מספיק להפיץ מסרים נכונים. חשוב לעמוד בהם. הנשיא קצב, בישיבה הראשונה של הכנסת, מיד לאחר הבחירות, הזהיר את הח”כים מהתנהגות נלוזה, יען כי “עיני העם נשואות אליכם”.

ודוגמא אחרונה: מרק פולי, חבר הקונגרס האמריקאי, התפרסם בזכות תיעובו הפומבי את הפדופילים. הוא הוביל סדרת חוקים נגד מטרידי ילדים באי-מיילים, בבתי הספר, ברחוב ובכל מקום. באוקטובר 2006, הפוליטיקה האמריקאית געשה בגלל שהאיש המטונף הזה התברר כפדופיל ומטרידן סידרתי.

מה שאני רוצה לומר בשורה התחתונה הוא, שזה מאוד קל להרשים את הציבור באמצעות שקרים. במיוחד אם אתה רהוט. כל שעליך לעשות זה לומר לציבור מה שהוא רוצה לשמוע. ואם אינך יודע – תשאל את צמד המומחים ראובן אדלר ואייל ארד. הצמד הזה התמחה בהאכלת הציבור בבשר פיגולים מטפורי.

אין למצביעים שום דרך להתגונן מפני שקרנים שגונבים את דעתם וביום הבחירות את הפתק שלהם. במיוחד במדינה שהתקשורת משתפת פעולה עם השקרנים, מגוננת עליהם, ומיחצנת את שקרנותם באמצעות קלישאות בנוסח “דברים שרואים מכאן, לא רואים משם”, ו- “רק חמור לא משנה את דעתו”. איכסה!!

והנבחרים? הם מתים להופיע בטלביזיה. אין להם ערוץ תקשורת שבעזרתו אפשר להרשים את ציבור המצביעים- יותר אפקטיבי מהטלביזיה. ועל הופעה טלביזיונית נאמר – כך הם בטוחים: כל המרבה, הרי זה משובח! וציבור הצופים לא מבין שראובן אדלר בוקע מגרונו של שרון/אולמרט, ונישבה בחוכמה השופעת או בכאריזמה הממגנטת של המועמד.

שורות אלה, עניינן הצעה לטיהור הפוליטיקה הישראלית משרלטנים ושקרנים, באמצעות תוכנית טלביזיה. זוהי חובתה של המדיה כלפי האזרחים. כדי שלא נישאר בלי מנהיגים, אסור לשפוך את מי האמבט עם כל התינוקות.

הצעתי היא סינתזה בין שלושה אינטרסים ענקיים:

א.         תאוות הפוליטיקאים לחשיפה- במיוחד מול מצלמות.

ב.         סגידת הטלביזיה לאלוהי הרייטינג, דהיינו: דם, דם, דם!

ג.          רצון הצופים לראות פוליטיקאים שקרנים (מימין ומשמאל) נשחטים בשידור חי.

הצעתי פשוטה: תוכנית ראיונות מיוחדת בשם “מוקד” (הייתה פעם תוכנית עם השם הזה), שבה יופיעו רק פוליטיקאים. להכניס לראיון אפיונים של חקירה. דהיינו, חיבור לפוליגרף. ניראה את הפוליטיקאי האמיץ שיאות להתחבר למכונת אמת, ולהשיב לשאלות הרגילות. אני מת לראות את התגובה של המכונה, כשפוליטיקאי אומר “אני מאחל לו שיצא זכאי”, או את שמעון פרס אומר: “בשביל מה אני צריך את זה”.

ברור לי שאין סיכוי להצעה הזו, מהטעם הפשוט, שבעידן הזה, שבו יש לשקר רגליים שריריות, שום פוליטיקאי לא יסכים להסגיר את דעתו האמיתית. אהוד אולמרט כראש ממשלה, עמיר פרץ כשר ביטחון, ומלחמת לבנון השנייה, הם תוצאה של תרבות השקר!