הבדיחה מספרת על קיבוצניקית שילדה בן וקראה לו חבר’ה על שם האבא. אני נזכר בבדיחה התפלה הזו בגין המנטאליות הישראלית שבה להצלחה אבות רבים והכישלון יתום. חברה שמאפשרת ל”הורים” להתכחש לכישלונם, היא חברה חולה.

בפרפראזה השאולה ממערבונים לפיה “לכל כדור יש כתובת” ניתן לומר שכלל חשוב בניהול יעיל קובע: “לכל תוצאה יש אחראים”. הם שיזכו בתהילה אם התוצאה טובה, והם שישאו באחריות, אם התוצאה היא כישלון. בישראל הבולשביקית, הכישלון מסתובב בין ההריסות, בוכה, רעב ועירום ומחפש את הוריו מולידיו.

יהודי כן מגרש יהודי, אבל יהודי לעולם לא יזרוק יהודי מהקומה ה- 15. צרכני התקשורת, במיוחד צופי הטלביזיה, קראו שמעו וראו: עדויות על השלכת בכירים מהפת”ח מהקומה ה- 15. יריות בברכיים של יריבים, הוצאה להורג של קצין באמצע הרחוב, יריות מתוך כוונה להרוג אזרחים תומכי הפת”ח, מנוסת אלפים מהתופת- על טפם וזקניהם, שריפת דגלים של הפת”ח, וונדליזם הכולל הצתת הלשכות של אבו-מאזן וערפאת, והכי גרוע: אילוץ פצועים פלשתינים לזחול על גחונם, כדי לקבל עזרה רפואית מהציונים.

“ברוכים הבאים לגיהינום”. זאת הכותרת שבחר העיתונאי בן כספית (מעריב / 14.6.07), כדי לתאר את מה שקורה בעזה. לא בגלל החשש לגורלם של מצביעי החמאס, כמו החשש המוצדק, שהבלתי נודע הרע, יזלוג איכשהו אלינו. בן כספית כינה את הסיטואציה כ- “גיהינום”. אני מעדיף את המונח “שוקת שבורה”. הגיהינום הוא פרי תכנון של היושב במרומים, ו”שוקת שבורה”, תוכננה ע”י שלומיאלים.

תוצאות הקריסה המדינית/ביטחונית של הנווטים מהשמאל, מכות בנו- ואין אחראים.  כולם יודעים על מי מדובר, אבל הדרישה מהם לשאת באחריות, ולהסתלק מהחיים הציבוריים- נשמעת מהאגף הלא נחשב.

אני מדבר על שלושה מהלכים מדיניים דרמתיים, שהובילו שלושה “אדריכלי צמרת”, פלוס הסכמה שבשתיקה. הראשון: הסכם אוסלו, בהשראתו של שמעון פרס (יצחק רבין הלך על המהלך כמי שכפאו שד, והגדיר אותו כ”ניסיון”). השני: מנוסת צה”ל מדרום לבנון, פרי אומץ ליבו של אהוד ברח. והשלישי: עקירת הישובים  מגוש-קטיף וצפון השומרון, בביצועו של הרודן המושחת אריאל שרון.

על אלה צריך להוסיף את האחריות של אהוד אולמרט, לניצחון של החמאס בבחירות  ברשות (ינואר 2006). פחות משנה וחצי מיום שניצחו, וכל הנבואות השחורות על חמאסטן, “חמש דקות מאשקלון”- התממשו. על פי ההסכמים עם הפלשתינים, הייתה לישראל זכות וטו על השתתפות ארגון טרור בבחירות. אולמרט יכול היה למנוע את השתתפות החמאס בבחירות- ולא מנע.

שורות אלה נכתבות בגין המאמץ המתהווה לנגד עינינו לעשות את הטעות ההיסטורית הבאה: השקעה בחיזוק אבו-מאזן, הכוללת הקלות במחסומים, מסירת נשק ורכב משוריין, העברת מאות מיליוני דולרים, שחרור הרוצח מרוואן ברגותי ואסירים נוספים.

לא חשוב מה וכמה ישקיעו באבו-מאזן. כל מה שיקבל, ייפול כפרי בשל לידיים של איסמעיל הנייה וכאלד משעל. מי שרוצה באמת לחזק את אבו-מאזן צריך לעשות רק דבר אחד: לרסק את החמאס. “מתנות” מהיהודים, יעזרו בהצגת הנשיא הפלשתיני כמשת”פ של ישראל, וזה מתכון בטוח, להשניא אותו על בני עמו. ועוד לא אמרנו כלום על מכחיש השואה ד”ר אבו-מאזן, שלעולם לא ויתר על זכות-השיבה…