*** המאמר ה-4500 באתר: פנייה לנשיאת ביהמ"ש העליון, מרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***

רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! *** מישאל חשין – קווים לדמותו

*** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! ***

אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן!

בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


בית הדין לעבודה: פסק-דין במצפון רע

שמחה ניר, עו"ר 15.11.2005 08:31
אני ראש קטן, אני

אני ראש קטן, אני


עובד שכיר הגיש לביה"ד לעבודה תביעה נגד מעבידו לשיפויו על הוצאות אשר נגרמו לו כתוצאה מכך ששוטר רשם לו דוח תנועה, כאשר הוא נסע ברכב העבודה, בזמן העבודה ולצרכי העבודה, והוא נאלץ לשכור לעצמו סניגור. העובד זוכה מאשמה, אבל ביה"ד התפתל כדי להגיע לתוצאה הלא-משכנעת, ואגב כך הטיח בתובע בוץ ורפש.



בית הדין לעבודה:

פסק דין במצפון רע

עובד שכיר הגיש לבית הדין לעבודה תביעה נגד מעבידו לשיפויו על הוצאות אשר נגרמו לו כתוצאה מכך ששוטר רשם לו דוח תנועה, כאשר הוא נסע ברכב העבודה, בזמן העבודה ולצרכי העבודה, והוא נאלץ לשכור לעצמו סניגור.

להשלמת התמונה נציין כי העובד זוכה בבית המשפט לתעבורה (אם כי, לדעתו, הוא היה זכאי לשיפויו על ידי המעביד גם אם הורשע, כיוון שלא לביתו עשה הוא, אלא לביתו של המעביד).

המעביד ביקש למחוק את התביעה "מחוסר עילה", דהיינו לפני שאנחנו נכנסים לבירור העובדות – ומתוך הנחה "טנטאטיבית" שהן נכונות – האם לפי הדין מגיע לעובד מה שהוא תובע.

לא הייתה מחלוקת על כך שהזכות לשיפויו של העובד לא נקבעה במפורש, לא בדין ולא בהסכם העבודה, והמחלוקת, לעניין ה"עילה", הייתה על האנלוגיה להוצאות אחרות הנובעות מביצוע העבודה על ידי העובד למען המעביד (כגון דלק, תיקונים), ועל כך שפיתוח דיני העבודה (כפי שבתי הדין לעבודה מתיימרים להיות אמונים עליו, ובכך הם מצדיקים את קיומם כמערכת שיפוטית נפרדת) מחייב, במקרים כאלה, הרחבתה של הזכות לשיפויו של העובד.

בית הדין האזורי לעבודה לא דן באף אחד מראשי-הטענות האלה.

הוא לא אמר שאין להרחיב את העילות, והוא לא אמר שאכן ניתן להרחיב את העילות, "אבל לא במקרה כזה".

הוא גם לא שלל את האנלוגיה שהציע העובד, אלא הציג אותה בצורה מסולפת, כאילו העובד טען שלמעביד היה אינטרס בביצוע העבירה, בעוד שהעובד טען כי למעביד היה אינטרס בביצוע נסיעה.

ובקיצור: כל מה שבית הדין אמר הוא כי בהעדר הוראה בדין, או בהסכם העבודה, אין לעובד עילה. 9 מלים בלבד, אשר אומרות את כל מה שביה"ד היה צריך כדי לומר את מה שהוא אמר, וכבר אמרנו כי לעניינו איכות ההנמקה ומספיקותה לא הגודל הוא הקובע, אבל כדי שפסק הדין ייראה – לערכאת הערעור ולציבור כולו – כפסק דין "מפורט ומנומק" הוא לא בחל בהנמקת ישרא-בלוף אשר משתרעת על פני כ-2000 (אלפיים!) מלים של "מים", כי אם הוא, בית הדין, היה מתכבד ודן בשאלות אשר באמת היו במחלוקת, הוא היה משאיר הרבה מאוד "בשר" לשלב הערעור, ולדיון הציבורי שבעקבותיו.

אבל פסק הדין לא היה רק "מים", אלא ממש בוץ ורפש. התזת בוץ והטחת-רפש בעובד על כי תביעתו "לוקה בחוסר תום לב בוטה (מה זה חוסר תום-לב "בוטה"?! – ש' נ'), תוך שימוש ציני בהליך המשפטי למטרות שלא נועד להן", כאשר מאז רצח יצחק רבין נעשה יותר ויותר שימוש ציני בביטוי "שימוש ציני", וכל דיעה שאתה חולק עליה היא "ניצול ציני" של משהו, או "שימוש ציני" במשהו, וכל זאת בלי שביה"ד הסביר מדוע הגשת תביעה כספית לשיפוי כספי הינה שימוש ... בהליך המשפטי "למטרות שלא נועד להן".

לאילו מטרות נועד ההליך? למטרות פוליטיות? להרגיז את המעביד? לתרגל טיעון בפני בית המשפט?!

פסק-הדין כאן, בהמשך, עם הערות באדום המושתלות בגוף הטקסט, ומדברות בעד עצמן. הערות אלה הוגשו גם במסגרת הליכי הערעור לבית הדין הארצי לעבודה, ועל כך בהזדמנות אחרת, אבל כבר עסקנו בספיחים של הפרשה, על עצמאותם של בתיה"ד לעבודה.

אנטומיה של פסק-דין במצפון רע:

 

 

בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה - חיפה

דמ 000560/04

 

בפני:

כב' השופט מיכאל שפיצר

 

03/03/2005

 

נציג עובדים: טוביה ורדימון

נציג מעבידים: יוסף הלפרין

 

בעניין:

( ... )

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

שמחה ניר

התובע

 

נ  ג  ד

 

 

הרשות לפיתוח אמצעי לחימה רפאל

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

דודיוק דן

הנתבעת

 

פסק דין (עם הערות-ביקורת שאינן במקור, באדום)

 

1.         התובע, מר ( ... ) הוא גימלאי של רפא"ל - הרשות לפיתוח אמצעי לחימה בע"מ, ועילת תביעתו מקורה בארוע מיום 19.2.2001.

לדבריו, ביום זה, "בהיותו בנסיעה במסגרת תפקידו, נעצר התובע ע"י שוטר, וזה רשם לו דו"ח תנועה, אשר מאוחר יותר הוגש ככתב אישום לבית המשפט לתעבורה, חיפה (תיק ת/ 011196/01)".

2.         התובע לדבריו נאלץ לשכור סניגור, ובסופו של דבר משהתגלה כתב האישום כחסר שחר, "והמדינה נאלצה למשוך אותו חזרה עוד לפני שהעלתה את השוטר להעיד".

3.         לטענת התובע "בהיותו עובד של הנתבעת, והארוע היה במהלך עבודתו בשרות הנתבעת, חייבת היא לשאת בכל ההוצאות אשר נגרמות לו במהלך עבודתו, ותוך כדי עבודתו ולמען עבודתו", ולכן, דורש הוא את הסכומים הבאים:-

            א)         שכרו הראוי של הסניגור                         -.5,000            ש"ח +מע"מ

            ב)         עוגמת נפש שנגרמה לתובע

            מהצורך לנהל ויכוחים

עם הנתבעת                                         -.10,000ש"ח

ג)         הוצאות נוספות לרבות

            בזבוז זמן                                              -.2,000 ש"ח

                                                                        ========

ד)         סה"כ                                                    -.17,000 ש"ח

4.         הנתבעת הגישה כתב הגנה ועימו בקשה למחיקת התביעה על הסף (בשא 470/04).

5.         הבקשה מוצבת על שלושה אדנים:-

            א)         העדר עילה.

ב)         היות התביעה קנטרנית וטורדנית.

ג)         הוראת סע' 252(א) לחוק העונשין האוסרת תשלום קנס ע"י מעביד תחת עובדו.

6.         משלא התקבלה תגובת התובע לבקשה למחיקה על הסף - ניתן ביום 20.6.2004  פסק דין המוחק את התביעה.

7.         ואולם, למעלה מהדרוש - לא הסתפקנו במחיקת התביעה בהעדר תגובה, אלא הוספנו בפסק הדין למעלה מהדרוש גם דברים לגופם כדלקמן:-

”6.         אכן המבקש לא השכיל בכתב התביעה להצביע על עילה משפטית כלשהי שיש לו כלפי הנתבעת, וגם אם עבר עבירת תנועה במהלך תקופת עבודתו, וגם אם הנסיעה היתה במסגרת עבודתו, הרי שאין בכך כדי להטיל עליה חבות לכסות עבירה פלילית שנעברה על ידיו, גם אם בדיעבד זוכה ממנה.

  7.         ברור, אם כן, שאין מדובר בתביעה שעילתה ביחסי עובד-מעביד, כמצוות סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, ומכאן שלבית דין זה כלל לא קמה סמכות לדון בתביעה".

            לפנים משורת הדין, ובהיות התובע גימלאי, לא חוייב התובע בהוצאות הגם שראוי היה לעשות כן.

הערות:

·        האם מתכוון כב' ביה"ד לומר רמזנו לו, הזהרנו אותו, ועכשיו אין לו להלין אלא על עצמו, על כך שאנחנו פוסקים לו "הוצאות לדוגמא"?

·        האם בכלל הוגן להזכיר נימוקים אשר ניתנו בפסק-דין אשר ניתן בלי שהיה לבעל-דין יומו, כעילה-לחומרא, או בכלל?!

8.         אלא שהתובע סבור היה שיש למצות את ההליך המשפטי עד תום, ולכן הגיש את בקשתו לביטול פסק הדין, ובדיון ביום 9.1.2005 הסכימה ב"כ הנתבעת לביטול פסק הדין, תוך שהיא מעלה דרישה לחיובו בהוצאות.

הערות:

·        האם ה"סברה" שיש למצות את ההליך המשפטי (קרי את זכויותיו של התובע ליומו בבית הדין) היא "משהו גס"?

·        ומדוע שלא תחוייב הנתבעת בהוצאות על אשר "חטפה" פסק-דין שלא-כדין, דבר אשר אילץ את התובע לנהל הליכי-ביטול נפרדים?

על יסוד אלו פסק הדין בוטל, תוך שעומדות לבירור טענות הסף של עילה וסמכות שלגביהם הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

9.         ראוי לצטט קטעים נרחבים מסיכומיו של ב"כ התובע, המחזיקים 6 עמודים הן כדי להצביע על הלוך מחשבתו בתובענה זו, והן כדי להסביר מדוע החלטנו במקרה שבפנינו להשית עליו הוצאות לדוגמא:-

”2.         ייאמר מיד: לא צריכה להרתיע אותנו העובדה שאין חוק מפורש המסדיר את כיסויין ע"י המעביד של הוצאותיו המשפטיות של העובד בקשר עם פעולות שביצע העובד במהלך עבודתו, ולמען עבודתו. כפי שנראה בהמשך, צריכה להיות הוראת חוק הפוטרת מעביד מהוצאות כאלה ולשיטתה של הנתבעת אף אוסרת עליו לשאת בהן ולא הוראת חוק המחייבת אותו בהן.

  3.         מערכת בתי הדין לעבודה קמה במיוחד כדי להרחיב את דיני העבודה, לא רק על ידי פרשנות, אלא גם על ידי יצירת יש מאין, כל עוד אין הדבר עומד בסתירה לחוק.

  4.         טול מבתי הדין לעבודה את היצירתיות הזאת, את החדשנות הזאת, ושללת את עצם קיומם העצמאי, ואת זכותם להמשיך ולהתקיים כמערכת נפרדת.

5.                   עם או בלי קשר לעצמאותו של ביה"ד לעבודה, כלי חשוב ביותר בקביעת יחסיהם ההסכמיים של העובד והמעביד הוא מבחן "עובר - האורח הטרדן" (או "הטרדן המתערב") הישן והטוב.

  9.         כאשר עובד נוסע ברכבו של המעביד, לצרכי העבודה - האם המעביד יכול לומר לו "הדלק על חשבונך"? לא, כי זה חלק מההוצאות הנובעות מהנסיעה.

10.              כאשר עובד נוסע לצרכי העבודה למרחק רב, יש גבול ל"תיקח סנדביצ'ים מהבית, ממילא היית אוכל גם אם לא היית נוסע" זה טוב, אולי, לחצי יום, אבל אם יש צורך להיכנס למסעדה, זה דבר שאדם מצוי לא עושה בחיי היום יום.

  11.      או, למשל, הוצאות לינה: זה לא סביר שהעובד יצטרך לקחת עימו שק שינה, ולישון במושב האחורי של הרכב, או תחת כיפת השמיים".

הערות:

·        וזה מעורר כמה שאלות:

א.        מדוע השמיט ביה"ד מה"קטעים הנרחבים" דווקא את הסעיפים 6 עד 8 לסיכומי התובע, אשר מהווים את לב-ליבה של עילת-התביעה, ואשר זה לשונם:

6.      בהעדר הסכמה פרט לשכרו של העובד, זה חייב למעבידו רק את העבודה, והמעביד חייב לעובד את שכרו.

7.      כל השאר – לטוב ולרע – על המעביד: אם הוא מרוויח – זה שלו; מפסיד – גם כן שלו.

8.      כל השאר – לרבות הוצאות הייצור של ההכנסה.

ב.         ומדוע ביה"ד משאיר, "תלויים באוויר" גם את הקטעים ה"נרחבים" האלה מבלי לדון גם בהם, כך שהקורא מקבל מהם את הרושם שאין בהם ממש.

ג.          ומה יש במובאות האלה אשר מצדיק הוצאות-לדוגמה בלי להצביע על שום דבר אשר בהם, שמצדיק זאת?!

10.       מכאן מתחיל התובע להתקרב לענייננו:-

”13.      נעבור לייעוץ עדיין לא משפטי: נניח שהעובד זקוק לייעוץ מקצועי באשר להפעלת ציוד וכו'. האם יכול המעביד לומר לו כי יממן את הייעוץ מכיסו? לא.

  14.      ובאשר לייעוץ משפטי: נניח שהעובד זקוק לייעוץ משפטי, באשר לחוקיותה של פעולה שהוא נדרש לבצע. האם יכול המעביד להגיד לעובד זו הבעייה שלך? לא, זאת הבעיה של המעביד, כי הוא "בעל הבית", הוא הנהנה מהרווחים אשר ינבעו מהפעולה, ואין שום סיבה שהעובד יצטרך "להביא מהבית" את הייעוץ הזה.

נניח שחיילים בצה"ל נדרשים לבצע פקודה אשר לגביה יש להם ספקות אם היא אכן פקודה חוקית, או "בלתי חוקית בעליל", והם פונים אל שלטונות הצבא, כדי שאלה יעמידו להם ייעוץ משפטי.

היעלה על הדעת כי הצבא יגיד להם לכו וחפשו לכם, על חשבונכם ייעוץ משפטי?

ומה ההבדל בין מעביד שהוא הצבא לבין מעביד "רגיל"? אין הבדל!

16.         ונחזור ל"אזרחות": נניח שמוגשת תובענה אזרחית נגד העובד על פעולה שעשה בשליחות המעביד, ונגד המעביד על אחריותו השילוחית. היעלה על הדעת שהמעביד ידאג רק לעצמו?"

הערות:

·        וגם זה מעורר שאלות דומות:

א.        מה זה "מתחיל התובע להתקרב לענייננו"? האם הכוונה היא שעד לאותה הנקודה התובע בכלל לא דיבר לעניין, ומכאן הוא רק "מתחיל" לדבר לעניין? האם מן הראוי להעליב כך?

ב.         מדוע המשיך והשמיט ביה"ד מה"קטעים הנרחבים" גם את סעיף 15 לסיכומי התובע, אשר זה לשונו:

15.  ומה אם הייעוץ כשל, או שבנסיבות המקרה לא ניתן היה לקבל ייעוץ בזמן-אמת, והחייל הועמד לדין על ביצועה של הפקודה, אשר, לטענת הפרקליטות הצבאית, הייתה "בלתי חוקית בעליל"? היעלה על הדעת שהצבא יפקיר את חייליו, איש לנפשו, אחרי שהם עשו כאשר נצטוו לעשות, ויגיד להם לכו וחפשו לכם סניגור על חשבונכם?

ג.          ומדוע ביה"ש לא השאיר בקטעים ה"נרחבים" מקום אפילו לציטוט חלקי של הסעיפים 17 ואילך, ועד הסוף?

·        התשובה ברורה מאליה: התייחסות לסעיפים האלה הייתה מחייבת תוצאה הפוכה לזו שביה"ד היה "נעול" עליה!

11.       ומכאן המסקנה המתחייבת לדעת התובע:-

"וכיוון שכך הוא, גם אין הבדל בין הגנה/ייעוץ משפטיים במשפט פלילי "רגיל" לבין הגנה/ייעוץ משפטיים בתחום התעבורה. מן הראוי לציין כי גם בענייני תעבורה יכול להתעורר הצורך בייעוץ מוקדם לפעולה ("האם מותר לי להחנות את הרכב על המדרכה לחמש דקות לצורך טעינה ופריקה?"; מה זה "מדרכה?" וכו').

12.       טעם נוסף בו נתלה התובע כמצדיק את חיובה של הנתבעת במקרה שבפנינו לשלם לו את הוצאותיו המשפטיות, היא כי "המעביד לרוב נהנה מהעבירה, גם אם הוא לא יזם אותה, וגם אם הוא לא הירשה אותה ולא אישרר אותה" (סע' 19 לסיכומים).

הערות:

·        אכן, זה נשמע נורא, כאשר מצטטים את הדברים, ושמים בסופם נקודה (או אפילו סימן קריאה), ומשאירים לקורא להישאר המום, במקום לשים פסיק, ולדון במשמעות הדברים, ונפקותם.

·        טול, למשל, עבירה של עומס-יתר, אשר להלן (בהקשר לסעיף 12 לפסה"ד) עוד נוסיף ונעמוד עליה בפירוט יתר: למעביד אכן יש אינטרס להעמיס על המשאיות שלו כמה שיותר, כי כך הוא מרוויח יותר, והדרך היחידה שלו להתנער מחובתו לעמוד לימין הנהגים שלו היא רק על ידי איסור מפורש.

·        אבל אם המעביד עוצם את עיניו מראות את העבירה, כי כך כדאי לו יותר, זאת גם הבעייה שלו.

·        המצב בו המעביד נהנה מהעבירה אינו דבר הלקוח מתיאטרון-האבסורד (כפי שפסה"ד מנסה ליצור את הרושם) אלא דבר של יום-ביומו, במיוחד בשוק מוכה-אבטלה, בה עובד אשר מסרב למלא את מצוות אדוניו עשוי למצוא עצמו מפוטר.

·        כמובן שבמישור הפלילי אין "גלגול אחריות" (בכפוף לאמור בפיסקה הבאה, אשר, במקרה דנן, פועל, לשיטתה של הנתבעת, דווקא לטובת התובע), אבל זה מכוח הוראת-חוק מפורשת, ואילו במישור האזרחי – שאני, כי הדברים נעשים כחלק אינטגראלי מעבודתו של העובד, ולמען מעבידו, ואין המעביד יכול לומר לעובדו "עניינך הפרטי הוא זה.

·        ואם אנחנו כבר נכנסים לעניין הזה, איך אפשר שלא להתייחס גם לסע' 69ג' לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א 1961, אשר זה לשונו:

69ג. סייג לתשלום קנס שהוטל על הזולת

הוראות סעיף 252א לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לא יחולו על תאגיד או על מעביד בשל תשלום קנס על עבירת תעבורה, אלא אם כן היא עבירה לפי סעיפים 64 עד 67 או שהיא עבירה הנכללת בתוספת הראשונה או התוספת השניה.

דבר המלמדנו כי ברוב עבירות התעבורה (כולל העבירה בה הואשם, וממנה זוכה התובע) התיר המחוקק למעביד לשלם את הקנס תחת עובדו, ובכך, למעשה, הכיר הוא שעבירות התעבורה המצויות הינן חלק משיגרת-הנהיגה, מנת-חלקם של הבריות כולם, לרבות הנורמטיביים ביותר אשר בהם.

13.       בהתייחסו לטענה כי כתב התביעה צריך לגלות עילה, משיב התובע בסיכומיו כי "לא העובד הוא אשר צריך לגלות את העילה לחיוב המעביד, אלא שהמעביד הוא זה אשר צריך לגלות עילת פטור".

14.       באשר לטענה כי חל איסור מכח חוק העונשין שמעביד ישא בקנס שהוטל על עובדו - מאבחן ב"כ התובע ובנקודה זו בצדק את ההבדל שבין תשלום קנס, להשתתפות בהוצאות משפטיות, וכלשונו:-

"לסע' 252(א)(א) לחוק העונשין (סע' 8 לכתב ההגנה) אין שום קשר  לענייננו, משום שהוא מדבר על קנס, והתובע אינו מבקש כי הנתבעת תשלם במקומו קנס כלשהו.

הוצאות ההגנה של התובע אינן "תוצאת ביצוע העבירה (כטענת התובע), אלא תוצאה של מחשבותיו של השוטר, וכאשר מעביד שולח את עובדו לדרך, הוא צריך להביא בחשבון שבדרך נמצאים שוטרים אשר תפקידם הוא לחשוב, בדיוק כשם שבדרך ישנם גורמים נוספים אשר המיפגש ביניהם לבין העובד עלול לעלות בכסף".

הערות:

·        אבל, כאמור כבר לעיל, אם, בכל זאת, אנחנו כבר נכנסים לעניין הזה, איך אפשר שלא להתייחס גם לסע' 69ג' לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א 1961, אשר זה לשונו:

69ג. סייג לתשלום קנס שהוטל על הזולת

הוראות סעיף 252א לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לא יחולו על תאגיד או על מעביד בשל תשלום קנס על עבירת תעבורה, אלא אם כן היא עבירה לפי סעיפים 64 עד 67 או שהיא עבירה הנכללת בתוספת הראשונה או התוספת השניה.

דבר המלמדנו כי ברוב עבירות התעבורה (כולל העבירה בה הואשם, וממנה זוכה התובע) התיר המחוקק למעביד לשלם את הקנס תחת עובדו, ובכך, למעשה, הכיר הוא שעבירות התעבורה המצויות הינן חלק משיגרת-הנהיגה, מנת-חלקם של הבריות כולם, לרבות הנורמטיביים ביותר אשר בהם.

15.       הנתבעת בסיכומיה חוזרת בסיכומיה בתמצית על טענותיה שבבקשה.

הכרעה:

16.       סע' 24(א)(1) לחוק בתי הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, קובע את סמכותו העניינית של בית הדין:-

”לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון-

(1)       בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש);"

17.       לאמור - שתי תנאים צריכים להתקיים והם:-

            א)         קיום יחסי עובד ומעביד

ב)         העילה

(ראו דב"ע מב/ 14-3 מישאל שחם נ' חב' קו צינור הנפט אילת-אשקלון בע"מ, פד"ע י"ג, 309).

התובע שבפנינו מקיים רק את התנאי הראשון, ואילו תביעתו אינה מגלה שמץ של עילת תביעה, וגם המבחנים המחמירים שנקבעו בפסיקה ביחס לסילוקה של תביעה על הסף, אינם עומדים במקרה זה לימינו.

18.      התובע, שמודע לחוסר תוחלתה של התביעה, מנסה להרחיב את תחומי עיסוקיו של בית דין זה לא רק לפרשנות – אלא גם ליצירת "יש מאין".

הערות:

·        השאלה הראשונה היא: על מה ולמה ההשתלחות הזאת?

·        האם כל תביעה שעתידה להתגלות (אפילו בדין) כחסרת-עילה היא גם "חסרת תוחלת", או שזה רק "שחקן חיזוק אוטומטי" לפסק-דין אשר נימוקיו לא לגמרי משכנעים (לשון-המעטה זהירה)?

·        ומאיכן אנו יודעים כי התובע היה "מודע" ל"חוסר התוחלת"? אולי הוא ויועצו המשפטי סתם טיפשים, אשר, בבורותם כי רבה היא, טחו עיניהם מראות את אותו "חוסר תוחלת"?

·        ולמה לומר "התובע, שמודע לחוסר תוחלתה של התביעה, מנסה ..." במקום לומר כי "התובע, שהיה ער לקושי הניצב בפניו, בהעדר תקדים התומך בטענותיו"? איפה, איפה הם הימים בהם היו השופטים פותחים ב"טען לפנינו בכשרון רב", לפני שהיו מנחיתים עליך את המכה?!

האמנם "הם לא ישובו, לא, לא!"?!

·        "מנסה להרחיב את תחומי עיסוקיו של בית דין זה לא רק לפרשנות – אלא גם ליצירת 'יש מאין'": עם כל הכבוד, איש לא ניסה להרחיב את "תחום עיסוקיו" של בית הדין, כי "תחום עיסוקיו" של בית הדין הוא משפט העבודה, וכלי הפרשנות, המצמצמים והמרחיבים, הם חלק מארגז-הכלים של כל גוף שיפוטי.

·        וגם מושגים כגון "פרשנות תכליתית" או "חקיקה שיפוטית" אינם המצאה של התובע או פרקליטו בתיק זה.

טול, למשל, את סע' 21 לחוק זכות יוצרים, 1911, אשר זה לשונו:

21. הוראות לענין צילומים

התקופה שתהא קיימת בה זכות-יוצרים בצילומים היא חמישים שנה מעת עשיית הנגטיבה שממנה נתקבל הצילום במישרין או בעקיפין, והאיש שהיה בעל הנגטיבה בעת עשייתה יהא דינו כמחבר היצירה ...

אכן, יכולותיו הטכנולוגיות של האדם לא התקדמו הרבה ב-94 השנים מאז חקיקתו של החוק הזה, אבל חלק מהקידמה הטכנולוגית המעטה התבטא בהמצאתו של סרט-הצילום ה"פוזיטיבי".

ומה יעשה בית המשפט כאשר המחוקק מפגר אחרי הקידמה הטכנולוגית? אין לו ברירה, אלא להיזקק לכל הכלים הפרשניים הידועים, ואם אין בהם די – גם החקיקה השיפוטית אינה "משהו גס".

אין, ולא יכול להיות, כל ספק: היום, במשפט על זכויות יוצרים בצילום אשר מקורו בצילום על סרט "פוזיטיבי", בית המשפט קבוע יקבע כי לעניין סע' 21 הנ"ל המונח "נגטיבה" כולל גם את ה"פוזיטיבה".

אכן, זו תוצאה משונה. אכן, זו תוצאה בלתי מתקבלת על דעתו של הבלשן, או על דעתו של המתימטיקאי, אבל המשפטן פועל במגרש המשפטי, ובמגרש הזה אין מנוס, לפעמים, מכל מיני תוצאות הנראות "משונות" בעיני הזר.

ומכל מקום: הקביעה כי המונח "נגטיבה" כולל גם את ה"פוזיטיבה" אינה "הרחבת תחום עיסוקיו" של בית המשפט, אלא לב-ליבו של התחום הזה.

·        הנה מה שאמר, בימים אלה ממש, כב' נשיא ביהמ"ש העליון, אהרן ברק, בטקס הפרידה מחברו, השופט יעקב טירקל, בהביאו מדבריו של זה האחרון:

השופט טירקל הוא שופט הומניסט. ברשימה מפרי עטו "הרהורים על הומניזם ועל דמותו של המשפטן" (הפרקליט מא 458). הוא העמיד את החינוך להומניזם כבסיס לכל חינוך, בוודאי חינוך למשפט. הוא מדגיש את –

"החשיבות העצומה שיש לחינוך הומניסטי בעיצוב דמותו של המשפטן כמי שמכונה 'איש תרבות', אדם בעל ערכים, אדם חושב. מי שעתיד לשאת את דגלן של אידיאות חברתיות ומי שעתיד לעסוק בגיבושן – ואולי אף ביצירתן – של נורמות חדשות ושל השקפות עולם שאינן רק בתחומו של המשפט הצרוף אלא אף בתחומים החדשים שבהם הוא משיק – ואם תרצו, נושק – למדע, לרפואה, למוסר, להלכה ולפילוסופיה" (עמ' 459) (ההדגשות לא במקור).

·        הנה כי כן, תפקידו של המשפטן הוא גם בגיבושן וביצירתן של "נורמות חדשות", לפחות במקום בו המחוקק לא אמר את דברו.

·        ועל כך אמרינן זר לא יבין זאת, אבל כאשר המחוקק לא משכיל ליתן "פתרון בצפר" לכל סיטואציה (אף לא בדרך של "הסדר שלילי"), בית המשפט חייב לעשות את המלאכה במקומו.

וכדבריו – אם יטלו מבתי הדין את היצירתיות והחדשנות "שוללת את עצם קיומם העצמאי ואת זכותם להמשיך ולהתקיים כמערכת נפרדת".

הערות:

·        אכן, מובאה כמעט-מדוייקת מסיכומי התובע, אבל, לשם הדיוק נביא את הדברים כפי שנכתבו:

טול מבתי הדין לעבודה את היצירתיות הזאת, את החדשנות הזאת, ושללת את עצם קיומם העצמאי, ואת זכותם להמשיך ולהתקיים כמערכת נפרדת.

·        והשאלה היא מדוע ולמה שם בית הדין נקודה בסוף המובאה, במקום שישים פסיק, ויגיד את דעתו על כך.

·        התשובה היא שהוא לא יכול היה לחלוק על הדברים, משום שזו עמדתם מימים-ימימה של המצדדים בקיומה הנפרד והעצמאי של מערכת בתי הדין לעבודה, ולמה ייצא ויכרות את הענף עליו הוא יושב?

·        ואם לא די לנו במה שכל יודעין, ואף מתגדרין בו, באה לנו עכשיו הוועדה לבדיקת בתי הדין לעבודה, הקרוייה גם ועדת זמיר, אשר חלקים מסיכומי ישיבותיה, בישיבות מס' 4, 8 ו-14, מובאים כאן, יחד עם האילנות הגבוהים עליהם מסתמכים סיכומי  הישיבות, ככל שאלה אכן פורטו (הוועדה לא ניהלה פרוטוקולים של ממש, אלא רק "סיכומי ישיבות, ואלה מופיעים באתר האינטרנט של מערכת המשפט, ולקוחים משם):

ישיבה 4

דעות שהושמעו במסגרת דיון בהיבטים והשלכות אפשריות של שילוב בתי הדין לעבודה במערכת בתי המשפט:

ההשלכות על תחומי הביטחון הסוציאלי ומעמדם של בעלי דין בלתי מיוצגים - מתעורר חשש כי שילובם של בתי הדין לעבודה במערכת בתי המשפט הכלליים עשוי לפגוע, בסופו של יום, ב"אזרח הקטן". לשופטים בבית הדין לעבודה יש רקע בתחום העבודה. יש להם היכרות עם הבעיה שהאזרח מציג בפניהם, והם מפגינים רגישות ואנושיות, וביתר שאת כאשר בעל דין איננו מיוצג. הפנים האנושיות של המערכת הזו עוברות כחוט השני מראשי המערכת של בתי הדין לעבודה ועד למזכירות של בית הדין.  מערכת בתי המשפט הכלליים היא שונה לחלוטין בתחום זה, החשש הוא שהמעבר ישנה את פניה הידידותיות של מערכת בתי הדין לעבודה, שתהיינה לו השלכות שליליות על תחומי הביטחון הסוציאלי, ושהוא אף יפגע בסיכוייהם של ה"בלתי מיוצגים" לקבל את יומם בבתי המשפט, באופן שהם זוכים לו כיום בבית הדין לעבודה.

ישיבה 8

עמדת מערכת בתי הדין לעבודה כפי שהובאה בפני הוועדה על-ידי נשיא בית הדין לעבודה, השופט סטיב אדלר והשופטת נילי ארד, כעמדה משלימה  לנייר העמדה שהוגש לוועדה  -

 א.        חיסול מערכת בית הדין לעבודה יביא לפגיעה קשה בזכויות החברתיות, לרבות פגיעה במשפט העבודה, משפט הביטחון הסוציאלי וההגנה נגד אפליה. השאלה העומדת על הפרק אינה קיומו של בית הדין, כי אם עתידו של משפט העבודה. משפט העבודה בישראל מאמץ, ככלל, את השיטה האירופאית המכירה ברצפת זכויות לעובדים ובנגישות לבית המשפט, וזאת בניגוד לשיטה האמריקאית המאופיינת במיעוט זכויות לעובדים, בהעדר גישה לבית המשפט ולפיכך באי קיומו של בית דין לענייני עבודה. מגמת האוצר חותרת לאימוץ השיטה האמריקאית.

ב.         הטמעת מערכת בתי הדין לעבודה במערכת הכללית והטלת האחריות להמשך קיומו של משפט העבודה על נשיאי בית המשפט המחוזי והשלום תפגע במעמדו, חשיבותו והמשך      התפתחותו של משפט העבודה. כמו כן, תפגע ההטמעה בגישה הידידותית ובנגישות הגבוהה המאפיינת את בית הדין לעבודה, ובמומחיות של שופטיו.

ג.          בית הדין לעבודה עמד במטרות שלשמן הוקם בהן פיתוח משפט העבודה והביטחון הסוציאלי, פיתוח מומחיות גבוהה של שופטיו, הבטחת הנגישות של עובדים, מעסיקים ומקבלי קיצבאות, "שפיטה במקום שביתה" כפי שהוכח רק לאחרונה, ושמירה על ההקשר התעשייתי בעזרת מומחיות השופטים ונציגי הציבור. כמו כן בשנים האחרונות ניכר תהליך של התייעלות בבית הדין ושיפור שיתוף הפעולה עם הנהלת בתי המשפט.

ישיבה 14

עמדת נציגות שופטי בית הדין לעבודה כפי שהובאה בפני הוועדה באמצעות נציגיה -

(א)       שופטי בית הדין לעבודה מברכים, ככלל, על בדיקת תפקוד המערכת. לעניין זה יצוין כי ועדת אליאסוף ערכה לא מכבר בדיקה מקיפה של היבטים שונים בתפקוד בית הדין והעבירה המלצותיה לנשיא בית הדין הארצי. נציגות השופטים מאמצת את המלצות ועדת אליאסוף, ומציעה לפעול ליישומן.            

(ב)       לעניין שילוב בית הדין לעבודה במערכת בתי המשפט הכלליים.  יש חשיבות ניכרת בקיומם של בתי הדין האזוריים כמערכת מומחית עצמאית, הכפופה לביקורת השיפוטית של בית הדין הארצי. השלכות הפסיקה בתחום דיני העבודה הינן רחבות, לרבות בסכסוך היחיד. שילוב, תוך קביעת ערכאת ביקורת שאינה מומחית, יביא לחוסר אחידות וחוסר ודאות בפסיקה בתחום דיני העבודה.

אחד הקשיים המרכזיים שנציגות השופטים רואה בשילוב הוא בהיבט המינהלי. נשיא בית הדין הארצי מנהל את בית הדין במכלול היבטים, לרבות קביעת סדרי עדיפויות, מתן הכוונה מקצועית, קידום פרוייקטים וטיפול בקשיים של בית הדין. שילוב בתי הדין לעבודה במערכת בתי המשפט הכלליים, תוך הכפפתם לנשיאי בית המשפט השלום, יביא, מטבע הדברים, לדחיקתם ולדחיקתו של משפט העבודה לקרן זווית במסגרת סדרי העדיפות הכלליים של נשיא בית משפט שלום.

            מערכת בתי המשפט הכללית מתנהלת באופן שונה לחלוטין ממערכת בתי הדין לעבודה, כפועל יוצא מייחודיות משפט העבודה. קשה לראות את בתי משפט השלום מקיימים דיונים עם פרוצדורות מקלות בדומה לבית הדין לעבודה, מלווים סכסוכים בלא הכרעה, ומייצרים אווירה ידידותית ונוחה למתדיינים הרבים הלא מיוצגים. מדובר במנטליות שיפוטית שונה בתכלית, הנגזרת מהמטריה.
מעבר לכל יש לבחון את בית הדין, לעניין הצורך בשינוי מבני, במבחן התוצאה. דומה שאין חולק על הפיתוח המפואר של משפט העבודה, מאז הקמתו של בית הדין. בית הדין נחשב בזירה הבינלאומית כבית דין לעבודה מהמפותחים והמעניינים ביותר, ופסיקתו מוכרת ומוערכת במשפט הבינלאומי.

צויין כי בית הדין לעבודה משולב במערכת במידה הראויה, המערכת מיישמת את כלל הרפורמות המונהגות במערכת בתי המשפט הכלליים, שופטי בית הדין לוקחים חלק בהשתלמויות שמיועדות לכלל המערכת השיפוטית, ושיתוף הפעולה עם הנהלת בתי המשפט פורה.

שופטי בתי הדין האזוריים רואים בהטמעתם במערכת בתי משפט השלום פגיעה משמעותית במעמדם שכן בתי הדין האזוריים לעבודה הוקמו מלכתחילה כמערכת מקבילה לבתי משפט מחוזיים, והדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בכישורים הנדרשים לתפקיד שופט בית דין אזורי המקבילים לאלה של שופט מחוזי.  

צויין כי נציגות השופטים אינה רואה כל רבותא, לרבות בהיבט התקציבי, ברעיונות המדברים על שילוב בית הדין במערכת בתי משפט השלום, תוך שמירה על כל מאפייניה הייחודיים של מערכת בתי הדין לעבודה.  

(ג)        הטענות לגבי ניוון מקצועי, והעדר ניוד בתוך מערכת בתי הדין לעבודה אינן עומדות במבחן המציאות. ראשית יש לזכור ששופט בית הדין לעבודה בחר אפריורית לעסוק בתחום זה, שנית קיימת מגמה הולכת וגוברת של עו"ד מובילים בתחום, המגישים מועמדות לשיפוט. הדרישה להתמחות בבתי הדין הולכת וגדלה, ורבים מהמתמחים ממשיכים לעסוק בתחום. 

(ד)        לעניין הטענות לגבי העדר יעילות של מערכת בתי הדין לעבודה- שופטי בית משפט השלום אינם יכולים לשמש קריטריון להשוואה לצורך בדיקת היעילות והתפוקות של שופטי בית הדין. בית הדין האזורי אינו מוגבל בסכומים. חלק מהתיקים דומים לתיקי בית משפט שלום, אך חלק נכבד מהם מקביל לתיקים המוגשים לבית משפט מחוזי, בהם תובענות ייצוגיות, בוררות, הטרדה מינית וכיוצא באלה.                        

הוער כי בנתוני האוצר בהקשר זה אין אחידות במדדים, והקריטריונים לפיהם נערכות הסטטיסטיקות לא ברורים. אכן היו פיגורים בבית הדין לעבודה, והם טופלו ביד קשה, הדו"חות המצויים בידינו ובידי הנהלת בתי המשפט מעידים על שיפור ניכר ומתמשך בהיבט זה.

(ה)         לעניין הביקורת השיפוטית על החלטות בית הדין הארצי לעבודה – נציגות שופטי בית הדין לעבודה סבורה כי יש להשאיר את המצב על כנו. הדבר מבטיח את מימד הסופיות, החשוב לאין ערוך בסכסוכים קיבוציים, ואת המהירות והיעילות הדרושות בהכרעה בסכסוכי עבודה קיבוציים. מעבר להליך של בקשת רשות ערעור יגדיל את היקף ההתערבות וישנה את מבחן ההתערבות המצמצם שנקבע בבג"צ חטיב (בג"צ 525/84 נביל חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673). התוצאה של מעבר כזה היא, שהלכה למעשה, ובניגוד לקביעת המחוקק, שהטיל על בית הדין הארצי את המשימה של פיתוח משפט העבודה, הערכאה הפוסקת בדיני עבודה תהיה בית המשפט העליון, שכן בתיקים הגדולים והמשמעותיים סביר כי תוגש בקשת רשות ערעור, וזאת בהבדל ממיעוט הבג"צים המוגשים כיום, שרובם המכריע נדחה.

יש הבדל מהותי באמות המידה שמפעיל בית המשפט לעניין ההתערבות בין בר"ע לבג"צ.  בבג"צ רמת"א (בג"צ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ, דינים עליון, סח, 31) קבע  בית המשפט העליון כי, לעניין ההתערבות, יש לתת משקל לעובדה שמדובר בבית משפט מומחה. המשמעות של מעבר לבר"ע היא כי בהליך שלישי יכול שופט, שאינו מומחה, להפוך החלטה של שבעה שופטים מומחים בדיני עבודה.  

(ז)        לעניין סמכויות בית הדין לעבודה שאינן במובהק מעולם העבודה, דוגמת הסמכויות בתחום הנזיקין והביטחון הסוציאלי – נציגות השופטים סבורה כי ככל שההיבטים הניזקיים קשורים בעולם העבודה, לדוגמא לעניין נזקי שביתה, הרי שמקומם הטבעי הוא בית הדין לעבודה. הסמכויות בתחום הביטחון הסוציאלי הופכות את בית הדין לבית דין סוציאלי חברתי, ונראה שסמכויות אלו הוענקו לבית הדין על-ידי המחוקק בהיותו מתאים יותר באופיו לעסוק בתחומים אלה, ביחס לבית משפט במערכת הכללית.

·        אמור מעתה: ההשקפה אותה הביע ב"כ התובע אינה פרי דמיונו (הבריא או החולה), אלא, בין השאר, עמדתם הרשמית נשיא ושופטי ביה"ד הארצי לעבודה, ושל השופטים בבתי הדין לעבודה בכללותם.

19.      גם הדוגמאות אותן מביא התובע מצביעות על הטעות אליה נתפס, שכן יש להבחין בין הוצאות הנגרמות לצורך העבודה, לאלו המתרחשות במהלכה, ואשר לא תמיד נעשות לצורך העבודה.

הערות:

·        כדי להבין את הטכניקה מסיחת-הדעת בה נקט ביה"ד נחלק את המשפט הזה לשלושת מרכיביו, עם הדגשות אחרות:

"יש להבחין בין –

הוצאות הנגרמות לצורך העבודה,

לאלו המתרחשות במהלכה,

ואשר לא תמיד נעשות לצורך העבודה".

·        ראשית – ה"הזחלה": הוצאות נגרמות – מתרחשות – נעשות: הוצאות לא "מתרחשות", אבל ה"מתרחשות במהלכה" בא כדי להכשיר את הקרקע ל"נעשות" אשר בתוך המלים "לא תמיד נעשות לצורך העבודה"...

·        ואכן, יכולות להיות גם הוצאות פרטיות הנעשות במהלך העבודה, ובלי קשר אליה, ועובד אשר יתבע אותן לא יזכה בתביעתו – אבל זה לא אומר כי כל הוצאה אשר נעשית במהלך העבודה היא הוצאה פרטית.

כך, למשל, אם העובד יוצא למשימה המחייבת לינה במקום מרוחק: הוצאות הלינה הן חלק אינטגראלי מהמשימה, ואילו הוצאות בילוי במועדון לילה אינן מתחייבות מהעבודה (יכול להיות שהן מוסיפות ל"מוראל העובדים", ובעקיפין לרווחיו של המעביד, אבל זה עניין של "מדיניות" המעביד, ואין העובד יכול להחליט בה על דעת עצמו ולהפיל אותן על המעביד).

אז נכון, איפוא, שיש גם הוצאות אשר "מתרחשות" ב"מהלך" העבודה ואשר לא תמיד נעשות לצורך העבודה, אבל ישנם אלף-ואחד דברים נוספים אשר אינם מוסיפים ואינם גורעים, ואיש לא נזקק להם אלא לצורך "מילוי" של פסק-דין לא-משכנע.

·        גם ה"אבחנה" שעושה ביה"ד בין הוצאות הנגרמות "לצורך" העבודה, לאלו המתרחשות "במהלכה" – לאו אבחנה היא: באיזה צד נשים את הדלק הנצרך במהלך הנסיעה?

·        אין כל ספק: הדלק הנצרך הוא "הוצאה המתרחשת במהלך העבודה", וכיוון שהוא לא משהו ה"נגרם" – ממילא הוא אינו "הוצאה הנגרמת לצורך העבודה", ואף אם טעינו – גם אז הוא גם-וגם.

·        ואין כל ספק כי הדלק הוא חלק מההוצאות בהן חייב המעביד, ולא העובד.

·        ומהו דינה, לגבי הוצאות הנגרמות במהלך העבודה, של "משבצת" אשר לא נכנסת לאף אחת מה"קטגוריות" שתחם בית הדין?

טול, למשל, מקרה בו הרכב עלה, במהלך הנסיעה, על מסמר, ונגרם לגלגל תקר ("פנצ'ר") אשר הצריך תיקון מיידי: האם העובדה שהמחוקק, או הצדדים להסכם, לא ירדו לפרטים קטנים כאלה הופכת את ההוצאה לתיקון התקר לעניין "פרטי" של העובד? האם האינטרס של המעביד הוא שהעובד יפסיק את ביצוע תפקידו, ישאיר את הרכב במקום, ו"יחזור ברגל"?!

ומה ההבדל בין תקר כזה לבין "פנצ'ר" מסוג זה שקרה לתובע (ההיתקלות עם השוטר, אשר טפל עליו אישום-סרק)? נניח שהעובד, אשר צפה קדימה את פסק-הדין הזה, מצלצל למעבידו, על-אתר, ואומר לו: אם אתה לא מממן לי את ההגנה, אני משאיר את הרכב כאן, ו"חוזר ברגל" ... האם למעביד הסביר יש אינטרס שכך יקרה, או להסכים לדרישה? אין ספק כי הוא יסכים לדרישה.

·        אמור מעתה: ה"אבחנה" האמורה "נתפרה" לפי מידותיה של התוצאה אשר סומנה מראש, בבחינת קודם יורים, ורק אחרי כן מסמנים את המטרה סביב מקום הפגיעה (ומה בכך שהיא לא צפתה את כל האפשרויות? העיקר שהצלחנו לתפור "נוסחה" שתתאים לתוצאה הרצוייה לנו (כך שאם, בעתיד, ניזקק לתוצאה הפוכה – זה לא יעמוד בדרכנו...).

20.       התובע סבור כי בשעה ש"עצם הנסיעה היא למטרותיו, לצרכיו ולרווחיו של המעביד", הרי שחובתו לשאת בעלויות המשפטיות של ייצוגו – כל אימת שהעובד יזקק להם".

