אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור (מחזה דוקודרמה)

*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


האיש שהמימסד לא הצליח להשתיקו

ד"ר ישראל בר-ניר 11.08.2007 08:02
פיטר ברגסון (הילל קוק)

פיטר ברגסון (הילל קוק)


על פועלו של פיטר ברגסון (הילל קוק) לאלץ את ממשלת ארה"ב להציל יהודים מהשואה




באחד מבקרי נובמבר שנת 1942, צעיר יהודי בן 27, בשם פיטר ברגסון (Peter Bergson), קרא לתדהמתו בעיתון וושינגטון פוסט (Washington Post) ידיעה לפיה "ממשלת ארה"ב מאשרת את הידיעות שהנאצים רצחו באירופה למעלה משני מיליון יהודים" (the U.S. government had confirmed that at least two million Jews in Europe had been murdered by the Nazis).  זאת היתה ידיעה בת מספר שורות שהופיעה באחד העמודים הפנימיים של העיתון ולא נשאה כותרת מיוחדת. 

דחיקת הידיעה  מהעמוד הראשי והעדר כותרת הולמת הביאו לכך שרק מעטים מבין קוראי העיתון שמו לב אליה.  לפיטר ברגסון היא גרמה זעזוע.  לימים הוא יטען שאותו יום היה היום הטראומטי ביותר בחייו.

בימים אלה התפרסמה ידיעה שמוזיאון השואה בוושינגטון בארה"ב, החליט להוסיף לתצוגה המתמדת שלו, תחת הכותרת "קול קורא בישימון", קטע המתאר את פעילותו של פיטר ברגסון:

http://daledamos.blogspot.com/2007/08/remembering-peter-bergson-voice-crying.html

http://motnews.blogspot.com/2007/08/us-holocaust-museum-to-honor-bergson.html

 

מי הוא פיטר ברגסון?  שמו האמיתי היה הילל קוק, נצר למשפחה מכובדת (דודו, הרב קוק, היה הרב הראשי בארץ ישראל בתקופת המנדט, והיה גם אביה ומנהיגה הרוחני של הציונות הדתית).  אחרי שעלה לארץ מליטא ב 1925 הוא הצטרף להגנה בראשית שנות השלושים ואחרי שאברהם תהומי פרש מההגנה והקים את האירגון הצבאי הלאומי – האצ"ל (בהתחלה זה נקרא "אירגון ב'"), הוא הצטרף לאצ"ל.  בשנתיים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השניה הוא עסק בפולין בנסיונות לארגן עלייה  המונית של יהודים לארץ ישראל. ב 1940 הוא הצטרף לזאב ז'בוטינסקי בארה"ב, שם פעל בקרב הקהילות היהודיות ליצירת דעת קהל למען הרעיון של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.  אחרי מותו של ז'בוטינסקי, באוגוסט 1940, הוא נשאר בארה"ב והמשיך בפעילותו שם.

ברגסון חשש שפעילותו במסגרת האצ"ל לא תתקבל בעין יפה ע"י משפחתו וכן מהאפשרות ששילטונות המנדט יתנכלו לה, ולכן החליט להסתיר את שמו האמיתי ולהסתתר מאחורי הכינוי פיטר ברגסון, אותו הוא אימץ יותר מאוחר כשמו הרשמי.  הידיעות על גורלה של יהדות אירופה, והעובדה שממשלת ארה"ב והמימסד היהודי בארה"ב לא הראו נכונות של שהיא לעשות מה שהוא למניעת השמדת היהודים גרמה לברגסון לשנות את סדרי העדיפויות שלו והוא החליט להקדיש את מלוא זמנו ומרצו להצלת יהודי אירופה.

למימוש החלטתו זאת היה על ברגסון להתגבר על שני מכשולים: עמדתה של ממשלת ארה"ב ועמדת המימסד היהודי בארה"ב.  לשני הגופים האלה אין במה להתפאר בכל מה שקשור להתנהגותם בתקופת השואה.



פרנקלין דילנו רוזוולט, נשיא ארה"ב בתקופת מלחמת העולם השניה. 
גילה כושר מנהיגות מזהיר והביא להכרעתה של החיה הנאצית בידי בעלות הברית. 
אדישותו לשואת יהודי אירופה תשאר כתם אפל על זכרונו..


למרות התמיכה המאסיבית של הציבור היהודי במיפלגה הדמוקרטית, ולמרות שבמימשלו של רוזוולט כיהנו הרבה יהודים (הבולט שבהם היה שר האוצר הנרי מורגנטאו), רוזוולט עצמו היה אדיש ולא גילה עניין מיוחד בנושא היהודי.  דעת הקהל בארה"ב היתה ברובה נגד פתיחת שערי ארה"ב בפני פליטים מאירופה בכלל ויהודים בפרט.  למרות פניות חוזרות, ורוזוולט לא ראה שום הצדקה לשנות את מדיניות ההגירה של ארה"ב גם כשהחלו להגיע ידיעות על המימדים האמיתיים של השואה.

 למימשל היה מידע די מדוייק על המתרחש באירופה כבר בתקופה שקדמה לכניסתה של ארה"ב למלחמה.  במאמר שכתבתי לפני מספר חודשים לרגל יום השואה  התיייחסתי לכך שמלחמת העולם לא פרצה בגלל השואה, ושאף אחד מן המשתתפים בה (מהצד של בעלות הברית) לא עשה זאת בגלל השואה.  תגובתה של ממשלת ארה"ב לידיעות על השמדת היהודים באירופה ממחישה את זה יותר מכל.  העמדה הרשמית היתה ש"אין מה לעשות.  צריך קודם כל לנצח במלחמה ורק אח"כ אפשר יהיה להתפנות ולטפל בבעיית היהודים".  האפשרות שאחרי שהמלחמה תסתיים אולי לא יהיה כבר במה לטפל לא הטרידה אף אחד.




סטיפן וייז, מנהיגה הבלתי מוכתר של יהדות ארה"ב
בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. 
הוא התנגד בכל תוקף לפעילותו של פיטר ברגסון וניסה למנוע אותה.
התנהגותו בתקופת השואה, שלא היתה שונה באופן מהותי מזו של ראשי
היודנראט בגיטאות, לא מהווה תעודת כבוד להנהגה היהודית בארה"ב.
   

בפועל המצב היה הרבה יותר גרוע. נציגויות ארה"ב בארצוות הנייטרליות השונות (שוודיה, שווייץ, טורקיה, ספרד ופורטוגל) לא רק שהקפידו לדקדק כחוט השערה עם אותם שהצליחו להחלץ מהתופת ופנו בבקשות לקבלת ויזה, אלא שבהוראתו של קורדל הול, שר החוץ במימשל רוזוולט, הן הערימו קשיים גם בפניהם של אלה שהיתה בידיהם ויזה כשרה. לא ברור עד כמה המדיניות הזאת היתה בידיעתו ו/או בהסכמתו של רוזוולט, אבל ממסמכים מהתקופה משתמע שהנושא הועלה מספר פעמים בישיבות הממשלה ע"י הנרי מורגנטאו.

ההנהגה הרשמית של יהדות ארה"ב לא נהגה באופן שונה. סטיפן וייז (Stephen Wise) שהיה המנהיג הבלתי מוכתר של הציבור היהודי, והיתה לו גישה ישירה אל רוזוולט, העדיף לשמור על פרופיל נמוך. הוא חשש שעודף פעילות יביא להגברת הרגשות האנטישמיים שרווחו בקרב הציבור האמריקאי. על עימות עם המימשל בתקופת מלחמה כלל לא היה מה לדבר, ולמרות כל הפניות הוא סרב במפגיע להעלות את הנושא באחת מפגישותיו עם רוזוולט. זו היתה מדיניות של "לא לעשות גלים", מדיניות שעלתה בקנה אחד עם הקו המסורתי של ההנהגות היהודיות בגלות.

פיטר ברגסון לא "קנה" את זה. הוא סרב להשלים עם השתיקה. הוא האמין שהדרך הנכונה היא לנקוט במדיניות הפוכה, מדיניות של "עשיית רעש", דיניות אקטיבית של יצירת דעת קהל שתלחץ על המימשל לצאת מאדישותו לנושא.

מאמציו של ברגסון לעורר את דעת הקהל וליצור מודעות למתרחש באירופה היו לצנינים בעיני המימסד היהודי שרובו ככולו היה שלם עם גישתו של וייז. הם ראו בברגסון מיטרד, וניסו בכל מאודם להכשיל אותו. עובדת היותו של ברגסון הנציג של האצ"ל לא הוסיפה למעמדו בעיני המימסד היהודי שברובו הזדהה עם עמדת הסוכנות היהודית ("הממשלה שבדרך") והתנגד לציונות הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי.

חדור הכרה בצדקת דרכו וחשיבות המשימה פיטר ברגסון הצליח לגייס קבוצה של "משוגעים לדבר" ובעזרתם הקים את "ועד ההצלה של יהודי אירופה" (Emergency Committee to Save the Jewish People of Europe). הווועד יצא במסע של מודעות ענק בעיתונות בהן הביא לידיעת הציבור הרחב בארה"ב, שככלל היה חסר כל מידע על השואה, את העובדות. הוא הצליח לגייס לרעיון את מיטב כוכבי הוליווד של התקופה, לא רק יהודים – למשל השחקן-זמר הכושי פול רובסון (Paul Robeson). רוב השמות לא אומרים כלום לדור של היום אבל אז הם "נתנו את הטון". ידיד של ברגסון, בן הכט (Ben Hecht), שהיה תסריטאי וסופר הוליוודי ידוע, הכין מופע ראווה ענק בשם "לעולם לא נמות" (We Will Never Die) בו הופיעו בין השאר כוכבים כמו אדוארד ג' רובינסון (Edward G. Robinson). הצגות הבכורה של המופע התקיימו במדיסון סקוור גרדן (Madison Square Garden) בניו יורק ב 9 וב 10 במרץ 1943, וזכו לתהודה עצומה. למעלה ממאה אלף צופים באו לחזות במופע. לרובם ככולם זאת היתה הפעם הראשונה בה הם שמעו על שואת יהודי אירופה. המופע התקיים על רקע תפאורה של לוחות הברית בגובה של 12 מטר, והסתיים בסצינה מרשימה של קריאת קדיש. הצגות נוספות של המופע התקיימו בפילדלפיה, שיקגו, וושינגטון, לוס אנג'לס וערי מפתח אחרות בארה"ב.



 
תמונות מתוך המופע "לעולם לא נמות" שהתקיים במדיסון סקוור גרדן בניו יורק במרץ 1943.


תמונת הסיום של המופע "לעולם לא נמות", קריאת קדיש.

למותר לציין שכל הפעילות הזאת לא נשאה חן בעיני המימסד היהודי הרשמי, והם ניסו למנוע אותה, במיוחד את ההופעה במדיסון סקוור גרדן. היה גם נסיון התערבות של ממשלת בריטניה שהביעה את מורת רוחה מן המופע במכתב רשמי למחלקת המדינה. הם חששו, ובצדק, שזה יקשה עליהם להתנגד ללחצים לשנות את מדיניות הספר הלבן שמנעה את פתיחת שערי הארץ בפני פליטים מהשואה.




שואת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. 
הבית עולה בלהבות, אבל "אין מה לעשות" עד שתסתיים המלחמה.



קבוצת ברגסון אירגנה הרבה הפגנות בערים השונות בארה"ב. ידועה במיוחד הפגנה שהתקיימה ב 6 באוקטובר 1943, כמה ימים לפני יום כיפור, בה נטלו חלק כמה מאות רבנים (רק רבנים אורתודקסים השתתפו בהפגנה. זרמים אחרים ביהדות החליטו במודע לא לשתף פעולה) לפני הבית הלבן, בה הם ניסו להגיש עצומה לנשיא רוזוולט שיעשה מה שהוא אך הוא סרב לקבל אותם. זה היה מעשה חסר תקדים בעת מלחמה.

ברגסון לא הסתפק בפעילות הציבורית הזאת והשקיע גם מאמצי שתדלנות בקונגרס. מאמצי השתדלנות של קבוצת ברגסון נשאו פרי, ובנובמבר 1943 הוגשה הצעת חוק להקים גוף ממשלתי מיוחד שיעסוק בפליטים. מימשל רוזוולט התנגד ליוזמת החקיקה הזאת, אך משהתברר שהקונגרס מתכוון להעביר את החוק למרות התנגדות הנשיא, רוזוולט הכריז על הקמת "מועצה לטיפול בפליטי המלחמה" (War Refugee Board). הגוף הזה הוקם ב 1944, ובמהלך פעולתו, ב 15 חודשי המלחמה האחרונים, הביא להצלתם של כ 200,000 יהודים. פעולותיו של ברגסון הוכיחו שבניגוד לקו הרשמי, אפשר היה לעשות להצלת יהודים, ושהגישה של הימנעות מפעולה אקטיבית היתה מוטעית. אפשר רק לשאול כמה יהודים נוספים היו ניצולים לו המועצה לטיפול בפליטי המלחמה היתה מתחילה לפעול שנה או שנתיים יותר מוקדם.

המימסד היהודי לא שוכח ולא סולח. למרות השגיו של ברגסון שעליהם אין מחלוקת, בעיני היהדות הרשמית הוא נשאר "תכשיט", מטרד פוליטי שלא ראוי להזכירו. עברו כ 14 שנים מיום שמוזיאון השואה נפתח בוושינגטון עד שלחצים ודרישות מההנהלה להקדיש פרק לפעולותיו של ברגסון נשאו פרי. אינני יודע מה המצב בארץ, ואם ביד ושם הוא מוזכר. בעוד שעל שמו של סטיפן וייז יש אודיטוריום באוניברסיטה העברית, לא ניתן למצוא הרבה ישראלים שהשם פיטר ברגסון אומר להם מה שהוא.

אחרי הקמת המדינה, ב 1948, ברגסון שב לארץ ואף נבחר לכנסת הראשונה מטעם תנועת החרות. הוא לא הסתדר עם בגין והתאכזב מהפוליטיקה הישראלית. הוא ירד עם משפחתו לארה"ב שם חי עד יום מותו בשנת 2001.

 

לקריאה נוספת:

http://www.ushmm.org/wlc/article.php?lang=en&ModuleId=10007041

http://www.wymaninstitute.org/education/peterBergson.pdf 

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה