על יחסה המחפיר של הממשלה לניצולי השואה ופליטי השואה – הזמנה לחתום על העצומה
על יחסה המחפיר של הממשלה לניצולי השואה ופליטי השואה – הזמנה לחתום על העצומה
|
גם כאשר המדינה כבר נותנת, היא לא יכולה בלי חוכמולוגיות: ל”ניצולי” השואה כן, ו”פליטי” השואה לא *** ולמי שהיא כבר נותנת, זה לעג-לרש, ולא כ”מטאפורה” *** לאלה גם לאלה כבר אין הרבה זמן לועדות, ול”וועדות יישום” וכו’, והיחס אליהם הוא בושה וחרפה – אולי משום שאין להם גייסות אלקטוראליים.
עצומה למען ניצולי השואה ופליטי השואה
לא לחינם הלכו הזרזיר והעורב זה אצל זה
עם פרוץ המדינה היה ברור לדוד בן-גוריון, ראש ממשלתה, שהמדינה הזאת זקוקה לכסף. הרבה כסף.
לקונראד אדנאור, הקנצלר הגרמני, היה אינטרס להחזיר את ארצו למשפחת העמים. הוא רצה לסור לסניף-הדואר הסמוך, לשלם ת’ברירת-קנס, ו”לגמור עם זה”, כמו שאומר היום בוזגלו המיתולוגי.
זה היה הסכם השילומים אשר, כעשור-ומשהו לאחר מכן הוליד יחסים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות.
למדינת ישראל לא הייתה עילת-תביעה משפטית כנגד גרמניה, אז בן-גוריון ניגן על המיתר המוסרי, על כך שמדינת ישראל היא מדינתם של הניצולים מכבשני השואה, ושל הנספים בה, אשר לבטח היו עולים אליה, אלמלא נספו. לא ממש משכנע, אבל כאשר הפר משתוקק להניק, אפילו זה היה למעלה מן הדרוש, ושני המנהיגים גרפו את כל הקופונים.
מה עשתה מדינת ישראל בכסף ששנוררה מהגרמנים? יש האומרים שבזכות הכסף הזה המדינה נבנתה, ויש הגורסים כי היא דווקא נהרסה בגללו, אבל מה שברור הוא שהניצולים, אשר בשמם נמצץ הכסף, קיבלו קדחת והשפלות.
הטרנספיגורציה של הבושה וחוסר הבושה
הסכם השילומים, ככל הנראה, לא נתן לישראל כסף, אלא בעיקר שווה-כסף: סחורות, מומחים וכו’, וכאשר החלו לזרום לארץ המומחים הגרמניים וכל השאר, עדיין הייתה לישראל מידה מסויימת של בושה, ולכן בהתחלה הכל היה “שוויצארי”, ואחר-כך “אוסטרי”, וכאשר הכל כבר ידעו את האמת, קראו לילד בשמו, וזרם הפולקסוואגנים שטף את הארץ.
אבל באשר לקורבנות השואה החיים בינינו לא היה למדינת ישראל – קרי: לממשלתה – אפילו שמץ של בושה, ואחרי שניצלו אותם עד-תום זרקו אותם לכל רוח, כאמור.
אלא מאי? היום, כאשר אחרוני ניצולי השואה זקנים וחולים, ולא נותר להם אלא הרצון למות בכבוד, חלה התעוררות ציבורית בנושא הזה, והממשלה נאלצה לזרוק לניצולים עצם יבשה. היום, כאשר הניצולים שעדיין איתנו הם מעטים, ותוחלת החיים שלהם קצרה, ומה שהממשלה מוכנה לתת לכל אחדמהם הוא מעט-שבמעט, ה”הקרבה” הזאת היא ממש כסף קטן, מכל הבחינות.
אבל גם כאשר המדינה כבר מניחה את ידה על הארנק, היא לא יכולה בלי חוכמולוגיות: ל”ניצולי” השואה כן, ו”פליטי” השואה לא.
וגם כאשר היא נותנת, ולמי שהיא נותנת, זה לעג-לרש, והפעם זה לא מטאפורה.
אכן, כאשר התמקחנו עם הגרמנים על השילומים לא יכולנו, ככל הנראה, לדבר על הפליטים אשר ברחו מגרמניה ערב-השואה, אבל גם הם סבלו חרפת רעב, מחלות ומה לא, והרקע לבריחתם מגרמניה גם הוא היה בגין השואה הצפוייה.
אבל אם ל”פליטים” אין “מניות” בהסכם השילומים, מדינה שמדברת על השואה ועל החובה המוסרית לנפגעיה, לא יכולה לפצל את החובה המוסרית. היא יכלה לעשות כן אם מלכתחילה הייתה נותנת את כל כספי השילומים ל”ניצולים”, ואומרת ל”פליטים” מצטערת, בשבילכם לא הצלחתי להשיג דבר, אבל היא לקחה את הכסף לעצמה – ללא בושה.
מדוע לא נותנים גם ל”פליטים”? כי נערי האוצר הביעו חשש שבעקבות הפליטים האלה יבואו גם פליטים אחרים, אשר נרדפו בארצות אחרות בגלל יהדותם, ומי יודע מה יגיע לפתחו של האוצר בגל השלישי, הרביעי, וכן הלאה.
אז אולמרט, כדרכו, אמר “עד כאן!”, ובאשר לשאר – “הקימונו ועדה“…
אבל לניצולי השואה ולפליטים אשר הקדימו בריחה למכה כבר אין הרבה זמן לועדות, ול”וועדות יישום” וכו’, והיחס אליהם הוא בושה וחרפה – אולי משום שאין להם גייסות אלקטוראליים.
את החרפה הזאת צריך למחוק, ויש ללחוץ על הממשלה.
וכדי ללחוץ על הממשלה אתם מוזמנים לחתום על העצומה הזאת.