קשה לקבל תפיסה זו – שעה שאין חובת תשלום מסוג זה, קבועה בחוק או בהסכם ועל אלו לא הצביעה התובע, ולטעמנו, אם תוך כדי נהיגה אין אדם מכבד תמרור עצור, או "חשוד" בכך, אין למעביד אינטרס כלשהו בעניין זה, וודאי שלא ניתן להטיל עליו חבות לשלם עבור הטיפול המשפטי של העובד בנושא.

הערות:

·        עם כל הכבוד, גם כאן "כורך" ביה"ד אמירה נכונה-כשלעצמה (שאין חובת תשלום "מסוג זה" קבועה בחוק או בהסכם) עם מסקנת-"וודאי" אשר אינה "וודאית" כלל-ועיקר, באשר אין לה כל תשתית: לא עובדתית, לא משפטית – ולא לוגית.

·        "קשה לקבל תפיסה זו – שעה שאין חובת תשלום מסוג זה, קבועה בחוק או בהסכם ..." – עם כל הכבוד, גם הוצאות-הדלק, הטלפון וכו' אינן קבועות בחוק או בהסכם – וגם לא יכולות להיות קבועות, משום שכל פירוט שנעשה, לעולם לא יכיל את כל מה שיכול לצוץ ביום מן הימים (איפה, למשל, כתוב שהמעביד חייב לממן תיקון תקר ברכב? והיעלה על הדעת שבגלל ה"לאקונה" הזאת ההוצאה היא על העובד, כאילו נסע נסיעה פרטית ברכבו הפרטי?!).

·        "ולטעמנו, אם תוך כדי נהיגה אין אדם מכבד תמרור עצור, או 'חשוד' בכך ... " – כאן ה"כריכה" היא של העבריין המצפה שהמעביד יגן עליו לבין החשוד החף-מפשע אשר כל "פשעו" הוא בכך שעשה את עבודתו למען המעביד, על פי פקודתו – וללא רבב.

·        "אין למעביד אינטרס כלשהו בעניין זה ..." – בוודאי שאין לו אינטרס לשלם, אחרי שהעובד סיפק לו את העבודה, אחרי שהוא הרוויח מעבודתו של העובד (בין באותו האירוע, בין בכלל) ובמיוחד אחרי שהעובד כבר יצא לגימלאות, ואין הוא יכול עוד לאיים בהתפטרות ...

·        למעביד היה אינטרס לקבל מהעובד את העבודה, כדי להרוויח עליה – ואת העבודה הזאת הוא אכן קיבל. העובד, מצידו, לא עשה לביתו, אלא לביתו של המעביד, ובית הדין הנכבד לא הראה לנו במה שונה ההוצאה על הדלק, או על תיקון תקר בגלגל, מההוצאה על ההתמודדות עם האשמות-השווא של השוטר, אשר לא הייתה באה לעולם אם העובד היה נוסע במונית מיוחדת, על חשבון המעביד.

·        ה"וודאי" המסיים, כאילו "מובן מאליו", את הסעיף הזה, אינו וודאי כלל-ועיקר.

·        הבה נחזור אל ה"אין למעביד עניין בזה", אל ההשלכות הרחבות יותר – מהן, כך ברור, חושש ביה"ד – ואל דוגמת עומס-היתר אותה הבאנו כבר לעיל (בהקשר לסעיף 12 לפסה"ד):

כתב-אישום על עומס-יתר יכול להיווצר באחת מהנסיבות האלה, כאשר בכל אחת ואחת מהן המעביד מרוויח מעומס-היתר, ואילו העובד צפוי לפיטורין אם יסרב למלא את הוראתו של המעביד:

א.        המעביד דורש מהעובד להוביל מטען מעל המותר, כאשר שניהם לא יודעים על עומס-היתר, אבל המעביד לא טורח להשתמש באמצעי-השקילה העומדים לרשותו, ולעובד אין אמצעי-שקילה משלו;

ב.         כנ"ל, אבל המעביד יודע על עומס-היתר, ואילו העובד לא יודע על כך;

ג.          כנ"ל, אבל שניהם יודעים על עומס-היתר, והעובד מנסה להתנגד, אלא שהמעביד מאיים עליו בפיטורין, ולכן הוא מבצע את העבודה, אם כי בחירוק-שיניים;

ד.         כמו בכל אחת מהדוגמאות הנ"ל, אבל לאחר משפט ממושך ויקר, בו נשמעו עדויות מומחים, מתברר ש"עומס היתר" לא היה ולא נברא, והעובד יוצא זכאי...

המשטרה, יש לציין, נמנעה מלהגיש אישום נגד המעביד, בעל אחת מחברות ההובלה הגדולות בארץ, בידעה כי הוא, בגלל ההשלכות על העסק כולו, יעמיד מולה את סוללת עורכי-הדין הכבדה ביותר.

לעומת זאת, המשטרה לא היססה להאשים את הנהג המסכן, בהניחה כי הוא ינהג ככל מסכני-ארץ, ויודה באשמה כבר בישיבת ההקראה ...

דא עקא, שעל העובד רבצה פסילה על-תנאי משמעותית ובת-הפעלה, וכיוון שהוא לא שש להיפרד לתקופה ממושכת מרשיון הנהיגה שלו, לא הייתה לו ברירה, אלא לשכור עורך-דין ומומחים לאמצעי-שקילה, למרות העלות שהייתה כרוכה בכך – שיקול אשר הצדיק את עצמו.

·        או, למשל, מקרה בו פגע העובד בהולך-רגל, וטענתו היא שהולך הרגל, קפץ לכביש באופן פתאומי ובלתי-צפוי: אכן, המעביד לא "יעץ", לא "הרשה" ולא "אישרר" לעובד לפגוע בהולך-הרגל, אבל לא יעלה על הדעת שהמעביד יגרוף לכיסו את ההכנסות מאותה הנסיעה, ויגיד לעובד "לך תתמודד עם זה לבד, ותחזור אלי אחרי המשפט".

·        מה חלקו של המעביד במקרים כאלה:

מבחינת החוק (בכפוף לחריג של סע' 69ג' לפקודת התעבורה (אליו כבר התייחסנו לעיל (בהערות לסע' 12 ו-14 לפסה"ד), החל על העבירה נשוא ההליך הזה, ממנה זוכה התובע (ומאםשר למעביד לשלם את הקנס במקום העובד) אין אפשרות לגלגל עליו את העונש (קנס, פסילה, מאסר) אפילו אם היה מוכן לכך ורוצה בכך, אבל מהבחינה המוסרית בהחלט היה מוצדק לעשות זאת, כשם שהיה מוצדק שהמשטרה תאשים קודם אותו, לפני שהיא מאשימה את העובד המסכן, אשר לא רק שלא יזם את העבירה, אלא אף התנגד לה, ככל שיכול היה.

אבל כאשר אנו מגיעים להוצאות ההגנה, אין כל מניעה חוקית לכך שהמעביד יישא בהוצאות ההגנה, וזה מתיישב מאוד גם עם הצד המוסרי: שלא ייווצר מצב בו המעביד נהנה מהעבודה, וגם מהעבירה, אם קיימת, אבל כאשר העובד נלכד על קיימו את מצוות אדוניו, ישליכנו המעביד ככלי-אין-חפץ-בו, ויברח עם הכסף.

במיוחד לא-מוסרי הוא לתת למעביד לחמוק מאחריותו, כאשר הוא עשה הכל כדי להעביר את עובדו על החוק, למען בצע-כסף, כאשר העובד גם ביצע את אשר הורהו, וגם לא עבר כל עבירה. אכן למעביד, בזמן-אמת, היה אינטרס להעמיס את הרכב כמה שיותר, וכן היה לו אינטרס לחסוך בתחזוקתו של הרכב, אבל אם העובד נתפס בחשד לעומס-יתר ו/או נהיגה ברכב לא-תקין, ההגנה המשפטית עליו הינה בגדר הסיכונים שהמעביד מוחזק כמי שנטל על עצמו.

21.       ההשוואות בינו לבין חיילים הנדרשים לבצע פקודה המתברר כבלתי חוקית, אותן עורך התובע, אין בהן ממש, שהרי התובע אינו טוען כי נדרש ע"י מעסיקו שלא לעצור לנוכח תמרור ב-37, שהשוטר סבר כי לא ציית לו. נוסיף שגם אילו נדרש לכך, ספק אם בידיו עילת תביעה, אלא שאין צורך להידרש לשאלה זו.

הערות:

·        אכן, תמיד אפשר למצוא אבחנות בכל אנלוגיה, אבל התובע הביא מספיק אנלוגיות שביה"ד לא התייחס אליהן, ומדוע לא לבחור את שחקן-החיזוק החלש ביותר, אם בכך אפשר "להפיל את התיזה"?

·        אז נתקן את האנלוגיה: חייל הנשלח למשימה כלשהי, זכאי לקבל את כל הייעוץ הדרוש, משפטי ואחר, ואם הוא כשל – או חשוד בכך שכשל – בביצוע המשימה, זכאי הוא לקבל מהצבא את הגנתו המשפטית, שהרי לא כדי לעשות לביתו יצא למשימה, אלא כדי לשרת את העם והמולדת, ואין העם והמולדת יכולים להגיד לו זבש"ך – וזה גם לא רצוי ולא נכון, מבחינתם, שהרי זה פוגע במוטיבציה של חיילי צה"ל למלא את משימותיהם על הצד הטוב ביותר.

·        באמירה (המודגשת במקור) כי "התובע אינו טוען כי נדרש ע"י מעסיקו שלא לעצור לנוכח תמרור ב-37, שהשוטר סבר כי לא ציית לו" ביה"ד טועה ומטעה, בכך שהיא נסמכת על עובדת-אמת שאינה רלוואנטית.

אכן, נכון הוא שהתובע לא טען כי נדרש ע"י מעסיקו שלא לציית לתמרור, אבל הוא לא טען זאת כי זו טענה מטופשת (מבחינה משפטית) ולא-נכונה (מבחינה עובדתית) וישנן עוד אלף-ואחת טענות אחרות (מטופשות מבחינה משפטית ולא-נכונות מבחינה עובדתית), שגם אותן הוא לא טען!!!

ונשאלת השאלה אז מה אם הוא לא טען אלף ושתיים טענות מטופשות ולא-נכונות?

ונשאלת שאלה קשה עוד יותר: נניח שהוא כן היה טוען ... אם העובדה שהוא לא טען היא לרעתו, פשיטא שאם היה טוען זה היה לטובתו ... אבל הערת-האגב כבר רומזת שאם היה טוען את הטענה הזאת – מצבו, בעיני ביה"ד, היה רע עוד יותר.

ועל כך אמרינן: מה שלא תעשה או תגיד – יענו לך כי "זה בדיוק" מה שמחמיר את מצבך.

·        אבל, לעומת זאת, התובע טען טענות אחרות, המחייבות התייחסות, ולא יעלה על הדעת שפסק-הדין יתבסס על טענות שלא נטענו, תחת שיתבסס על אלה שכן נטענו.

ובהקשר דנן: אכן, התובע לא טען כי נדרש שלא לציית לתמרור, אבל הוא טען שהוא נדרש לבצע את הנסיעה, והוא ביצע אותה.

ולא זו בלבד, אלא שהוא ביצע את התפקיד ללא-דופי, ולא עבר שום עבירה!

·        וברוח הערת-האגב שבסעיף הזה "נוסיף שאילו נדרש לכך ע"י המעביד, ספק אם בידיו של המעביד עילת הגנה, אלא שאין צורך להידרש לשאלה זו".

22.       לטעמנו, שפר גורלה של רפא"ל שהתובע הואשם "רק" בעבירה של אי ציות לתמרור.

שווה בנפשך מה היה סכום התביעה, אילו נחשד התובע בעבירה פלילית חמורה יותר.

הערות:

·        ונשאלת השאלה לשם מה ההערה הצינית והעוקצנית, הפוגעת והמעליבה הזאת, אם לא כדי להחליש את עמדתו של התובע בערעור.

·        גם הערה זו – כדרכן של הסחות-דעת – מושתתת על עובדת אמת: בוודאי ששפר גורלה של רפא"ל, כי אם, למשל, המנכ"ל שלה, על פעולות שעשה בתום-לב למען המפעל (ושלא הכניסו לכיסו הפרטי אפילו אגורה), היה נחשד בהונאת-מיליונים של שלטונות-המס, רפא"ל הייתה מעמידה לו את ההגנה המשפטית הטובה ביותר – והיקרה ביותר.

ובוודאי שכך הייתה רפא"ל חייבת אם, בסופו-של-דבר, היה מתברר שהמנכ"ל לא עבר שום עבירה, ויצא צח-כשלג.

·        אז נכון ששפר גורלה של רפא"ל, אבל זה לא מחליש כהוא-זה את עילתו של העובד, ולא ייתכן שמנהליה של החברה יסדרו לעצמם את ההגנה המשפטית הטובה והיקרה ביותר, ואילו לעובדים הם לא יתנו, ולא-כלום.

·        ואפשר לתקוף זאת גם בדרך אחת: נניח שהדירקטוריון היה מאשר למנכ"ל את הוצאות ההגנה: האם היה בכך משום "הפרת אמונים", או נטילה בדרך כלשהי של כספים מהחברה כדי "לעזור לחבר" בעניין "פרטי"?!

23.       כאמור כתב התביעה אינו מגלה עילה ומכאן שגם אם היה מוכיח התובע את תביעתו עד תום - לא היה זכאי לסעדים להם הוא טוען, ולכן ראוי ונכון למוחקה על הסף.

            (ראו: דב"ע שן/ 112-3, שקולניק נ' אל על, פד"ע כ"א 447).

הערות:

·        נשאלת השאלה לשם מה הסעיף הזה, אשר כל סטודנט-למשפטים שנה א' יודע אותו גם בלי אסמכתאות?

·        והתשובה: כדי לחזק פסק-דין חלש בעוד אמירת-אמת אשר אינה מוסיפה דבר, זולת הרושם המוטעה כי פסה"ד אכן "מנומק" כראוי ונשען על בסיס "רחב" יותר!

24.       ואולם, לא ניתן שלא להתייחס לטעם נוסף המצדיק את סילוקה של התביעה על הסף.

תק' 44 לתקנות בית הדין לעבודה (סידרי דין), התשנ"ד-1991, קובעת:-

”בית הדין רשאי, בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזו, למחוק כתב טענות מאחד הנימוקים האלה:

   (1)       אין הכתב מגלה עילה.

   (2)       מתוך כתב הטענות נראה שהוא טרדני או קנטרני.

   (3)       ....."

הערות:

·        כאן מתחילה להתגלות "ובגדול" חולשתו של פסה"ד.

·        כאשר המחוקק משתמש בביטוי "טרדני או קנטרני", הוא מתכוון לשני דברים שונים, ולא, כדוגמת המקבילות בתנ"ך, שני ביטויים הבאים לחזק זה את זה (ראו סע' 7 לחוק ה פרשנות, תשמ"א-1981).

·        אמור מעתה: העדר עילה, טרדנות או קנטרנות, הם שלושה דברים אשר לכל אחד יש קיום עצמאי משלו, ללא תלות בשני האחרים.

·        ועל כן:

א.        כדי לדעת אם כתב-הטענות לוקה ב"חוסר עילה" יש לצאת מתוך הנחה טנטאטיבית-היפותטית שהוא אינו "טרדני" ואינו "קנטרני";

ב.         כדי לדעת אם כתב-הטענות הוא "קנטרני" יש לצאת מתוך הנחה טנטאטיבית-היפותטית שהוא אינו "טרדני" ואינו לוקה ב"חוסר עילה";

ג.          כדי לדעת אם כתב-הטענות הוא "טרדני" יש לצאת מתוך הנחה טנטאטיבית-היפותטית שהוא אינו לוקה ב"חוסר עילה" ואינו "קנטרני".

·        אכן, אין באמור לעיל כדי לשלול את האפשרות שכתב-טענות ילקה ביותר מפגם אחד משלושת הפגמים, אולם לכל אחד מהם חייב להיות קיום עצמאי משלו – ועם הנמקה נפרדת משלו.

·        והנה, כפי שנראה בהמשך, ביה"ד כרך-יחד – כאילו היו מושג אחד, משהו מעין "נבלות וטריפות", מושג אשר לגביו קיימת פסיקה משכבר הימים – את המלים "טורדנות וקנטרנות", ובמקום לתת להן הנמקה, הוא "חיזק" אותן בשלל "מנטרות וסיסמאות".

הביטוי "מנטרות וסיסמאות", אגב, הוא של כב' המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון (א' מצא) בפסה"ד שניתן ממש לאחרונה, ואני משתמשים בו כאן, באותה הקונוטציה (ובהמשך נעמוד, אחת-לאחת, על אותן "מנטרות וסיסמאות").

·        ביה"ד קמא השתית, למעשה, את הקביעה כי כתב-התביעה הוא "קנטרני וטרדני" על הקביעה שהוא "אינו מגלה עילה", אבל אין – ולא יכולה להיות – כל מחלוקת על כך שאם כתב-התביעה מגלה עילה, אין כל קיום לקביעה שכתב-התביעה הוא "קנטרני וטרדני".

·        המנטרה "קנטרני וטרדני" אינה "שחקן חיזוק" אוטומטי לקביעה שכתב-טענות "אינו מגלה עילה".

·        אבל זה בדיוק מה שעשה ביה"ד: בהרגישו כי קביעתו בדבר "חוסר העילה" אינה חזקה דיה, הוא נחלץ להביא לה "חיזוקים".

אבל על "חיזוקים" כאלה, הקרויים במקומותינו "חגורה ושלייקעס", כבר נאמר:

Doubtful it stood;
As two spent swimmers, that do cling together
And choke their art.

(Wm. Shakespeare, MACBETH, Act I, Scene II.).

·        וזו חולשתו של פסק-הדין.

25.       התובע השכיל בכתבי טענותיו, לשכנע את המותב כי ממלא הוא אחר שני התנאים שלעיל. באשר לעילה, פירטנו את הדברים, ובבואנו להתייחס להיותה של התביעה קנטרנית וטורדנית - ראוי להעזר בדברי ב"כ התובע בסיכומיו המתייחס בהקשר אחר אמנם ל"מבחן עובר האורח הטרדן" (או 'הטרדן המתערב'), הישן והטוב" (סע' 5 לסיכומים), ביטוי שנכון יהיה לשאול ממנו בבואנו להתייחס לטרדנותה של התביעה דנן.

הערות:

·        מה זה "השכיל ... לשכנע את המותב ...", אם לא הטחת-גנאי? האם באמת התכוון כב' ביה"ד לומר כי התובע אכן העמיד בראש מעייניו אתך התשוקה לשכנע את ביה"ד כי אין לו עילה, וכי תביעתו "טרדנית או קנטרנית", וכי הוא "השכיל" לעשות כן, "כנגד כל הסיכויים"? לשם מה הטחת-העלבון הזאת?

·        ומה גרם לו לביה"ד להשתמש בהקשרים שונים של אותו השורש כאשר אין ביניהם דבר וחצי דבר, אם לא כדי להחדיר בהדרגה לתודעת הקורא – כולל ערכאת-הערעור – את השורה התחתונה של פסק-הדין?

·        ואולי הוא כלל לא הבין את משמעות "הטרדן המתערב"?!

26.       דומה שטורדנות וקנטרנות עומדות ביסודה של התביעה שבפנינו.

התובע סבר ככל הנראה, שהנייר (ואף בית דין זה), סובלים הכל, וככל שבראשית ההליך קינן בנו הספק, שמא מדובר בתום לב, ובשגגה שיצאה מתחת ידיו של התובע, הרי שסיכומיו סילקו ספק זה, והותירו אותנו במסקנה כי התביעה לוקה בחוסר תום לב בוטה, תוך שימוש ציני בהליך המשפטי למטרות שלא נועד להן, ועל חשבון זמנם של הצד השני, בית הדין, וחשוב לא פחות, מידיינים אחרים, שיש להם נושא ממשי לדון בו, ושהטיפול בעניינם נדחה, מחמת הצורך להידרש לתובענה מוזרה זו.

הערות:

·        מה זה "דומה", ומה זה "ככל הנראה"? הכך מתנהלת המלאכה השיפוטית? הכך נעשות קביעות "פוזיטיביות"?!

·        נניח שהתובע טעה – וליתר דיוק טעה יועצו המשפטי – בסברו כי כתב-התביעה אכן מגלה עילה, אבל טעויות כאלה הינן  דבר של יום-ביומו, ואם על כל כתב-טענות שגוי נאמר את מה שביה"ד אמר – וכלל לא טרח לנמק?

·        אז אם מישהו סבר כי "הנייר (ואף בית דין זה), סובלים הכל" – היה זה יועצו המשפטי של התובע, אבל ביה"ד ידע כי אם הוא ייחס את ה"סברה" הזאת לעורך-הדין, הוא יקים עליו את ציבור עורכי-הדין כולו, ועל כן הוא העדיף "להפיל את התיק" על התובע, כיחיד.

·        אומר ביה"ד: "וככל שבראשית ההליך קינן בנו הספק, שמא מדובר בתום לב, ובשגגה שיצאה מתחת ידיו של התובע, הרי שסיכומיו סילקו ספק זה", ונשאלת השאלה איכן, בסיכומי התובע, מצא ביה"ד את "מסלק הספק"? ומדוע הוא לא הצביע על "מסלק הספק" הזה?!

·        וגם כאן – בעניין תום-הלב כמו בעניין ה"סברה" כי "הנייר (ואף בית דין זה), סובלים הכל" – אם היה "חוסר תום-לב", הוא רובץ לפתח יועצו המשפטי של התובע, אבל גם כאן ביה"ד ידע כי אם הוא ייחס את "חוסר תום-הלב" לעורך-הדין, הוא יקים עליו את ציבור עורכי-הדין כולו, ועל כן הוא העדיף – גם בעניין זה – "להפיל את התיק" על התובע, כיחיד.

·        ומה זה "חוסר תום לב בוטה", אם לא "קישוט ספרותי" לפסק-דין חלש?!

·        מה זה "שימוש ציני בהליך המשפטי"? יש רגליים לטענה כי מאז רצח יצחק רבין ז"ל נעשה שוב ושוב שימוש ציני בביטוי "שימוש ציני", וכל אימת שאתה אומר משהו השנוי-במחלוקת, מייד מייחסים לך "שימוש ציני" בעניין זה או אחר.

·        ומה זה "שימוש ... בהליך המשפטי למטרות שלא נועד להן"? האם התובע ביקש לנצל את ההליך למטרות פוליטיות? כדי להרגיז את הנהלת רפא"ל? לא. הוא ביקש להשתמש בתביעתו הכספית ... כדי לזכות בכסף! ואם זו אינה אחת מהמטרות להן נולד ההליך המשפטי, שייתכבד בית הדין ויאמר לנו מהן המטרות להן נועד ההליך.

·        "ועל חשבון זמנם של הצד השני, בית הדין" – שוב שימוש מסיח-דעת בעובדות-אמת לא-רלוואנטיות, משום שכל תביעה מצריכה מזמנו של הנתבע, וזמנו של בית הדין נקנה ע"י התובע, בשלמו את האגרה.

·        "... וחשוב לא פחות, מידיינים אחרים, שיש להם נושא ממשי לדון בו, ושהטיפול בעניינם נדחה, מחמת הצורך להידרש לתובענה ... זו" – גם כאן שימוש מסיח-דעת בעובדות-אמת לא-רלוואנטיות, משום שכל תביעה מצריכה זמן, וכיוון שביממה אין יותר מ-24 שעות, ממילא הזמן המוקדש לתביעתו של ראובן בא על חשבון זה שיוקדש לתביעתו של שמעון, אבל מי שמשלם אגרה זכאי לקבל את השירות אשר לשמו נקבעה האגרה, ומי שבא קודם יקבל את השירות קודם – כך דרכו של עולם.

·        "לתובענה מוזרה זו" – מה ה"מוזר" בתובענה? בא אדם וטוען כי במהלך נסיעת-עבודה ברכבו של המעביד אירע לו "פנצ'ר", והוא דורש את הוצאות תיקונו של הפנצ'ר: המעביד טוען כי אין שום הוראה, בחוק או בהסכם העבודה, המחייבת אותו לממן את תיקונו של הפנצ'ר, והעובד טוען שזה "בילט-אין" בעלויות הבסיסיות של המעביד.

מי מהשניים צודק? זאת יחליט בית הדין, אבל זה לא הופך את התביעה ל"מוזרה".

·        ובלשונו של ביה"ד עצמו: "בית הדין סבר, ככל הנראה, שהנייר (ואף התובע), סובלים הכל!!!

27.       סוף דבר - התביעה כאמור נמחקת.

הערות:

·        לא רק נמחקת, אלא גם באופן המשאיר טעם מר בפה (כלשונו של הפרופ' יצחק זמיר).

·        ביה"ד גם עבר על הכלל הידוע: אתה רוצה להכות אדם – אל תוסיף ותשפילו; אתה רוצה להשפיל אדם – אל תוסיף ותכהו!

28.       כדי להביע את מורת רוחנו מהתנהלות התובע בהליך זה, החלטנו להשית עליו הוצאות לדוגמא, בסכום של -.10,000 (עשרת אלפים) ש"ח בצירוף מע"מ.

הערות:

·        הנה, עוד מנטרה "קליטה", בלי כל נימוק: "התנהלות התובע" ... מה עשה התובע חוץ מאשר להציג את עמדתו? האם גם זה "שחקן חיזוק אוטומטי" בכל מקום בו  רוצה הטריבונל לקבוע כי התביעה אינה מגלה עילה, אבל הוא מרגיש בחולשת נימוקיו?

·        ונניח שהוא היה משכנע את בית הדין כי אכן יש לו עילה: האם בגלל אותה "התנהלות" היו נשללות ממנו הוצאותיו? כמובן שלא, כי לא ה"התנהלות" היא זו אשר הייתה לצנינים בעיני ביה"ד, אלא הצורך להכריע בשאלה אשר, כנראה, לא התעוררה מעולם בבתיה"ד לעבודה, ובכגון אלה, כידוע, צריך להשקיע מאמץ אינטלקטואלי וגם להסתכן בכך שתהיה התוצאה אשר תהיה – ערכאת הערעור עשוייה להפוך אותה: זה מה שהפריע להם, לשופט ולנציגי הציבור.

·        מהי הסיבה האמיתית ל"הוצאות-לדוגמה" האלה? לא קשה לנחש:

א.        הרתעתו של התובע מלערער על פסה"ד: שיחשוש מפני מכה נוספת כזו, בערעור, אשר, כאמור, יכול גם להתקבל;

ב.         חתירה למצב בו, אם בכ"ז יוגש הערעור, ערכאת הערעור תביא את הצדדים ל"פשרה" לפיה התובע ימשוך את ערעורו, והנתבעת תוותר על הוצאותיה ...

ג.          והיה אם בכ"ז לא יורתע התובע, וגם לא תיעשה הפשרה בשלב הערעור, ייתערב, אולי, במשהו, אבל, מטעמי "קולגיאליות", לא יעשה מאיתנו עפר-ואפר (דהיינו הוא, לכל היותר, יפחית במשהו את ההוצאות, אבל לא יהרוס לנו את כל התיזה).

·        ואם ביה"ד דיבר על "שימוש ציני" – מה יותר ציני מאשר השימוש הזה בכוח להעליב ולהכות, תוך ניצול ציני של החסינות השיפוטית, וציפיה ל"קולגיאליות" מצד ערכאת הערעור?!

ניתן היום 03 במרץ, 2005 (כ"ב באדר א' תשס"ה) בהעדר הצדדים.

הערת סיכום:

·        כן, הייתה סיבה מצויינת להוציא פס"ד כזה בחדרי-חדרים!

 

נציג עובדים

טוביה ורדימון

 

נציג מעבידים

יוסף הלפרין

 

מיכאל שפיצר, שופט

 

 

000560/04דמ 710 נעמי ל.

 



igalgolan
igalgolan
עופר יהלום
עופר יהלום
הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה