ה”יצירה” הספרותית הזאת החלה את דרכה כפלגיאט. סופר גרמני בשם הרמן גודשה (Hermann Ottomar Friedrich Goedsche) שנהג גם להתהדר בכינוי הספרותי סיר ג’ון רטקליף (Sir John Retcliffe), נטל סטירה מפרי עטו של סטיריקן צרפתי (לא יהודי) בשם מוריס ג’ולי (Maurice Joly) על נפוליאון השלישי בשנת 1864, ואחרי שהחליף את כל ההקשרים לנפוליאון ביהודים, הוציא אותה בשנת 1868 תחת שמו כספר בשם ביאריז (Biarritz, באנגלית ניתן לה השם לסדן To Sedan).

סוכן של המשטרה החשאית של הצאר, “האוכראנה“, בשם רכובסקי (Pyotr Ivanovich Rachovsky) “עיבד” את ה”יצירה” ונתן לה את צורתה הסופית בשנת 1895. הוא ראה בה חומר תעמולה שיסייע לגייס את המוני העם ברוסיה לתמוך בצאר נגד ה”איום” מצד היהודים והבונים החופשיים. מהדורה מקוצרת של הפרוטוקולים הופיעה בשנת 1903 ברוסיה, בעיתון זנאמיה (Znamya). בשנת 1905 מיסטיקן רוסי בשם נילוס (Sergei Nilus) כלל את הפרוטוקולים בספר שהוא הוציא בשם “בואו של האנטי כריסט ושילטונו של השטן עלי אדמות (The Coming of the Anti-Christ and the Rule of Satan on Earth). עד מהפיכת 1917, נילוס הוציא ארבע מהדורות נוספות של הפרוטוקלים.

החל מ 1920 הופיעו מהדורות של הפרוטוקולים בשפות שונות. לאורך כל המאה ועד ימינו, פורסמו עשרות מאמרים ועבודות מחקר המוכיחים שמדובר בזיוף. את ה”מאמינים” זה לא שכנע. אין בכוונתי להיכנס כאן לתאור מלא ומפורט של הפרוטוקולים וכל מה שהתלווה אליהם. הטקסט המלא (באנגלית) עם הערות והסברים נמצא כאן  או כאן, את ההשתלשלות ההיסטורית, (חוט הזמן – time line) אפשר לראות כאן.

אסתפק כאן בשני קוריוזים. הגירסא האמריקאית של הפרוטוקולים היתה מבצע אישי של הנרי פורד, יצרן המכוניות הידוע, שמימן מכיסו את התרגום לאנגלית וההפצה של הפרוטוקולים בשנת 1920. יותר מאוחר, ב 1927, הוא פרסם התנצלות על המעשה והודה שמדובר בזיוף. דבר יותר מעניין מוצאים ביומנו של יוסף גבלס (Joseph Goebbels), לימים שר התעמולה של גרמניה הנאצית, משנת 1924. הוא כותב ש”הוא מאמין שהפרוטוקלים הם זיוף, אבל הוא מאמין בנכונות האינטרינסית אם לא העובדתית שלהם” (I believe that The Protocols of the Wise Men of Zion are a forgery. . . . However, I believe in the intrinsic but not the factual truth of the Protocols.). זה מזכיר את הסיסמא שהניו יורק טיימס אימץ כדי להצדיק את כתב הטלוויזיה, דן רתר (Dan Rather), שנתפס בזיוף חדשות, “מזוייף, אבל מדוייק” (Fake, but accurate).

התיזה המרכזית של הפרוטוקולים היתה קיומה של מועצה חשאית של חכמים יהודיים (זקני ציון), הזוממת להביא לשליטת היהודים בעולם. המועצה הזאת היא היא הגוף שעומד מאחורי כל החוליים והרעות הפוקדות את האנושות. היא הגורם למלחמות ולמשברים הכלכליים. אם לא היה בוש, סביר להניח שגם את אסון קתרינה היו קושרים בצורה כזאת או אחרת למועצה הזאת. במובן מסויים, סמיכות הזמנים בין הקונגרס הציוני הראשון והופעת הגירסא הרוסית “שיחקה” לידיהם של אלה שעמדו מאחורי הרעיון. בקרב הציבור הרחב של “אוהדי” ישראל הפרוטוקולים התקבלו כמסמך אוטנטי שאין עליו עוררים. זה לא הצטמצם רק לפשוטי העם. היו גם לא מעט אינטלקטואלים ש”קנו” את זה. אנשים נטו לקשר בין קיומה של המועצה המיסתורית של זקני ציון לבין אירגונים חשאיים שונים אחרים שרווחו במהלך המאות ה 19 וה 20, בעיקר מיסדר הבונים החופשיים. האחרון נחשב משום מה כמסוכן במיוחד בעיני המשטרה הצארית שניסתה לגייס למלחמתה בו את האנטישמיות האינהרנטית של הציבור הרחב ברוסיה. לא כל כך ברור מה הקשר, כי זה איננו אירגון יהודי, ואינני חושב שיש הרבה חברים יהודיים במיסדר הזה. בעולם המוסלמי בימינו הפרוטוקולים הם כמעט קריאה חובה במערכות החינוך והטלוויזיה המצרית הפיקה סדרה בת עשרים וארבעה פרקים המתבססת עליהם.

אחד ממאמריי הקודמים עסק בכושר ההישרדות של שינאת היהודים, תופעה חולנית הפושטת צורה ומופיעה על הבמה בלבוש חדש בכל דור. לפרוטוקולים של זקני ציון שמור מקום כבוד בתופעה הזאת. הם שימשו במהלך המאה העשרים “כלי עבודה” בסיסי בדמוניזציה של דמותו של היהודי. הרעיון אודות קיומו של גוף מיסתורי, הפועל מאחורי הקלעים, באמצעותו היהודים שולטים בעולם קסם להרבה אנשים שהתקשו למצוא סיבה רציונלית ליחסם ליהודים.

הצורך להסתמך על מיסמך מפוקפק שמלאו לו למעלה ממאה שנה, מיסמך שפרט למיעוט עיקש אין עוררים על היותו זיוף, מיסמך ששימש את היטלר, איננו מהווה תעודת כבוד עבור האינטלקטואליה הליבראלית בימינו. מה גם שהפרוטוקולים מוכרים כמיסמך אנטישמי וכפי שידוע לכל בר בי רב, אנטישמיות היא תופעה בלעדית אצל הפאשיסטים. בקרב הציבור האינטלקטואלי המתקדם והנאור אין אנטישמים. ובכלל, האנטישמיות פסה ועברה מן העולם, לכל היותר היא משמשת אמתלה בידי הציונים והנאוקונים לדחות כל ביקורת על מעשיה של ממשלת ישראל. אבל לא אלמן שונא ישראל. יש מי שהרים את הכפפה ונטל על עצמו את המשימה למלא את הלאקונה — ככתוב “ישן בפני חדש תוציאו”. הפרוטוקולים נס ליחם? נמצא מי שיביא לריענון. הפעם המקור איננו המישטרה החשאית של איזה מישטר עריצות פשיסטי או איזה מיסטיקן חשוך עם מנטליות של ימי הביניים. הפעם המקור הוא מיטב מוחות האקדמיה (כמעט שיצא לי “מיטב הנוער”, אבל לא מדובר בישראלים). הפעם זה מוגש עטוף באיצטלה “מדעית” למהדרין.

שני פרופסורים מכובדים, ג’והן מירשהיימר (John Mearsheimer) מאוניברסיטת שיקגו וסטיפן וואלט (Stephen Walt) מאוניברסיטת הרווארד, פרסמו במרץ שנה זו עבודת מחקר (essay) בשם “הלובי הישראלי” (The Israel lobby). למרות הלבוש המודרני, למרות ההתייחסות לנושאים אקטואליים ולמרות האיצטלא האקדמאית של המחברים, קשה להמנע בעת קריאת המאמר מהתחושה של déjà vu. התיזה המרכזית של “עבודת המחקר” זהה במהותה לתיזה של הפרוטוקולים. יש מספר שינויים. הפעם אין זו מועצת חכמים – זקני ציון – הנפגשת בחשכת הליל בבית הקברות היהודי הישן של פראג. בגירסא החדשה, אותה החוקרים מציגים, את תפקיד “זקני ציון החכמים” ממלאים אנשי השדולה הפרו ישראלית היושבים בוושינגטון. אנשי השדולה הזאת חדרו לכל מוסדות השילטון, כך טוענים שני הפרופסורים, והם הם המנהלים את מדיניותה של ממשלת ארה”ב על פי האינטרסים של ממשלת ישראל גם כאשר זה מנוגד לאינטרסים של ארה”ב. מי הם בדיוק אנשי השדולה הזאת? זה קצת פחות ברור, אבל קשה שלא לזהות את “קהל היעד”. מדובר ביהודים (נאוקונים) ובנוצרים פנאטיים שעשו יד אחת על מנת לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל ולו גם במחיר הסכנה של גרירת העולם למלחמה גרעינית. עבודתם של וואלט ומירשהיימר משופעת באי דיוקים, חצאי אמיתות וסילופים מגמתיים, ויקצר המצע מלדון בהם כאן במלואם. הקורא המעוניין בפרטים המלאים יוכל למצוא את הטקסט המקורי המלא של המאמר (ללא עריכה) כאן. (אזהרה – זה מיסמך “כבד” – יותר מ 80 עמודים). את הגירסא שהתפרסמה (אחרי עריכה) אפשר לקרוא כאן.

העבודה זכתה לגל של ביקורות ואפילו הנהלת אוניברסיטת הרווארד ניערה את חוצנה ממנה. במקום תגובה לעיניין (שני החוקרים לא טרחו להשיב לאף אחת מהטענות בהם הוצבע על אי דיוקים, חצאי אמיתות וסילופים בוטים בעבודתם), החוקרים מעדיפים להתחפר מאחורי הטעון שעצם העובדה שמבקרים אותם היא ראיה לנכונות התיזה שלהם באשר לכוחו של הלובי הישראלי.

כדאי לציין כאן שלמרות ששני החוקרים הם אמריקאים, המוסדות אותם הם מייצגים הם מוסדות אמריקאיים ונושא המאמר עוסק בארה”ב, המאמר התפרסם באנגליה. זאת עובדה מעניינת כשלעצמה, כי מחברי המאמר, ביחד וכל אחד לחוד, הם בעלי מוניטין ללא דופי והם לא היו מתקשים למצוא במה מכובדת לפירסום עבודתם בארה”ב. בכל זאת הם העדיפו ללכת אל מעבר לים. זה נראה כמו מיקרה של “הרוצה לשקר ירחיק עדותו”.

האפיזודה הבאה מבהירה עם איזה סוג של חוקרים יש לנו עסק. אחד משני החוקרים, ג’והן מירשהיימר, הופיע בפני מסיימי הלימודים בטקס סיום שנת הלימודים באוניברסיטת שיקגו בשנת 2004. ההרצאה שהוא נתן עסקה ביחסי ארה”ב עם שאר העולם, ו”איך על ארה”ב לכלכל את צעדיה כלפי ארצות אחרות”. מה שהוא אמר איננו חשוב במיוחד, והוא גם לא עסק במיוחד בישראל. מה שמעניין הוא מה שהוא לא אמר. הוא לא מצא לנכון להתייחס לארועי ה 11 בספטמבר, 2001, אפילו לא במילה אחת. פחות משנתיים וחצי אחרי התקפת הטרור החמורה ביותר שארה”ב סבלה אי פעם, פרופסור למדעי המדינה, בהרצאה העוסקת ביחסי ארה”ב עם שאר העולם, לא רואה בארוע הטראומטי הזה מה שהוא רלוונטי. אינני יודע מה הוא מלמד את הסטודנטים שלו, אבל סדרי העדיפויות שלו ומידת החשיבות שהוא מייחס להתרחשויות שונות בעולם, נראים קצת מוזרים.

בחודשים שחלפו מאז הופיע המאמר, שני החוקרים לא נחו על השמרים. ההצלחה המסחרית של ספרו של קרטר על ישראל כמדינת אפארטהייד, לא נעלמה מעיניהם, והם החליטו ללכת בעיקבותיו. התוצאה – ספר עב כרס (496 עמודים!) היוצא לשוק בימים אלה. אינני יודע לכמה אנשים יהיה כוח ו/או סבלנות לקרוא את הספר, אבל ללא ספק, בקרב ציבור “אוהדי” ישראל הצלחתו המסחרית מובטחת, על משקל אימרת הגששים “קניתי אך טרם הספיקותי לעיין בו”. אני מוכן גם להמר על כך שמהדורה בשפה הערבית לא תאחר להופיע ושגם היא תהיה רב מכר.

ההיסטוריה אף פעם איננה חוזרת על עצמה באותה צורה. תמיד ישנם הבדלים כאלה או אחרים. כך גם במיקרה של הפרוטוקולים. אין זהות מלאה בין הגירסא של המאה הנוכחית לבין זו של המאה הקודמת, במיוחד לא בסביבה האינטלקטואלית ממנה היא צמחה, אבל הרעיון הבסיסי נשאר בעינו.

למעשה וואלט ומירשהיימר אינם מקוריים. הסיפור אודות השפעתם הדמונית של הציונים (לא היהודים חס וחלילה, כי לדבר נגד “יהודים” זה לא “פוליטיקלי תקין” בדורנו) על המתרחש בעולמנו, ובמיוחד על מדיניותה של ממשלת ארה”ב, אינו חדש. באינטרנט אפשר למצוא אלפי אתרים בהם מופיע המונח ZOG (Zionist Occupied Government) מושג הבא לתאר את ממשלת ארה”ב כנתונה תחת “כיבוש” ציוני. הנגע לא פסח גם על במות יותר מכובדות. דוגמא לכך היא מאמר מערכת של הניו יורק טיימס מה 5 בפברואר, 2004, בו הופיע הקטע הבא: ”השדולה הפרו ישראלית השתלטה על ממשלת ארצות הברית, והיא מחזיקה את הנשיא במעצר בית במשרד הסגלגל, כדי להבטיח שלא יופעל כל לחץ על ישראל” — זה תרגום חופשי שלי של המקור האנגלי (Israel’s Prime Minister has had George Bush under house arrest in the Oval Office. Mr. Sharon has . . . . Mr. Bush surrounded by Jewish and Christian pro-Israel lobbyists, . . . . ready to do whatever Mr. Sharon dictates, and by political handlers telling the president not to put any pressure on Israel . . . .). אפשר היה להביע ביקורת על מה שנראה למחבר המאמר כמדיניות אמריקאית חד צדדית לטובת ישראל, אפילו ביקורת חריפה, בסיגנון הרבה יותר תרבותי. סיגנון שאיננו מעורר אסוסיאציות למיתוסים של העבר. אבל לא זאת הדרך בה בחר כותב המאמר. גם עורך מדור ה OP ED של העיתון לא ראה שום פסול בצורת התבטאות כזאת. מחבר המאמר היה תומס פרידמן, “כוכב” התיקשורת של הניו יורק טיימס, שזכה לשלושה פרסי פוליצר על הסיקור העיתונאי שלו של המזרח התיכון. תומס פרידמן הוא יהודי, ולמי שלא יודע, העיתון ניו יורק טיימס הוא בבעלות יהודית.

על מנת שלא תהיה אי הבנה, חשוב להבהיר שבכל מה שנאמר עד כאן אין כל כוונה לטעון שאין השפעה יהודית/ציונית/ישראלית על מדיניותה של ארה”ב. וודאי שישנה, והיא בהחלט משמעותית (ההשפעה הזאת משתנה בהתאם למי שמאייש את הבית הלבן), אבל מישקלה רחוק מאוד ממה שוואלט ומירשהיימר או אחרים ממבקרי ישראל מייחסים לה. היא איננה שונה בהרבה מזאת של שדולות אחרות הפועלות בוושינגטון. שדולת איפאק יכולה לרשום לזכותה הרבה הישגים מרשימים, אבל היה לה גם מספר לא מבוטל של כישלונות במקרים בהם ניסתה להשפיע על המימשל בנושאים בהם האינטרסים של ארה”ב לא עלו בקנה אחד עם אלה של מדינת ישראל. לשם השוואה, מידת ההשפעה שיש לערב הסעודית על מדיניות ארה”ב היא לאין שיעור גדולה מזו שיש ל”לובי הישראלי”, למרות שלא קיימת “שדולה סעודית”. אף אחד בוושינגטון לא יודה בכך, אבל מרבית הפקידות הבכירה של מחלקת המדינה עושה את מלאכת השתדלנות עבור הסעודים, כך שהם אינם זקוקים לשדולה. זה נושא ש”חוקרים” מהסוג של וואלט ומירשהיימר מעדיפים להתעלם ממנו.

ה”ישראפוביה”, או ה”ציונופוביה”, היא תופעה המלווה אותנו כבר עשרות שנים. ראשיתה בתקופת המילחמה הקרה, וכמו במיקרה של הפרוטוקולים, “זכות היוצרים” שמורה לרוסיה. לרוסים היתה בעיה אמיתית עם הציונות ומדינת ישראל. בחלקו זה נבע מהחשש שהיה להם בדבר ההשפעה שתהיה לקיומה של מדינה יהודית עצמאית על המיעוט היהודי שם. במאמר מוסגר, עד היום לא ברור לי, אם הם כל כך חששו מזה, מדוע הם לא פתחו את השערים ונתנו לכל מי שהיה חשוד ב”ציונות” לצאת משם, אבל זה נושא לדיון אחר. אחרי תקופה קצרה של “ירח דבש”, מיד עם הקמתה של המדינה, תקופה בה הרוסים תמכו בישראל ואף ספקו לה נשק בשעה שמעצמות המערב קיימו אמברגו על ישראל, הם שינו את עורם ועברו למדיניות אנטי ישראלית חריפה. היתה להם סיבה טובה. עד כמה שזה נשמע מגוחך כשמדובר במעצמה כמו רוסיה, הרוסים באמת פחדו מהציונות. הפחד שלהם נבע מחוסר יכולתם להבין את התופעה. עם פיצפון, ללא טריטוריה וללא צבא, המפוזר על כל יבשות תבל, שבמשך 2000 שנה רודפים אותו ומנסים להשמיד אותו, כולל ניסיון השמדה חסר תקדים במאה הקודמת, לא רק שממשיך להתקיים, הוא עוד מצליח להקים מדינה משגשגת המחזיקה מעמד כשהיא מוקפת מכל עבריה בעשרות מיליונים של אויבים המתנכלים לקיומה בוקר וערב. הדיאלקטיקה המטריאליסטית, בה הכל נמדד בכמויות ובמסות (זכורה התבטאותו של סטאלין “כמה דיוויזיות יש לאפיפיור?”) איננה מסוגלת להתמודד עם תופעה כזאת. במסגרת דפוסי החשיבה של האידיאולוגיה המרקסיסטית, אין דבר יותר מפחיד ממה שהוא שאין לו הסבר לוגי. עבורם, ההסבר לפיו קיים אותו גוף מיסתורי יהודי השולט בעולם, “זקני ציון החכמים” בגירסא הצארית, או שדולה מיסתורית בוושינגטון המושכת בחוטים הקובעים את מדיניותה של ממשלת ארה”ב בגירסא המודרנית, ספק את התשובה. אין לי ספק שבחוגי השילטון ברוסיה בתקופת המישטר הקומוניסטי באמת האמינו במיתוס הזה, ואני כלל לא בטוח שהם הבריאו מזה לחלוטין גם היום.

למכונת התעמולה של המישטר הקומוניסטי ברוסיה שמורה “זכות הראשונים” על השימוש ב”אנטי ציונות”. הם היו בין הראשונים להבין שאחרי ארועי מילחמת העולם השניה, האנטישמיות איבדה את האטרקטיביות שלה אפילו בקרב חוגים של שונאי ישראל מועדים. “אנטי ציונות” זה כבר דבר אחר. כאן אפשר ל”התחיל מבראשית”, בלי כל משקעים מהעבר. מה שמוסיף לאטרקטיביות של ה”חידוש” היא האפשרות לגייס יהודים לעסוק במלאכת העשייה, דבר המגביר את אמינות ה”ביקורת” (“הופעותיו” של אברום בורג לאחרונה הן תוספת עדכנית בתחום הזה). הרוסים הם שעמדו מאחורי היוזמה שהביאה להחלטת האו”ם הזכורה לשמצה המשווה את הציונות ל”גיזענות”, והם גם היו הראשונים להכניס לשימוש את המונח “אפארטהייד” בהקשר למדינת ישראל. הטרמינולוגיה המשמשת את השמאל הליבראלי במערב בימינו ב”ביקורתו” על הציונות, רובה ככולה מקורה במכונת התעמולה הרוסית מתקופת המילחמה הקרה. כך גם המיתוס בדבר שליטתם הדמונית של הציונים בעולם. וואלט ומירשהיימר התפרצו לדלת פתוחה. תרומתם האוריגינלית היחידה לנושא היתה לתת לו אכסניה אקדמית מכובדת.

נושא התופס מקום מרכזי במחקרם של וואלט ומירשהיימר היא המלחמה בעיראק, נושא הנמצא בימים אלה במרכזה של הפוליטיקה האמריקאית. החוקרים קובעים חד משמעית שההחלטה לפלוש לעיראק, וכן ההסתבכות שבאה בעיקבותיה, נכפו על ארה”ב באמצעות לחץ שהלובי הישראלי הפעיל על הנשיא בוש.

כמו בכל מחקר שמתבסס על אג’נדה ולא על עובדות, המעשיה הזאת אין לה כל שחר. לפי לורנס ווילקרסון (Lawrence Wilkerson), מי שכיהן כראש אגף התיכנון המדיני של מחלקת המדינה בתקופתו של קולין פאוול, המציאות היא בדיוק ההיפך ממה שטוענים וואלט ומירשהיימר. ערב הפלישה לעיראק בשנת 2003, גורמים ישראליים הזהירו את ארה”ב מפני הסתבכות בעיראק, וניסו לשכנע את המימשל שלא לנקוט בצעד הזה.

בעולם הפוליטיקה התקינה מה שקובע זאת האג’נדה. האג’נדה חזקה יותר מכל מציאות. במסגרת האג‘נדה, מחקרים שרלטניים מופקים חדשות לבקרים ללא כל הוכחות או ביסוס עובדתי כל שהוא. מימצאים אנקדוטיים ומשאלי דעת קהל מגמתיים מהווים “בסיס מדעי” לכל מיני תיאוריות מופרכות. זה נכון בכל התחומים, לא רק במה שקשור לישראל ולציונות. ברומא העתיקה היה מקובל לאמר Vulgus vult decipi (ההמונים רוצים שירמו אותם). המוני החסידים הממלאים את שורות האינטלקטואליה הליבראלית אימצו את הכלל הזה בשתי ידיים. בסביבה האינטלקטואלית הזאת לא יהיה זה פלא אם ספרם של וואלט ומירשהיימר יתפוס מקום כבוד ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

גם אם יימצאו כאלה שיטרחו לבדוק את הפרטים ויוכיחו באותות ובמופתים שכמו הפרוטוקולים, תיאורית ה”לובי” נשענת על כרעי תרנגולת ואין בה כל ממש, זה יעזור כמו כוסות רוח למת. ל”מאמינים” יספיקו כותרת הספר והמוניטין של מחבריו כדי לדחות כל “הרהורי כפירה” באשר לנכונות או למידת הדיוק של התיזה אותה הוא מציג. הספר יקשט את מדפי הספרים בספריות של מוסדות ההשכלה הגבוהה, ויהיה חלק מהביבליוגרפיה המומלצת במסגרת תוכניות הלימודים של החוגים למדעי המדינה ויחסים בינלאומיים. סטודנטים של הדורות הבאים יראו בו מקור אמין ללמוד על תקופתנו. בדיונים שיתקיימו בפורומים שונים, הוא ישמש אסמכתא לכל מיני טעונים חסרי שחר בפי מבקרים של ישראל והציונות. למעשה זה בכר התחיל. בתגובה לאחד מהמאמרים שפרסמתי, היה איזה ליצן שציטט את ה”מחקר” של וואלט ומירשהיימר.

לסיום, מספר מלים על הפן הישראלי של הציונופוביה. לא חסרים בשמאל ה”נאור” הישראלי כאלה שעבורם המיתוס הזה הוא בחזקת דברי אלוהים חיים – אמת מהר סיני. מקריאת עיתון “הארץ” מתקבל הרושם שהחלטות הסינאט של ארה”ב מתקבלות במצודת זאב, לפחות בכל מה שקשור ל”כיבוש” וליישובים היהודיים ביהודה ושומרון. לאורי אבנרי, מנציגיו הבולטים של ה”שמאל השפוי” בישראל אין צל של ספק שהלובי הישראלי הוא מי ששולט בוושינגטון. הופעת מאמרם הראשון של וואלט ומירשהיימר היתה עבורו ארוע שכמעט הביא אותו לאורגזמה רוחנית (הוא כתב על כך בהרחבה ב”מעריב” ובפורומים שונים הנוהגים לפרסם את דבריו). הוא איננו יחיד. מספר שבועות לפני הפלישה לעיראק ב 2003, 150 (!) פרופסורים ואקדמאים אחרים ישראלים פרסמו “קול קורא” בעיתונות האירופית המתריע על כך שראש ממשלת ישראל “כופה על הנשיא בוש” לצאת למלחמה בעיראק כדי שהוא [שרון] יוכל לבצע בחסותה “טיהור אתני” בתושבים הפלשתינאים בישראל ובשטחים (אינני יודע אם הם פסחו על העיתונות האמריקאית מרצונם, או שהעיתונות האמריקאית פשוט איננה “מתוחכמת” כמו זאת האירופית). ה”עצומה” הזאת, שכללה קריאה לגנות את ישראל על הכוונות הזדוניות של ראש הממשלה, זכתה להדים רבים באירופה. באירופה הרעיון שראש ממשלת ישראל יכול “לכפות” מדיניות כזאת או אחרת על נשיא ארה”ב הוא סחורה שיש לה קונים. כשזה בא ממקור “אמין” כמו ציבור אינטלקטואלי “נאור” של אקדמאים ישראלים זה הופך מאפשרות לוודאות. סיומו של הסיפור ידוע. המלחמה פרצה, צבא ארה”ב פלש לעיראק, וכל המעשיה על מזימותיו של שרון בקשר לפלשתינאים התגלתה כעורבא פרח. הדבר היחיד שנותר זו תגובת האקדמיה למה שלא קרה. כשראיינו את אחד מהחותמים, איזה פרופ’ צימרמן (מהאוניברסיטה העברית אם אינני טועה), ושאלו אותו איך הוא מסביר את זה שכלום לא קרה, תשובתו היתה “זה בזכות ה’עצומה’ שפרסמנו”. אני בטוח שהוא גם מאמין בזה.

אמרו לי שזה לא יפה להשתמש בכינויי גנאי ולקרוא למי שהוא אידיוט, אז לא אעשה זאת. אבל לעניות דעתי, שלטונות האוניברסיטה שגובים שכר לימוד מסטודנטים ההולכים ללמוד אצל הפרופסור הזה חוטאים חטא בל יכופר.