ההסכם עם איחוד האמירויות – עדיף מלא-כלום, אבל …

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/57319

מספר הערות על ההסכם, עם תהייה מה יהיה אם יתגשם חזון נתניהו, מדינות ערביות נוספות תלכנה בעקבות האמירויות, וכל אחת מהם תקבל מטוסי F-35 ושאר כלי נשק מתקדמים *** אוסלו 2.0? *** לא מטוסי האוייב מפריעים להם, אלא הפלאח הפלסטיני קשההיום

חצי סיכה על מפת העולם

שמחה ניר, עוד

בן 81 שנים אנוכי היום (15.6.2020), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

לייקלדף הפייסבוק עוד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת שק בתחת“?

בגץ 8743/14, שמחה ניר, עוד, נהוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקדמה:

האבלהראשון: השקרים של נתניהו

האבלהשני: זה לא הסכם שלום

האבלהשלישי: שקר השלום תמורת שלום

האבלהרביעי: הישג היסטורי“?

האבלהחמישי: סמול, סמול, סמולסמולסמול!

האבלהשישי: האמנם ישראל חותרת לשלום“?

האבלהשביעי: נתניהו – מדינאי, או איש מכירות מוכשר?

האבלהשמיני: על מידורם של ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון, שלא לדבר על שר החוץ

האבלהתשיעי: בני גנץ וגבי אשכנזי לא ידעו, אבל חלקם בנושא לא יסולא בפז

האבלהעשירי: מי היה היוזם, מי היה המוציא ומביא?

האבלהאחדעשר: האם קושנר משקר?

האבלהשניםעשר: האם נתניהו נאמן להצהרות של עצמו בעניין המדינה הפלשתינאית?

האבלהשלושה עשר: ביבי, איכן היית עד היום?

האבלהארבעה עשר: אובמה היה נותן יותר, כבר ב-2009

האבלהחמישהעשר: איחוד האמירויות מחזיק את ביבי בביצים

האבלהשישהעשר: האם גם כדי ללכת לשירותים צריך רשות מהפריץ?

האבלהשבעהעשר: בנימין נתניהו, ריצ’רד ניקסון 2.0

האבלהשמונהעשר: על הנגושיאיישנזעם הפלשתינאים, ועל הווטו שעדיין יש להם

האבלהתשעהעשר: האופציה הנוקליאריתשל הפלשתינאים

האבלהעשרים: האם בכלל קיימת דוקטרינת נתניהו“?

האבלהעשריםואחד: המדינה הפלשתינאית – מה קודם למה: הביצה או התרנגולת?

האבלהעשריםושניים: הבשורה על פי נתניהו

האבלהעשריםושלושה: הבשורה על פי שלדון

האבלהעשריםוארבעה: הסכמה ימיןשמאל – בנימין נתניהו רמאי!

האבלהעשריםוחמישה: מי באמת החמוצים”?

האבלהעשריםושישה: נפתלי בנט המסכן

האבלהעשריםושבעה: הסיפוח מת, “עיסקת המאהגם כן

האבלהעשריםושמונה: קואליצית ניר 2.0

האבלהעשריםותשעה: אמרתי לכם!

האבלהשלושים: מה עם מטוסי ה-F-35?

האם ביבי ידע, או לא ידע?

שאלות לבנימין נתניהו, עם יד על הלב

מוטי הרכבי, כפפה לרגליך!

האבלהשלושיםואחד: האם בכל זאת “עדיף מלא כלום”, או שהוא אוסלו 2.0?

האבלהשלושיםושניים: מה תעשו עם הממשל החדש?

סיכום: הבעייה הפלשתינאית אינה עומדת למות

נספח: מוטי הרכבי על פייק ניוז שמאלני

הקדמה:

ביום 13.8.2020 נתבשרנו על מה שנקרא הסכם שלוםבין מדינת ישראל לבין איחוד האמירויות. אני שם את המלים הסכם שלוםבמרכאות לא כדי ללגלג – אני עצמי הרי אומר, בכותרת של המאמר הזה, שההסכם הוא better than nothing – ובהמשך אסביר גם את זה.

לגבי העדיף מלא כלוםיש לי בעייה אותה תגלו בסוף המאמר: בעייה שלגביה אני לא נוקט עמדה, ומשאיר אותה בידיכם.

כאשר נתתי למאמר הזה את הכותרת ההסכם עם איחוד האמירויות – עדיף מלאכלום, אבל … היה ברור לי שיהיה לי קשה לדעת במה אתחיל את האבל“, אבל התגברתי על כך, כפי שתראו מיד.

האבלהראשון: השקרים של נתניהו

במסגרת ההסכם מדינת ישראל מוותרת על סיפוחם לשטח המדינה של שטחים בגדה המערבית, והחלת ריבונות המדינה עליהם – אחרי שביבי נתניהו הצהיר חגיגית כי ה-1.7 השנה הוא תאריךהיעד לסיפוח ולהחלת הריבונות.

בינתיים ביבי התקפל: בהתחלה, כאשר נצפו ההתנגדויות – לא רק מצד הציבור הפלשתינאי, אלא גם מהקהילה האירופית וגורמים בין לאומיים אחרים – הוא אמר שהסיפוח יתבצע בשלבים“, דהיינו בכמויות קטנות כאלה שלא תהווינה מאסה קריטיתאשר תצדיק את הבערת השטיחים, או כל סנקציה בינלאומית נגד ישראל.

אחר כך התברר שהפריץ המושחת מהבית הלבן, דונאלד ג’יי טראמפ, ולמען הדיוק: חתנו ויועצו ג’ארד קושנר, לא מרשה לספח. ומדוע לא? משום שתכנית המאהשל טראמפ כוללת, במקביל לסיפוח, גם הקמתה של מדינה פלשתינאית במתכונת זו או אחרת, אבל ביבי רוצה רק את הסיפוח, בלי השוברו בצידו“. בלי התמורה הפוליטית לטראמפ.

אם הפריץ ייתן לביבי את הסיפוח, לא יישאר מתכנית המאה“, ולא כלום, והוא, הפריץ, יעשה מעצמו צחוק, כי התכניתהזאת היא בסךהכל בסיס למום, כולל שרטוט מפות, ואם ביבי יקבל את מבוקשו – הוא לעולם לא יסכים לדון במדינה הפלשתינאית.

עיסקת המאה (פרט)

אז טראמפ הוא מטומטם – אבל ג’ארד פחות, הוא אמר עד כאן“, וביבי לא יעשה דבר בלי אישור הפריץ – זו ההתקפלות המלאה מרעיון הסיפוח.

איך נתניהו מסביר את ההתקפלות הזאת?

זה לא ביטול, אלא רק דחייה …

זו, כמובן, איוולת גמורה, ויש להניח שההסכם הזה לא היה בא לעולם על בסיס עיכובזמני.

אז ביבי משקר במצח נחושה – כדרכו.

וכיצד מסביר ביבי את עיכובהסיפוח? הנשיא טראמפ, ידיד ישראל, “ביקשממנו לדחות את הסיפוח, וכשהנשיא מבקש – אי אפשר לסרב…

שקר נוסף, ובמצח נחושה לא פחות: הפריץ לא מבקשמנתיניו. הוא מחליט, הוא מצווה – והם מצייתים.

ועוד שקר: ביבי אומר שההסכם הזה כולל יחסים דיפלומטיים מלאים, אבל למעשה הוא רק נירמולהיחסים, ובלשון אחר – היחסים שקיימנו עד עכשיו במלונות נידחים ושכוחיאל בלב המדבר, עם שמות בדויים – מעתה נקיים אותם במלונות מכובדים, עם רישום מסודר וגלוי בקבלה, ובשמות אמתיים, אבל חופה וקידושין – עדיין לא.

ואגב, בינתיים מתברר שזה אפילו לא הסכם, אלא רק הצהרת כוונות“, כבסיס למום.

ואחר כך – לא אחרון, ולא חביב – נתניהו מעמיד פני תם: לא ידעתי על עיסקת המטוסים לאמירויות, לא אישרתי, ואפילו התנגדתי.

האבלהשני: זה לא הסכם שלום

שלום עושים בין יריבים, בין אוייבים, בין מסוכסכים.

זוג מאוהב, כי יבואו חבוקים אל הרבנות להירשם לנישואין, ויגידו שלום, אנחנו רוצים לעשות הסכם שלום, יגידו להם קודם תריבו, אחר כך נדבר על עשיית שלום.

בין מדינת ישראל לאיחוד האמירויות המרחק, בקו אויר, הוא כ-2500 קמ, ואין בינן שום סכסוך – ההיפך הוא הנכון: הן חיות כבר כמה שנים ללא חופה וקידושין (כנראה עוד מתקופתו של יצחק רבין כראש הממשלה), מה שהביא אותן למשהו המתקרב לחופה וקידושיןזה מפגש אינטרסים כזה או אחר, וחלק מהאינטרס של איחוד האמירויות הוא, מן הסתם, להראות לכל העולם, ובמיוחד לעולם הערבי, שהםהם אלה שעצרו את מזימת הסיפוח של מדינת ישראל.

הסכם השלוםהזה הוא, ככל הידוע, אינו אלא נירמולהיחסים – זה, כאמור, better than nothing, ובהחלט ראוי לברכה, אבל בהעדר סכסוך אי אפשר לדבר על שלום” – אפילו אם נקרא לו ממש שלום“, ולא סתם נירמול“.

ביבי, תעשה שלום עם סוריה, נראה אותך. תעשה שלום עם עיראק, עם איראן, תעשה שלום עם אביגדור ליברמן, עם נפתלי בנט, תעשה שלום עם בני גנץ. תעשה שלום עם הרשימה המשותפת …

תעשה שלום עם בלד …

כן, כן … אני רואה אותך קופץ על רגליך האחוריות: בלד הם נגד המדינה, הם רוצים לזרוק אותנו לים אי אפשר לעשות איתם שלום!

נו, בטח, אם עם בלד אי אפשר – עם הפלשתינאים בוודאי ובוודאי שאי אפשר

אז לא, ביבי – אתה מציג את עצמך כמדינאי גאון, כבןגוריון בכיר, ובמקום להראות את כוחך בפיצוח אגוזים קשים, אתה מפצח לנו ענבים בשלים ורכים.

האבלהשלישי: שקר השלום תמורת שלום

נתניהו אמר, וחזר ואמר, בחיוכו השמנוני: זה שלום תמורת שלום“, אבל זה לא נכון. זהו הסכם לכינון יחסים גלויים, תמורת ויתורה של מדינת ישראל על רעיון הסיפוח, ותמורת הסכמתה – לפחות בשתיקה – למכירת מטוסי F-35 ונשק מתקדם אחר ע”י ארצות הברית לאיחוד האמירויות.

ואל תגידו לי ארצות הברית לא זקוקה להסכמתה של ישראל למכור מה שהיא רוצה – למי שהיא רוצה“.

אל תגידו לי את זה, כי כבר שמענו את האיוולת הזאת בהקשר לפרשת הצוללות מגרמניה למצרים, אבל גרמניה, הנושאת על גבה את זכרון השואה, לא תמכור נשק שיכול להיות מופנה כנגד מדינת היהודים, ללא הסכמתם. ולמי שלא זוכר: גרמניה לא הסכימה למכור למצרים את הצוללות, אלא אחרי שביבי נתן לכך את הסכמתו, בכתב (והגרמנים לא ידעו שהוא עשה זאת כגנבבלילה, בלי ידיעתם של שר הביטחון והרמטכל).

כמו שנלמד בהמשך, איחוד האמירויות ביקש מארהב, במשך שש שנים, שתמכור לה את מטוסי הקרב האלה, ולא נענתההן בתקופת אובמה והן בתקופת טראמפ – וגם זאת לאור התנגדותה של מדינת ישראל (זאת אנו למדים מפי ביבי עצמו) – עד שהגענו להסכם השלוםהזה, כאשר בנימין נתניהו יודע הכל, ואם לא מסכים בכתב – הוא עושה זאת בשתיקה ובקריצה.

ובעיסקת המטוסים נדון בהרחבה, לקראת הסוף.

מדוע כל כך חשוב היה לו לנתניהו להציג את ההסכם הזה כ”שלום תמורת שלום”, ולא כשלום תמורת ויתור על רעיון הסיפוח, ותמורת הסכמתה למכירת מטוסי F-35 ונשק מתקדם אחר ע”י ארצות הברית לאיחוד האמירויות?

ראשית – משום שזה לא יתקבל ע”י הבייסשלו, ומבחינה אלקטורלית יהפוך לו חג לחגא, ושנית – משום שאם אפשר לעשות שלוםתמורתשלום עם מדינות ערביות, גם אם הפלשתינאים אפשר לעשות שלוםתמורתשלום: אנחנו נספח ונספח, נצר להם את נחלת אבותיהם, נשאיר אותם לא רק בלי הגשמת מאווייהם המדיניים, אלא אפילו בלי אזרחות – אבל בסוף נציע להם שלוםתמורת שלום.

או, לפחות, לחיצתיד תמורת לחיצתיד.

אתם יודעים למה הדבר דומה: לממשלת המנדט הבריטי, אשר במקום מדינה עברית היא מציעה שלום תמורת שלוםלהנהגת היישוב העברי בארץ, לארגוני המחתרות ושאר הגופים שלחמו נגד השלטון הבריטי.

אם הבריטים היו מציעים לנו דבר כזה, היינו מעיפים להם עוד אגף במלון המלך דוד.

האבלהרביעי: הישג היסטורי“?

נתניהו וטראמפ מציגים את ההסכם הזה – שאפילו לגדר טיוטההוא לא הגיע – כהסכם היסטורי“, ובפרק הזה אני לא מדבר על ההסכמים לגופם, ולא מביע שום דיעה לגביהם – אלא רק על שאלת היותם היסטוריים”.

הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, משנת 1952, היה היסטורי, והוא גם סלל את הדרך ליחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל לגרמניה, 13 שנים לאחר מכן. מדינת ישראל הצעירה הייתה זקוקה לכסף, גרמניה הייתה זקוקה לחזרה אל משפחת העמים, ואין כמו מחילהמצד העם היהודי כדי לקדם את המטרה הזאת. העובדה שאנחנו השתמשנו במילה שילומים(שמתקשרת יותר לנקם ושילומים“), ולא במילה wiedergutmachung בה השתמשו הגרמנים (שמעידה יותר על פיצוי על הנזק), מעידה שבן גוריון חיפש מילה שתרכך את ההתנגדות להסכם, ועד היום יש, ככל הנראה, הסבורים כי ההסכם הזה פגע קשות בהתפתחותה של הכלכלה הישראלית (מן הסתם בגלל שהוא הרגיל אותנו לא לעבוד, או משהו דומה). טוב או רע – אין החולק על כך שזה היה הסכם היסטורי.

השלום עם מצרים היה הישג היסטורי, שלום בין יריבים מרים, אשר שנים ספורות קודם לכן ניהלו מלחמה עקובהמדם.

השלום עם ירדן גם הוא היה בין יריבים אשר נפגשו קודם לכן בשדה הקרב, והוא היה צעד נוסף בנתיבי ההיסטוריה, בתלם אשר נחרש עם השלום הישראלימצרי: לא פריצתדרך היסטורית, אלא צעד נוסף בנתיבי ההיסטוריה“.

ההסכם עם איחוד הנסיכויות הוא, כאמור בכותרת, better than nothing, אבל, בשלב הזה, הוא לא היסטורייותר מאשר הסכםסחר שגרתי בין מדינות, אשר ההיסטוריותשלו תיבחן עי ההיסטוריה, שאנחנו עדיין לא יודעים איך היא תראה אותו – וזה תלוי גם במה שיצמח ממנו.

ואגב אורחא: בימים האלה לחץ טראמפ – אשר הסקרים לא מנבאים לו טובות במירוף לבחירהמחדש – על ה-FDA (מנהל המזון והתרופות) להוציא לשימוש תרופה נגד וירוס הקורונה לפני שהיא עברה את כל שלבי הניסוי המחוייבים. וגם את הדבר הזה הוא הציג כהיסטורי“. נו, שוין.

האבלהחמישי: סמול, סמול, סמולסמולסמול!

ההסכם הזה גרר תגובות מעין זו:

בווווווום

נתניהו מביא שלום עם איחוד האמירויות. ומעיף את הקפיץ לסמולנים ההזויים ולחבריהם המחבלים. ולעם המומצא שיתחילו לעוף חזרה לירדן מולדתם ולאירופה

שלום עם מדינה עשירה ומתקדמת שתביא עוד פריחה ושגשוג כלכלי לישראל

בחירות ו-70 מנדטים לימין ונתניהו בקרוב

הבעייה של האידיוט הזה היא בכך שדווקא השמאלנים – למשל: אמנון אברמוביץ, השנוא ביותר על הביביסיטים – דווקא הם אלה המברכים, ומי שרותח הם דווקא הימניים, שלקחו מהם את צעצוע הסיפוח (“תמורת פיסת נייר“, כפי שיש בהם האומרים).

מי שצףעם ביבי הם דווקא אוהדיו העיוורים, הבבונים שלו, שכל מה שהוא יעשה הם יגידו זה בדיוק!”.

כמו המגיב הנ”ל, למשל.

האבלהשישי: האמנם ישראל חותרת לשלום“?

ביבי אומר – גם בהזדמנות הזאת, שישראל חותרת לשלום“.

אם ישראל אכן חותרת לשלום, עד ביבי היא הצליחה במידה לא מבוטלת, גם אם, לדעת רבים, אפשר היה להשיג יותר – הרבה יותר.

מאז ביבי – בארבע עשרה שנות שלטונו, אם זה מה שהוא השיג, זה עלוב מאוד (ראו להלן: האבלהארבעה עשר: אובמה היה נותן יותר, כבר ב-2009).

האם ביבי אכן חותר לשלום? ננסה לענות זאת באמצעות השאלה מה היה קורה אם ביבי היה משיג הסכם שלום עם הפלשתינאים, במסגרת היחידה האפשרית: פתרון שתי המדינות (פתרון המדינה האחת אינו שלום, לפי ההגדרות המקובלות, והנצחת המצב הקיים – בוודאי שלא).

אם זה מה שהיה קורה, הימין היה אומר אמרנו לכם, הזהרנו אתכם (שביבי יקים את המדינה הפלשתינאית, ושהבטחתו לא במשמרת שליהיא עוד שקר מבית היוצר שלו), וגם השמאל היה בא עם האמרנו לכםשלו: אמרנו לכם שפתרון שתי המדינות הוא האפשרות היחידה להגיע לשלום, ועכשיו, סוףסוף גם נתניהו השכיל להבין את זה.

והתוצאה: היינו משיגים שלום, אבל בנימין נתניהו והליכוד היו מפסידים קולות – גם לטובת השמאל וגם לטובת הימין, וביבי היה נאלץ לומר בייביי בלפור – וזה היה הסוף של מלכות בנימין הראשון.

כפי שראינו לאחרונה, בנימין הראשון מוכן לגרור את המדינה לאיןספור מערכותבחירות יקרות ומיותרות – רק כדי לשמור על אחיזתו בבלפור.

והמסקנה: לביבי אין אינטרס להשיג שלום, כי זה רע לו.

מאידך, יש לו אינטרס להראות שהערבים אשמים“, כי זה מסיר מעליו את האחריות לאי הצלחתו להביא את השלום המיוחל.

איך הוא עושה את הדבר? ראו, בין השאר, במאמרי זה, אשר פורסם בFlorida Jewish Journal:

Does Israel really want peace with the Palestinians?

האבלהשביעי: נתניהו – מדינאי, או איש מכירות מוכשר?

להערכתי, נתניהו אכן התכוון באמתובתמים לבצע את הסיפוח, וחתר אליו במלוא המרץ. העובדה שהוא נקב בתאריך מוגדר וקרוב (1.7.2020) מעידה שהוא אכן התכוון לכך.

אלא מאי? הוא לא גילה את ההבדל בין פוליטיקאי לבין מדינאי. פוליטיקאי חושב טאקטית” – על הטווח הקצר, על הנאום הבא, ולכל היותר על הבחירות הקרובות, ואילו המדינאי, כשחקן שחמט מנוסה, חושב אסטרטגית” – על העתיד הרחוק יותר, ועל כל האפשרויות והמכשולים אשר בדרך.

ביבי לא חשב אסטרטגית, הוא לא הרחיק לחשוב מעבר ליום הע” – ה-1.7.2020. הנושא הזה היה בעייתי מבחינת ההסכם הקואליציוני עם סיעת כחוללבן, ועל כן הוא התכונן להביא אותו לכנסת, בתקווה שבכנסת יימצא לו הרוב שהוא לא יכול היה לגייס בממשלתו.

ביבי לא הביא בחשבון את ההתנגדויות מבית ומחוץ, שיביאו לכך שטראמפקושנר יגידו רגערגע. הוא גם לא הביא בחשבן את ההתנגדות של בני גנץ וסיעתו, את ההתנגדות של מועצת ישע שהעדיפה להמשיך במצב הקיים במקום להסכים למהלך שבסופו תקום בחצר האחורית שלהם המדינה הפלשתינאית שהם מתנגדים לה נחרצות.

הוסף לכך גם את ההתנגדויות מצד הקהילה הביןלאומית, וסביר להניח שלאור כל ההתנגדויות האלה גם הקהילה האוונגלית, אוהדי ישראל שהם חלק משמעותי מהבייסשל טראמפ, העדיפו להימנע מלהתערב בנושא הזה, וטראמפ, עם הצרותמבית שלו, החליט שלא לתת אור ירוק.

נתניהו יכול היה להחיל את הריבונות הישראלית על מדינת ישראל עצמה, במקום להסגיר אותה לידי הפריץ מהבית הלבן, וללכת לכנסת ולציבור גם בלי לשאול את טראמפ, אבל אין לו ביצים לעשות זאת, כי הוא חזק רק בדיבורים, ובהימורים על כך שהכל יילך לו.

אם הוא היה חושב אסטרטגית, הוא היה בודק אצל טראמפ לפני שהוא קבע את התאריך, ואת זה הוא לא עשה.

זוכרים את מפאי המשוקצת? היא אכן הסתאבה ועפה מהשלטון, אבל הייתה לה תכונה הנחוצה לכל שלטון: להכין את מלוא שיעוריהבית, לפני שרצים לספר לחבר’ה.

אז ביבי רץ לספר לחבר’ה על ה-1.7.2020, ובכך כשל.

אז מה נשאר לו לעשות? למכור לציבור את ההסכם החדש, כאילו עליו הוא עבד כל השנים, וביבי, כידוע, היה מוכר רהיטים בחברת רים.

להלן נראה שההסכם הזה לא ממש היה מה שביבי תכנן, אלא מה שאחרים גררו אותו לתוכו.

האבלהשמיני: על מידורם של ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון, שלא לדבר על שר החוץ

בנימין נתניהו אוהב לעשות הכל בעצמו, וכמובן גם לנכס לעצמו את כל הקרדיטים החיוביים (לא את השליליים, כמובן).

במחזה ממשלת שני הבנימינים, הטרגדיה השקספירית בשער, זו הייתה המערכה השנייה:

מערכה שנייה

תמונה ראשונה

בני גנץ בלשכת שר החוץ, ביבי נתניהו בלשכה ראש הממשלה, שיחה טלפונית.

גנץ:

יש לי הזמנה לנאום בעצרת האום.

ביבי:

תעביר אותה אלי. אני אסע לשם. יש לי ותק מוכח.

תמונה שנייה

בני גנץ בלשכת שר החוץ, ביבי נתניהו בלשכה ראש הממשלה, שיחה טלפונית.

גנץ:

יש לי הזמנה לפגישה עם דונאלד טראמפ.

ביבי:

תעביר אותה אלי. אני אסע לשם. דונאלד ואני חברים טובים, הרבה שנים.

אחת הקוראות שאלה אותי מה היה ההמשך, ואמרתי לה תחליטי לבד.

אבל הנה אנחנו רואים את ההמשך, בהבדל אחד (תפקידי שר החוץ ושר הביטחון הוצרחוביניהם): נתניהו משתלט על הפונקציות המיניסטריאליות, ומשאיר לשרים לחלק קפה וביסקוויטים לעובדי משרדיהם.

וזו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עשה זאת: גם באישור עיסקת הצוללות הגרמניתמצרית הוא מידר את שר הביטחון והרמטכל.

הוא עשה זאת גם בעניין הקורונה: לקח את הכל לעצמו, התרברב בחודש מאי, כאשר העקומה השתטחה בגובה כמעט אפס (“מכל העולם מתקשרים אלי, ללמוד איך עשינו את זה“), אבל כשפרץ הגל השני – גבוה כפליים ויותר מקודמו – ביבי הסכיםלמנות פרוייקטורלטיפול בקורונה.

תרבות השלטון, נוסח בנימין נתניהו.

האבלהתשיעי: בני גנץ וגבי אשכנזי לא ידעו, אבל חלקם בנושא לא יסולא בפז

הסיפוח של חלקים מיוש נתקל בהתנגדותם של גנץ ואשכנזי, ולכן הוא היה אחד הנושאים שלא סוכם עליהם בהסכם הקואליציוני, והם נשארו פתוחים כך שנתניהו יוכל ללכת איתם לכנסת.

גנץ ושות’ לא התנגדו לסיפוח, הם רק התנו אותו בתיאוםעם טראמפ. ביבי לא רצה להיות תלוי בתיאוםהזה, אבל לנוכח כל ההתנגדויות, טראמפקושנר ביקשוממנו לדחותאת הסיפוח, והשאר היסטוריה.

הווה אומר: אמנם גנץ ושות’ לא היו שותפים פעילים ביצירה ההסכם, אבל בלעדיהם ייתכן שהוא לא היה בא לעולם.

האבלהעשירי: מי היה היוזם, מי היה המוציא ומביא?

יחסיקירבה בין גורמים ישראליים לבין גורמים במדינות ערב היו קיימים זה עשרות בשנית, גם לפני כהונתו הראשונה של נתניהו, בשנת 1996, ותמיד במלונות נידחים ברחבי העולם.

גם השלום הישראלימצרי, וגם השלום הישראליירדני התבשלו כך (ומי שרוצה להרחיב – גם הסכם השילומים, עליו דיברנו לעיל, לא התחיל בהצהרות גלויות).

הבישול במטבח מסתורי, כפי שהיה לקראת ההסכם עם איחוד האמירויות, לא היה המצאה של ביבי נתניהו, ולא בדיוק מה שהוא חלם עליו, אבל הוא נגרר למחוזות אחרים.

כך אנו למדים (מפי דנה ויס, מאקו, 14.8.2020), תחת הכותרת מתוכנית טראמפ ועד נורמליזציה עם האמירויות: לוז בדרך לשלום:

באמצע חודש מאי מוקמת ממשלת האחדות ומבחינת נתניהו הכיוון הוא עדיין החלת ריבונות על יהודה ושומרון, מתוך הבנה שמדובר בחלון זמן ייחודי, כשטראמפ הוא הנשיא, שיאפשר צעד היסטורי כזה. גם השגריר האמריקני דיוויד פרידמן נותן לראש הממשלה להבין שזה אפשרי. בתקופה הזו אומר נתניהו לסביבתו: “תמיד אפשר להגיע להבנה עם מדינות המפרץ, קודם ניקח את מה שאפשר מטראמפ“. תאריך היעד שמציב נתניהו: 1 ביולי.

הבשורה על פי ביבי, במלים אחרות: סיפוח עכשיו, שלום (אולי) – אחר כך. מחרמחר

זאת בדיוק הפואנטה: כשם שנתניהו מבין שבנובמבר הקרוב, עם הבחירות לנשיאות ארהב, חלון ההזדמנויות לסיפוח עשוי להיסגר, לעולמים, כך גם בעולם הערבי לא יושבים ממש טיפשים, וגם שם מבינים שבנובמבר הקרוב, עם הבחירות לנשיאות ארהב, חלון ההזדמנויות לבלימת הסיפוח עשוי להיסגר, לעולמים:

באמירויות וגם בסביבה שלנו, בירדן ובמצרים, מתחילים להבין שתוכנית הסיפוח היא באמת רצינית. מגיע שגריר האמירויות יוסף אלעוטייבה לחיים סבן [מיליארדר ישראליאמריקני – ש’ נ’] ואומר לו: “אני רוצה לפרסם מאמר נגד הסיפוח ולהציע את העסקה הזו של נורמליזציה תמורת סיפוח“. עונה לו חיים סבן: “לך תפנה אל הישראלים(שם).

המאמר בו מדובר פורסם ביום 12.6.2020 בידיעות אחרונות, ובאתר Ynet.

קשה לדעת אם פרסומו של המאמר היה בתיאום מוקדם עם נתניהו, כהפגזת ריכוךעל הימין תאבהסיפוח במטרה להכשיר את הקרקע לנטישת רעיון הסיפוח, או ללא תיאום עם נתניהו – באותה המטרה, אבל התוצאה הייתה זהה: מצד אחד – התנגדות לסיפוח בישראל, במימשל האמריקאי, במדינות ערב, בקהילה האירופית, ועוד, ומצד שני – הפיתויים המדיניים: תוותר על הסיפוח, נסדר לך הישג מדיני, פריצתדרך אל העולם הערבי, עוד כמה קולות בבחירות הבאות.

מכל מקום: ההסכם הזה לא היה פרי תכנון ומגעים דיפלומטיים שהובילו לעשייתו, אלא דווקא פרי כשלונם של הניסיונות לסיפוח.

ההסכם הזה לא היה בתכנית של נתניהו, וגם לא בתכנית המאהשל טראמפקושנר – הוא היה התקפלות בלחצו של איחוד האמירויות, ובתיווכו של חיים סבן: ביבי נתניהו, את הסיפוח לא תקבל, אבל אנחנו מוכנים לתת לך סוכריה ענקית: שדרוג היחסים הסמויים ליחסים גלויים, לנירמול” – צעד נוסף לקראת יחסים דיפלומטיים מלאים, ופתיחת חלון ליחסים כאלה עם מדינות ערביות נוספות.

אבותיו של הסכם הזה אינם בנימין נתניהו, דונאלד טראמפ וג’ארד קושנר, אלא איחוד האמירויות וחיים סבן, אבל עכשיו נתניהו וטראמפ ינפחו את החזה ויתרברבו בכך שהם אבותיו של ההסכם, כאשר, לכל היותר, קושנר עזר בניסוחו, ובמיוחד בניסוח סעיף הסוףלחלוםהסיפוח, כך שנתניהו יוכל לומר שזה רק זמני“, ואילו האיחוד יוכל לומר שהם, בדאגתם לפלשתינאים, הורידו את נתניהו אל קרקע המציאות.

אני קורא למצב כזה תאונת עבודה“: דבר אשר לפי כל התחזיות והתיאוריות אמור להיכשל לחלוטין, אבל, בלי כוונה, הוא מצליח למעלה מכל המצופה.

והייתי אומר, ללא היסוס: ההסכם הזה נולד כאשר התנאים הבשילו לכך, אחרי שנים לא מעטות של יצירת קשרים סמויים, הם התחילו עוד בתקופת יצחק רבין כראש הממשלה (ואולי אף לפני כן), והם היו מגיעים למה שהגיעו גם בלי בנימין נתניהו, בלי דונאלד טראמפ, ובלי ג’ארד קושנר.

אכן, ייתכן שנתניהו זרז קמעה את התהליך, אבל סביר יותר להניח שבלעדיו ההסכם היה מגיע מהר יותר (ראו להלן: האבלהארבעה עשר: אובמה היה נותן יותר, כבר ב-2009).

האבלהאחדעשר: האם קושנר משקר?

כך ג’ארד קושנר, בראיון לפוקס ניוז (עפי N12):

ישראל הראתה רצון אמיתי להגיע לשלום בכך שהסכימה למדינה פלסטינית וגם למפה שהנשיא שרטט וקובעת את הגבולות העתידיים“, אמר קושנר. “המהלך של ישראל לנסות לספח איזורים בגדה עם המון מתנחלים שישראל, באופן ריאלי לא תחזיר לעולם, עצבן הרבה מאד אנשים באיזור. טראמפ הצליח להשתמש בחוסר הודאות הזאת כדי לתווך בעסקה הטובה הזאת בין נתניהו לבן זאיד“.

אם באמת ישראל הסכימה למדינה פלשתינאית, מדוע נתניהו לא מגלה לנו זאת? האם הוא רוצה להפתיע את הימין רק אחרי הבחירות?!

והשאלה היותר נוקבת, מופנית לנתניהו אישית: אם אכן הסכמת למדינה פלשתינאית, מדוע לא עשית זאת בשנת 2009, כאשר ברק אובמה ואתה עליתם לשלטון, כאשר אתה נשאת את נאום בראילן, ואובמה חתר לכך לאורך כל הדרך, כשהוא מודע לסקרים שהראו תמיכה ברעיון – הן ברחוב הישראלי, הן ברחוב הפלשתינאי?

להערכתי, לקושנר אין כל עניין לשקר, והוא דובר אמת.

עוד נשאל קושנר, בראיון ל-CNN, האם תכנית המאה כוללת גם מדינה פלשתינאית, והוא ניסה קצת להתחמק: פרסמנו תכנית מפורטת, בת כךוכך עמודים, ואתה יכול לבדוק, וזה פתח לנגושיאיישנז“, וכו’, וכו’ (אין לי קישור, שמעתי במו אזני).

את דעתי על הנגושיאיישנזהאלה הבעתי במאמר על המו”ם נתניהוגנץ: מאבומאזן ועד גנץ – ביבי התחמן לא השתנה! ובמיוחד בפרק אצל ביבי אין כל חדש, אותו פתחתי כך:

במאמר Does Israel really want peace with the Palestinians, אותו פרסמתי ב-Florida Jewish Journal, תיארתי את התנהלותו של ביבי נתניהו במו“ם עם הפלשתינאים: קודם הוא חוטףככליכולתו, אחרי כך הוא מתפשרעל חצי מהעצם היבשה שנותרה לפליטה, וכאשר ההסכם בשל לחתימה, ביבי אומר רגערגע – אנחנו רוצים שטקס החתימה ייערך בשגרירות האמריקאית החדשה בירושלים … הפעלול הזה הוא הקש האחרון על כבודם העצמי של הפלשתינאים, הם עוזבים את שולחן המום וביבי אומר: אתם רואים? הערבים לא רוצים שלום!

מעבר לרעיון הנגושיאיישנזקושנר אומר (והוא לא היחיד), שעד עכשיו היה לפלשתינאים וטו בכל הנוגע למדינה הפלשתינאית, ועכשיו כבר לא יהיה להם כל וטו.

אבל, כמו שנראה להלן בפרק על האופציה הנוקליארית של הפלשתינאים, עדיין יש להם וטו, אם רק ישכילו וירצו להשתמש בו.

האבלהשניםעשר: האם נתניהו נאמן להצהרות של עצמו בעניין המדינה הפלשתינאית?

כולנו זוכרים את נושא הקפאת הבנייה במזרח ירושלים לעשרה חודשים, לצורך המשא ומתן עם הפלשתינאים.

איך זה נגמר?

אחרי מום ממושך ומתיש, ביבי אמר רגערגע, אנחנו רוצים שתכירו במדינת ישראל כמדינתו של הלאום היהודי, כדי שנמשיך בהקפאה: אם ההנהגה הפלסטינית תאמר שהיא מכירה בישראל כמדינת הלאום של היהודים, אבקש השהיה נוספת של הבנייה“.

האם ביבי הציע הכרה הדדית של מדינת ישראל ומדינת פלסטין?

לא, הוא לא הציע הכרה הדדית של מדינת ישראל ומדינת פלסטין – הוא דרש הכרה חדצדדית: אנחנו ניתן לכם הקפאה זמנית (“השהייה נוספת”), ואתם תתנו לנו הכרה בלתיהפיכה.

צריך להיות אידיוט מושלם כדי להסכים להצעה כזאת, וצריך להיות היפראידיוט כדי להאמין שהפלשתינאים יסכימו לה!

בכנס הבינלאומי השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי, ביום 28.1.2014, חזר נתניהו על דבקותו בנאום בראילן מ-2009, ועשה צעד מילולי נוסף: אנחנו לא רוצים מדינה דולאומית ואנחנו בהחלט בעד מדינה פלשתינאית, אבל בשני תנאים: המדינה הפלשתינאית תהייה מפורזת, ושתי המדינות תכרנה הדדית – זו במדינת ישראל כמדינתו של הלאום היהודי, וזו במדינת פלסטין כמדינתו של העם הפלשתינאי.

הפיתרון“, אומר נתניהו, “הוא שתי מדינות לאום, והכרה הדדית ביניהן“.

ועוד אמר נתניהו, שם, בהמשך: “איננו רוצים לספח את הפלסטינים כאזרחים של מדינת ישראל, ואיננו רוצים לשלוט בהם“.

לו אני אבו מאזן, הייתי לוקח את זה בשתי ידיים: מדינה ריבונית, עם יחסי חוץ משלה, עם הכרה בין לאומית, עם חברות באום ובמוסדותיו – ועם ביטחון על חשבון הברון“.

בתנאי, כמובן, שישראל תערוב לביטחונה של המדינה הפלשתינאית.

ואם תשאלו אותי – אם ביבי היה מציע לנשיא האמריקאי הטוב ביותר לישראל מעולםשארצות הברית תגן על מדינת ישראל על חשבונההיא – הייתי אומר לעצמי ביבי בטח יודע מה הוא עושה – ובשום אופן לא הייתי קופץ על רגלי האחוריות.

ובחזרה לנאום נתניהו משנת 2014: לו אני אבומאזן, הייתי אומר ביבי, עלה בכוחך זה, שלח לי הצעת הסכםשלום מחייבת ברוח נאומך זה, תכניס בה כל מה שאתה רוצה – כולל הכרה הדדית של שתי המדינות, כולל פירוז, כולל כל מה שאתה רוצה.

וכולל מי שיישא בעלות הקפה והביסקוויטים בטקס החתימה.

לו הייתי בנימין נתניהו, והייתי ישר עם עצמי, והגון עם העולם, לא הייתי מחכה לאבומאזן, שלא הוזמן להיות נוכח בהרצאה שלו, והייתי שולח לו הצעת הסכםשלום ברוח זה – אפילו לפני שאבו מאזן יבקש זאת.

בדואר רשום, עם אישורמסירה, כמובן.

אבל ביבי לא ישר, ולא הגון – וגם הפכפך, אומר לכל אחד את מה שהוא רוצה לשמוע.

כך הוא אמר ב-16.3.2015, יום לפני הבחירות לכנסת ה-20:

נתניהו מתנער סופית מנאום בר אילן: אם אבחר, לא תקום מדינה פלסטינית

בניסיון למשוך קולות נוספים מהבית היהודי, אמר רהמ בראיון לאתר nrg: “כל מי שהולך להקים מדינה פלסטינית נותן שטח התקפה לאיסלאם הקיצוני. השמאל טומן ראשו בחול, אבל אנחנו ריאליים

וכך הוא אמר שלושה ימים לאחר מכן, יומיים לאחר הבחירות (19.3.2015):

נתניהו: אני רוצה הסכם של שתי מדינות

בראיון ראשון לטלוויזיה האמריקנית מאז היבחרו אמר ראש הממשלה כי רעיון שתי המדינות לא השתנה אלא המציאות. “אין לארהב בעלת ברית טובה יותר“. מאחורי הקלעים פועלים לתיאום שיחה בין אובמה לנתניהו הערב.

אבל בנאומו בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי, בין נאום בראילן לבין הבחירות לכנסת העשרים הוא לא התבייש לומר כי הסכסוך נמשך בגלל הפלסטינים“!

וזה לא היה הסוף לזגזוגיו של בנימין נתניהו: ב-13 בדצמבר 2016, לאחר בחירותו של טראמפ ולפני כניסתו לכהונה, בראיון לתכנית “60 דקותשל ה-CBS, הוא אמר שהוא עדייןתומך בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, ושהוא ישמחאם הנשיא טראמפ, כאשר ייכנס לבית הלבן, יעזור לו לעבוד על פתרון שתי מדינות לשני עמים“.

ומה קרה מאז? במקום ללחוץ על טראמפקושנר שיעזרולו לעבוד על פתרון שתי המדינות לשני העמים (הוא, כאמור, “ישמח” לכך), הוא בירך את טראמפ על כל צעד שהקשיח את ליבותיהם של הפלשתינאים (וגם שלו ושל הישראלים), ובסוף כאשר תוכנית המאהכבר דיברה גם על המדינה הפלשתינאית כשוברו בצידושל הסיפוח – הוא נאחז בסיפוח, וניסה להתנער כליל מעניין המדינה הפלשתינאית, וגם הבטיח כי הפלסטינים בבקעה לא יזכו לאזרחות ישראלית לאחר הסיפוח.

ועל כך, כזכור, הוא אומר איננו רוצים לספח את הפלסטינים כאזרחים של מדינת ישראל, ואיננו רוצים לשלוט בהם” …

ביבי נתניהו, העולם לא טיפש כמו שאתה חושב!

האבלהשלושה עשר: ביבי, איכן היית עד היום?

במאמר בנימין נתניהו עושה שימוש מניפולטיבי בעובדותאמת אמרתי, בין השאר:

איך נתניהו מנפח לנו את השכל, עם עובדותאמת

זה שבנימין נתניהו הוא דמגוג, אנחנו יודעים, וזה שהוא עושה שימוש מניפולטיבי בעובדותאמת, גם כן אנחנו יודעים, וכך הוא עשה גם בנאומו בכנסת ביום 5.8.2020, בדיון על טיפולה של הממשלה בנגיף הקורונה, הוא המחיש היטב עד כמה הוא מסוגל לנפח לשומעיו את השכל עם השימוש המניפולטיבי הזה, בעובדותהאמת.

הנה, למשל:

גם אם הייתי מביא חיסון לקורונה ושלום עולמי, היו שואלים אותי ‘למה רק עכשיו?’”.

כן, בהחלט, יש מקום לשאלה הזאת, אולי לא בעניין החיסון לקורונה (שהוא תלוי במדענים, לא בפוליטיקאים), אבל בהחלט בעניין השלום העולמי: בנימין נתניהו, יפה שהבאת שלום עולמי, אבל אתה ראש ממשלתנו זה ארבע עשרה שנים ברציפות, ומדוע רק עכשיו?

אז כן … אני שואל בדיוק את השאלה הזאת, שאתה, ביבי, שמת אותה לגנאי, וברוב חוצפתי אני מעז ומציג אותה בראש השאלות המכובדות, לעניין הזה: מדוע רק עכשיו, ומדוע כל כך מעט?!

האבלהארבעה עשר: אובמה היה נותן יותר, כבר ב-2009

לכל נשיא אמריקני, בעבר וגם בעתיד, יש אינטרס להביא שלום לעולם, ובמיוחד את השלום הבלתיאפשרי בין ישראל לפלשתינאים.

למה? למה לא?!

למה? לפחות כדי להיכנס להיסטוריה כמי שהביא את השלום הבלתיאפשרי הזה.

וזו לא רק דעתי, אלא גם דעתו של נתניהו בתקופת אובמה, בשנת 2014: גם האמריקאים מעוניינים מאוד שנגיע להסדר הזה.

מהו הצעד הראשון המתבקש במהלכים כאלה? בדיקת ההיתכנות של כל אחת מהאפשרויות ההיפותטיות, וכך עשה גם הנשיא ברק אובמה, כאשר נכנס לתפקידו, בראשית שנת 2009: הוא בדק את הסקרים ואת כל מה שצריך ואפשר לבדוק.

הסקרים באותה העת הראו שהן בקרב הציבור הישראלי והן בקרב הציבור הפלשתינאי יש רוב, אפילו דחוק, להסדר שתי המדינות, ואין רוב לשום הסדר אחר.

באותה העת בנימין נתניהו נשא את נאום בראילן המפורסם, בו הוא תמך ברעיון שתי המדינות. בהמשך הוא זיגזג בין בראילן לבין לא במשמרת שלי“, וגם את אובמה הוא סובב בכחש, כמו שרק הוא יודע, וכמו שאנחנו, נתיניו מכירים אותו היטב: כן, אבל; כן, אבל התנאים צריכים להבשיל; כן, אבל השותפים הקואליציוניים שלי; כן, אבל אחרי הבחירות

אובמה לא היה שונא ישראל, ובוודאי שלא אנטישמי, רל. למרות שביבי סובב אותו בכחש כל שמונה שנות נשיאותו, הוא לא התחשבן איתו על גבה של מדינת ישראל, ולקראת סיום כהונתו הוא נתן לנו תמיכה ביטחונית בסך 38 מיליארד דולר לעשר שנים – יותר ממה שנתן נשיא אמריקני כלשהו למדינה אחרת כל שהיא – 3.8 מיליארד לשנה, עד שנת 2026, ועד בכלל.

את מטוסי ה-F-35 החדשים שנוחתים אצלנו כל בוקר קיבלנו מאובמה, בניגוד למה שסבורים אוהדיהם של בנג’מין טראמפ ודונאלד ג’יי נתניהו.

אכן, הסיוע הצבאי שארהב מעניקה למדינות שונות ניתן בראש ובראשונה לא כנדבה, אלא כחלק מהאינטרס הביטחוני של ארהב עצמה, אבל גם לכמות יש משמעות. כך הוא אמר בנאום ההשבעה שלו:

For many decades, we’ve […] subsidized the armies of other countries while allowing for the very sad depletion of our military;

We’ve defended other nation’s borders while refusing to defend our own; […]

But that is the past. And now we are looking only to the future.

ואין ספק שטראמפ לא היה נותן לנו יותר.

מבחינתו יותר נוח וזול – וגם לא מצריך אישור הקונגרס – זה לתת לנו מחוות ראוותניות, כמו מהלך ירושלים שלו, אשר גם אוהדדיו בארץ אומרים שהמחוות האלה בסך הכל משקפות את המצב הקיים

אז לא, אובמה נתן לנו את מה שטראמפ לא עתיד היה לתת – ובפועל גם לא נתן, והמסקנה הבלתינמנעת היא: אם ביבי היה שם לאובמה על השולחן את מה שהוא שם עכשיו על השולחן, הוא היה מקבל – תוך חמש דקות – הסכם שלום מלא, כולל יחסים דיפלומטיים מלאים, עם כל העולם הערבי והמוסלמי – גם הסונים וגם השיעים – ואפילו עם איראן וסוריה.

וגם – לא לשכוח – עם אינדונזיה, המונה 273,970,130 נפש, מעודכן לרגע כתיבתה של השורה הזאת ממש.

ואולי – אולי! – גם שלום בין היהודים לבין עצמם, אשר, כפי שאנחנו נוכחים עכשיו, אינו מן הדברים הקלים להשגה.

לא, אני לא צוחק: חלוקת המנדטים בכנסת ה-18, הייתה כך:

קדימה – 28 קולות

הליכוד – 27 קולות

ישראל ביתנו – 15 קולות

העבודה – 13 קולות

שס – 11 קולות

יהדות התורה – 5 קולות

האיחוד הלאומי – 4 קולות

חדש – 4 קולות

רעםתעל – 4 קולות

הבית היהודי – 3 קולות

מרציחד – 3 קולות

בלד – 3 קולות

חישוב מהיר מראה שהסכם כזה היה מקבל לפחות 82 קולות בטוחים בכנסת: הליכוד – 27, קדימה – 28, העבודה – 13, חדש – 4, רעםתעל – 4, מרציחד – 3, בלד – 3.

הוסיפו לכך גם את 16 קולות החרדים, שקופצים על כל עגלה תמורת נתח נאה מהתקציב הלאומי, וכבר יש לנו 98 קולות בכנסת – איחוד לאומי שכל האיחודים והאחדויות היו מחווירים לעומתו.

ואם לא די בכך, תוך כתיבתן של השורות האלה אנחנו מתבשרים כי כמעט 80% מהציבור העדיף את ההסכם עם האמירויות על החלת הריבונות, ואם ההסכם הזה היה מוכפל לפי מספר המדינות הערביות שהיו מצטרפות אליו – לא כל שכן!

אם ביבי היה מדינאי אמיתי, איש בעל חזון – הוא היה נוהג כך, והיה נכנס לא רק לחלקת גדולי האומה, אלא לחלקת גדולי המדינאים בהיסטוריה העולמית.

ולא ניתן לסיים את הפרק הזה בלי להזכיר את הסיפור הידוע על ג’ורג’ ברנארד שו, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1925 וחתן פרס האוסקר לשנת 1938, שפנה אל גברת חסודה אחת, ושאל אותה אם היא תסכים לשכב איתו תמורת 1,000 לירות סטרלינג – סכום לא מבוטל בראשית המאה העשרים.

משענתה הגברת בחיוב, שאל אותה שו: ותמורת שתי לירות, תסכימי?

התרתחה הגברת: מה אתה חושב שאני?

השיב לה שו: מה שאת אנחנו כבר יודעים, עכשיו אנחנו מתמקחים על המחיר.

בנימין נתניהו יכול היה, כאמור, להיכנס להיסטוריה העולמית כאחד המדינאים הגדולים בכל העולם, בכל הזמנים, אבל בסוף הוא ירד לזנות.

ביבי אינו מדינאי דגול, הוא בכלל לא מדינאי, הוא פוליטיקאי קטן אשר נגרר אחרי האפשרויות, ובוחר מהן את זו הנוחה לו – אישית או פוליטית – יותר לחמש הדקות הקרובות.

והוא אישמכירות מוצלח, אשר מסוגל לשווק מוצרי סידקית כאילו היו שלום עולמי, לעולם ועד.

האבלהחמישהעשר: איחוד האמירויות מחזיק את ביבי בביצים

אם לאיחוד לא היה עניין בחסימת הסיפוח ובכינון המדינה הפלשתינאית, ההסכם הזה (“שלום תמורת שלום“) היה יכול להיעשות כבר מזמן, אבל הערבים לא טיפשים כמו שיש החושבים, או כמו שביבי מנסה למכור לנו.

כיוון שהערבים לא ממש טיפשים כמו שיש בינינו החושבים, לא נתפלא אם במסגרת המום על הסכם הנירמולעם האמירויות (בינתיים זה רק הצהרה ריקה, אפילו לא טיוטה“), או במסגרת המגעים לצרף גם מדינות ערביות אחרות לתהליך הזה, מישהו יגיד לנו רגערגע, מה עם המדינה הפלשתינאית?

לגבי איחוד האמירויות, הם כבר הביעו, בו ביום, את הכריכה שלהם את המשך ההתקדמות עם עניין המדינה הפלשתינאית (ראו להלן), אבל בינתיים יש לנו רמזים לכך לפחות משתי מדינות: מרוקו, שהבהירה כי בלי מדינה פלשתינאית, עם מזרח ירושלים בירתה, היא לא תצטרף לשום תהליך של נורמליזציה, וגם סעודיה, שביקשה מאבו מאזן לשבת בשקט“, משום שהרעשים שהוא עושה רק פוגעים באינטרס הפלשתינאי, ומזה אני מבין שהסעודים אומרת לפלשתינאים אתם תשתקו, אל תקלקלו לנו, אנחנו אדאג לאינטרס שלכם, כי הוא גם האינטרס שלנו.

כעת, תארו לעצמכם שביבי מנסה לחזור לשיגיונות הסיפוח … מיד האיחוד מנתק את היחסים, ספינתהדגל המאולתרת של נתניהו טובעת מיד, ועימה טובעים גם כל החלומות על מדינות ערביות נוספותשתצטרפנה להסכם הזה.

וזה אומר שכדאי לביבי שלא לחגוג יותר מדי, וכדאי לו להכין כבר היום את ההסבר לאוהדיו מדוע הוא מוכן/היה מוכן להסכים למדינה פלשתינאית לצידה של מדינת ישראל.

ואם, כדי להגיע עם ההסבר הזה הוא צריך להציע טובות הנאה שלטוניות לכמה וכמה מולים של כלי התקשורת – הוא לבטח יודע איך לעשות את זה.

האבלהשישהעשר: האם גם כדי ללכת לשירותים צריך רשות מהפריץ?

כך שר האוצר, ישראל כץ, על הנורמליזציה מול האמירויות ודחיית הסיפוח (פגוש את העיתונות“, 15.8.2020):

מראש היה ברור שהביצוע מותנה בהסכמה אמריקנית מלאה“.

ואני תוהה: האם גם כדי לנגב את התחת יש צורך בהסכמה אמריקנית מלאה“?!

רק להזכיר: “תכנית המאההיא הצעה הנותנת לישראל אור ירוק לסיפוח, בתנאי שתסכים למדינה פלשתינאית בקונפיגורציה זו או אחרת.

אכן, זה בהחלט עדיף לספח בהסכמה אמריקאית, שבצידה גם גיבוי ותמיכה, מאשר סיפוח ללא התייעצות עם המימשל ובאישורו של הפריץ, אבל כדי לוותר על האופציה הזאת, על הסיפוח, אנחנו לא זקוקים לשום הסכמה של שום גורם בעולם, ולא זו בלבד, אלא שעל ויתור כזה כל העולם ימחא לנו כפיים – גם בלי ברכתו של הפריץ.

והוא הדין גם בנורמליזציהשל היחסים עם האמירויות, או אפילו הסדר משודרג יותר: אנחנו לא זקוקים לשום הסכמה.

אני מניח שאם היינו רוצים להגיע לנירמולהיחסים עם הרפובליקה האיסלאמית איראן, או עם כל מדינה אחרת שיש לה חיכוך עם ארהב, היינו בהחלט מתייעצים עם המימשל, אבל זה לא חדש, וזה קיים מימים ימימה, מכוח מושכלות ומוסכמות בין מדינות בעלות יחסים דיפלומטיים, ביטחוניים, כלכליים ואחרים.

רמז לתלות הזאת ניתן לגלות בהמשך דבריו של כץ, שם:

שר האוצר כץ ובכיר הליכוד התייחס גם לסוגיית דחיית הסיפוח: “מחיר? אין שום מחיר. ההזדמנות עוד תגיע, הדבר יקרה. להצהרות של נשיא ארצות הברית יש משמעות“.

אז לא, ממש לא: מעבר לכך שעוד לא נתקלנו בשום הצהרה כזאת של טראמפ, ומעבר לכך שכל סיפוח יקריס תחתיו את ההסכם עם האמירויות וימנע כל התקדמות נוספת עם מדינות ערביות נוספות, להצהרות של דונאלד טראמפ אין שום משמעות: הוא שקרן כפייתי, ללא בושה, הוא לא מקיים הבטחות אלא אם יש לו אינטרס לקיימן, הוא הפכפך, הוא כישלונר אשר איבד שליטה על הנעשה בארץ שהוא נשיאה, וכמו ביבי, הוא דואג לאינטרסים שלו, לא של ארצו (נושא לאלף מאמרים לגבי כל אחד מהם).

והשאלה היא מה יהיה ערך להצהרות של טראמפ אחרי ה-3 בנובמבר הקרוב, אם ג’ו ביידן ייכנס לבית הלבן.

להערכתי, גם אם טראמפ ייבחר שוב, כאשר הוא כבר לא זקוק לבוחרים, גם לא לכנסייה האבנגליסטית, הוא ידאג לעצמו ולחבריו המיליארדרים: המשך הפחתות המס לעשירים, ביטול ביטוח הבריאות לעשרות מיליוני אמריקאים, ומה לא – בדברים האלה הוא חזק מאוד.

ובחזרה לכותרת הפרק הזה: אני, לתומי, סברתי כי מדינת ישראל היא ריבונית לעצמה, רשאית לעשות הסכמים עם מי שנראה לה, ולא חייבת לקבל רשות כאשר לא מתחשק לה לספח שום דבר.

התלות בדונאלד טראמפ היא אחד הנזקים הגדולים שבנימין נתניהו גרם למדינת ישראל הריבונית.

האבלהשבעהעשר: בנימין נתניהו, ריצ’רד ניקסון 2.0

ריצ’רד ניקסון, נשיאהּ ה-37 של ארצות הברית, היה, ככל הנראה, אחד המדינאים הגדולים אשר ישבו בבית הלבן מעולם, ושיאה של מדיניות החוץ שלו היה בכינון היחסים עם מה שנקרא אז סין העממית“, והיום הוא “סין”, להבדיל מ”סין הלאומנית” (היום טאיוואן).

אלא מאי? ניקסון היה נוכל מושחת, ונאלץ להתפטר מהנשיאות כדי שלא להיות הנשיא האמריקאי הראשון שהודח בהליכי אימפיצ’מט, אחרי שהיה ברור לו שגם ראשי מפלגתו הרפובליקנית לא יצילו אותו מההדחה בבושתפנים.

בנימין נתניהו, כאמור, אינו מדינאי ברמתו של ניקסון, ואינו מדינאי בכלל, אלא פוליטיקאי קטן, אבל, לפי מה שאנחנו יודעים על ההליכים הפליליים בהם הוא מסובך כיום, ההסכם עם איחוד האמירויות לא יעזור לו, ואפילו אם הוא יורשע רק ב-10% מהמיוחס לו, זו עשוייה להיות הרשעה עם קלון, ועם לפחות שנהשנהוחצי של מאסרבפועל – וקבורתחמור פוליטית.

האבלהשמונהעשר: על הנגושיאיישנזעם הפלשתינאים, ועל הווטו שעדיין יש להם

ג’ארד קושנר, כאמור, מבטיח לפלשתינאים מדינה, אחרי negotiations, והמטרה של הנגושיאיישנזהאלה היא אחת: לתמרן את הפלשתינאים לעמדה בה אפשר להציג אותם כסרבני שלום“, ולספק לביבי תירוץ לסיפוח בלי השוברובצידו – המדינה הפלשתינאית.

כיצד פועל בנימין נתניהו הסברתי כאן:

Does Israel really want peace with the Palestinians?

המום איתם, לפני תוכנית נתניהוטראמפ , אמור להתנהל כך:

ראשית – המום יתנהל בחסות דונאלד טראמפ, כבורר“, “מגשר“, “מתווךוכו’ – יו ניים איט.

טראמפ לא יכול לשמש מתווך אובייקטיבי. לא רק שנתניהו וטראמפ הם שונאיערבים/מוסלמים, אלא שכל המהלכים שביצע טראמפ, במיוחד מהלךירושלים – הכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות אליה – נועדו לתת לישראל פורבכל מום עתידי: נתפוס ככל יכולתנו, ואחר כך ננהל מום על חלקים מהעצם היבשה שנשארה.

אני, במקום אבומאזן, הייתי אומר: מיסטר טראמפ, אתה יכול לשבת לצידו של מר נתניהו, אבל בראש השולחן יישב גורם נייטראלי.

מעניין איך תגיב על כך הקהילה הבין לאומית, ומה תהייה תגובתן של המדינות הערביות אשר עתידות להצטרף להליך הנורמליזציה הזאת.

הלאה: רוצים נגושיאיישנז? או קיי, אבל רק לפי הדין הישראלי!

מבחינת הפלשתינאים יש בכך לפחות יתרון תעמולתי, הצעה שמדינת ישראל לא תוכל לסרב לה, וגם “הפגזת ריכוך” לקראת ההמשך. מבחינתי זה גם יקל עלי לכתוב את המאמר הבא …

הלאה: לפי הדין הישראלי חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול. אתם, מדינת ישראל, יודעים מהן שאיפותינו, ואתם מוזמנים להציע הסכם שלום.

תשובה ישראלית אפשרית: תציעו אתם.

אני (אבו מאזן): אין לנו מה להציע, חוץ מהתחתונים המשומשים שלנו, ששרה נתניהו לא תמצא בהם עניין, ומהכבוד הלאומי שלנו, שאינו נחשב בעיניכם כהואזה.

הלאה: מדינת ישראל לא מוכנה להציע הסכם, והפלשתינאים יוצאים עם זה לזירה הבין לאומית: מעניין איך תגיב על כך הקהילה הבין לאומית, ומה תהייה תגובתן של המדינות הערביות אשר, לתכניותיו של נתניהו, עתידות להצטרף להליך הנורמליזציה הזאת.

הלאה: למקרה שישראל לא מוכנה להציע שום דבר בלי נגושיאיישנז“, ובהעדר תמיכה בין לאומית או ערבית הפלשתינאים נדחקים אל הקיר: מיסטר נתניהו, האם הנגושיאיישנז שאתה מציע לנו הם עם תנאים מוקדמים, או בלי תנאים מוקדמים?

עד כמה ניתן לדחוק את נתניהו לפינה, ראו במחזה Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East.

ומה אם נתניה וטראמפ ינסו לכופף לפלשתינאים את היד כדי שהם יסכימו לפשרהשאינה לכבודם (ומתוך ההנחה נמוכתההסתברות שטראמפ נבחר לקדנציה נוספת)? את התשובה לכך נתתי בסוף המחזה, ובהמשך פיתחתי אותה לרעיון האופציה הנוקליארית, בה נדון בפרק הבא.

האבלהתשעהעשר: האופציה הנוקליאריתשל הפלשתינאים

לפי הפרשנויות הקיימות (לא שלי, קטונתי), לפי התחושות של הפלשתינאים עצמם, ולפי ההבנות של גורמים קובעים אחרים (ארדואן הטורקי, חמינאי האיראני, למשל), זהו הסכם של קנוניה בין ישראל, ארהב והאמירויות, אשר בוגד בפלשתינאים, ומשאיר אותם לנפשם, מדממים בצד הדרך, לעולמיעולמים ללא מדינה משלהם, לעולמים נטולי מעמד אזרחי כלשהו.

אם הם ישלימו עם המצב הזה, אפשר יהיה לומר לנתניהו סחתיין, הצלחת, אבל השאלה היא מה הם יעשו אם הם לא ישלימו איתו, וכאן אני מעלה את אפשרות האופציה הנוקליארית שהפלשתינאים יבחרו בה.

את הרעיון הזה הגיתי לראשונה לפני למעלה משלוש שנים, במחזה Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East, ופיתחתי אותו נוספות במאמר פירוקמרצון של הרשות הפלשתינית – המוצא היחיד, שהיה נאום–תשובה לנדב העצני, אשר תרחיש התמוטטות הרשות הפלשתינאית לא מטיל עליו אימה.

תמצית הרעיון: המוצא היחיד מהקיפאון המדיני הוא האופציה הנוקליארית“, כמטאפורה האמריקאית, ולענייננו – פירוקמרצון של הרשות הפלשתינאית, החזרת המפתחות לביבי נתניהו, שיתמודד הוא עצמו בתוהוובוהו שישתרר בגדה המערבית, ושיעשה שלום עם איסמעאיל הנייה – זה מה שהייתי עושה לו הייתי אבומאזן.

התרחיש הצפוי הוא בערך כזה:

  1. הרשפ מודיעה למדינת ישראל – עם העתק למוסדות האום ופרסום בכל העולם – שאם תוך שבעה ימים היא לא תיכנס איתה למום על בסיס שתי המדינות, היא, הרשפ, מתפרקת ביזמתה, ומחזירה את המפתחות למדינת ישראל. ההודעה כוללת הבהרה שהפעם היא רצינית, אין גרירתרגליים ואין רגערגע.
  2. אם ישראל לא נכנסת למום תוך הזמן שנקבע, או שנכנסת למום אבל עושה תרגילים, הרשפ מחליטה להתפרק, ובתיאום איתה גם כל הרשויות המקומיות בשטחי הרשות.
  3. לפני מימוש ההחלטה הרשפ והרשויות המקומיות מרוקנות את קופותיהן (אם בכלל יש בקופותיהן דבר, חוץ מחובות), ומשלמות את משכורות עובדיהן ואת שאר החובות. אם עדיין נשארים כספים נוספים – העובדים יקבלו את משכורותיהם העתידיות, ככל שהכסף נמצא.
  4. מנהיגי הרשפ והרשויות המקומיות מנתקים את הסלולאריים שלהם, עוזבים את השטח ויוצאים לחול, כך שההתפרקות היא בלתי הדירה.
  5. ברחבי הגדה פורצות מהומות – חלקן לאות הזדהות עם ההנהגה, וחלקן לאות מחאה.
  6. השתלטות ישראל על התבערה הפלשתינית מצריכה 20,000 שוטרים וחיילים, המדינה מוציאה צו 8 בלתי מוגבל בזמן.
  7. במקביל החמאס לא טומן ידו בצלחת ויוזם פעולות נגד ישראל מכיוון דרום, הגוררות כניסה קרקעית“.
  8. חיילי צהל חוזרים הבייתה בארונות, בקצב גובר והולך, האם העברייה הקולקטיבית מבעירה את מדינת ישראל.
  9. האלוף שמואל גורודיש קורא את נאום היורים ובועריםשל סבו המנוח.
  10. שום גורם בגדה לא מנצל את הוואקום השלטוני כדי לתפוס את השלטון, ולו מן הטעם הפשוט שבלי כסף אין שלטון.
  11. ברחבי מדינת ישראל מתחילות הפגנות בעדונגד, דונאלד טראמפ שולח לישראל רכבת אווירית של אמבולנסים ורכבי כיבוי.
  12. הקהילה הבין לאומית מנסה לרסן את מדינת ישראל, ביבי מתנגד, טראמפ תומך בו ומפעיל את הווטו שלו על כל הצעה הקוראת לישראל להפסיק את הפעילות המלחמתית, האום מוציא משורותיו את ישראל ואת ארהב, נוטש את ניו יורק ומתמקם בסין.
  13. הכנסת ה-XX מחליטה להתפזר.

מאוחר יותר, באקראי, גיליתי שנשיא הרשות הפלשתינאית, מחמוד עבאס, הידוע גם בכינוי אבו מאזן, כבר הגה את הרעיון, וכבר איים על ישראל לפני שנים רבות“, אבל בשנת 2012, כאשר יוסי ביילין הציע לעבאס את הרעיון הזה, עבאס דחה אותו.

כותב אלחנן מילר, עמית מחקר, ב-15.4.2012, תחת הכותרת מזל שאבומאזן לא מקשיב לביילין, וכותרת המשנה דווקא ברגע ההיסטורי שבו למדה ההנהגה הפלסטינית לראשונה לקחת אחריות לגורל עמה, מבקש ביילין מעבאס להתנער מאחריות זו, בין השאר:

כך או כך, עבאס דחה היום את עצת האחיתופל של ביילין, שותפו לשעבר למשא ומתן. במהלך ביקור רשמי ביפן, נשאל עבאס אם בכוונתו לפרק את הרשות, והשיב בשלילה נחרצת. “לא כל כך קל לפרק את הרשות”, אמר עבאס לעיתונאים. “הרשות הפלסטינית היא הישג ואסור לנו לפרק אותה, אלא עלינו לחזק אותה”. לאחר שנים רבות שבהן איים בעצמו לפרק את הרשות ולהחזיר את המפתחות“, עבאס הבין שבעולם האמיתי עדיף להשיג הישגים במעשים ולא בהצהרות ריקות.

לא נחזור על הטעות של 1948 או על הטעות של 1967″, אמר עבאס לבטאון הרשות הפלסטינית אלאיאם.

אכן, זה לא כל כך קל לפרק את הרשות”, ואכן, “הרשות הפלסטינית היא הישג“, אבל אנחנו היום שמונה שנים מאוחר יותר, הרשפ לא השיגה שום הישגים במעשים ולא בהצהרות ריקות“, והיום מסתבר שההישגים שהפלשתינאים שואפים אליהם הולכים ומתרחקים – כפי שהם עצמם אומרים לנוכח ההסכם ההיסטוריהזה.

צריך להביא בחשבון כי כאשר אבו מאזן היה לנשיא הרשות הפלשתינאית, בשנת 2005, הוא היה בן 70 שנה, במלוא אונו, מן הסתם, ומלא תקווה להצעיד את עמו אל ישות מדינית משלו, והיום, בן 85 ולא בריא, אני לא רואה אצלו שום תקוה – רק ייאוש, ומה עושה אדם בייאושו? מה עושה עם בייאושו?

מבחינתי ברור שהפלשתינאים, בייאושם, אכן ינקטו בצעד הזה, והשאלה אינה אם, אלא מתיאלא אם כן מדינת ישראל תשכיל להבין שמדינה פלשתינאית פחות מסוכנת לישראל מאשר התוהוובוהו שייפול עליה עם הנשורת הרדיואקטיבית שתצנח עליה עם האופציה הנוקלארית.

מבחינתי, כישראלי, השאלה היא אם מדינת ישראל אכן מכינה את שיעוריהבית לתרחיש הזה – בלתיצפוי ככל שיהיה.

ולהערכתי, ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו לא מביאה בחשבון שתרחיש כזה בכלל אפשרי, כי זה ללא צפוי עד לבחירות הבאות, ו-après moi le déluge.

האבלהעשרים: האם בכלל קיימת דוקטרינת נתניהו“?

פרשננו לעניינים ערביים, אהוד יערי, אומר (14.8.2020):

שוב: בלי להתעכב על הוויכוח בישראל באשר לנתניהו, מן היושר הוא להכיר בעובדה שהדוקטרינה שלו, אף שמעולם לא ניסח אותה בפרוטרוט, נותנת פירות. “דוקטרינת נתניהו“, כפי שהבנתי ממנו במרוצת שנים רבות, אומרת בפשטות במקום להניח לישראל לטבוע במשא ומתן שלא יוביל להסדר עם הפלסטינים, מוטב לנו לבצע מעקף, תנועת איגוף רחבה, שמשאירה את הרשות הפלסטינית בסוף התור.

על פי תפיסתו של נתניהו, ולא מהיום, ישראל צריכה לבנות את מערכת היחסים הביןלאומית שלה ואז למנף אותה ליצירת גשר למדינות ערב. זאת במטרה לשלול מהפלסטינים את זכות הווטו על היחס של הערבים ושל אחרים לישראל.

זה מזכיר לי מה שכתבתי במאמר דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (יג): נאוםתשובה לפרופ’ חובב טלפז, מעריץ עיוור, בו השבתי למאמר של פרופסור לחקלאות אשר מגדיר את עצמו כ“בקיא ביחסי ארה“ב וישראל“, ואמרתי:

אני גם לא אציג את עצמי כ“בקיא ביחסי ארה“ב וישראל“, אבל דברים שרואים מכאן (ארה“ב, בה אני נמצא כעת) לא רואים בישראל – ובהמשך תבינו, בין השאר, כי לא צריך להיות בקיא ביחסי ארה“ב וישראל כדי להבין מי זה דונאלד טראמפ.

ואותו הדבר אומר לאהוד יערי: מקובלת עלי מומחיותך בעניינים ערביים, אבל לא צריך להיות מומחה לעניינים ערביים כדי להבין מי זה בנימין נתניהו.

לבנימין נתניהו אין כל דוקטרינה, והדוקטרינההיחידה שלו היא לשמור על בלפור, על מלכות בנימין הראשון: לעשות כל מה שטוב לו באותו הרגע.

לנתניהו הייתה משאלה אחת של אותו הרגע“: לבצע את הסיפוח, ולהחיל את ריבונות המדינה על שטחים ביוש – זה מביא קולות, זה מציג אותו כמדינאי“, וכמי שמבטיח ומקיים” – במיוחד אם הוא מתכונן ללכת לבחירות נוספות.

כן, גם לביבי היה ברור שביצוע הסיפוח יעכב את קידום היחסים עם אותן מדינות ערביות שהוא רוצה לשדרג את היחסים איתן, אולי לשנים ארוכות, אבל את מה שנעשה אפשר למדודולכמת במנדטים, ואילו את מה שיכול היה להיעשות ולא נעשה אי אפשר לכמת, ואי אפשר לומר, ערב בחירות, כי הסיפוח עיכב את שדרוג היחסים על מדינות ערביות נוספות“.

האבלהעשריםואחד: המדינה הפלשתינאית – מה קודם למה: הביצה או התרנגולת?

נתניהו אומר שההסכם עם האמירויות מפריך את הטענה הרווחת כי הדרך לשלום עם מדינות ערב עוברת דרך המדינה הפלשתינאית, אלא להיפך: השלום עם מדינות ערב הוא שעשוילקדם שלום ישראליפלשתיני.

אם הלהיפךשלו היה שהדרך למדינה הפלשתינאית עוברת דרך השלום עם מדינות ערב, אפשר היה לומר לו ביבי, עלה בכוחך זה, אבל הוא לא אומר את זה.

הוא לא אומר את זה, כי הוא לא יכול להעלות על דל שפתותיו את המלים מדינה פלשתינאית“;

הוא לא אומר את זה, כי אין לו שום מיתווה לשלום ישראליפלשתיני, ואין לו שום מיתווה לשלום ישראליפלשתיני, משום שכל מיתווה שיציע, אם זה יכלול מדינה פלשתינאית הוא יעורר התנגדות בישראל (בעיקר בבייס שלו, המצטמק והולך), ואם זה לא יכלול מדינה פלשתינאית, הוא יעורר התנגדות בעולם הערבי.

הוא לא אומר את זה, כי כל מיתווה שיציע יחייב אותו לחתור אליו, בלי רגערגע, בצחוק אמרתי.

אז ביבי מחנטרש שלום ישראלי פלשתינאי“.

אם ביבי היה אומר כי הדרך לשלום עם מדינות ערב לא עוברת דרך המדינה הפלשתינאית, אלא להיפך, דהיינו שהשלום עם מדינות ערב הוא שעשוי לקדם את רעיון המדינה הפלשתינאית, הייתי אומר לו כך או כך – תבנה תוכנית אסטרטגית, תפעל בכל הכיוונים עד שתמצא את הפתח לשלום המיוחל.

אבל לא, השלום שהוא מדבר עליו הוא בלתי אפשרי.

רק כתזכורת: לא רק שהמדינה הפלשתינאית, מבחינתו, היא off the table, אלא שלפי תכניות הסיפוח שלו (שאותו הוא עדיין מבטיח) גם אחרי הסיפוח, הפלסטינים באיזור המסופח לא יזכו לאזרחות ישראלית.

אם מישהו היה מדבר על שלום בין מדינת ישראל לכפר סבא“, למשל, הייתי מגחך בבוז, אבל השלוםשהוא מציע זה בין מדינה לבין בני אדם אינדיווידואליים החיים בה כתושבים“, וזה עוד יותר רחוק משלום – אלא אם אנחנו מתכוונים ל-peace of the public, דהיינו ל”שלום הציבור“, אבל זה לא עניין מדיני, אלא עניין לטיפול משטרתי“, בין אם הוא מנוהל עי המשטרה הכחולה, הצבא או משמר הגבול.

האבלהעשריםושניים: הבשורה על פי נתניהו

לפי דוקטרינת נתניהו” (כפי שאני מבין אותה, לא כפי שמבין אותה אהוד יערי),כהתגלמותה הנוכחית, דהיינו תפוס ככל יכולתך, כי מחר נמות“, כל מדינות ערב תעמודנה בתור לפתחנו, אף אחד לא יחשוב על הפלשתינאים, שיישארו במצב חסרהאזרחות, שנתניהו מייעד להם, וישלימו עם מר הגורל שביבי מייעד להם.

זה אכן אפשרי, אבל קיימת אפשרות נוספת:

הראשונה – האופציה הנוקליארית עליה דיברתי לעיל: החזרת המפתחות למדינת ישראל, עם כאוס מוחלט בעקבותיה.

והשנייה – למות או לכבוש את ההר“. כך זה יתנהל:

ראשית הפלשתינאים, מרגישים עצמם מרומים ונבגדים עי אחיהם, יוצאים למלחמתשחרור, תחת הסיסמה הז’בוטינסקאית למות או לכבוש את ההר“;

שנית – אבו מאזן, היום בן 85 ולא בריא, הולך לעולמו, וההנהגה שבאה במקומו חוברת לחמאס, ועושה לנו במקביל – ממזרח ומדרום, את מה שהיום החמאס עושה לנוח רק מדרום;

שלישית – החיזבאללה מצטרף מצפון, איראן וטורקיה תומכות, אנחנו מגיבים לכל הכיוונים, ובשלב מסויים מבצעים כניסות קרקעיותבכל החזיתות, כל כניסה עולה לנו בחייהם של כמאה חיילים, ולאוייב היא עולה ב-3000 הרוגים;

רביעית – האם העברייה הקולקטיבית והקהילה הבין לאומית עוצרות את הטירוף (טראמפ כבר לא בשטח להטיל וטו, וגם אם הוא עדיין כאן – האם העברייה חזקה ממנו).

חמישית – השקט חוזר לשנהשנתייםשלוש, וכשליקוק הפצעים נגמר והאלצהיימר משתלט על הזיכרון, הכל חוזר חלילה, ושוב בלי הרף.

עכשיו תגידו לי שאני תבוסתן“, “פחדןומה לא.

אז לא: אני רק מציב את כל התרחישים האפשריים, ומצפה שממשלתי תבצע הערכותסיכון מקצועיות, חפות מכל מוטות פוליטית, על המחיר (בעיקר בנפש) – אבל היא לא עושה זאת.

והוא הדין גם בטענה שאני מתעלם מכך שמדינה פלשתינאית מסכנת את קיומה של מדינת ישראל”: גם כאן מצפה שממשלתי תבצע הערכותסיכון מקצועיות, חפות מכל מוטות פוליטית, על המחיר (בעיקר בנפש) – אבל היא לא עושה זאת גם כאן.

וזו בדיוק הטענה שלי כאן כנגד דוקטרינת נתניהו“: הוא אומר שהנתיב לשלום ישראליפלשתינאי עובר דרך השלום הישראליערבי, אבל הוא לא אומר לי מהו אותו שלום ישראליפלשתינאי“, מה צורתו, מהי ההיתכנות שלו, ומה מחירו – בעיקר בנפש – ביחס לכל האפשרויות האחרות – כולל האופציה הנוקליארית.

הוא לא אומר, כי הוא לא חושב על זה, כי אין לו מושג, כי זה לא מעניין אותו, וכי אין לכך כל ייתרון, מבחינתו, בכל הנוגע לאחיזתו בבלפור ולבחירות הבאות.

האבלהעשריםושלושה: הבשורה על פי שלדון

לא אסיים בלי הערה לעניין המדינה הפלשתינאית, והסיכונים שכרוכים בה, או לא כרוכים.

שלדון אדלסון, איל הימורים אמריקאי, הוא הנדבן שהקים עבור נתניהו את החינמון ישראל היום, אשר רק בזכותו ביבי חזר מן הכפור הפוליטי לאחר שכשל בבחירות אחרי הקדנציה הראשונה שלו (1996 – 1999), וממילא הוא, אדלסון, גם לא חשוד בשמאלנות“.

ראו מה הוא אומר (הארץ, 9.11.2014):

צריך להקים חומה גדולה סביב ישראל ולהעניק לפלסטינים חמש שנות ניסיון כדי להוכיח שוויתרו על רצונם להשמיד את ישראל“.

וזה אומר שאם רוצים שלום ודואגים לביטחון, ישנם דרכים להתמודד עם זה, אבל הפחד מוסיף קולות בקלפי, וזה יותר חשוב מאשר שלום וביטחון.

מעניין שחסידי תורת הפחד מהפלשתינאים לא חוששים לצייד מדינות ערביות במטוסי F-35, תמורת נירמוליחסים שהם ממילא כבר מנורמלים לתלפיות.

האבלהעשריםוארבעה: הסכמה ימיןשמאל – בנימין נתניהו רמאי!

בשלב הזה אנחנו עדים לתסיסה לא רק בימינה“, אלא גם בליכוד עצמו, וגם שם ישנה תסיסה נגד המהלך של נתניהו, אשר רימה את בוחריו.

ראו, למשל (N12, 15.8.2020):

הם הסיבה לכישלון הסיפוח“: קרב ההאשמות בימין – והביקורת על נתניהו‎

לצד השמחה מההסכם פורץ הדרך שנחתם בין ישראל לאיחוד האמירויות, בכירים בליכוד מאשימים את נתניהו בהסתרת האמת בכל הנוגע לתוכנית הסיפוח • גם כלפי הנהגת המתנחלים מועברת ביקורת קשה: “לא משנה מה הבאנו לשולחן – הם לא היו מרוצים” • מנגד, יור מועצת ישע מאשים את נתניהו בכישלון: “נחליף אותו יש שורה של אנשים בליכוד שלא פחות טובים ממנו

והמסקנה – גם בפוליטיקה יש מקום ליושר, להגינות ולדבראמת.

האבלהעשריםוחמישה: מי באמת החמוצים”?

אחד מכינוייהגנאי שהטביע בנימין נתניהו לכל מי שלא מתיישר לפיו הוא חמוצים“, אותו הוא טבע בנאומו בכנסת, נאום אשר זכה לתואר נאום החמוצים“.

כל אימת שביקרת את נתניהו, קיבלת תשובה אחת, בווריאציות שונות: אתם חמוצים“, “לכו תעשו חמוצים“, וכו’: אמרת חמוצים“, אמרת הכל – למרות שלא אמרת ולא כלום.

כעת, כאשר השמאל מברך, והימים מגדף – נראה מי יהיו החמוציםהאמיתיים.

האבלהעשריםושישה: נפתלי בנט המסכן

במקהלה הקקופונית אשר מימין לנתניהו (בתוך הליכוד ובימינה), המתנגדת להסכם הזה, משום שהוא מוותר על הסיפוח, בולט קול חריג אחד: יור ימינה, נפתלי בנט, אשר, מן הסתם, נקרא בין היותו איש עסקים ויזם (מצליח, כנראה) לבין התנגדותו לסיפוח.

כה אמר בנט:

אני מברך על ההסכם שיתן חותמת רשמית ליחסים הטובים הקיימים עם איחוד האמירויות, ומודה לנשיא טראמפ על פעולתו העקבית למען מדינת ישראל. אני מברך הערב את השיח׳ מחמד בן זאיד על המנהיגות. לישראל יש הרבה לתרום לאזור וטוב שהיחסים בין המדינות כבר אינם בני ערובה של הסרבנות הפלסטינית“.

אבל מיד בא השוברו בצידו“:

עם זאת, מצער שנתניהו החמיץ הזדמנות של פעם במאה שנה להחיל ריבונות ישראלית על בקעת הירדן, מעלה אדומים, בית אל ושאר ההתיישבות הישראלית“, תקף בנט, והוסיף: “טרגי שנתניהו לא אחז את הרגע, ולא אזר את האומץ להחיל ריבונות אפילו על סנטימטר של ארץ ישראל, אך הריבונות על שטחי מולדתנו עוד בוא תבוא, ממקום אחר“.

לפי הסקר האחרון המוכר לי (N12, 16.8.2020), לו הבחירות היו מתקיימות היום הליכוד הייתה יורדת ל-30 מנדטים, ימינה עולה ל-18 מנדטים, יש עתידתלם יורדת קמעה, ל-16 מנדטים, הרשימה המשותפת נשארת עם 15. כחול לבן יורדת ל-12, יהדות התורה וישראל ביתנו – 8 כל אחת, שס 7 מנדטים, מרצ 6.

מאידך, בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה, נתניהו מקבל 43%, מול בני גנץ – 16, מול יאיר לפיד – נתניהו 46%, לפיד 22%, ואילו מול נפתלי בנט – נתניהו 39%, בנט 24%.

אין ספק: התחזקותם של בנט וימינה באה כתגובה לנסיגה של נתניהו מהבטחת הסיפוח, אבל יחד עם זאת, “הכל נשאר במשפחהבמחנה הימיןחרדים, המונה, לפי הסקר הזה, 63 מנדטים.

והשאלה היא מה בנט יעשה, אם הבחירות יתנו את אותה התוצאה, או דומה לה.

האם יילך עם נתניהו? האם יילך נגדו? האם, במטרה להעיף את נתניהו הוא יצטרף לקואליצית ניר 2.0” (ראה להלן)?

איזו בשורהיביא עימו בנט בפנותו אל הבוחרים, ואילו תנאים הוא יציב תמורת כניסתו לממשלה, כאשר ברור שכל ניסיון לסיפוח יבטל את ההסכם עם האיחוד – שגם בנט עצמו מברך עליו?

האמת – אני לא מקנא בו, כי מול ההתחזקות האלקטורלית שלו, מרכולתו הפוליטית ערכה עכשיו הוא לכל היותר אפס.

האבלהעשריםושבעה: הסיפוח מת, “עיסקת המאהגם כן

נתניהו מבטיח שההסכם עם איחוד האמירויות כולל יחסים דיפלומטיים מלאים, ושעיכוב הסיפוח הוא זמני“, אבל האמת היא אחרת. כך סוכנויות הידיעות (13.8.2020):

דיווח: איחוד האמירויות לא יפתחו שגרירות בישראל – ללא הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים

רשת אל ערביה הסעודית דיווחה כי באיחוד האמירויות אמרו שלא יפתחו שגרירות בישראל – ללא הגעה להסדר שלום ישראליפלסטיני.

והמסקנה: סיפוח לא יהיה, והמדינה הפלשתינאית קום תקום – אבל לא לפי מיתווה טראמפ” (אשר למעשה טרם קרם גידים ועור), אלא לפי מה שיוסכם בין ישראל לבין האיחוד – אם אכן יוסכם.

האבלהעשריםושמונה: קואליצית ניר 2.0

ביום 4.3.2020, יומיים לאחר הבחירות האחרונות (מועד ג’), תחת הכותרת עֵ֭ת לַעֲשׂ֣וֹת לַיהֹוָ֑ה הֵ֝פֵ֗רוּ תּוֹרָתֶֽךָ׃ קואליצית ניר 2.0 – עכשיו! קראתי לסיעות כחוללבן, העבודהגשרמרצ, ישראל ביתנו והרשימה המשותפת, וכך אמרתי:

כיוון שהקואליציה הזאת ממילא זמנית (אסביר בהמשך), אפשר לגשר על הפערים, להעיף את ביבי, ורק אחר כך איש לדרכו.

למשל: להסכים על מימושה תכנית טראמפ, אבל “בתיאום עם הפלשתינאים ועם הקהילה הבין–לאומית“, וזה אומר “מחר–מחר“, ולמעשה דחיית הנושא עד אחרי הבחירות הבאות (וסביר להניח שגם עד אחרי טראמפ).

אמרתי שהקואליציה הזאת היא זמנית – משום שאפילו אם היא תחזיק יום אחד – יש לנו ממשלת–מעבר “נטולת ביבי“, במקום ממשלת–המעבר הנצחית בראשות ביבי.

מה שצריך לעשות לפני שמפרקים את הקואליציה הוא לקבוע תקציב שנתי בשיעור כפול מהתקציב האחרון – ולמשך שנתיים (לפחות).

מדוע תקציב בשיעור כפול? כדי לחסוך זמן, לחסוך דיונים על כל סעיף וסעיף, ולגמור מהר – לפני שגם הממשלה הזאת הופכת לממשלת מעבר, ואז אין תקציב (כמובן שלא חייבים לממש את כל סעיפי התקציב, ואת זה אפשר להסדיר בהחלטת–ממשלה לאחר מכן).

במקביל לכל דבר אחר אפשר לחוקק את הגבלת הקדנציות, וכל מה שרוצים, כדי למנוע את חזרתו של ביבי ללשכת ראש הממשלה – אפילו אם הוא יזוכה לחלוטין במשפטו.

וכשמחליטים על פיזור הכנסת – אפשר לקבוע לכך מועד רחוק מספיק כדי להראות לכל העולם ואשתו כי יש חיים ויש ממשלה – גם אחרי הביבי.

ובאשר לאלה שהבטיחו לא לשבת בממשלה עם הרשימה המשותפת, ואף לא להיזקק לתמיכתה מבחוץ“, אמרתי:

הבטחתם “לא לשבת עם …” (חוץ מביבי) – אפשר להסביר אפילו את זה, אבל מי שלא יכול – שיישאר בחוץ, אבל שיתמוך פוזיטיבית, ולא בהימנעות. הייתי קורא לכך “להתחתן, ולישון בחדרים נפרדים“.

לא פניתי אל שותפיו של נתניהו למה שנקרא אז גוש הימיןשמנה 58 חכים: הסיעות שמימין לליכוד (שהיו בעד הסיפוח, איך לא), והסיעות החרדיות (אשר, כידוע, קופצות על כל עגלה עמוסת תקציבים).

היום המצב שונה: ההסכם עם איחוד האמירויות, לטוב או לרע, הוא כבר בלתיהפיך, סיעות המרכזשמאל אמנם מברכות על ההסכם, אבל זה לא מה שיניע אותן לתמוך בנתניהו, ואילו סיעות הימין שנתניהו בגד בהן – כבר אין להן מה להפסיד: את ההסכם כבר לא ניתן להחזיר אלירחם, אבל את ביבי אפשר להעיף, לחוקק את אשר צריך לחוקק (תקציב, הגבלת כהונה של ראשי ממשלה, מניעת מינויו כראש ממשלה של נאשם בעבירות שחיתות וכו’), וללכת לבחירות, במועד המתאיםבין בהקדם, בין בתום כהונתה של הכנסת על פי החוק, בין בכל מועד שביןלבין.

אכן, לא רצוי ללכת לבחירות מועד ד’, אבל נתניהו ממילא חותר אליהן, ועדיף ללכת לבחירות האלה בלי ביבי מאשר ללכת אליהן עם ביבי.

במיוחד אני קורא כאן לנפתלי בנט, אשר, כאמור, רואה גם צד חיובי בהסכם: אם בנימין נתניהו יכול היה להיעזר ברשימה המשותפת, בין השאר כדי לבחור מבקרמדינה שירקוד לצלילי חלילו – תהייה גם אתה פחות אניןטעם.

האבלהעשריםותשעה: אמרתי לכם!

במאמר דונאלד טראמפ איבד עניין בישראל עמדתי על כך שלטראמפ יש צרות מבית”: חשרת עבים ממשמשת ומעיבה על סיכוייו להיבחר מחדש – זה חשוב לו בהרבה מאשר מדינת ישראל כולה, וכל מה שהוא יעשה, או לא יעשה, יהיה מכוון למען הצלחתו להיבחר מחדש, ולא למען ישראל.

עד כמה הוא אוהב את עצמו, ולא את מדינת ישראל, הרשו לי להיתלות באילנות גבוהים ממני, אותו הבאתי גם במאמר הזה: Trump is no friend of Israel, even if he says otherwise.

טראמפקושנר טרחו שלוש שנים שלמות על עיסקת המאה” – מסמך בוסרי אשר מעמיד, לכאורה, סיפוח שטחי יוש לישראל, עם שטר אשר שוברו בצידו: מדינה פלשתינאית. המסמך הזה אפילו לא ראוי להגדרת טיוטה“, משום שהוא בסך הכל מהווה בסיס למום ישראליפלשתינאי על תנאי הכתובה ועל מפותהשולחן שעליו תיחתם הכתובה.

בסיס למום – אם רוצים, כאשר היה ברור שלא רוצים.

מסמך אשר בסךהכל נועד לתמוך בנתניהו בבחירות מועד ג’, ביום 2.3.2020, והיום, בין השאר בעזרתו של קושנר עצמו, העיסקההזאת כבר ממילא שבקה חיים לכל חי.

בשלב הזה לא היה לטראמפקושנר עניין ואנרגיה להתחיל לפעול ברחבי העולם הערבי על מנת לנסות להשיג הסדר חדש, כאשר עדיין ניתן להתבשם מעיסקתהמאה, אבל אם, בדרך של נס, מישהו יביא להם משהו אחר שניתן להתרברב בו, ולנסות באמצעותו לתרום משהו לקמפיין טראמפ המדשדש – בהחלט יתקבל בברכה.

אז זה מה שקרה: שמו להם על השולחן משהו מבושל, כדי שהם יוכלו להצביע על הישג“, אבל, כאמור, הקרדיט האמיתי מגיע לאיחוד האמירויות ולחיים סבן, המיליארדר הישראליאמריקאי.

האבלהשלושים: מה עם מטוסי ה-F-35?

ככל מדינה אחרת, גם מדינות האיזור רוצות לרכוש כלי נשק מתקדמים. זה טוב להגנתן, זה טוב לאגו של מנהיגיהן, וכו’, וכו’. וזה טוב גם כנגד מדינת ישראל, בהזדמנות המתאימה – לתשומתליבם של המבקרים את הסכמי אוסלו.

המדינות המייצרות כלי נשק רוצות למכור אותו – זה טוב לכלכלה, זה טוב ליחסי החוץ שלהן, זה גם יוצר תלות מתמשכת בספק הנשק, וכו’, וכו’.

גרמניה מייצרת צוללות, ארהב מייצרת מטוסי F-35.

בגלל היחסים המיוחדים בין ישראל וגרמניה, ובין ישראל וארהב, אם ישראל מבקשת שלא למכור, משתדלים למלא את בקשותיה.

לגבי הצוללות מגרמניה למצרים, לא רק שישראל לא ביקשה שלא למכור אותן, אלא שישראל גם הסכימה לכך בכתב (נתניהו).

לגבי מכירות נשק מארה”ב למדינות האיזור – ככל הידוע, עד כה ישראל ביקשה שלא למכור, וארהב נעתרה, אבל כעת, אחרי ההסכם עם האמירויות, אנחנו כבר שומעים את רעם מנועי ה-F-35 בטיסה נמוכה מעלינו, וכאשר ג’ארד קושנר עצמו מאשר את הזיקה בין ההסכם לבין אספקת המטוסים – אפשר להניח שבמוקדם או במאוחר הם ישאיר פסי התעבות לאורכו ולרוחבו של המזרח התיכון – וגם באלכסון.

האם ביבי ידע, או לא ידע?

נתניהו נשבע בנקיטתחפץ שבהסכם עם האמירויות אין שום הסכם לעניין מכירת המטוסים לאמירויות – לא גלוי, לא נסתר ולא בקריצות“, ולמרות שהוא שקרן כרוני – אולי אפשר היה להאמין לו.

אפשר היה, אולי, להאמין לו, משום שאחרי מה שטראמפ נתן לו, הפריץ יעשה מה שנוח לו, ונתניהו לא יעז לפתוח פה ולצפצף – ממילא הוא כבר הפקידהפקיר את ריבונותה של ישראל בידי טראמפ, וזה האחרון לא זקוק לרשות מהנתין שלו.

בינתיים מתברר שעיסקת המטוסים ריחפה באוויר כבר שש שנים, אבל כעת קושנר דוחף את העיסקה הזאת בסודיות, מאחורי גבן של הסוכנויות האמריקאיות הרלוואנטיות, ומאחורי גבו של הקונגרס, וגם קושנר עצמו מאשר את הזיקה שבין ההסכם עם האמירויות לבין עיסקת המטוסים:

[T]he recent peace agreement between Israel and the United Arab Emirates “should increase the probability” of an F-35 jet sale to the UAE.

(23.8.2020, ראיון עם פאריד זקריה, CNN).

וגם אצלנו מתברר כי בראשית יוני השתא פנה מאיר בןשבת, ראש המל’’ל (המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה) אל מפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, כדי לבחון את עמדתו של חיל האוויר בעניין מכירה של מטוסי F-35 וכלי נשק מתקדמים אחרים למדינות כלשהן במזרח התיכון – כולל למדינות ערביות שעושות שלום עם מדינת ישראל“.

הפנייה של בןשבת לנורקין הייתה בעקיפה של שר הביטחון והרמטכל, ועל כך כבר דיברנו לעיל, אבל כאן נבדוק את תגובתה של לשכת ראש הממשלה:

בחוק המלל נקבע: ‘רשאי ראש המלל לקיים דיונים שאליהם יוזמנו נציגי הגופים הביטחוניים שראש הממשלה ממונה עליהם, צבא הגנה לישראלבדרג שעליו יחליט ראש המטה לביטחון לאומי; מי שהוזמן כאמור, חייב להתייצב. ואכן קיים שיח שוטף על מאות סוגיות בין גורמים צבאיים למלל. ראש המלל ביקש לבחון את ההתייחסות לסוגיית מכירת ה-F-35. משנמסר שהיא נותרה בעינה לא היה צורך בכינוס דיון נוסף, ועמדה מסורתית זו היא שהועברה לאמריקנים עי ראש הממשלה“.

אתמול, כאמור, לשכת ראש הממשלה הוציאה הודעת הבהרה לפיה הסכם השלום ההיסטורי בין ישראל לאיחוד האמירויות לא כלל שום הסכמה של ישראל לעסקת נשק כלשהי בין ארהב לאיחוד האמירויות. מלכתחילה, ראש הממשלה התנגד למכירת F-35 וכלי נשק מתקדמים אחרים למדינות כלשהן במזרח התיכון – כולל למדינות ערביות שעושות שלום עם מדינת ישראל“, לשון ההודעה.

בנימין נתניהו הביע עמדה עקבית זו פעם אחר פעם בפני הממשל האמריקני והיא לא השתנתה. ההתנגדות העקבית למכירת מטוסי F-35 קיבלה משנה תוקף בתאריך ה-2 ביוני לאחר שראש המלל שוחח לבקשת רהמ עם מפקד חיל האוויר האלוף נורקין“.

מה זה אומר?

זה אומר שלמדינת ישראל יש עמדה מסורתיתנגד מכירת F-35 וכלי נשק מתקדמים אחרים למדינות כלשהן במזרח התיכון – כולל למדינות ערביות שעושות שלום עם מדינת ישראל“;

זה אומר שב-2 ביוני – כחודשיים וחצי לפני פרסום ההסכם עם האמירויות – ביקש ראש הממשלה לבחוןשוב את הנושא הזה;

וזה אומר שעמדה עקביתזו הובעה פעם אחר פעם בפני הממשל האמריקני והיא לא השתנתה“;

וזה אומר כי משנמסר שהיא נותרה בעינה לא היה צורך בכינוס דיון נוסף, ועמדה מסורתית זו היא שהועברה לאמריקנים עי ראש הממשלה.

וזה אומר כי נושא המטוסים היה עניין שנדון בין ישראל לארהב כל השנים, ואחרי ה-2 ביוני היו מגעי ריענוןמול המימשל האמריקאיאחלה אליבי.

כנגד ההתקפות על נתניהו בעניין הזה (עיסקת המטוסים) אנחנו שומעים גם כתביהגנה עליו, ברוח זה:

מי שיסד את הברית החשאית בין ישראל לאיחוד האמירויות לפני 25 שנה היה ראש הממשלה המנוח יצחק רבין.

הוא נתן אז אור ירוק לקלינטון למכור מטוסי F-16 לאיחוד האמירויות נגד איראן.

נתניהו היום במובנים רבים ממשיך את מורשת רבין.

מעניין מאוד.

לבד מהעובדה שיש בדברים האלה משום הודאה שהבריתות החשאיות בין ישראל לבין מדינות ערביות אינן המצאה של בנימין נתניהו, נשאלת כאן שאלה אחרת לגמרי: אם ביבי היה אומר שההסכם עם האמירויות כולל גם את המטוסים, כחלק מהמאבק נגד איראן, אפשר היה לקבל, או שלא לקבל, אבל הוא בכלל מכחיש את זה, ואיך אפשר לייחס לו מורשתשהוא מתכחש לה?

ויש לו לנתניהו בעייה נוספת עם ההכחשה הזאת: עכשיו, כאשר התמונה מתבהרת, הוא הביא את עצמו למצבו של היהודי הידוע אשר גם יאכל את הדגים הבאושים, גם ישלם את מחירם, גם יחטוף את המכות – ובסוף הוא גם יגורש מהעיר (מעריציו כבר מפולגים, בגלל הסיפוח שהוא הבטיח להם – והפר את הבטחותיו).

הוא יכול היה להגיד כן, זה היה חלק מהעיסקה, זה חלק מהטיפול באיראן הסוררת, ואז אפשר היה לקבל את זה, או שלא לקבל, אבל הוא פחד ממתנגדי הסיפוח, שיוסיפו גם את זה עליו, ובסוף לא רק שזה יוצא לאור, ולא רק שהוא גם מתגלה פעם נוספת כשקרן – אלא שהוא מתגלה כשקרן כושל, שאפילו לשקר הוא לא יודע.

ואם הוא בכל זאת אומר את האמת, נשאלת השאלה איך זה שדונאלד טראמפ, החברשלו, “הנשיא האמריקאי הטוב ביותר לישראל“, כלל לא מתייעץ עם ראש הממשלה של ישראל, בתהברית הביטחונית של ארצו.

ואם אכן טראמפ לא התייעץ עם נתניהו בנושא הזה, נשאלת השאלה מדוע.

אולי משום שהוא חשש שבגלל עיסקת המטוסים הזאת ביבי יתנגד להסכם השלוםכולו, וטראמפ יפסיד עוד reality show כחלק מניסיונו הנואש לשקם את סיכוייו העלובים לעבור בשלום את הבחירות בנובמבר.

אבל קיימת אפשרות סבירה יותר: כאשר מתדיינים על הסכם מורכב, והצדדים מריחים מצב בו עמידה על נקודות מסויימות עשוייה לסכל הסכם ששני הצדדים חפצים בו, נוצרת הסכמהשבשתיקה שלא לדבר עליהן, ולהשאיר אותן ללא התייחסות (עע, למשל, ההסכם הקואליציוני של נתניהו עם גנץ ואשכנזי, שהם עדיין מתמקחים עליו, ועל שאלות כמו מה יקרה אם הבגץ יפסול את נתניהו כראש הממשלה החליפי“, בבוא יום הרוטציה.

שאלות לבנימין נתניהו, עם יד על הלב:

ביבי, נניח שלא ידעת על עיסקת המטוסים, והיום אתה יודע.

השאלה הראשונה: אם טראמפ היה מודיע לך לפני השלמת ההסכם, ומתייעץ אתך – האם הייתי אומר לא מדבשך ולא מעוקצך – לא רוצה את הסכם ה’שלום’ הזה, שמסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל“?

והשאלה השנייה: אם יכולת היום, בלחיצתכפתור, לחזור במכונת הזמן אל ערב ההסכם, ולבטל אותו בגלל עיסקת המטוסים – האם היית עושה זאת?

אני מניח שדוברות משרד ראש הממשלה אפילו לא הייתה מעבירה אליו את השאלות האלה.

מוטי הרכבי, כפפה לרגליך!

המאמר מפרי מקלדתך מצורף למטה מכאן.

המאמר הזה הגיע אלי במייל ביום 20.8.2020, שבוע לאחר פרסום ההסכם עם האמירויות, ואני מניח שכתבת אותו לפני כן.

במאמרך אתה מכריז כי עסקת המטוסים היא לא סתם פייק ניוז“, אלא פייק ניוז מבית היוצר של השמאל דרך שופרות התעמולה של השמאל Ynet וערוץ 12. היא לא פחות מניסיון של סיכול ממוקד (חבלה) בכוונה תחילה בהזדמנות ההיסטורית להסכם שלום עם איחוד האמירויות ומדינות מפרץ נוספות!”.

לבד מכך שדיברת שטות, גם לא שמת לבך שדווקא השמאל היה הראשון לברך על ההסכם הזה, והראשוןשבראשונים היה הראשון בשנואינפשם של הבבונים תומכיביבי, אמנון אברמוביץ:

מדוע לא שמת ליבך לכך? כי לא רצית להרוס לעצמך את התיזה.

מעבר לכך, אתה מגבב במאמרך אלף דברים אשר כל אחד מהם מצריך מאמר מסודר בפני עצמו, אבל דמגוגים כמוך לא מסוגלים להציג תיזה מסודרת על שום דבר, ולכן הם מצופפים אלף סיסמאותרחוב כך שמרוב סיסמאות לא רואים את היער.

באחת הפיסקאות שבמאמרך, המונה 41 מלים, אתה מונה כשבעה נושאים, ומקנח בועוד הרבה” – שש מלים לנושא, שש מלים שלא אומרות דבר ואין בהן לשכנע אלא את המשוכנעיםממילא.

אני מזמין אותך לדוקרב על כל אחת מהסיסמאות שלך, וכן על כל דבר המופיע במאמרי זה.

מי שקורא את המאמר הזה, מוזמן ליידע את האיש הזה על הכפפה הזאת, המונחת כאן לרגליו. אם איני טועה, זהו הפייסבוק שלו.

האבלהשלושיםואחד: האם בכל זאת “עדיף מלא כלום”, או שהוא אוסלו 2.0?

את המאמר הזה התחלתי לכתוב ביום 13.8.2020, עם פרסומו של ההסכם עם איחוד האמירויות.

כדרכי חשבתי שזה יהיה עניין של עמודים ספורים, אבל התוצאה לפניכם.

כאשר ניסחתי את הכותרת למאמר הזה, עיסקת המטוסים עדיין לא הייתה ידועה בציבור, ונשארת השאלה אם עדיין ההסכם עם האמירויות הוא עדיף מלא כלום“.

ותשובתי: אני לא יודע!

אני לא יודע, הן משום שאין לי הכלים לשקלל את יתרונות ההסכם על פני הסיכון לביטחונה של מדינת ישראל;

וגם אם הייתי יודע, לא הייתי אומר, משום שהשקלול בין הערכים השונים הוא עניין אישי, עניין פוליטינטו, ובעניין הזה אני לא יותר חכם מכם.

יחד עם זאת, אתם לכם נקודה למחשבה: כיוון שמדינת ישראל חפצה בשלום, וכיוון שההסכם הזה הוא הסכם שלום עם מדינה ערבית נוספת, מה דעתכם להכפיל את ההסכם הזה כמספר מדינות ערב (איראן היא מדינה מוסלמית, אבל לא ערבית, אבל לקראת הבחירות הקרובות בישראל אפשר לחשוב גם עליה), ולאפשר לאמריקנים למכור לכל אחת מהן מטוסי F-35 ונשק מתקדם אחד, הכל פרופוציונלית לגודלה של כל מדינה ביחד לגודלה של איחוד האמירויות (אפשר לפי השטח, לפי מספר האזרחים, לפי מספר התושבים או לפי כל פרמטר שתרצו.

לתשומתליבם של המבקרים את הסכמי אוסלו.

האבלהשלושיםושניים: מה תעשו עם הממשל החדש?

לפי המסתמן היום, חודשיים וחצי לפני הבחירות לנשיאות ארהב, ב-3 בנובמבר 2020, סיכויי הזכייה של ג’ו ביידן הדמוקרטי, מול דונאלד טראמפ, הם 73:27 לטובת ביידן (גלגלו עד שליש הדף, זה מתעדכן). זה המצב ביום 23.8.2020:

אכן, קיימות הפתעות, אבל מאז תחילת יולי התנודות הן אפסיות (גגלו עוד שליש למטה):

וצריך להיות אידיוט מושלם כדי שלא להביא בחשבון את הסבירות שב-20.1.2021, שעה 1200 שעון וושינגטון די. סי., ייכנס לבית הלבן נשיא חדש, אשר רואה עצמו מחוייב לשלום מכובד ובטוח בין ישראל לבין הפלשתינאים.

אכן, זה לא פשוט, אבל אם לא משתדלים – לעולם לא מצליחים, והצמד נתניהוטראמפ לא רק שלא השתדלו, אלא שהשתדלו לחבל ככל האפשר באפשרות לשלום מכובד ובטוח – ובמידה לא מבוטלת גם הצליחו בכך.

דונאלד טראמפ, שגם לפני כניסתו לבית הלבן היה איש עסקים כושל ומושחת אשר פשט את הרגל שש פעמים (ותמיד הפסיד כספים של אחרים – משהו דומה לאליעזר פישמן שלנו, ולא רק לו) כתב פעם ספר בשם The Art of the Deal.

קיראו מה הוא אומר על עצמו. ראו, למשל, כאן (ההדגשות שלי):

These failures and losses beg the question: What exactly is Trump’s approach to negotiation? His book, The Art of the Deal, contains many platitudes, but only one distinctive strategy: Fake it till you make it. Trump recounts a 1982 deal in which he was courting a skeptical investor. He told his construction manager to hire additional people and equipment to create the illusion of progress during the investor’s visit: “What the bulldozers and dump trucks did wasn’t important, I said, so long as they did a lot of it.” The trick worked. And he has not stopped using it since.

וראו עוד: דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (ו): אין לו אלוהים זולת הכסף.

אם דונאלד טראמפ היה באמת ובתמים רוצה להביא שלום, ואם הוא היה פועל כאמן הדילים“, הוא היה מושיב צוות של 5 – 10 אנשים למשך חצי שנה. הצוות היה מברר את צרכי הביטחון של מדינת ישראל, ומציע לישראלים סידורי ביטחון שיניחו את דעתם, ויהיו מקובלים על הפלשתינאים (אם אפשר להציע למדינות ערביות קיימות מטוסי F-35 תמורת שלום – הכל אפשרי).

במקביל, טראמפ היה אומר לישראלים: רוצים הכרה בירושלים כבירת ישראל? רוצים הכרה בסיפוח רמת הגולן? תסכימו לתת לפלשתינאים מדינה משלהם, עם פינה קטנה, סמלית, בירושלים, שתשמש להם כבירתם.

אבל לא, זה לא עניין אותו, וכעת – ביום 18.8.2020, רק חמישה ימים אחרי ההסכמות עם איחוד האמירויות, הוא מודה בפה מלא שמהלכי ירושלים והגולן שלו היו בשביל הבייס האוונג’לי שלו, ולא בשביל היהודים:

We moved the capital of Israel to Jerusalem,” Trump said, “That is for the Evangelicals. You know it is amazing with that. The Evangelicals are more excited about that than Jewish people. It is incredible. But we did. We did that. And Golan Heights, do not forget Golan Heights”.

אלא מאי? אם זו הייתה דרכו להביא את השלום, הוא היה גומר כמו ברק אובמה, בהבדל אחד: היה לנו יותר קשה לשנוא אותו, כי הוא לא שחור, ושמו האמצעי אינו חוסיין.

אבל טראמפ לא רצה, ועדיין אינו רוצה, להשכין שלום, הוא מחפש רק אהבה וכסף.

את האהבה הוא קיבל מהישראלים תמורת אתנן ירושלים והגולן, ובכך הוא שרף את כל קלפי המיקוח שהיו לו.

ואת הכסף הוא יקבל ממכירת מטוסים לאיחוד האמירויות (ובהמשך גם לשאר מדינות ערב שתכרותנה איתנו הסכמים היסטורייםכאלה).

מי שהמצב הזה טוב לו – שיתפלל להצלחתו של טראמפ בבחירות ב-3 בנובמר הקרוב.

מי שמחפש נתיבות לשלום – שיתפלל לניצחונו של ג’ו ביידן: לבד מכך שהוא לא נוכל ושקרן, הוא גם לא שחור, ושמו האמצעי אינו חוסיין (אבל אל דאגה, הסגנית שלו, אם ייבחר, היא שחורה, ושמה האמצעי הוא Devi).

שחורה ונאוה

פנינו לעתיד, לשנת 2009.

סיכום: הבעייה הפלשתינאית אינה עומדת למות

כאשר התחלתי לכתוב את המאמר הזה, נתתי לו את הכותרת ההסכם עם איחוד האמירויות – עדיף מלאכלום, אבל

מצאתי בהסכם הזה הרבה אבלים שהם מפורטים כאן, והם לא פגעו בתמיכתי בו, אבל אז נפלה הפצצה של עיסקת מטוסי הקרב ארהב עם איחוד האמירויות.

אם זו הייתה עיסקה העומדת בפני עצמה, אולי הייתי יכול לחיות איתה, אבל כאשר נתניהו הבטיח שמדינות ערביות אחרות תלכנה בעקבות האמירויות, המטוסים כיסו לי את עין השמש, ונעשה לי חושך בעיניים.

יחד עם זאת, אי אפשר – ואסור – להתעלם מכך שהבעייה הפלשתינאית עדיין תקועה לנו כעצם בגרון.

אנחנו יכולים לרמות את עצמנו כמה שנרצה, אבל הבעייה הפלשתינאית אינה עומדת למות.

אנחנו יכולים לשכנע את עצמנו שהפלשתינאים אינם עם“, שהם עם מומצא“, ושארצם היא מעבר לירדן (שגם שם, מיינד יו, זו ארץ ישראללפי גבולות ההבטחה), אבל הלא עםהזה חי ובועט, גבה מאיתנו מחירדמים, ואנחנו, האידיוטים, מתנחמים בכך שעל כל 100 נופלים משלנו, הלא עםהזה מאבד 2000 או 3000 משלהם.

נחמת עניים.

אם אזרחי ישראל היהודים שמספר הזהות שלהם הוא זוגי יחליטו שהם עם, יתבצרו בעפולה, למשל, תחת סיסמאות כמו למות או לכבוש את ההר“, או אֵין כּוֹבְשִׁים אֶת רֹאשׁ הַסֶּלַע – אִם אֵין קֶבֶר בַּמּוֹרָד!”, אתם יכולים לומר עד מחר שהם אינם עם“, שהם עם מומצא“, וכו’, אבל שום הסכם עם מדינה ערבית לא יפתור את הבעייה שנוצרה בהכרזת העצמאותשל מחצית מאזרחי מדינת ישראל היהודים, שמספר הזהות שלהם הוא זוגי.

זה לא שאני מצדד בפרישה של יהודים ממדינת ישראל, התבצרותם בחלק מהמדינה וכניעה לדרישותיהם, אבל כאשר קיימת בעיה, צריך לפתור אותה, ולא לטאטא אותה אל מתחת לשטיח.

הלא עםהזה, אם לא אכפת לכם, מונה היום כ-4 – 5 מיליון נפש, אולי משהו פחות, משהו יותר, כמה מונים יותר מאשר כ-600,000 נפש, שמנה היישוב העברי בארץ, עם פרוץ המדינה. בשבילם לאבד 40 – 50 אלף לוחמים, זה שקול כנגד 6,000 לוחמינו שנפלו במחלמת השחרור.

אנחנו יכולים לומר שוב ושוב שהפלשתינאים אינם עם“, שהם עם מומצא” – אבל הם קיימים גם קיימים, ובעוד אני כותב את הדברים האלה, הפלשתינאים ברצועה מנהלים מולנו מלחמת דוד בגוליית, כאשר הפעם אנחנו הגוליית, הם שולחים אלינו בלוני תבערה ונפץ, מציתים תבערות בשדותינו ופוגעים אפילו בבסיסי חיל האוויר שלנו. אנחנו מיירטים כל בלון בעזרת מטוסי ה-F-35 החדישים שלנו, ובסוף, כאשר ייגמר לנו הדלק, אנחנו נבצע כניסה קרקעית“, ניסוג ממנה עם 100 ארונות, ונרקוד משמחה על כך שלהםיש 2000 הרוגים, אולי 3000. שניצחנו בנקודות“, כלשון הרמטכל החכם דן (“מכה קבלה בכנף, וזה עובר“) חלוץ.

שמחת עניים.

ומי שסבור כי ציבור אתני המונה מיליונים יסכים לנצח לחיות ללא סטאטוס פוליטי, משלה את עצמו.

אני מכבד את כל מי שמוכן לאלפיים שנה של הקזת דם יהודי, ולא מוכן לוותר עם גרגר חול אחד מאדמת המולדת (לפי כל הגדרה שהיא). אני מכבד אותם למרות שלהבנתי את היהדות, חיי אדם חשובים לא פחות מגרגר חול זה או אחר, אני מכבד אותם כי זה עניין של אמונה, ועם אמונה לא מתווכחים, ואני מכבד אותם כי הם מוכנים לשפוך גם את דמם שלהם, על מזבח אמונתם.

אני לא מכבד את אלה שבתירוצי ביטחון המדינהמתחמקים מתשובה לשאלות קשות.

טול, למשל, שאלה כזאת: אם מציעים לך להסכים למדינה פלשתינאית על שטח של מילימטר רבוע אחד, עם ערובות מוחלטות, להנחת דעתך, לביטחונה של מדינת ישראל – האם תסכים?

התשובה: שום ביטחונות לא יניחו את דעתי!

אתה מחדד ושואל: גם אם הביטחונות יהיו בערבותם של דונאלד טראמפ, בנימין נתניהו ואריה דרעי?

לא, לא תקבל תשובה, וזה ברור מדוע: הם אמנם סומכים על דונאלד טראמפ, בנימין נתניהו ואריה דרעי, אבל אם הם יסכימו לוותר על ממר אחד, הם יצטרכו לענות על אותה השאלה עם 2 ממר, 3, … 10, … 100 ממר וכן הלאה – ובמלים אחרות: הם יצטרכו להסכים למדינה פלשתינאית בגבולות כלשהם.

אלא מאי? אם בנימין נתניהו עצמו יסכים למדינה פלשתינאית בכל שטחי ישע, אפילו עם ביטחונות מפוקפקים, הביביסטים שאתמול התיישרו עם הלא במשמרת שלישלו, מחר יתיישרו עם המדינה הפלשתנאית שלו.

אבל בינתיים ביבי נתניהו לא מציע את זה. הוא לא מציע כלום, כי אין לו כלום. אין לו כלום, והוא חוטף ואוכל את מה שמזדמן לו, ועוזר לו לשרוד פוליטית: יש סיפוח – מה טוב, אין סיפוח ויש אמירויות – גם טוב!

למעלה מכאן (בפרק האבלהשישי: האמנם ישראל חותרת לשלום“? ובמקומות אחרים) הצגתי כמה אפשרויות לפתרון הבעייה הפלשתינאית: אחד מהם טמון באפשרות שהמדינות הערביות הנוספות תחזקנה את ביבי בביצים, ותגדנה לו רגערגע, רוצה עוד נירמול“? בבקשה, אבל קודם תן לפלשתינאים מדינה משלהם.

הפתרון האחר עליו דיברתי לעיל, הפתרון האולטימטיבי, מפלט הייאוש, הוא האופציה הנוקליארית: המנהיגים הפלשתינאים מציבים למדינת ישראל אולטימטום, ומשהיא לא נענית, הם מחזירים לביבי את המפתחות, מנתקים את הסלולאריים שלהם, נעלמים מהשטח – ומשאירים לנו להתמודד לבדנו עם הברדק בשטח.

ולא ארשה לעצמי לסיים את המאמר הקצר הזה בלי להזיר שוב את הנקודה למחשבה שהעליתי לעיל: כיוון שמדינת ישראל חפצה בשלום, וכיוון שההסכם הזה הוא הסכם שלום עם מדינה ערבית נוספת, מה דעתכם להכפיל את ההסכם הזה כמספר מדינות ערב (איראן היא מדינה מוסלמית, אבל לא ערבית), ולאפשר לאמריקנים למכור לכל אחת מטוסי F-35 ונשק מתקדם אחד, הכל פרופוציונלית לגודלה של כל מדינה ביחד לגודלה של איחוד האמירויות (אפשר לפי השטח, לפי מספר האזרחים, לפי מספר התושבים או לפי כל פרמטר שתרצו).

לתשומתליבם של המבקרים את הסכמי אוסלו.

יש לי סיפור ישן, שהבאתי לפני 16 שנים וקצת, ביום 3.8.2004.

ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, השייחראאד סלאח, היה נתון במעצר למעלה משנה, כאשר תלוי נגדו כתב אישום על עבירות בטחוניות חמורות.

בעת היותו במעצר נולד לו בן, תינוק, וככל אב הוא משתוקק, מן הסתם, להחזיק את בנו במהלך ביקורי משפחתו בכלא, והוא נאלץ לראותו דרך מחיצת הזכוכית המפרידה בין העציר לבין המבקרים אותו.

כאשר היה השייח ראאד עצור בידי המשטרה לא איפשרו לו להחזיק בידיו את תינוקו בעת ביקורי המשפחה, אלא אחת לשלושה חודשים – ובצדק, שהרי אם היה התינוק בזרועות אביו בתדירות גבוהה יותר, הוא היה מתחיל להבין מה קורה כאן, ומצטרף לארגוני החבלה הלאומניים, אלא שלימים הבינה המשטרה כי התינוק אינו מהווה עוד סיכון בטחוני חמור, ולפיכך התירה לו להחזיק את התינוק בכל ביקור וביקור.

דא עקא שעד אשר הספיקה ההוראה הזאת להגיע לידי מימוש, הועבר העצור לידי השבס, ושם קם איזה מוישהגרויס, אשר אמר רגערגע: התינוק הזה מהווה סיכון בטחוני, אפילו אם הוא בזרועות אביו רק אחת לשלושה חודשים, ולכן אין לאפשר את הדבר הזה, עד דור עשירי, עד עולם.

על כך הגיש האיש עתירה לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבגץ קטן“, והשופט, רון שפירא, לאחר ששיחק פינגפונג עם עצמו (כןאבלויחד עם זאתומבלי לגרוע מכלליותובלי לקבוע מסמרותבלהבלהבלה) החליט לקבל את עמדת השבס.

ואני תהיתי אז: האם בטחון המדינה שלנו הוא כל כך רופף, כל כך רעוע, כל כך שברירי, כך שתינוק אחד יכול להביא לחורבן הבית השלישי?

כעת שוב חוזר הניגון: לבנימין נתניהו ותומכיו לא מפריעים מטוסי ה-F-35 ושאר כלי הנשק המתקדמים הניתנים בידי מדינות ערב כפעלולבחירות של טראמפנתניהו, בערבותו של הנוכל המושחת והשקרן, שתפוגתו כבר נראית לעין הבלתי חמושה.

לתשומתליבם של המבקרים את הסכמי אוסלו.

מה שמפריע להם הוא הפלאח הפלסטיני קשההיום – לשיטתם הוא זה שמסכן את ביטחונה של מדינת ישראל.

ואני תוהה איזו הצדקה יש לקיומה של מדינה שביטחונה רופף כל כך.

_____________________

לעניין המאמר המצורף כאן, ראו מוטי הרכבי, כפפה לרגליך!

מוטי הרכבי

הדיווח על עיסקה שלא היתה ולא נבראה – מכירת מטוסי F-35 לאיחוד האמירויות, חדשות כזב (פייק ניוז) מבית היוצר של השמאל דרך שופרות התעמולה של השמאל Ynet וערוץ 12. היא לא פחות מניסיון של סיכול ממוקד (חבלה) בכוונה תחילה בהזדמנות ההיסטורית להסכם שלום עם איחוד האמירויות ומדינות מפרץ נוספות!

סיכול הסכם השלום עם מדינות המפרץ, הסכם שיביא שלום ורווחה לישראל, למדינות המפרץ ולאיזור כולו, הוא ככל הנראה חלום הבלהות של השמאל. כל המהות ובעיקר הכסף שזורם לשמאל ממקורות עלומים – מבוסס על טרור, מלחמה ומסכנוּת. שלום לכשיבוא יגדע לא רק את מקורות הכסף אלא גם את עצם הצורך בשמאל ״שוחר שלום״.

זאת ועוד, הסכם כזה יעצים את יוקרתם של נתניהו וטראמפ. מנהיגים שהשמאל שונא. את נתניהו בוודאי, בגלל שהביא את ישראל להישגים חסרי תקדים, וטראמפ נשיא אמריקאי שהעז להיות פרו ישראלי! אז על מזבח השינאה לנתניהו וטרמפ עדיף לדחות את השלום, דבר שכאמור גם יבטיח את המשך זרימת הכסף. גם ההכרזה של נתניהו שהוא השיג שלום תמורת שלום. דבר שנוגד את כל מה שהשמאל הטיף ודחף לו – מדירה שינה מעיניהם.

השיטה הכי בדוקה של השמאל (ולא בפעם הראשונה) לסכל את התהליך הזה לצאת עם שקר גס שלא היה ולא נברא. שקר כזה מיד יסיט את תשומת הלב לשקר עצמו. ארהב וישראל טוענים שזה שקר – ואילו YNET וערוץ 12 טוענים שזו אמת! (השקרנים והמסיתים לא צריכים להוכיח דבר) – ואף אחד לא מתמקד במהות של השקר. ארה״ב אינה זקוקה לאישור ישראלי למכור מטוסים, מחשבים או קמח לארצות המפרץ. תתפלאו – ארה״ב עדיין לא מדינת חסות של ישראל ואינה זקוקה לשום אישור מישראל. טראמפ ממש לא צריך לצאת בתוכנית שלום כדי למכור מטוסים למישהו.

טראמפ, מהיום שקיבל את התפקיד, פעל לטובת ישראל יותר מכל נשיא אמריקאי, ובתמורה קיבל שינאה ובוז מהשמאל ומהתקשורת הישראלית. לא אתפלא אם יבוא יום שטראמפ יגיד – אתם שונאים אותי, בואו ואתן לכם סיבה טובה לשנוא אותי.

לנו הישראלים זיכרון קצר. כבר שכחנו את ימי אובמה וקרי העליזים. ימים בהם כמעט אחת לשבוע קיבלנו גינויים באום. ״בית המשפט הבינלאומי בהאג״ קבע שמנהיגינו, כולל ציפי לבני, הם פושעי מלחמה, וארגוני האום השונים התחרו מי יביא החלטה אנטי ישראלית יותר גרועה. טראמפ הזהיר וגם עשה – כל מי שירדוף את ישראל באשמות השווא ישלם באופן אישי, וראה פלא, הרדיפות נפסקו.

שלא לדבר על פשעיו הנוספים של טראמפ – הכרה ברמת הגולן, הכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות לירושלים, ביטול הסכם הגרעין עם איראן והפסקת העברתם של מיליארדים למימון הטרור האיראני, הריגתו של ״אוהב האדם״ סולימאני, ועוד הרבה עזרה ותמיכה שהשתיקה יפה להם.

אינני יודע אם המזימה תצלח. ניסיון הסיכול לא בהכרח יפגע בהסכם השלום. אבל אם יצליחו זאת רק שאלה של זמן שיאשימו את נתניהו.

אגב, תוך כדי כתיבה קיבלתי ידיעה רצה בטלפון ששר החוץ של אומן, זה שדיבר עם אשכנזי – פוטר. הוכחה ניצחת שאסור היה לספר לכחול לבן על ההסכם. לפעמים, אשכנזי, לא צריך לחפש כותרות, צריך לעשות! וכשתהליך מבשיל רק אז צריך לפרסם!

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו מבחן בוזגלו אמרו מבחן אלישבע*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עוד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

2 תגובות על “ההסכם עם איחוד האמירויות – עדיף מלא-כלום, אבל …”

  1. אילן גלעדי הגיב:

    בראשית היה אבל ארוך ובהמשך לאט לאט האבלים התקצרו והתקצרו עד שהגיעו לאבל 32 : אבל אף על פי כן נוע תנוע , שמחה היקר האם לדעתך עם צביר אבלים כזה צריך לסגת מההסכם ?

    • Simha Admin הגיב:

      אלה בדיוק השאלות שאני מציב לביבי באבל השלושים.
      הבעייה היא שקל מאוד להשליך אבן לבאר, מאשר לשלותה משם, ומי שצריך לענות על השאלה הזאת הוא ביבי עצמו.
      מבחינתי הפתרון היחיד עכשיו הוא האופציה הנוקליארית (אבל 19).

להגיב על אילן גלעדי לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר