המאמר שמתחת לשורת הכוכביות למטה מכיל מספר פרטים אודות פרשת מוחמד א–דורה, שקוראיי כבר נחשפו לרובם, אך השאלה כעת היא מדוע העיתון Ynet לא הסכים להפגיש את קוראיו עם המידע והשאלות, שלא התפרסמו בו מעולם. הנימוק הרשמי שקיבלתי היה “משיקולי המערכת“.

השאלה הזאת מעניינת במיוחד לאור פרסומו ב– Ynet של המאמר “כל הילדים הם שלך” מאת ערד ניר, שמהערוץ השני. הנ“ל טען שאין חשיבות לשאלה מי הרג את מוחמד א–דורה, כאשר ה“הוכחה” היחידה למותו של הילד היא השורה משירו של ז‘אק ברל, שממנה הוא עשה את הכותרת…

נחמד, שערד ניר מכיר את שמו של ז‘אק ברל, אמנם אין לו מושג ירוק בפרשה, שעליה הוא כתב את מאמרו הסכריני והמופרך, שמשמעותו היחידה היא: “ראו כולכם כמה אני מה–זה נאור, אני קורא משוררים צרפתיים ולא מפריע לי שחיילי צה“ל מואשמים ברצח ילדים”. כאמור, הטקסט הזה מצא את מקומו על דפי Ynet, כך על–פי “שיקולי המערכת“.

הכותרת המקורית של המאמר שלי הייתה “פרשת א–דורה והפחד להודות בטעות“, ייתכן והיא קשורה איכשהו לאותם “השיקולים” של Ynet, שהבנתם היא חלק בלתי נפרד מחקירת הפרשה כולה.

**********************

פרשת מוחמד א–דורה תמשיך לעשות כותרות עוד זמן רב והעיקר בפרשה עוד לפנינו, אבל קשה להשלים עם הקצב האיטי מדיי שבו חודרת האמת לתודעה של האנשים המתבטאים בעד או נגד חקירת השאלה “מי הרג את הילד?” התשובה לכך ניתנה: אין שאלה כזאת מפני שהוא לא נהרג. השאלה היא מה השימוש שנעשה בהצגה המבוימת של “מותו” שלא היה. הסמל הפלשתיני אשר התחיל את מלחמת הטרור נוצר מפני שהיה מי שיצר אותו על פי תכנון מוקדם ומחושב, בדיוק למטרה הזאת. מי שמעוניין להבין מדוע ילדים ומבוגרים כה רבים מתים במזרח התיכון, מוכרח להסתכל על פרשת מוחמד א–דורה, אך תנאי הסף למציאת התשובות הוא היכולת להודות בטעות.

כשעל מסך הטלוויזיה אנו רואים את קלינט איסטווד הורג פושע – האם הפושע אכן נהרג? התשובה ברורה לכל, אך אם אותה סצנה תשודר במהדורת חדשות, הצופים יאמינו באותנטיות של המוות על המסך. למרות ריבוי הזיופים העיתונאיים, שהעולם התנסה בהם, עדיין לא למדו צרכני התקשורת להתייחס במידה של חשדנות לדיווחים דרמטיים מדיי.

אחרי הצפייה בכתבה המפורסמת מצומת נצרים, הגיבו צופים רבים כאילו ראו את חיילי צה“ל יורים בילד, אבל הם לא ראו זאת, הם רק שמעו קולות ירי ודברי הקריינות של הכתב שארל אנדרליין, שטען שהיריות באו מכיוון העמדה הישראלית וכוונו לאב והילד, אבל לא נכלל בכתבה שום פרט המוכיח שהדברים היו אמת.

הצופים הגיבו כאילו ראו את הילד מת, אבל למעשה הם רק ראו אותו שוכב; הכתב אמר שהילד מת, אבל הוא לא שידר את הקטעים, שבהם הילד משנה תנוחה בניחותא, אחרי שהוא שכב “מת” כביכול.

הצופים הסתכלו בפניו של ג‘מאל א–דורה, נשען על קיר הבלוקים “מעולף” וחשבו שהוא נפגע מירי, אבל למעשה הוא קיבל את הנכות בידו הימנית בתקופת האינתיפאדה הראשונה, הפלשתינים פצעו אותו ויש על כך אף רישום בצה“ל. עובדות ודאית הן, שטיפת דם לא נשפכה מגופו בצמת נצרים ב-30.09.2000 ושתחת שמו של מוחמד א–דורה קבור נער אלמוני.

האם זה מספיק כדי לפחות להתחיל להטיל ספק ולהתעניין בממצאים? לכאורה כן, אבל בשביל זה צריך להודות בטעות…

יש אנשים, שקל להם יותר להאמין לבעלי תארים ורקורד מרשימים, מאשר לממצאים. ובכן: נחום שחף, שחקר וחשף את האמת בפרשה, הוא פיזיקאי שברקורד שלו מופיעים שירות ביחידה לפענוח מידע חזותי בחיל מודיעין, פיתוח כלים למז“פ, שיפור ירי ממסוקים וטנקים, השתתפות בפיתוח המזל“ט והטומוגרף הישראלים. בחקירת פרשת א–דורה הוא נעזר במספר מומחים בעלי מעמד בבליסטיקה, פיזיקה, רפואה ורפואה משפטית. האם אפשר כבר לקרוא לדגל את עיקרון הספק השיטתי? לכאורה כן, אבל צריך להודות בטעות וזה המחסום הקשה מכולם.

מאז שהצלמים חדרו לשדות הקרב, למלחמות יש סמלים. ברם, עם הזמן, החלו הסמלים להיווצר עוד לפני המלחמות, למעשה הסמלים היו בין הגורמים להתפרצותן.

סמל דרמטי קדם לפלישת נאט“ו לבוסניה. צוות חברת חדשות בריטית ITN צילם שורה של גברים בוסניים מאחורי גדר תיל, במרכז התמנה עמד גבר חשוף חזה, רזה להחריד, צלעותיו בלטו מתוך גופו. התמונה התפרסמה בעיתונים בריטיים תחת הכותרת “בלזן-1992″, כהוכחה לקיום מחנות ריכוז כמו–נאציים, בהם כביכול כלאו הסרבים את הבוסנים. האדם הרזה, פיקרט אליץ‘ (Fikret Alic) שמו, היה לסמל הדרוש, אשר המריץ את הממשלות של ארה“ב ובריטניה לשלוח כוחות צבא לחצי האי בלקן.

אך עיתונאי גרמני תומס דיכמן (Thomas Deichmann) גילה לאחר חקירה מאומצת, שהאנשים בתמונה אמנם היו פליטי מלחמה, דבר מאד לא נעים כשלעצמו, אך הם לא היו אסירים במחנה ריכוז. גדר התיל הקיפה לא את שטח מחייתם של האנשים האלה אלא משאבת מים ישנה, חלקים ממנה היו קרועים, הצוות עמד בתוך השטח המגודר וצילם אנשים, שבאו מתוך סקרנות ועמדו בחוץ; רזונו של פיקרט אליץ‘ נבע ממחלת השחפת, שממנה הוא סבל.

כשנתיים לפני כן, האומה האמריקאית נמלאה רוח קרב אל נוכח דרמת הפגים, שהוצאו מהאינקובטורים ונזרקו על הרצפה על ידי החיילים העיראקיים בכוויית. הנשיא ג‘ורג‘ בוש האב ומועצת הביטחון האמינו בסיפור, אך בסוף הסתבר שהיה זה זיוף נטו, שנעשה על יד עיתון בריטי, משרד יחסי ציבור אמריקאי ודיפלומטים כווייתיים.

אין לי עניין כרגע להתעסק בשאלה האם הפלישות לבלקן וכוויית היו צודקות או לאו, זאת שאלה נפרדת מההשלכות של גיוס דעת הקהל על ידי תרמית. החלק המדאיג ביותר של ההצגה הוא הקלות המדהימה, שבה ניתן, על ידי עלילה דרמטית ומשחק משכנע, לרמות את כל העולם, מקורא עיתונים מן השורה עד מזכ“ל האו“ם. יש האומרים, שלא ניתן לרמות את כל האנשים כל הזמן, אבל על כך עונים הציניקנים, שניתן לרמות את רוב האנשים רוב הזמן וזה מספיק על מנת להשיג את רוב היעדים…

הפתגם “תמונה אחת שווה אלף מלים” מוכר לכל, אבל יש להבין אותו נכון: התמונה מגרה את החושים ומעבירה מסר מהיר ביעילות גבוהה הרבה יותר מאשר הטקסט, אך אינה בהכרח מספרת את האמת. כשם שניתן להשתמש בה כדי לספר את האמת ביעילות המרבית, ניתן להשתמש בה כדאי לרמות את הצופה.

ב-6 בספטמבר 2002, בעיתון “The Christian Science Monitor” פורסם מאמרו של טום ריגן (Tom Regan) “כשמתכננים מלחמה, היזהרו מתינוקות על הרצפה“, בו נכתב: “זהו עולם חדש היום, לעומת מה שהיה בשנת 1992. אז, CNN וערוצי השידור הרגילים, כמו–כן העיתונים דיווחו את החדשות. היום ישנם ערוצי טלוויזיה רבים יותר וישנו אינטרנט, כולם דורשים הזנה 24×7. למעשה, יהיה אפילו קל יותר להפיק סיפור מפוברק ולהפיץ אותו אפילו מהר יותר. העיראקים יוכלו באותה קלות לעשות זאת בעולם הערבי, כמו שיריביהם יכולים לעשות זאת במערב“.

עלילת מוחמד א–דורה אינה אמתית יותר מאשר עלילת הדם במחוז טולדו בשנת 1491, כאשר אנשי האינקוויזיציה הרשיעו מספר יהודים ברצח פולחני של ילד, למרות שלא היה להם אפילו ילד הרוג. פולחנו של “הילד הקדוש של לה–גווארדיה” נחוג עד היום. אך למרות הניסיון ההיסטורי המר, גם היום קל יותר לאנשים לבטל כלאחר יד שלל הוכחות מדעיות וקונסיסטנטיות, ממצאי החקירה, ולהאמין בעלילת רצח נגד 25 חיילים וקצינים ששהו בעמדת הצומת, מאשר פעם אחת לומר: “נתתי ללהקת נוכלים לרמות אותי, אבל לא עוד – עכשיו אני רוצה לדעת את האמת!”

מאז מוחמד א–דורה, תעשיית הזיוף עובדת כמעט ללא הפסק, פעם אחרי פעם אנחנו שומעים על הילדים, שצה“ל הרג, בלי יכולת לדעת, ברוב המקרים, האם יש בדל אמת בידיעה, שנמסרה על ידי הרשות הפלשתינית.

למרות שהעלילות מכוונות נגד הישראלים והם אלה הסובלים מהטרור, למעשה הנפגעים העיקריים מהפרשה הם הערבים – שם משמש סמל היהודי הרוצח ילדים כדי לחנכם לתחושת קיפוח, פיגור חברתי , קנאות אסלאמית, שנאה לתרבויות זרות והערצת המוות. על פי ההיגיון הפשוט, הייתי מצפה, שמשם יבואו מרבית הנאבקים במיתוסים הרצחניים, אך ההיגיון חסר אונים, כי קל יותר לחיות בשנאה ולמות כשאהיד מאשר לנפץ אלילי כזב ולשפר את החיים.

עלילת הדם הישנה גרמה לשנאה זואולוגית ליהודים באירופה, אשר התפתחה לאנטישמיות הנאצית. למה תוביל אותנו עלילת הדם החדשה, אם כולנו כאנושות, לא נלמד להטיל הספק ולשאול שאלות?