אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור (מחזה דוקודרמה)

*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


מרים כלענה: נאום-תשובה לנאום הפרידה של מרים נאור – ברוך שפטרנו

שמחה ניר, עו"ד 31.10.2017 21:43
דור לדור יביע אומר

דור לדור יביע אומר


חשבי פעמיים על כל העוולות השיפוטיות שעשית בחייך, וגם על אלה שעשו חבריך *** חשבי גם על המורשת אשר השארת – או לא השארת: האם בעוד כך-וכך שנים יוכלו ממשיכי דרכך לומר "מרים נאור הייתה כאן"?



מרים כלענה: נאום-תשובה לנאום הפרידה של מרים נאור – ברוך שפטרנו

חשבי פעמיים על כל העוולות השיפוטיות שעשית בחייך, וגם על אלה שעשו חבריך *** חשבי גם על המורשת אשר השארת – או לא השארת: האם בעוד כך-וכך שנים יוכלו ממשיכי דרכך לומר "מרים נאור הייתה כאן"?

שמחה ניר, עו"ד

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 78 שנים אנוכי היום (15.6.2017), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו"ד רבה המלחמה!

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

"יש ג'ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם"

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

מרים נאור עוזבת אותנו לאנחות. כמה נורא, כמה עצוב.

בנאום הפרידה שלה, ביום 26.10.2017, היא אומרת, בין השאר:

מכובדי כולם.

אני מודה לכל המברכים; קטונתי מכל אשר נאמר כאן. הייתה לי הזכות לעבוד בשירות הציבורי 45 שנים, מתוכן 7 שנים בפרקליטות המדינה וכמעט 38 שנים על כס השיפוט.

טוב, זה בגדר המקובל, "קטונתי", "אמתכם הנאמנה", וכו', אבל מיד לגויעל-נפש:

כיהנתי בבית משפט השלום בירושלים, ודנתי בתיקים מכל הסוגים, כולל תעבורה ותביעות קטנות ...

תביעות קטנות הן תביעות ככל התביעות, אבל תעבורה זה משהו אחר לגמרי, והשאלה היא מה תרמת, גברת נאור, למשפט התעבורה, ואיזה חותם השארת בתחום הזה, שכל כך חשוב לך להזכיר זאת. אני התחלתי עם ענייני התעבורה לפני שאת היית לשופטת, ואני לא זוכר תיק תעבורה אחד שעבר תחת ידך.

אלא מאי?

למקרה שטעיתי, שזכרוני בוגד בי, או שפשוט לא יצא לנו "להיפגש" בתחום הזה, בואי תפגיני את ידיעותיך בתחום הזה. קחי "קייס" לדוגמה: אדם נאשם באי-ציות לתמרור, הוא פונה אל רשות התימרור כדי לקבל העתק מההחלטה להציב את התמרור, ומקבל את התשובה: התמרור הוצב לפני 40 שנה, הארכיב שלנו עלה באש פעמיים מאז, ולא נוכל להמציא לך את המבוקש. והשאלה היא על מי נטל ההוכחה בעניין חוקיותו, או אי חוקיותו, של התמרור?

אלה היו מוריה

ובהמשך:

... מורי ומאמני הנשיא לנדוי זכרונו לברכה אמר לי כשעליתי על כס השיפוט דברים ששמע הוא עצמו מאביו המנוח: "השופט עוסק מדי יום ביומו ב'תיקים' רבים, אך עליו לזכור כי לגבי המתדיין כל 'תיק' הוא המשפט האחד והיחיד שיש לו. אל לו, לשופט, בגלל מספרם הגדול של התיקים, להקל ראש בענין מן הענינים הנדונים לפניו. עליו לראות כל 'תיק' וכל ענין כעולם ומלואו, כפי שרואה אותו המתדיין".

והשאלה היא אם אתם, השופטים, אכן עומדים בחובה הזאת. באיזה אחוז מתיקי הבג"ץ אתם רואים את התיק "כפי שרואה אותו המתדיין", ולא דוחים אותו כלאחר-יד, או אפילו בכיפוף-יד, ובאיזה אחוז מתיקי התעבורה אתם לא זורקים את הנאשם הלא-מיוצג בהסברי-הבל שקריים ובכיפוף-ידיים?

כן, כן ... מצאת לך מורה מצויין, לנדוי משה הצבוע, אשר, בפסק-דין, נותן הרצאה מפוארת על חובת ההנמקה, ומסיים ב"שאר טענות המערער אינן צריכות לפנים" ... זה מה שנקרא אצלכם "לראות את התיק כפי שרואה אותו המתדיין"?

על דברים אלה חזר באוזני כל שופטי ישראל, באירוע שנערך לפרישתו. הוא ציין שכבר אמר את הדברים באוזני אחד הנוכחים; זו הייתי אני. וכאן במעמד הזה אני מבקשת להנחיל גם לדורות הבאים את הדברים, שיהיו כמצפן וכמורה דרך.

מרים הקשקשנית

עכשיו, גברת נאור, מה באמת את מבקשת "להנחיל לדורות הבאים"? איפה היית בכמעט 38 השנים האחרונות, אשר בשיאן עמדת בראש מערכת המשפט?!

בשלוש השנים האחרונות כיהנתי כנשיאת בית המשפט העליון. לא היתה זו תקופה קלה. הושמעו בתקופה הזו דברים נגד בית המשפט, ובהם ביטויים בוטים (בסגנון ובתוכן) שלא אחזור עליהם.

הופפפהההה! "ביטויים בוטים (בסגנון ובתוכן)".

אז אולי תגידי לי, ברוב טובך, מה זה "בוטה", מה זה "בוטה בתוכן", מה זה "בוטה" בסגנון, ומדוע את לא מביאה אפילו דוגמה אחת עלובה לביסוס טענתך?

אז אני "יגיד" לך: אם תגידי רק "סגנון", יגיד לך תתייחסי בבקשה לתוכן, ואם תגידי רק "תוכן", לא יהיה לך תירוץ "שלא לחזור עליהם", אבל כשאת אומרת "ביטויים בוטים (בסגנון ובתוכן)", השומע המצוי אומר לעצמו "ווואאאאוווו, ביטויים בוטים (בסגנון ובתוכן)!", ולא שם לב שלא אמרת ולא כלום. איסטרא בלגינא קיש-קיש קריא.

וממשיכה הנאורה:

ביקורת עניינית היא לגיטימית וחשובה, אך דברים שנשמעו בשנים האחרונות, לא אחת מבלי שנקרא פסק הדין כולו או אפילו חלקו, חרגו לעתים מגדריה של ביקורת לגיטימית.

תודה גברת נאור על כך שאת מודה כי "ביקורת עניינית היא לגיטימית וחשובה" – מה היינו עושים בלעדייך – אבל כאשר את מבצעת כריכה רב-מפרקית, ובנשימה אחת עם המוסכם-על-הכל את כורכת את ה"אך דברים שנשמעו בשנים האחרונות, לא אחת מבלי שנקרא פסק הדין כולו או אפילו חלקו, חרגו לעתים מגדריה של ביקורת לגיטימית".

מרים הדמגוגית

אכן, יש המבקרים פסקי-דין "מבלי שנקרא פסק הדין כולו או אפילו חלקו", ולפעמים הם גם "חורגים מגדריה של ביקורת לגיטימית", אבל כאשר לתוך הדברים (הנכונים, מה אומר ומה אדבר) את מבליעה את המלים "לא אחת" ו"לעתים", ויוצרת בלב שומעיך את הרושם שאתם נתונים יום-יום, 24 שעות ביממה, להתקפות נון-סטופ של ביקורת לא-לגיטימית, ו"ביטויים בוטים (בסגנון ובתוכן)".

לכך אני קורא שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת, ובמילה אחת – דמגוגיה.

שופטת נכבדה, במקום לקשקש 1079 מלים (ספרתי) שאינם אומרות ולא כלום, מדוע שלא תתני, בהזדמנות חגיגית זו, הרצאה מלומדת בנושא "ביקורת לגיטימית ולא לגיטימית על מערכת המשפט"?

אז אני שוב "יגיד" לך: מה  שבאמת מפריע לכם, השופטים, זו דווקא הביקורת הלגיטימית עליכם ועל תרבות השפיטה הקלוקלת שלכם, אבל אין לכם תשובה לביקורת הזאת, ואתם לא מכירים בכך שהציבור הוא הפוסק אחרון – ולא אתם.

"לכבד את הפסיקה" – ומה עם הכבוד לביקורת?

וכמו שאתם אומרים שהבריות חייבים "לכבד את הפסיקה, גם אם היא לא מקובלת עליהם", כך גם אתם חייבים לכבד את הביקורת הציבורית, גם אם היא לא מקובלת עליכם, ואפילו אם היא "בוטה ומשתלחת, בלה-בלה-בלה".

ביום השבעתי לנשיאת בית המשפט העליון, כשהצהרתי אמונים למדינת ישראל ולחוקיה במשכן נשיאי ישראל, קיבלתי למשמרת, בחיל וברעדה, ביראה ובאהבה, את לפיד בית המשפט העליון – כפי שכינה אותו מורי, מישה חשין זכרונו לברכה ביום פרישתו.

כן, כן ... מורך מישאל חשין, זה שאמר על עצמו כי הוא אינו יושב בבית המשפט העליון בכדי לדון בכל עוולות המדינה... תלמיד מצויין של לנדוי משה הצבוע (ראי לעיל).

התחייבתי אז, לשמור על מערכת בתי המשפט; על עצמאותה; על אי התלות של השופטים, שהן תנאי בלעדיו אִין להכרעות ענייניות ולעשיית צדק. שמתי לי למטרה להגן על המערכת ועל השופטים מכל פוליטיזציה. אני מאמינה כי בשבתו של השופט על כס השיפוט אין הוא מבקש להנחיל – ואסור לו לבקש להנחיל – את ערכיו והשקפתו הפרטית. בשבתנו לדין אין אנו באים לשרת השקפת עולם זו או אחרת;

הנה, שוב קשקשת במקום הרצאת-דברים מסודרת בנושא "עצמאות השופט ואי-תלותו", ובנושא "מנותקותו של השופט מערכיו והשקפתו הפרטית".

והלאה:

אין אנו עוסקים בכיפוף ידיים מול רשויות השלטון האחרות.

ומה עם כיפוף הידיים של האזרח החלש? אף מילה.

אנו מכבדים את הכנסת ואת הממשלה; אין לנו שום רצון לנשלן מסמכויותיהן, אך על רשויות השלטון האחרות לכבד את עצמאותו של בית המשפט; לכבד את חובתו לשפוט בלי מורא ובלי משוא פנים; ואת חובתו להגן על זכויות האדם ועל שלטון החוק.

אבל השאלה היא אם אתם עצמכם שופטים בלי משוא פנים, ועד כמה אתם עצמכם מקיימים את חובתכם "להגן על זכויות האדם ועל שלטון החוק".

ראי, למשל, את זה: בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן. נראה אותך אומרת שלא קראתי את פסק-הדין. נראה אותך אומרת שהביקורת שלי אינה לגיטימית. נראה אותך אומרת שהיא "בוטה (בסגנון ובתוכן)", ונראה אותך אומרת שאני לא אובייקטיבי והביקורת שלי חסרת-שחר.

אז אני אומר לך, מרים נאור: אם אתם באמת חפצים באמון הציבור, קחו את המאמרים שלי, ועשו אותם חומר-חובה בהשתלמויות השופטים שאתם עורכים במכון זוסמן – לפחות בנושא "אין אנחנו נראים בעיני הציבור".

אבל אתם משתינים על אמון הציבור, פוחדים ממנו פחד-מוות, ובורחים ממנו כמפני אש.

והלאה:

... אין להתייחס לעצמאות השיפוטית כאל דבר מובטח וברור מאליו; עלינו לשמור עליה. אם לא נגן על הדמוקרטיה, הדמוקרטיה לא תגן עלינו.

גם כאן את כורכת יחדיו את "העצמאות השיפוטית" עם "ההגנה על הדמוקרטיה", אבל אתם הפכתם את העצמאות להפקרות, ואני לא מתכוון לביקורת של איילת שקד ויריב לוין על האקטיביזם השיפוטי, ולשום דבר פוליטי – רק להגנה על זכויות האזרח: אתם מרשיעים 99.9% מהנאשמים, ונותנים צווים מוחלטים רק ב-1% מהעתירות לבג"ץ – זו אינה עצמאות, אלא הפקרות, וזה לא זכויות האזרח, אלא משוא פנים לטובת השלטון.

ועכשיו הנוסטלגיה

במעמד זה, לא אוכל שייפקד שמם של שלושה ממוריי – מבכירי שופטי ישראל, שהקנו למשפט הישראלי נכסי צאן ברזל, ושדבריהם עודם מהדהדים באולמות בית המשפט העליון. זכות גדולה נפלה בחלקי לעבוד במחיצתם, והעיקרים שלמדתי מהם היו היסודות שעליהם נבנתה דרכי המקצועית. הנשיא משה לנדוי, זכרונו לברכה, מאמני ומורי; שבמחיצתו עמדתי לראשונה על יופיה של מלאכת השפיטה; שעצותיו הטובות ליווני כמצפן לאורך הדרך; ושנמצא עמי בלבי תמיד, וגם היום. המשנה לנשיא מישאל חשין, זכרונו לברכה, שבתקופת ההתמחות תחת פיקוחו ובשנים הרבות שזכיתי לעבוד במחיצתו לימדני לחשוב "משפטית", אך יותר מכל לימדני כי יש לעשות את הישר והטוב; כי יש לחתור לאמת ולצדק; וכי הצדק הוא תחילתם של דברים וסופם, וממלא הוא כל סדק וכל חרך במשפט. והנשיא אהרן ברק, ייבדל לחיים ארוכים וטובים, שבהיותו מורה צעיר בפקולטה למשפטים הוליכני בצעדי הראשונים בנתיבי משפט;  מאז ועד היום לא חדלתי ללמוד ממנו.

טוב, על לנדוי משה, ועל חשין מישאל כבר עמדנו לעיל, ועל אהרן ברק – גם אני הכרתי אותו כמורה צעיר בפקולטה למשפטים, והכרתי אותו גם כשופט צעיר, וגם כשופט זקן, וטוב שאת לא מדברת עליו כשופט, כי לדבר על אהרן ברק כשופט זו כניסה לשדה-מוקשים.

אחרי כל הקשקשת הזאת את מחילה להודות לכל מי שעבדת במחיצתו, או שעבד במחיצתך, ואין לי שום חשק למנות את כולם – על כולם כבר כתבתי, ו"אין לי מה להוסיף", אבל שם אחד חסר לי: מי שהיה המשנה שלך במשך שלוש שנים – אליקים רובינשטיין הנבל, השקרן, המושחת, האידיוט, חסר הבושה.

ולקרא הסוף בצניעות מדהימה, את אומרת:

... בית המשפט העליון הוא בית משפט לתפארת ששמו יצא למרחוק. בהכירי אתכם, חבריי שופטי בית המשפט העליון, אני סמוכה ובטוחה כי כך הוא יישאר.

על דברים דומים, אשר מילאו בגאווה את המשנה השני שלך, סלים ג'ובראן השקרן, אמרתי, במקום אחר:

הוא יכול להתמלא גאווה, אבל, כאמור, סופרלטיבים אינם עולים כסף, ואני לא מצפה מאף מארח תרבותי שיאמר לאורחו – אלא דברי שבח. חוץ מזה, בעולם הרחב לא קוראים אלא את פסקי הדין שמערכת המשפט טורחת לתרגם לאנגלית, והמה לא רבים (למשל, ולפי הא"ב: ביניש, דורית – 67 פסקי דין; ברק, אהרן – 112; ג'ובראן, סלים – 19; גרוניס, אשר יגורתי – 18; חשין, מישאל – 47; רובינשטיין, אליקים – 22). יצויין כי במניין הזה נכללים כל פסקי הדין שכל שופט מסויים ישב בהם, גם אם חוות דעתו הייתה משנית, או אפילו אם הוא הסתפק ב"אני מסכים" בלבד.

גם אני סמוך ובטוח שביהמ"ש העליון – ומערכת המשפט כולה – "כך יישארו": מערכת משפט חסרת יושר אינטלקטואלי, חסרת בושה, אשר מאבדת בהתמדה את אמון הציבור – והיא עדיין רוקדת על סיפון הטיטאניק.

ולא רק הסקרים אומרים את זה – גם שופטים שהיו בשר-מבשרכם, ופרשו. כך, למשל, אומר סגן-נשיא בימ"ש מחוזי בדימוס, שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה.

אל תרמו את עצמכם!

כאשר אתם נאלצים להצטדק מול הטענות על אבדן אמון הציבור, יש לכם שני תירוצים שחוקים: האחד – הסחבת, והשני – הפוליטיקאים (תחת מנהיגותה התורנית של איילת שקד), הקוראים תיגר על האקטיביזם השיפוטי.

אתחיל מהתירוץ השני: פסקי הדין של ביהמ"ש העליון המדיפים ריח פוליטי ניתנים בקושי אחת לחמש שנים (פסקי הדין של הערכאות האחרות כלל אינם מדיפים ריח כזה, ואף אחד גם לא טוען זאת), אבל אם הפוליטיקאים המעטים מצליחים לעשות מזה רעש, זה משום שדבריהם נופלים על אזניו הכרויות של הציבור, אשר מאס בכם.

ואת זה אומר אנוכי הקטן, אשר מגן על פרשנותכם לפיסקת ההגבלה, ועל זכותכם – על פי החוק הקיים – לבקר את חוקי הכנסת. בעניין הזה אני מגן עליכם יותר ממה שאתם מגינים על עצמכם, ואתם עו"ד עושים ממני עוכר מערכת המשפט. הבוז לכם!!!

ולעניין התירוץ הראשון – הסחבת: מי שאשם בה הם אתם, השופטים.

אתם השופטים מנפחים את פסקי הדין השדופים שלכם באמרות-אגב ארוכות כאורך הגלות, ובכך אתם גונבים מהציבור זמן שיפוטי יקר, כדי שתוכלו להיכנס להיסטוריה, לחומרי הלימוד באקדמיה, ולכותרות יום-המחרת.

בכל משפט, מטבע הדברים, יש צד זוכה, ויש צד בוכה, אבל חובתו של השופט היא לשכנע את הצד המפסיד שהוא, השופט, עשה מלאכתו נאמנה, בחריצות ובתום-לב. דא עקא שזה כלל לא מזיז לכם. אדרבה: אתם עושים ככל שביכולתכם כדי שהצד המפסיד ייצא בהרגשה רעה, ולא יחזור אליכם לעולם, אבל הוא רץ לערער, בתקווה שערכאת הערעור תטה את אוזנה לטענותיו – ובכך אתם רק מגבירים את העומס, עוד ועוד.

אתם גם מאשימים את נערי האוצר בכך שהם לא נותנים לכם די תקנים לשופטים, ובנראום הפרידה שלך, מרים נאור, את אומרת:

... אני מודה לשרת המשפטים שבכוחותיה הבלתי נלאים סייעה למערכת בתי המשפט במינוי וקידום של למעלה ממאתיים שופטים תוך זמן קצר.

בואי, מרים, ונעמיד דברים על דיוקם: במערכת משפט בה מכהנים כ-750 שופטים, וכל שופט מכהן בה, בממוצע, כ-20 שנה, הרי שהנשירה הטבעית היא כ-35 – 40 שופטים בשנה, ובשתיים וחצי שנותיה של שקד במשרד המשפטים נשרו, איפוא, כ-90 – 100 שופטים. הוסיף לכך את העובדה שמדי שנה מקודמים בתוך המערכת עצמה לפחות 30 שופטים, נמצא כי "במינוי וקידום של למעלה ממאתיים שופטים" ישנה תוספת "נטו" של כ-70-80 שופטים בשנתיים וחצי – תוספת של כשלושה תקנים בלבד, בכל חודש.

האם שרת המשפטים זקוקה ל"כוחות בלתי נלאים" כדי להוסיף למערכת פי ארבע ממה שהיא מעזה לבקש? לא ולא: לפי סע' 35 ו-45 לחוק בתי המשפט שר המשפטים הוא הקובע את מספר השופטים בבתימ"ש השלום, ובבתיהמ"ש המחוזיים, וכדי לחתום על "הודעה" על פי הסעיפים האלה די לו בדף נייר ובעט פלאסטיק חד-פעמי מהסוג הזול ביותר – ונערי האוצר חייבים לקפוץ לדום, ולשלם את המשכורות במועד הקבוע בחוק.

ומדוע אתם לא דורשים משרי האוצר להשתמש בסמכותו זו? כי הסחבת והטענות נגד נערי האוצר יוצרים לכם את האליבי לסחבת, ואת מסך-העשן להסתתר מאחוריו מפני הביקורת הציבורית על תרבות השפיטה הקלוקלת שלכם.

פנינו לעתיד, לשנת 1974!

את מסיימת "עם הפנים לעתיד", כלשונך, אבל אני אזכיר לך עתיד מוקדם יותר – את הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותך מתייחסת בהגינות לאזרח הקטן.

בשנת 1974 עתרתי לבג"ץ בעניין פלוני, ואת, פרקליטה צעירה במחלקת בג"ץ שבפרקליטות המדינה, עזרת לי כמיטב יכולתך – וזהו. מה קרה מאז? תגידי את!

הנה "הפנים לעתיד" שלך:

אני מצפה ל"חופשת השחרור" שלי. אני יודעת שאזכה ליהנות בה מהשפע שמשפיעה חברה דמוקרטית – המגנה על זכויות הפרט והמבצרת את שלטון החוק – על האזרחים החיים בה.

אז יש לי אתגר בשבילך: לכי "להגיש בג"ץ", לכי לבית המשפט לתעבורה, וחזרי אלינו עם רשמייך על "זכויות האזרח" ועל "שלטון החוק".

ובראיון פרידה לביטאון "עורך הדין" של לשכת עורכי הדין את מגלה תוכניות נוספות לאחר הפרישה:

אני קודם כל רוצה חופש, והרבה. לאחר מכן אני מתכוונת לכתוב שני ספרים. האחד יעסוק בהליך קביעת עובדות, והאחר יהיה ספר בלשים לילדים.

אז יש לי קצת חומר גלם בשבילך, בעניין "הליך קביעת עובדות": איך קורה שאהרן ברק נרצח פעם שלישית, ושלושה בתי משפט שונים, קובעים עובדות ששלושה נאשמים שונים, בהבדלי זמן של שנה בין זה לזה, רצחו אותו, והוא עדיין חי?

אם הקישור לא עולה, היכנסי כאן: http://www.grunis.com/1144.

ובאשר לספר בלשים לילדים, קחי כ"מודל" את זה: מי רצח את אהרן ברק?

ולסיום

חשבי פעמיים על כל העוולות השיפוטיות שעשית בחייך, וגם על אלה שעשו חבריך.

חשבי גם על המורשת אשר השארת – או לא השארת – בלכתך מאיתנו, והאם בעוד כך-וכך שנים יוכלו ממשיכי דרכך לומר מרים נאור הייתה כאן.

ואני לא מדבר על פסק-דין זה או אחר, כי כל שופט משאיר כמה פסקי דין, שחלקם ייזכרו גם בעתיד – לטוב, או לרע. אני מדבר על המורשת המנהיגותית שלך: האם ביהמ"ש העליון שהשארת אחרייך הוא טוב יותר מזה שקיבלת מאשר יגורתי-גרוניס?

ואחרי שתעני לעצמך על השאלות האלה, את מוזמנת לחשוף אותן בפני הציבור הרחב – בימת האתר של קימקא עומדת לרשותך תמיד.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה