אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור (מחזה דוקודרמה)

*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור

שמחה ניר, עו"ד 24.10.2017 19:28
האם הגופה הזאת היא של אדוני?

האם הגופה הזאת היא של אדוני?


גזר-הדין: מוות בתלייה; עיכוב ביצוע לצורך הערעור? קודם נתלה אותה, אחר כך נדון בבקשה *** מחזה בעשר מערכות



אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור

גזר-הדין: מוות בתלייה; עיכוב ביצוע לצורך הערעור? קודם נתלה אותה, אחר כך נדון בבקשה *** מחזה בעשר מערכות

שמחה ניר, עו"ד

לתמצית המחזה, לפי המערכות והתמונות

שמחה ניר, עו"ד

אהרן ברק נרצח פעם שלישית

על ה"דוקודרמה":

"ז'אנר אמנותי המשתמש בדמויות ידועות מהחיים כבסיס ליצירה האמנותית. הוא מערב, מטבע הדברים, מציאות ודמיון".

(נשיא ביהמ"ש העליון, אהרן ברק, בג"ץ 6126+6143/94, גיורא סנש ואח' נ' רשות השידור ואח', תקדין עליון 99(2), 806).

הדמויות במחזה הזה הינן דמיוניות לחלוטין, והשימוש בשמות אמיתיים, או באירועים אמיתיים, לרבות אירועים אמיתיים הקשורים לשמות אמיתיים, נועד רק לשם תחושת האותנטיות, ולא למטרות אינפורמטיביות.

כל דמיון בין דמות מן הדמויות במחזה לבין אדם כלשהו אינו אלא בדמיונו של הקורא, ו/או בהיכרותו האישית עם אדם זה או אחר.


 

שמחה ניר, עו"ד

אהרן ברק נרצח פעם שלישית

 

מחזה בעשר מערכות

 

 

Simha Nyr

 

 

Aharon Barak Was Murdered Third Time

©

כל הזכויות שמורות למחבר

 

 

הנפשות (לפי סדר הכניסה לבמה, לראשונה):

אילן כץ, מנכ"ל לשכת עורכי הדין

אהרן ברק, נשיא ביהמ"ש העליון

משה לנדוי, נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר

יצחק זמיר, שופט ביהמ"ש העליון

מרים נאור, שופטת בית המשפט העליון

קריאות ביניים

מאיר שמגר, נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר

חיים הרמן כהן, ממלא מקום נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר

מישאל חשין, שופט ביהמ"ש העליון

אפרים (אפי) נוה, יו"ר ועדת האתיקה הארצית, לשכת עורכי הדין

יורי גיא-רון, ראש לשכת עורכי הדין

שי ניצן

אביגדור פלדמן

קלדנית, בית המשפט המחוזי

פקיד עזר, בית המשפט המחוזי

דוד בר-אופיר, שופט בית המשפט המחוזי

ארי אבן-ארי, סגן-נשיא בית המשפט המחוזי

אדמונד לוי, שופט בית המשפט המחוזי

שמחה ניר

יהודה היס, מנהל המכון הפתולוגי, אבו כביר

ניר שמחה

דפנה מהלל, סגן מנהל האגף למערכות מחשוב

קהל

קצין משטרה, שוטרים

תליין

מיכאל נאור

קולות מהקהל

קלדנית, בית המשפט העליון

פקיד עזר, בית המשפט העליון

אשר גרוניס, שופט בית המשפט העליון

אריה נאור

נפתלי נאור

רעיותיהם של מיכאל ונפתלי נאור

נכדים

 

מערכה ראשונה

תמונה ראשונה

כנס לשכת עורכי הדין באילת. מושב חמישי.

היו"ר, עו"ד א' כץ, מנכ"ל לשכת עורכי הדין:

כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט הפרופסור א' ברק, כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י' זמיר, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ' לנדוי, כבוד שופטת בית המשפט העליון, כבוד השופטת הגברת מ' נאור, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ' שמגר, כבוד שופט בית המשפט העליון, הד"ר מ' חשין, כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר ח' ה' כהן, אדוני ראש לשכת עורכי הדין, מר יורי גיא-רון, אדוני יושב ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, עו"ד א' (אפי) נוה, עורכות ועורכי דין, גבירותי ורבותי.

אחת החובות החשובות ביותר המוטלות על בית המשפט היא חובת ההנמקה. אין חולק על כך שבתי המשפט שלנו אכן עומדים בחובה זו בכבוד, ועל כך אין צורך להכביר במלים.

במקביל לחובת ההנמקה קיימת חובה נוספת, אשר עליה נייחד את הדיון במושב הזה של כנס לשכת עורכי הדין.

והשאלה היא פשוטה: האם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין?

זה נשמע משונה, אבל אני רוצה לחדד את השאלה, ולתת דוגמה קיצונית, ואולי אבסורדית: אדם נאשם ברצח, והוא טוען שה"נרצח" כלל לא נרצח, וכלל לא מת, ובתור ה-best evidence הוא מביא את ה"נרצח" אל דוכן-העדים, וזה, אחרי שהוא מזוהה כדין על ידי תעודת-זהות חוקית, או בכל דרך אחרת, מעיד שהוא אכן חי.

השאלה היא אם רשאי בית המשפט להתעלם מהעדות הזאת, ומה"מוצג" הזה.

שאלה זו נחלקת לשניים: התעלמות מהעדות כאשר הנאשם מזוכה, והתעלמות מהעדות כאשר הנאשם מורשע.

כאשר הנאשם מזוכה, אין לנו כל בעייה, כי די בנימוק אחד, נניח אליבי, כדי לזכות נאשם, ואם נחה דעתו של בית המשפט שהנאשם לא היה במקום האירוע, נניח משום שהיה עצור באבו-כביר באותה העת ממש, אין כל חשיבות, לעניין פסק-הדין עצמו, לשאלה אם ה"מנוח" אכן מנוח, אם חי הוא.

אבל כאשר הנאשם מורשע, נשאלת השאלה איך אפשר להתעלם מעדות, או מראייה, אשר אינן מתיישבות עם ההרשעה הזאת. איך אפשר להרשיע נאשם ברצח, כאשר ה"נרצח" עומד לפנינו, חי ונושם, מכה ובועט.

על כך נייחד את הדיון במושב זה. יפתח את הדיון כבוד נשיא בית המשפט העליון, הפרופסור א' ברק, ואחריו יישא דברים כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י' זמיר.

א' ברק:

אדוני ראש לשכת עורכי הדין, מר יורי גיא-רון, אדוני מנכ"ל לשכת עורכי הדין, מר א' כץ, כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י' זמיר, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ' לנדוי, כבוד שופטת בית המשפט העליון, כבוד השופטת הגברת מ' נאור, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ' שמגר, כבוד שופט בית המשפט העליון, הד"ר מ' חשין, כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר ח' ה' כהן, אדוני יושב ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, עו"ד א' (אפי) נוה, עורכות ועורכי דין, גבירותי ורבותי.

אחת החובות החשובות ביותר המוטלות על בית המשפט היא חובת ההנמקה. אין חולק על כך שבתי המשפט שלנו אכן עומדים בחובה זו בכבוד, ועל כך אין צורך להכביר במלים.

במקביל לחובת ההנמקה קיימת חובה נוספת, אשר עליה נייחד את הדיון במושב הזה של כנס לשכת עורכי הדין.

והשאלה היא פשוטה: האם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין?

התשובה, לדעתי, היא חד-משמעית: לא יתכן שבית המשפט לא יתייחס לעובדות, לראיות או לטענות הנטענות בפניו. כמובן שאין בית המשפט חייב לקבל כל טענה, או כל עדות, אבל הוא חייב להתייחס אל הכל, גם כדי להבטיח שהצדק ייעשה, גם כדי להבטיח שהוא ייראה, וגם כדי שנדע שבית המשפט אכן נתן את דעתו לכל מה שצריך לדעת.

אם אנחנו נותנים לעצמנו "הנחות" בכגון דא, אנחנו פותחים פתח להתעלמות מכוונת, ואם אנחנו פותחים פתח להתעלמות מכוונת, אנחנו פותחים פתח להסתאבות, וממנה לשחיתות זו רק שאלה של זמן.

כיוון שרשימת הנואמים כאן ארוכה למדי, אני לא אאריך, ואסתפק בדוגמה אחת.

נאשם בעבירת תעבורה נפגע קשות בפיגוע חבלני, בנסעו באוטובוס בדרכו לבית המשפט כדי להישפט על עבירה המיוחסת לו, ופונה על ידי מד"א הישר לבית החולים, כשהוא מחוסר הכרה.

בית המשפט, כמובן, לא יכול היה לדעת על התאונה, ושפט אותו בהיעדרו. מאוחר מכן, משהחלים האיש, הוא פנה אל בית המשפט, בבקשה לביטול פסק-הדין, וצירף לבקשתו תיעוד רפואי המוכיח את דבר פציעתו, באותו היום, באותה השעה. למעשה לא הייתה על כך מחלוקת, משום שבמסמכי הקבלה לבית החולים הייתה מדבקה אשר הופקה על ידי המחשב, ובה התאריך והשעה של קבלתו לבית החולים, ושל כל אירוע רפואי, עד לשחרורו מהאישפוז.

התביעה, באותו מקרה, לא חלקה על העובדה שהנאשם לא יכול היה להתייצב למשפט, בגלל הפיגוע, אבל התנגדה לביטולו של פסק-הדין, מהטעם ש... תקשיבו היטב, גבירותי ורבותי, מן הטעם ש"אין כפירות בכתב".

גבירותי ורבותי, הדבר נפלא מבינתי. באותו המקרה לא הוגשה כפירה בכתב, ולא נטענה הטענה כי הוגשה בקשה כזאת, וממילא גם לא הועלתה השאלה המשפטית, הראוייה לדיון בפני עצמה, אם אכן אפשר לכפור בכתב בבית המשפט לתעבורה, או בכלל.

גבירותי ורבותי, בית המשפט לתעבורה סירב לבטל את פסק הדין, בקבלו את טענתו של התובע, אשר, כאמור, לא הייתה רלוואנטית, ולא התייחס כלל לפיגוע בו הנאשם נפצע אנושות, ולעובדה שהנאשם הוחש לבית החולים, כשהוא מחוסר הכרה.

בית המשפט גם הוסיף, מיזמתו, שהנאשם לא גילה כל גירסת-הגנה, ולכן לא הייתה כל הצדקה לבטל את פסק הדין, ולדעתי גם זו הייתה שגיאה. זכותו הבלתי שנוייה במחלוקת של נאשם היא לשתוק, ולראות את התביעה מוכיחה את אשמתו, ולא ייתכן שפיגוע נפשע יעביר את נטל ההוכחה משכמה של המדינה אל שכמו של הנאשם.

קיימים, כמובן, גם הליכי ערעור, אבל בית המשפט המחוזי אימץ את עמדתה של המדינה, כפי שנתקבלה על ידי בית המשפט לתעבורה, ולא התייחס כלל לעובדת הפיגוע ותוצאותיו.

כאשר העניין הגיע אלינו, לבית המשפט העליון, במסגרת בקשת רשות לערער, הייתה לנו בעייה. היה ברור כי לנאשם הזה נגרם עוול משווע, אבל ידנו קצרה מלהושיע, כי הלכה פסוקה היא שאין נותנים רשות לערער אלא לצורך ליבונה של הלכה משפטית, ובמקרה הזה לא היה מה ללבן, כי ההלכה ברורה.

הדבר היחיד שיכולנו לעשות למען האיש היה לעכב את ביצוע הפסילה, ולהמליץ בפני נשיא המדינה להעניק לו חנינה מלאה, במובן מחיקתה של העבירה, ונמסר לנו כי בסופו-של-דבר הנשיא אכן חנן אותו.

אני רוצה לומר לכם, עם כל הכבוד, שזו הייתה שערורייה, ואתם לא רגילים לשמוע מפי ביטויים כאלה. אני לא מישה. אבל כאן כל המערכת – שלוש הערכאות פלוס נשיא המדינה, פלוס התביעה הכללית בכל שלוש הערכאות, פלוס מחלקת החנינות במשרד המשפטים – הוטרחה לשווא, כאשר שתי מלים של המדינה ("אנחנו מסכימים") יכולות היו לפתור את הבעייה כולה.

ואם לא די לנו בכך, התעקשותה של המדינה להחזיק בהרשעה גרמה בסופו של דבר לכך שהיא הפסידה גם את הקייס עצמו. אם היא הגישה את כתב האישום כאשר היו לה ראיות מספיקות להרשעה, וחזקה עליה שכך הווה, ואם היא הייתה מסכימה לביטול פסק-הדין, הדיון היה נפתח מחדש, והנאשם היה מורשע, קרוב לוודאי.

מה שנעשה כאן, וגם את זה אתם לא רגילים לשמוע מפי, היה כריתתו של השד הבריא.

ומה חולל את כל השערורייה הזאת? העובדה שבית המשפט לתעבורה לא התייחס לעובדת הפיגוע, ולתוצאותיו.

אני מודה לכם על ההקשבה.

היו"ר, א' כץ:

אני מזמין את כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י' זמיר, ואחריו יישא דברים כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מר מ' לנדוי.

מ' לנדוי:

לנדאו!

היו"ר, עו"ד א' כץ:

סליחה, אדוני, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מר מ' לנדאו. הפרופסור י' זמיר, כבוד השופט י' זמיר, בבקשה.

י' זמיר:

כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט הפרופסור א' ברק, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ' לנדוי, כבוד שופטת בית המשפט העליון, כבוד השופטת הגברת מ' נאור, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ' שמגר, כבוד שופט בית המשפט העליון, הד"ר מ' חשין, כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר ח' ה' כהן, אדוני ראש לשכת עורכי הדין, מר יורי גיא-רון, אדוני מנכ"ל לשכת עורכי הדין, מר א' כץ, אדוני יושב ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, עו"ד א' (אפי) נוה, עורכות ועורכי דין, גבירותי ורבותי.

אני מסכים עם חברי, כבוד הנשיא, כי אחת החובות החשובות ביותר המוטלות על בית המשפט היא חובת ההנמקה. אין חולק על כך שבתי המשפט שלנו אכן עומדים בחובה זו בכבוד, ועל כך אין צורך להכביר במלים.

במקביל לחובת ההנמקה קיימת חובה נוספת, אשר עליה נייחד את הדיון במושב הזה של כנס לשכת עורכי הדין.

והשאלה היא פשוטה: האם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין?

חברי נשא כאן דברים מאלפים, ואיני רואה צורך לחזור עליהם, במיוחד כאשר הזמן קצר, והנואמים מרובים, ועל כן אני אסתפק בדוגמה אחת, עליה דיברתי גם במסגרת הרצאותי בפקולטה למשפטים, עוד לפני שנים רבות, והגם שבינתיים הגעתי בעצמי לכהונה הנכספת, לא שיניתי את דעתי, ולו כמלוא הנימה.

שר החקלאות דוחה בקשה לרשיון ציד, והמסורב עותר לבג"ץ. מה הוא טען בעתירתו, אנחנו לא יודעים, כי בית המשפט, בפסק הדין, לא גילה זאת לנו, אבל אנחנו יודעים מה הוא פסק: "הזכות לקטול בעלי חיים לשם ספורט אינה מן הדברים שבית משפט זה, מטעמי צדק, יגן עליהם. העתירה נדחית, העותר ישלם למשיב הוצאות בסך ...". זהו, רבותי, פסק הדין כולו, על קרביו ועל כרעיו, וכמו שאמרתי בהרצאותי – זו שערורייה.

אני לא שולל את זכותם של השופטים להפוך, בדרך של פרשנות, חוק של הכנסת לאות מתה, גם כאשר לא מדובר בחוק העומד בסתירה לחוקי-היסוד, למרות שדעתי שונה היא, אבל השאלה היא אם זו הייתה המחלוקת, והמחלוקת היחידה, באותו תיק בג"ץ. ואני משוכנע שלא. למעשה, לאור מאמרה של הפרופסור רות גביזון, אנחנו יודעים שהדיון נסב על כל השאלות שבעולם – חוץ מהשאלה, אותה שאלה יחידה, אשר על פיה נחתך הדין באותה הפרשה.

מכל השאלות האלה בית המשפט התעלם, ואני חוזר על מה שכתבתי במאמרי המפורסם: הצדק בבית המשפט הגבוה לצדק אינו צדק כלל-ועיקר. כאשר בית המשפט מתעלם מטענות הצדדים, הוא מונע מהציבור לבקר אותו, ובכלל, על ידי התעלמות מטענות אפשר להגיע לכל התוצאות שבעולם, לפי מה שבית המשפט מחליט מראש, והדבר פותח פתח להסתאבות, וממנו לשחיתות. יכול להיות שבמקרה הזה בית המשפט הגיע למה שהגיע רק משום שהוא חיפש לעצמו מוצא קל ממצב של לחץ, אבל לפי השיטה הזאת אפשר, כמו שהיושב ראש של המושב הזה אמר בדברי הפתיחה, להרשיע נאשם ברצח, למרות שה"נרצח" עדיין חי, והוא אפילו עומד חי על דוכן העדים.

גבירותי ורבותי, אני מודה לכם על ההקשבה.

היו"ר, עו"ד א' כץ:

אני מזמין את כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מר מ' לנדוי, ואחריו תישא דברים כבוד שופטת בית המשפט העליון, הגברת מ' נאור.

מ' לנדוי:

כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט הפרופסור א' ברק, כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י' זמיר, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד שופטת בית המשפט העליון, כבוד השופטת הגברת מ' נאור, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ' שמגר, כבוד שופט בית המשפט העליון, הד"ר מ' חשין, כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר ח' ה' כהן, אדוני ראש לשכת עורכי הדין, מר יורי גיא-רון, אדוני מנכ"ל לשכת עורכי הדין, מר א' כץ, אדוני יושב ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, עו"ד א' (אפי) נוה, עורכות ועורכי דין, גבירותי ורבותי.

אחת החובות החשובות ביותר המוטלות על בית המשפט היא חובת ההנמקה. אין חולק על כך שבתי המשפט שלנו אכן עומדים בחובה זו בכבוד, ועל כך אין צורך להכביר במלים.

במקביל לחובת ההנמקה קיימת חובה נוספת, אשר עליה נייחד את הדיון במושב הזה של כנס לשכת עורכי הדין.

והשאלה היא פשוטה: האם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין?

לא אכביר במלים: הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו – כולל תחושתו האינטואיטיבית – מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כולו.

יותר מזה אנחנו לא צריכים. אני מודה לכולכם.

היו"ר, עו"ד א' כץ:

אני מזמין את כבוד שופטת בית המשפט העליון, הגברת מ' נאור, ואחריו יישא דברים כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מר מ' שמגר.

מ' נאור:

כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט הפרופסור א' ברק, כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י' זמיר, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ' לנדוי, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ' שמגר, כבוד שופט בית המשפט העליון, הד"ר מ' חשין, כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר ח' ה' כהן, אדוני ראש לשכת עורכי הדין, מר יורי גיא-רון, אדוני מנכ"ל לשכת עורכי הדין, מר א' כץ, אדוני יושב ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, עו"ד א' (אפי) נוה, עורכות ועורכי דין, מכובדי כולם.

אחת החובות החשובות ביותר המוטלות על בית המשפט היא חובת ההנמקה. אין חולק על כך שבתי המשפט שלנו אכן עומדים בחובה זו בכבוד, ועל כך אין צורך להכביר במלים.

במקביל לחובת ההנמקה קיימת חובה נוספת, אשר עליה נייחד את הדיון במושב הזה של כנס לשכת עורכי הדין.

והשאלה היא פשוטה: האם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין?

שמעתי כאן היום דברים מאלפים מפי חברי, אבל צר לי לקלקל את השורה, וכפי שתראו מיד, אני לא המצאתי את הגלגל.

חברי טוענים כי בהחלטותיהם על בתי המשפט להידרש באורח פרטני לכל אחת מן הטענות שמעלים בעלי הדין. בעמדה זו אין ממש. רמת הפירוט של הנמקת החלטה עשויה להשתנות בהתאם לנסיבותיו של המקרה, ועל כל פנים, ככלל, אין על בית המשפט חובה להתייחס לכל אחת מהטענות שנטענו לפניו (ראו, לעניין זה, את דברי הנשיא שמגר בפרשת בקר נגד שטרן), ועם הדברים האלה אני מסכימה. יותר ממסכימה.

בפני השופט טוענים אלף טענות, הוא רשאי לבסס את פסק הדין על שלוש, על ארבע, על חמש מתוכן, ולא להתייחס לכל האלף וזה לגיטימי, וזה לא בלתי חוקי, וזה לא התנהגות שלא כראוי, וזה לא דרך ניהול משפט לא נכונה. בדרך כלל לא יכולים להתייחס לכל הדברים, אי אפשר לכתוב על כל טענה שחושבים שהיא לא חשובה, אז לא מתייחסים. אם מי שנפגע מזה חושב שבתוך הטענות האלה היו טענות חזקות שנשמטו מעיני השופט, או שהוא בכוונה לא התייחס אליהן, הוא צריך לערער, אבל הוא לא יכול לומר שהשופט התנהג שלא כהלכה, או שהיה חוסר יושר אינטלקטואלי מצידו של השופט.

קריאת ביניים:

ואם גם ערכאת הערעור לא מתייחסת?

מ' נאור:

אני לא רוצה להתייחס לזה.

הנסיון להעניק לאי-הידרשות לטענה זו או אחרת מעמד של "טעות" או "חסר" אינו אלא נסיון לערער על פסיקתם של בתי המשפט, ולקעקע את עקרון סופיות הדיון.

אני רוצה לציין כי הדוגמה שהביא כבוד היושב ראש, מר כץ, של מקרה בו נאשם מורשע ברצח, כאשר ה"נרצח" מופיע בבית המשפט, ומעל דוכן העדים הוא מעיד כי הוא חי ונושם, מכה ובועט, ובכל זאת הנאשם מורשע ברצח – דוגמה זו הינה אבסורדית, הזוייה לחלוטין, וטוב היה לה שלא הובאה משהובאה, אפילו כדוגמה היפותטית, ולצורך השיח האינטלקטואלי בלבד. אצלנו, במערכת משפט מקצועית מהטובות בעולם, אם לא הטובה שבהן, בוודאי שלא יכול לקרות כדבר הזה, ועצם העלאתה של הדוגמה הזאת יש בה כדי להטיל דופי על מערכת המשפט כולה.

לא אאריך בדברים הפעם. אני מודה לכולכם.

היו"ר, עו"ד א' כץ:

אני מזמין את כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מר מ' שמגר, ואחריו יישא דברים כבוד שופט בית המשפט העליון, הד"ר מ' חשין.

מ' שמגר:

כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט הפרופסור א' ברק, כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י' זמיר, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ' לנדוי, כבוד שופטת בית המשפט העליון, כבוד השופטת הגברת מ' נאור, כבוד שופט בית המשפט העליון, הד"ר מ' חשין, כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר ח' ה' כהן, אדוני ראש לשכת עורכי הדין, מר יורי גיא-רון, אדוני מנכ"ל לשכת עורכי הדין, מר א' כץ, אדוני יושב ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, עו"ד א' (אפי) נוה, עורכות ועורכי דין, גבירותי ורבותי.

אחת החובות החשובות ביותר המוטלות על בית המשפט היא חובת ההנמקה. אין חולק על כך שבתי המשפט שלנו אכן עומדים בחובה זו בכבוד, ועל כך אין צורך להכביר במלים.

במקביל לחובת ההנמקה קיימת חובה נוספת, אשר עליה נייחד את הדיון במושב הזה של כנס לשכת עורכי הדין.

והשאלה היא פשוטה: האם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין?

בעניין זה אני רוצה להעיר מספר הערות על הפרשנות השגוייה, לטעמי, שניתנה להחלטתי בעניין בקר נגד שטרן בו נתבקשתי לתת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור אזרחי.

באותו תיק באו המבקשים חשבון עם בית המשפט המחוזי, על שהוא, בערעור אזרחי, אימץ על קרביו ועל כרעיו את פסק דינו של בית משפט השלום, בלי להוסיף מילה משלו, וזאת על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה זו מאפשרת לבית המשפט שהחליט לדחות ערעור לכלול בפסק דינו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, ובלבד שלדעתו מתקיימים כל אלה לגבי ההחלטה שעליה מערערים: (1) אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה; (2) הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית; (3) אין לגלות בה טעות שבחוק. ועוד קובעת התקנה כי אם ניתן פסק דין כאמור, יראו לעניין הליכים נוספים בבית משפט את תוכן ההחלטה שעליה ערערו כחלק מפסק הדין של בית המשפט שלערעור. עוד טענו המבקשים כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לכל טענותיהם.

אתייחס לאחרונה ראשונה, ואילו לראשונה, שהיא רק נגזרת מהאחרונה, אתייחס בסוף דברי.

ישנם הרואים בהחלטתי הנ"ל אסמכתא לכך שבית המשפט לא חייב להתייחס לשום טענה, אבל אין דבר הרחוק מזה.

אכן, באותו מקרה פסקתי כי אין חובה על בתי המשפט, גם של הערכאה הראשונה וגם של ערכאת הערעור להתייחס לכל פרט ופרט ולכל תג ותג מטענות המבקשים, ואם בית המשפט אינו מתייחס במפורט לכל טענה, אין פירושו-של-דבר כי אין לבעל הדין יומו בבית המשפט.

עוד פסקתי שם כי בכל הנוגע להתייחסות לטענותיהם של בעלי-הדין, בית המשפט פועל לפי אמות מידה סבירות ועל-פי שיקול-דעת שיפוטי, ועל-כן, רשאי הוא גם להביא בחשבון, שיש נסיבות בהן אין בכוחו של יצור אנוש להגיב בכתב ותוך הנמקה מלאה על כל טענה וטענת משנה העולות תוך כדי הטיעון. אמרתי כי יש שהטענות הן כה מרובות ומשקלן הסגולי כה מועט, עד שאין צורך או אין אפשרות להתייחס אל כולן. לשון אחר: בית המשפט מתייחס לטענות, הנראות לו ענייניות ורלוואנטיות.

יחד עם זאת אמרתי כי בית המשפט עושה, כמובן, מאמץ רב כדי לנסות ולהקיף את הכל או לפחות את המקסימום; אולם, מובן וברור הוא, כי אין כל אפשרות ממשית לדון בכתב בפרוטרוט בכל תג ובכל וריאציה המוצגים לפני בית המשפט, אם אלו אינם בעלי מהות המצדיקה זאת לפי מבחני החוק והשכל הישר.

וזה בדיוק מה שמפריע לי בפרשנות להחלטתי בפרשה ההיא: אני אמרתי במפורש כי "בית המשפט עושה, כמובן, מאמץ רב כדי לנסות ולהקיף את הכל או לפחות את המקסימום", אבל את הדבר הזה איש לא מזכיר. לקחו את החלטתי באסמכתא לכך שאין חובה להתייחס בכלל לטענות הצדדים.

וישנו דבר עוד יותר חשוב בהחלטתי זו, אשר אין איש הנותן עליה את הדעת. בהחלטתי אמרתי כי "לשם הסרת ספק ספיקא אוסיף, כי העובדה, שטענה פלונית איננה מקובלת על דעתו של בית המשפט, אין בה, כמובן כשלעצמה, כדי לפטור את הערכאה השיפוטית מן ההכרעה לגביה", וזה אומר שבית המשפט צריך להתייחס לא רק לטענות שהוא מסכים להן, אלא דווקא לאלה שאין הוא מסכים להן, ודווקא באלה ייבחן יושרם האינטלקטואלי של השופטים, שהרי אין זו חכמה לקבל את מה שאתה מסכים לו, אלא דווקא להתמודד עם מה שאינך מסכים לו.

כבר ציינתי כי אמרתי בהחלטתי כי "בית המשפט עושה, כמובן, מאמץ רב כדי לנסות ולהקיף את הכל או לפחות את המקסימום" ובאותה נשימה גם אמרתי כי "יש נסיבות בהן אין בכוחו של יצור אנוש להגיב בכתב ותוך הנמקה מלאה על כל טענה וטענת משנה העולות תוך כדי הטיעון", ועל כך הוספתי כי "הכל בתנאי שהמדובר בטענה הראויה להתייחסות עניינית מבחינת אופן הצגתה וסבירותה היחסית, אף אם בית המשפט אינו נוטה לקבל את הטענה".

ונשאלת, איפוא, השאלה כיצד ניתן ליישב את "המאמץ לנסות ולהקיף את הכל או לפחות את המקסימום" עם ההתחשבות ב"נסיבות בהן אין בכוחו של יצור אנוש להגיב בכתב ותוך הנמקה מלאה על כל טענה וטענת משנה העולות תוך כדי הטיעון", ועם השאלה מהי "טענה הראויה להתייחסות עניינית מבחינת אופן הצגתה וסבירותה היחסית".

השאלה היא, איפוא, שאלה מובהקת של מידתיות, ואם הייתי צריך לייעץ לשופט הבודד, הייתי מציע את המבחן הבא: ראה את עצמך כמי שנבחן, בין על ידי הציבור, בין במסגרת אקדמית, בין על ידי התקשורת, בין בכל דרך אחרת, והשופט, כנבחן, צריך להביא בחשבון שהבוחן – יהא זה הציבור הרחב, האקדמיה, התקשורת ומי לא – מכיר את התיק כולו, כולל כל הטענות שנטענו, ולא מסתפק בקריאתו של פסק הדין עצמו, אשר ממנו, כמובן, אפשר לדעת לאלו טענות הוא מתייחס, אבל לא לאלו טענות הוא אינו מתייחס.

וכיוון שבמבחן קא עסקינן, צריך הנבחן להשתדל ולקבל את הציון הגבוה ביותר – מאה אחוזים – ולכך התכוונתי בדברי על "המאמץ לנסות ולהקיף את הכל או לפחות את המקסימום", ואם אמרתי כי ישנן "נסיבות בהן אין בכוחו של יצור אנוש להגיב בכתב ותוך הנמקה מלאה על כל טענה וטענת משנה העולות תוך כדי הטיעון" – גם ציון של 90 אחוז אינו דבר שיש להתבייש בו. לכך התכוונתי באמרי כי אין חובה על בתי המשפט "להתייחס לכל פרט ופרט ולכל תג ותג", אבל, כאמור, צריך להשתדל להתייחס לכל.

בהקשר לדברים האלה אמרתי בהחלטה כי "בית המשפט מתייחס לטענות, הנראות לו ענייניות ורלוואנטיות", וגם כאן יש צורך בזהירות מופלגת. טענות "רלוואנטיות" אינן בהכרח טענות "צודקות" או "נכונות", כי עד שלא התייחסנו אל טענה פלונית, אנחנו לא יכולים לדעת אם היא נכונה וצודקת, או שאינה כזאת.

מבחן הרלוואנטיות, כידוע, מציג לפנינו את השאלה: האם תשובות שונות לאותה הטענה יש בהן כדי להשפיע על תוצאת המשפט, וברגע שהתשובה היא חיובית, הטענה נעשית רלוואנטית, ואל לו לשופט להתעלם ממנה, משום שבה תלוי גורל המשפט, גם אם היא זניחה, לדעתו, ואנחנו מכירים את השיר "הכל בגלל מסמר".

ומכאן אני מגיע לנקודה האחרונה: שאלת הרלוואנטיות של טענה מסויימת היא תמיד רלוואנטית, ואם השופט סבור שטענה מסויימת אינה רלוואנטית, עליו לומר ולנמק זאת בגוף החלטתו, למען תעמוד גם הקביעה הזאת למבחן הביקורת.

ומכאן, כפי שהבטחתי בתחילת דברי, הערה קצרה לעניין תקנה 460(ב): אם פסק-הדין של הערכאה עליה הערעור עומד בחובת ההתייחסות, כפי שתיארתי, ואם הוא גם צופה את טענות הערעור, אזי השימוש בתקנה הזאת הוא לגיטימי וסביר. אבל בדרך כלל נימוקי הערעור אינם רק חזרה על הטענות שנטענו בערכאה הקודמת, אלא גם התמודדות עם קביעותיה של אותה הערכאה. כך, למשל, וזו כמובן דוגמה פשטנית הנובעת מקוצר הזמן שלרשותי, אם טענת הערעור היא ששגתה הערכאה הקודמת בקבעה כי שתיים ועוד שתיים הן חמש, הרי שזו טענה חדשה, ותקנה 460(ב) לא יכולה לסייע לנו.

אני מודה לכולכם על ההקשבה.

ח' ה' כהן:

ברשות כבוד היושב-ראש, ולמרות שלא נרשמתי לדיון, ברצוני לומר מספר מלים, ממקום ישיבתי.

היו"ר, עו"ד א' כץ:

בבקשה, כבודו.

ח' ה' כהן:

כבוד היושב-ראש, משתתפים נכבדים. דברים פחות חמורים, כגון אי מתן פסק דין במועד, הגדרתי, בשבתי בבית המשפט העליון, כ"מלאכת רמייה". חוסר התייחסות לטענות בעלי הדין הינו חמור שבעתיים. תודה.

היו"ר, עו"ד א' כץ:

אני מודה לכבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מר ח' ה' כהן, על הערת-הביניים המאלפת.

אני מזמין את כבוד שופט בית המשפט העליון, הד"ר מ' חשין, ואחריו יישא דברים כבוד יושב-ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, מר א' (אפי) נוה, אשר גם יסכם את הדיון בנושא הזה.

מ' חשין:

כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט הפרופסור א' ברק, כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י' זמיר, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ' לנדוי, כבוד שופטת בית המשפט העליון, כבוד השופטת הגברת מ' נאור, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ' שמגר, כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר ח' ה' כהן, אדוני ראש לשכת עורכי הדין, מר יורי גיא-רון, אדוני מנכ"ל לשכת עורכי הדין, מר א' כץ, אדוני יושב ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, עו"ד א' (אפי) נוה, עורכות ועורכי דין, גבירותי ורבותי.

אחת החובות החשובות ביותר המוטלות על בית המשפט היא חובת ההנמקה. אין חולק על כך שבתי המשפט שלנו אכן עומדים בחובה זו בכבוד, ועל כך אין צורך להכביר במלים.

במקביל לחובת ההנמקה קיימת חובה נוספת, אשר עליה נייחד את הדיון במושב הזה של כנס לשכת עורכי הדין.

והשאלה היא פשוטה: האם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין?

לא אאריך בדברים, ואתייחס לדוגמה אחת מן הפסיקה. יהודי תושב עיראק, אשר רכושו – כולל זכויותיו על פי פוליסת-ביטוח שהוציאה לו חברת ביטוח זרה – הוחרם ע"י הממשלה שם. כאשר עלה האיש לארץ הוא הגיש לבית המשפט בישראל תביעה נגד חברת הביטוח, באמצעות הסניף המקומי, הישראלי, של החברה.

טענה חברת הביטוח: לפי החוזה אתה חייב להגיש את תביעתך בעיראק, ולבית המשפט בישראל אין זיקה לכל הפרשה וממילא גם אין לו סמכות לדון בתביעתך.

ענה האיש: אבל ייגרם לי עוול אם אצטרך להתדיין נגדכם שם, משום שאני לא יכול לבוא לשם, וגם לא ייתכן כי בית משפט בישראל ייתן גושפנקה להחרמתו של רכוש יהודי במדינה ערבית.

ענתה חברת הביטוח: אבל גם לנו ייגרם עוול, משום שההחרמה של זכויותיך נעשתה כדין לפי המשפט המקומי (העירקי), ואם תתקבל תביעתך כאן, אנחנו נצטרך לשלם פעמיים: פעם אחת לך, ופעם אחת לממשלה העירקית, שהיא כיום הבעלים של זכויותיך, מכוח צו-ההחרמה. והלא החרמת רכושם של זרים ו"נפקדים" אינה פטנט עירקי בלעדי, ובנסיבות האלה שורת הצדק מחייבת להיצמד להוראות החוזה שבין הצדדים.

שאלה קשה עמדה להכרעה בבית המשפט העליון שלנו: מי מהצדדים צודק? אבל בית המשפט לא התלבט: הוא פסק לזכות התובע, ונגד חברת הביטוח, והכל מבלי להתייחס כלל לטענותיה של חברת הביטוח, כאילו רק צד אחד עמד לפניו וטען טענות...

ואני אומר: כבוד בית המשפט, כאשר עומדים לפניכם וטוענים, אתם רשאים לקבל כל טענה, או לדחותה, ואנחנו נכבד את דעתכם אפילו אם אנחנו חולקים עליה. אבל אתם לא רשאים להתעלם מהטענות. אתם לא יכולים לצפצף על בני אדם!

אני מודה לכם על ההקשבה.

היו"ר, עו"ד א' כץ:

אני מזמין את כבוד יושב-ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, מר א' (אפי) נוה, אשר יסכם את הדיון בנושא הזה.

מ' נאור:

ברשות כבוד היושב-ראש, ולמרות שכבר נשאתי דברים במושב הזה ברצוני להוסיף הערה קצרצרה.

היו"ר, עו"ד א' כץ:

בבקשה, כבודה.

מ' נאור:

צר לי שאני נאלצת להוסיף כאן עוד הערה.

חברי הד"ר חשין נשא, כדרכו, נאום חוצב להבות, בלשונו החדה והציורית, אבל חוששני שהוא נסחף בהתלהבותו.

אם היינו צריכים להיזקק לכל הטענות, היינו כולנו, כל השופטים בכל הערכאות, מועמדים אל הקיר. גם חברי הד"ר חשין אינו מתייחס לכל הטענות, ואם היינו מגדירים את אי-ההתייחסות כ"צפצוף על בני אדם", כהגדרתו של חברי, נמצאנו כולנו כמצפצפים על בני אדם, והצפצוף על בני אדם הוא, לדעתי, עברה אתית חמורה.

אבל כיוון שאנחנו מוחזקים כחפים מכל עבירה אתית, הרי שאין זה צפצוף על בני אדם, ואין בכך כל טעם לפגם, וכמו שכבר אמרתי כי בפני השופט טוענים אלף טענות, הוא רשאי לבסס את פסק הדין על שלוש, על ארבע, על חמש מתוכן, ולא להתייחס לכל האלף וזה לגיטימי, וזה לא בלתי חוקי, וזה לא התנהגות שלא כראוי, וזה לא דרך ניהול משפט לא נכונה.

היו"ר, עו"ד א' כץ:

אני מודה לכבוד השופטת מ' נאור על הערתה הנוספת.

אני מזמין את כבוד יושב-ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, מר א' (אפי) נוה, אשר יסכם את הדיון בנושא הזה.

א' (אפי) נוה:

כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט הפרופסור א' ברק, כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י' זמיר, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ' לנדוי, כבוד שופטת בית המשפט העליון, כבוד השופטת הגברת מ' נאור, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ' שמגר, כבוד שופט בית המשפט העליון, הד"ר מ' חשין, כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר ח' ה' כהן, אדוני ראש לשכת עורכי הדין, מר יורי גיא-רון, אדוני מנכ"ל לשכת עורכי הדין, מר א' כץ, עורכות ועורכי דין, גבירותי ורבותי.

אחת החובות החשובות ביותר המוטלות על בית המשפט היא חובת ההנמקה. אין חולק על כך שבתי המשפט שלנו אכן עומדים בחובה זו בכבוד, ועל כך אין צורך להכביר במלים.

במקביל לחובת ההנמקה קיימת חובה נוספת, אשר עליה נייחד את הדיון במושב הזה של כנס לשכת עורכי הדין.

והשאלה היא פשוטה: האם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין?

כיושב-ראש ועדת האתיקה הארצית של הלשכה, אני אתייחס לבעייה מן הפן האתי.

יושר אינטלקטואלי הוא מצרך-יסוד בעבודה המשפטית, ואם הדבר אינו מובן-מאליו, באו כללי הוועדה לבחירת שופטים, וקבעו במפורש כי אחת התכונות שיש לתת עליהן את הדעת בבחירתם של שופטים היא היושר האינטלקטואלי.

והיושר האינטלקטואלי לא נבחן במידת התייחסותו של השופט לטענות הנוחות לו, אשר אותן הוא מקבל, אלא דווקא לטענות אשר אינן נוחות לו, ואשר אותן אין הוא מוכן לקבל.

אתם, השופטים, בעצמכם באים אתנו חשבון, ולא אחת בצדק רב, על כך שאנחנו מתייחסים רק למה שנוח לנו, ולא אל מה שלא נוח לנו, ונשאלת השאלה איך אתם מרשים לעצמכם לנהוג אחרת כאשר מדובר בכם עצמכם.

מה שמפריע לי במיוחד הוא שאתם באים ומצהירים על כך בריש גלי. אתם כבר לא עושים את זה בתוך המים, אלא ממרומי המקפצה.

עם כל הרצון להיזהר בכבודכם, ולשמור על אמון הציבור, זאת תופעה מבישה.

מ' נאור:

הסגנון, כידוע, הוא האדם, ואני שואלת באיזה סגנון אדוני מדבר.

י' גיא-רון, ראש הלשכה:

אני מבקש את רשות הדיבור, למרות שלא התכוונתי לנאום בדיון הזה, בגלל קוצר הזמן, והצורך לאפשר למספר רב ככל האפשר של דוברים להביע את דעתם, אבל אני חייב להגן כאן על חברי, עו"ד אפרים (אפי) נוה.

עם כל הכבוד, איני רואה כל פגם בהתבטאותו של עו"ד נוה. מערכת המשפט היא גוף ציבורי העומדת למשפט הציבור, הן על ידי יחידים מתוך הציבור בכלל, והן על ידי חבריה. מותר לבקר אותה, ומותר לעשות זאת גם בלשון חריפה ותוקפנית. והתבטאות זו בתכנה ובסגנונה לגיטימית ואפילו איננה חריפה או תוקפנית.

מה שאמרו כאן היום חבריה של גברתי ("שערוריה", "צפצוף על בני אדם" וכו') היה חמור בהרבה, וגברתי לא קפצה על רגליה האחוריות.

קריאת ביניים:

זה בגלל כיסא הגלגלים!

היו"ר, עו"ד א' כץ:

אני מבקש מהנוכחים לשמור על כבוד המקום, על כבוד המעמד ועל כבוד המשתתפים.

מ' נאור:

כבוד היושב-ראש, אני מבקשת את סליחתו. לא אוכל להמשיך ולשבת כאן, ולסבול גידופין והשמצות בסגנון בוטה ומשתלח, בלתי מרוסן ובלתי מאופק. [יוצאת.

א' (אפי) נוה:

אני למעשה סיימתי. אפשר לקבל את עמדתי, ואפשר לדחותה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה.

היו"ר, עו"ד א' כץ:

כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט הפרופסור א' ברק, כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י' זמיר, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ' לנדוי, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ' שמגר, כבוד שופט בית המשפט העליון, הד"ר מ' חשין, כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר ח' ה' כהן, אדוני ראש לשכת עורכי הדין, מר יורי גיא-רון, אדוני מנכ"ל לשכת עורכי הדין, מר א' כץ, אדוני יושב ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, עו"ד א' (אפי) נוה, עורכות ועורכי דין, גבירותי ורבותי.

אני מודה לכולכם על שהייתם עמנו כאן. המושב הזה נעול.

ניפגש כאן בשעה 1600, להמשך הכנס. נושא המושב הבא יהיה: "באיזה סגנון אדוני מדבר".

אתם מוזמנים לארוחת הצהרים.

 

מערכה שנייה

תמונה ראשונה

אולם בית המשפט המחוזי בירושלים.

נוכחים: שי ניצן, התובע, אביגדור פלדמן, הסניגור, מתמחים, קלדנית, קהל.

אנשי הליווי מכניסים את הנאשמת.

נכנס פקיד-עזר.

פקיד עזר:

בית המשפט!

נכנסים השופטים. הנוכחים קמים.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אקרא כעת את כתב האישום.

תיק פשע חמור 1/2004

בבית המשפט המחוזי בירושלים

המאשימה: מדינת ישראל

 נגד

הנאשמת: כבוד השופטת מרים נאור, המשנה לנשיא בית המשפט העליון

              ילידת שנת 1947

              מירושלים (כעת במעצר)

 

כתב אישום

 

א. העובדות

1.      הנאשמת מכהנת כמשנה לנשיא בית המשפט העליון.

2.      לפי הנוהג הקיים מתמנה המשנה לנשיא בית המשפט העליון לתפקיד הנשיא עם תום כהונתו של הנשיא.

3.      הנשיא המכהן במועד האירוע, כמתואר להלן היה מר אהרן ברק (להלן - המנוח).

4.      הנאשמת ביקשה "להיפטר" מהמנוח, על מנת שתתמנה היא כנשיאת בית המשפט העליון.

5.      ביום 1.12.2003, בשעה 1200 או בסמוך לאותו מועד, הילך המנוח ברחובה הראשי של מטולה, כשהוא מלווה במאבטח אישי.

6.      הנאשמת ידעה על מקום הימצאו של המנוח, ועקבה אחריו כשהיא נוהגת ברכבה, מס' 34-567-89, מתוך כוונה לרצחו נפש.

7.      בהגיע הנאשמת סמוך למקום הליכתו של המנוח עצרה את רכבה, זינקה ממנו בריצה, התנפלה על המנוח, ודקרה אותו 87 פעמים בכל חלקי גופו.

8.      במעשה האמור גרמה הנאשמת למותו של המנוח.

9.      הנאשמת גרמה בכוונה תחילה למותו של המנוח בכך שהחליטה להמיתו, והמיתתהו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכולה הייתה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיה, ולאחר שהכינה את עצמה להמית את המנוח, והכינה את המכשיר שבו המיתה את המנוח.

ב. הוראות החיקוק

1.      רצח, עבירה לפי סעיף 300 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ג. עדי התביעה

1.      שמחה ניר.

2.      פרופ' ד"ר יהודה היס.

 

(חתום)

אליקים רובינשטיין

היועץ המשפטי לממשלה

תובע

 

תמונה שנייה

פלדמן:

כבודו, אנחנו נתייחס אל עובדות כתב האישום אחת-אחת, כסדרן, ובסופן נוסיף גם טענה עובדתית אשר שוללת כל אפשרות שהנאשמת ביצעה את העבירה המיוחסת לה.

לסעיף 1: הנאשמת מודה שהיא שופטת בית המשפט העליון, אבל כופרת בכך שהיא המשנה לנשיא בית המשפט העליון, או שכיהנה אי-פעם בתפקיד הזה.

לסעיף 2: הנאשמת מודה באמור בסעיף זה.

לסעיף 3: הנאשמת מודה באמור בסעיף זה.

לסעיף 4: הנאשמת כופרת באמור בסעיף זה.

לסעיף 5: הנאשמת כופרת באמור בסעיף זה, ותטען כי במועד האמור היה ברק בכנס של לשכת עורכי-הדין, באילת.

לסעיף 6: הנאשמת מודה כי היא ידעה על מקום הימצאו של ברק, דהיינו בכנס האמור, באילת, כיוון שגם היא, הנאשמת, הייתה באותה העת באותו הכנס, ועל אותה הבמה.

טענת הנאשמת כוללת, איפוא, גם טענת "אליבי", דהיינו "במקום אחר הייתי".

הנאשמת כופרת בכל כוונה לרצוח את אהרן ברק, שהוא ידידה-בנפש.

לסעיף 7: הנאשמת מודה באירוע המתואר בסעיף זה, אבל מכחישה את מעורבותה באירוע, ואת העובדה שהנדקר היה אהרן ברק.

לסעיף 8: הנאשמת כופרת באמור בסעיף זה.

לסעיף 9: הנאשמת כופרת באמור בסעיף זה.

כמו שציינתי קודם, הנאשמת לא יכלה לבצע את העבירה, כי ה"נרצח" על ידה, אהרן ברק, כבר נרצח שנתיים קודם לכן, ופעם נוספת שנה לאחר מכן.

ניצן:

האם חברי מעיד כאן?

פלדמן:

כבודכם, אני מציג כאן את פסק-הדין בעניין אליהו מצא, אשר הורשע ברצח אהרן ברק, בדיוק שנתיים קודם לכן, ואת פסק-הדין בעניין טובה שטרסברג-כהן, אשר הורשעה ברצח אהרן ברק, בדיוק שנה לאחר מכן. איך אפשר לרצוח אדם שכבר נרצח, ושנה לאחר הירצחו עוד הוסיפו ועשו לו וידוא-הריגה?

ניצן:

כבודכם, אני מכיר את שתי הפרשות האלה. פסקי-הדין אשר הרשיעו את אליהו מצא ואת טובה שטרסברג-כהן הם בבחינת אפס. הם בטלים-מעיקרם, בטלים כלא-היו. Void. אלה פסקי-דין מושחתים, בכל אחד מהם שני ההרכבים, זה של בית המשפט המחוזי זה של בית המשפט העליון, אשר דחה כל אחד משני הערעורים, התעלמו בזדון מהעובדה שאהרן ברק, ה"נרצח" באותו התיק, עמד על דוכן העדים בבית המשפט המחוזי, והעיד כי הוא חי, והיה חי ברציפות מיום לידתו ועד לאותו הרגע בו הוא עמד על הדוכן, והעיד בשבועה.

אני מכיר את הפרשות ההן, כי אני הייתי התובע בשניהם. כתבי-האישום בשניהם היו אישומי-מגרה, אנחנו עושים את זה יום-יום.

אני מבקש להזכיר לחברי את ההלכה לפיה פסק-דין בטל-מעיקרו אין כוחו יפה כלשהו, וממילא הוא אינו יוצר מעשה-בית-דין.

פלדמן:

כבודכם, חברי המלומד מבקש מבית משפט נכבד זה לשמש "ערכאת ערעור" על פסקי-הדין החלוטים, בעניין אליהו מצא ושטרסברג-כהן.

ניצן:

חברי המלומד מתעלם מההבדל בין תקיפה ישירה של פסקי-דין, דהיינו תקיפה עקיפה של פסקי-דין, האפשרית בפני כל ערכאה שיפוטית, או אפילו מנהלית, כל אימת שמתעוררת שאלת תקפותו של פסק-דין.

אכן, כאשר מתגלות טעויות בפסק-דין זה או אחר, התרופה היא בתקיפה ישירה, בדרך של ערעור, אבל כאשר הטענה יורדת לשורש תקפותו של ההליך, כגון שהוא ניתן בחוסר-סמכות – ניתן לתקוף את פסק-הדין גם בעקיפין, שלא בדרך של ערעור. אני מפנה את כבודכם אל פסקי-הדין בבג"ץ בוגנים נגד הרמטכ"ל, ובג"ץ דוד נגד שירות בתי הסוהר.

פלדמן:

כבודכם, בעוד חצי דקה חברי המלומד יטען בדיוק את ההיפך.

ניצן:

אני מבקש את הגנתו של כבוד בית המשפט. חברי פוגע ביושרתי ובטוהר כוונותי, ומכפיש אותי בסגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן.

פלדמן:

כבודכם, אני בסך-הכל נתתי תחזית לחצי דקה קדימה. האם חברי המלומד רוצה לומר כי צירוף המלים "בעוד חצי דקה" מעורר בעייה סגנונית כלשהי?

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

מר פלדמן, אדוני יטען לעניין.

פלדמן:

אני מבקש לשאול את חברי המלומד: אם פסקי-הדין בעניין אליהו מצא ושטרסברג-כהן הם "בטלים כלא-היו" – מדוע אתם עדיין מחזיקים את שניהם במאסר? מדוע, כשהם עתרו לבג"ץ וטענו את אותה הטענה ממש, עמדת מול השופטים, וטענת כי "בית משפט נכבד זה אינו ערכאת ערעור על פסקי דין חלוטים", ועכשיו אתה טוען ההיפך?

ניצן:

כי פסקי-הדין האלה הם פסקי-דין חלוטים, ואי אפשר לתקוף אותם בעקיפין.

פלדמן:

נו, כבודכם... אמרתי לכם שתוך חצי דקה הוא יטען את ההיפך?

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

מר פלדמן, אני מבקש מאדוני להתנהג באיפוק וריסון. אדוני ינסח את דבריו אחרת.

פלדמן:

נו, כבודכם... אמרתי לכם שזה יגיע תוך שלושים שניות?

ניצן:

בהמשך לטענתי כי פסקי-הדין בהם מדובר הם פסקי-דין מושחתים, אני מבקש להוסיף כי אהרן ברק היה חי לא רק כשהעיד בתיק של אליהו מצא ובתיק של שטרסברג-כהן. הוא חי עד עצם היום הזה, ותוך חצי דקה תראו אותו כאן באולם, נושם, חי ובועט.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

מר ניצן, אני מבקש מאדוני לנסח את הדברים אחרת. גם דברים קשים יש לנסח בסגנון ראוי.

ניצן:

סליחה, כבודו. תוך שלושים שניות תראו אותו כאן באולם, נושם, חי ובועט.

פלדמן:

למען המטרה הקדושה הזאת אני נותן לחברי המלומד אפילו שלושים דקות.

נכנס אהרן ברק.

ניצן (לברק):

מה שם אדוני?

ברק:

ברק, אהרן ברק.

ניצן:

מה עיסוקו של אדוני?

ברק:

אני כבוד נשיא בית המשפט העליון.

ניצן:

האם נחה דעתו של חברי המלומד?

פלדמן:

בטח שנחה, אבל אם אהרן ברק עדיין חי, איך יכולה הייתה הנאשמת לרצחו נפש?

ניצן:

כבודכם, אנחנו עדיין לא בשלב ההוכחות. אם חברי המלומד יוכיח שאהרן ברק עדיין חי, סבירות גבוהה היא שמרשתו תזוכה, אבל אנחנו עדיין בשלב ההקראה.

פלדמן:

גם שני הנאשמים הקודמים הוכיחו שאהרן ברק עדיין חי, והם הביאו את ה-best evidence לכך: את ה"נרצח" בכבודו ובעצמו, אבל בית המשפט התעלם מהראייה הניצחת הזאת, וההמשך ידוע.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

מר פלדמן, אנחנו עדיין לא בשלב ההוכחות. אם אדוני יוכיח שאהרן ברק עדיין חי, בוודאי שאנחנו לא נתעלם מהראייה הזאת, וסבירות גבוהה היא שמרשתו תזוכה, אבל אנחנו עדיין בשלב ההקראה.

פלדמן:

כבודכם, האסימון נפל לי ממש בזה הרגע. יש כאן קונספירציה לחסל את כל המתנגדים לאקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק. שלשום חיסלתם את אליהו מצא, אתמול חיסלתם את טובה אהבת-אדם שטרסברג-כהן, היום אתם מנסים לחסל את מרים נאור, ומחר – את רותי גביזון.

אבל זה לא הכל, כבודכם. כיוון שאת אליהו מצא ואת טובה שטרסברג-כהן לא הצלחתם להשתיק, והם ממשיכים לבקר את האקטיביזם השיפוטי גם מתוך כתלי בית הסוהר, אתם תגזרו על מרשתי, הנאשמת שלפניכם, עונש מוות.

ניצן:

אין לנו כל כוונה לדרוש דבר כזה, וגם אם הייתה לנו – לפי החוק אין אפשרות לגזור עונש מוות על רצח. זה לא בסמכות בית המשפט.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

מר פלדמן, אדוני יכול להירגע. אין לנו כל כוונה לגזור עונש כזה, וגם אם הייתה לנו – לפי החוק אין אפשרות לגזור עונש מוות על רצח. זה לא בסמכות בית המשפט, וסבירות נמוכה היא שנגזור עונש כזה, אפילו אם מר ניצן יבקש זאת. אדוני יכול להירגע. האם יש לאדוני מה להוסיף לעניין תשובת הנאשמת לכתב האישום?

פלדמן:

לא, כבודו. אמרתי את מה שהיה לי להגיד, בעצם כן, כבודו, יש לי מה להוסיף: היועץ המשפטי לממשלה, אשר חתום על כתב האישום, הוא אליקים רובינשטיין, שגם הוא, כמו הנאשמת, מועמדים לקידום לבית המשפט העליון, ומועמדות שניהם תונח על שולחנה של הוועדה לבחירת שופטים בישיבה הקרובה. מועמדותה של הנאשמת מקטינה את סיכוייו של מר רובינשטיין, ואפילו ייבחרו שניהם יחד, בגלל שהנאשמת נולדה כמה שבועות לפניו, היא תקדים אותו במירוץ לנשיאות בית המשפט העליון, והוא יצטרך להסתפק רק בכס המשנה-לנשיאה.

ניצן:

באיזה סגנון אדוני מדבר!

פלדמן:

בסגנון בוטה ומשתלח, וזאת היא רק ההתחלה.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

החלטה: אנחנו מחליטים שלא לקבל את ההודאה החלקית בעובדות אשר בסעיף 7 לכתב האישום.

הנאשמת טוענת כי היא לא הייתה במקום האירוע בזמן האירוע, ועל כן היא לא יכולה להודות בדברים שהיא לא הייתה עדה להם.

נדחה להוכחות ליום 1.3.2004. הנאשמת מוזהרת שאם לא תתייצב היא תישפט בהיעדרה.

פקיד עזר:

בית המשפט!

 

 

מערכה שלישית

תמונה ראשונה

אולם בית המשפט המחוזי בירושלים.

נוכחים: שי ניצן, התובע, אביגדור פלדמן, הסניגור, מתמחים, קלדנית, קהל.

אנשי הליווי מכניסים את הנאשמת.

נכנס פקיד-עזר.

פקיד עזר:

בית המשפט!

ניצן:

אני מבקש להעיד את עד התביעה מס' 1.

(ע"ת 1 נכנס).

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אני מזהיר את אדוני כי עליו לומר את האמת וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.

ניצן (לעד):

שמו של אדוני, בבקשה.

ע"ת 1:

שמחה ניר.

ניצן:

השכלתו, מקום מגוריו של אדוני?

ע"ת 1:

משפטן, כעת בפנסיה, תושב מטולה.

ניצן:

ספר לנו מה קרה ביום 1.12.2003, בצהרים.

ע"ת 1:

באותו יום, בצהרים, הלכתי לפי תומי ברחובה של מטולה, ליד ביתי, ופתאום אני שומע משאית ענק, סמי-טריילר כזה, עוצרת בחריקת-בלמים.

הסתובבתי לאחור, וראיתי שהנהג, בחור צעיר כזה, מזנק מתא הנהג, מתנפל על הבחורה, נותן לה אגרוף בבטן, ומפיל אותה על הארץ, מתפתלת בכאבים.

אחרי שהבחורה נפלה, הבחור זינק חזרה אל תא הנהג, ונעלם. המנוע עבד כל הזמן.

מיד כשהנהג חזר לתא הנהג, אני צלצלתי למד"א בקרית שמונה, ואחרי כמה דקות הם הגיעו, וגם המשטרה הגיעה, כי אני צלצלתי אליהם מיד אחרי שדיברתי עם מד"א.

כשהמשטרה הגיעה, הבחורה כבר לא הייתה שם, כי כבר פינו אותה, ואני מסרתי את העדות בו-במקום.

ניצן:

איך אתה יודע שזו הייתה בחורה?

ע"ת 1:

היא הייתה במדים של משמר הגבול, וחצי דקה קודם לכן היא שאלה אותי איך מגיעים לביתה של משפחת כהן, אבל עניתי לה שישנן כמה משפחות כהן במקום הזה. בכלל, נראה לי שאני מכיר אותה. אני חושב שהיא משרתת בבסיס מג"ב הסמוך, ומפעם לפעם הם מסתובבים כאן, כשיש להם אפטר.

ניצן:

מה עוד ידוע לך על המקרה?

ע"ת 1:

לא ידוע לי דבר. כמו שאמרתי, מד"א פינה אותה מיד, אני מסרתי עדות לחוקר, ויותר לא ראיתי את הבחורה. ראיתי אחרי כן איזו אזרחית דומה לה, כאן בישוב, ויכול להיות שהיא כבר השתחררה, אבל אני לא בטוח.

ניצן:

אין לי יותר שאלות לעד.

פלדמן (לעד):

אדוני אומר שהוא שמע משאית ענק, סמי-טריילר כזה, עוצרת בחריקת-בלמים. האם אדוני יוכל להסביר לנו למה אדוני קורא משאית סמי-טריילר?

ע"ת 1:

כן, אדוני. הגדרתי בלשון העם את מה שמוגדר בתקנות התעבורה כ"רכב מורכב": "תומך", שזה ה"סוס", אשר מחובר אליו ה"נתמך", שזו ה"עגלה".

פלדמן:

מאיכן אדוני יודע את כל הדברים האלה?

ע"ת 1:

אני עורך-דין אשר עיקר התמחותו הוא בענייני תעבורה. אני גם מורה נהיגה, במקצועי הקודם, ורישיון ההוראה שלי עדיין בתוקף. אני גם נוהג כלי רכב כאלה עד עצם היום הזה, ואת הרישיון לסמי-טריילר ולפול-טריילר קיבלתי לפני שאדוני נולד.

פלדמן (לאב"ד):

אני מבקש שאדוני יעיר לעד על סגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי מאופק ובלתי מרוסן.

ניצן:

חברי המלומד עושה בחינה לעד, והעד עונה על שאלות הבחינה.

פלדמן:

אני לא בוחן את העד. אני רק רציתי להבטיח שחברי המלומד, בסיכומים, לא יבוא ויטען כי העד התכוון לקטנוע, ובטעות אמר סמי-טריילר.

ניצן:

כדי להפיס את דעתו של חברי, אני מודיע כאן לפרוטוקול שזה אכן היה סמי-טריילר, ולא קטנוע.

פלדמן:

אם כך, אז נחה דעתי.

(לעד) אדוני אומר שהנהג היה בחור צעיר כזה, והוא זינק מתא הנהג, התנפל על הבחורה, ואחר-כך זינק חזרה אל תא הנהג. האם אתה מזהה את הנהג כאן, באולם?

ע"ת 1:

כן, בוודאי. זה הבחור אשר יושב על הספסל האחורי, כאן, ליד הקיר. אני בטוח שזה הוא.

פלדמן:

אני מצביע לאדוני על הנאשמת (מצביע לעבר ספסל הנאשמים) ושואל אותך: האם זה הבחור אותו ראית?

ע"ת 1:

הזקנה הזאת? זאת שיושבת כאן על כיסא-גלגלים? הצחקתני הצחק. איך יכולה זקנה כזאת לקפוץ עם כיסא-גלגלים מהסמי-טריילר לכביש – ובחזרה? והאם אדוני חושב שאני לא יודע להבדיל בין בחור צעיר לבין אישה זקנה?

פלדמן:

אין לי יותר שאלות לעד.

ניצן:

אין לי חקירה חוזרת. אני מבקש להעיד את עד התביעה מס' 2.

(ע"ת 2 נכנס).

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אני מזהיר את אדוני כי עליו לומר את האמת וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.

ניצן (לעד):

שמו של אדוני, בבקשה.

ע"ת 2:

היס. פרופ' ד"ר יהודה היס.

ניצן:

השכלתו, מקום עבודתו של אדוני?

ע"ת 2:

רופא פתולוג, מנהל המכון לרפואה משפטית באבו-כביר.

ניצן:

אני מציג בפני אדוני את חוות-הדעת הזאת. האם אדוני ערך אותה? האם זו חתימתו של אדוני?

ע"ת 2:

כן, זו חתימתי, אני מאשר כי כל האמור בחוות-הדעת הזאת הוא אמת ונכון.

ניצן:

אני מבקש להגיש את חוות-הדעת.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

צו: התקבל וסומן ת/1.

ניצן:

אין לי שאלות נוספות לעד.

פלדמן (לעד):

אני רואה שהרישום היחיד על המסמך הזה המזהה את "המנוח" הוא המדבקה אשר בפינה השמאלית, למעלה. מדבקה זו, כך נראה, הופקה ע"י המחשב במשרד המכון. יתקן אותי אדוני אם אני טועה.

ע"ת 2:

לא, אדוני. אדוני אינו טועה.

פלדמן:

האם נכון שאדוני הורשע בסחר באברים של נפטרים, אשר גופותיהם הובאו למכון הפתולוגי?

ניצן:

אני מתנגד לשאלה. היא לא רלוואנטית לענייננו.

פלדמן:

השאלה מאוד-מאוד רלוואנטית, כי יש לה השלכות מרחיקות-לכת על אמינותו של העד. יש לנו מידע על העד הזה, שהוא סיפק חוות-דעת "צפות", אשר השתנו לפי צרכיה של המשטרה בכל רגע נתון, גם לגבי אותו תיק, כגון בתיק רצח החייל אולג שייחט ז"ל. לפי חוות-הדעת הנוכחית, אהרן ברק נרצח ביום 1.12.2003, אבל לפי חוות הדעת שהוא עצמו הגיש בתיק של אליהו מצא, אהרן ברק נרצח ביום 1.12.2001 ולפי חוות הדעת שהוא הגיש בתיק של שטרסרבג-כהן, אהרן ברק נרצח ביום 1.12.2002. אני מוכן, ולו בדוחק, לקבל שאפשר לרצוח את אותו האיש פעמיים ברציפות, אבל שלוש פעמים – זה כבר מוגזם, וזה מעורר שאלות באשר לאמינותו של העד, הן מבחינת מקצועיותו והן מבחינת יושרו.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

העד לא ישיב על השאלה. הסניגור מתבקש לשאול לעניין.

פלדמן:

אני מציג לאדוני את חוות הדעת שהוא הגיש בתיק האחד, ולפיה אהרן ברק נרצח ביום 1.12.2001, ואת חוות הדעת שהוא הגיש בתיק השני אהרן ברק נרצח ביום 1.12.2002. כעת אדוני מציג לנו חוות דעת שלישית, לפיה הוא נרצח ביום 1.12.2003. כמה פעמים אפשר לרצוח את אותו האיש?

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

העד לא ישיב על השאלה. (לסניגור): אני מזהיר את אדוני.

פלדמן:

האם אדוני הפיק את המדבקה הזאת?

ע"ת 2:

שלילי. אני רופא פתולוג, לא פקיד.

פלדמן (לאב"ד):

אני מבקש שאדוני יעיר לעד על סגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי מאופק ובלתי מרוסן.

ניצן:

העד רק הגדיר את תפקידו.

פלדמן:

אני רק רציתי לוודא זאת, כי העד הגדיר את עצמו כמנהל המכון, ועניין המדבקה הוא עניין ניהולי.

ניצן:

כדי להפיס את דעתו של חברי, אני מודיע כאן לפרוטוקול שהעד לא הפיק באופן אישי את המדבקה, ולא הוא הדביק אותה על המסמך.

פלדמן:

אם כך, אז נחה דעתי.

(לעד) אם כן, כיצד אדוני יודע של מי הגופה? כיצד אדוני חותם על תעודה רפואית המתייחסת לפלוני, כאשר הוא מסתמך על מדבקה שמישהו אחר הפיק והדביק?

ע"ת 2:

אם אדוני ישים לב, במסמך עצמו נאמר "הזיהוי באחריות המשטרה". כמו שאמרתי, אני רופא, לא איש מז"פ. המצב היה שונה אם היו מביאים לנו גופה במצב שאינו ניתן לזיהוי, אלא על פי השוואת הדי-אן-איי שלה עם זה של קרובים-בדם, וזה התחום המקצועי שלנו, אבל לגבי זיהויים של הקרובים אשר נתנו את דגימת-הרקמות – זה לא עניין של רפואה משפטית, אלא של זיהוי אנשים חיים.

פלדמן:

זאת אומרת שאם כתוב כאן שהמנוח הוא אהרן בריק, זה לא בטוח.

ע"ת 2:

בהחלט לא בטוח, וכמו שאמרתי, הזיהוי הוא באחריות המשטרה. עד כמה שידוע לי, הם מביאים קרוב משפחה, או אדם אשר הכיר את המנוח, ואם הוא מזהה את הגופה, המשטרה גובה ממנו עדות, רושמת פרוטוקול על זה, ומביאה את המזהה להעיד בבית המשפט. לא ידוע לי אם הדבר נעשה במקרה זה.

פלדמן:

במסמך שהכנת מתוארות הנסיבות בהן נפגע המנוח. האם אדוני היה נוכח במקום כאשר הדבר קרה?

ע"ת 2:

שלילי. אנחנו מקבלים את הפרטים מהמשטרה יחד עם הגופה, ואנחנו רושמים את הפרטים האלה בתור "רפרנס", אבל בתור עדות אדוני יכול להתייחס אל הדברים כאל עדות-שמיעה.

פלדמן:

האם יוכל אדוני לומר לנו מה היה גילו של המנוח?

ע"ת 2:

20 – 25 שנים לכל היותר, וזו כמובן, הערכתי המקצועית, אשר מסתמכת על קביעות רפואיות ולא על הרישומים של מינהל האוכלוסין.

פלדמן:

האם יוכל אדוני לומר לנו מה הייתה סיבת המוות?

ע"ת 2:

כן. שאיפת עשן וגזים רעילים.

פלדמן:

האם ייתכן שהמנוח מת מסיבה אחרת, ואחר-כך הונחה גופתו במקום בו יש עשן וגזים רעילים?

ע"ת 2:

לא, אדוני. גופה אינה יכולה לנשום, או "לקחת לריאות", כמו שאומרים, ואנחנו בודקים את תכולת הריאות, ואת ההשלכות אשר ישנן לשאיפת העשן או הגזים על מערכות אחרות בגוף.

פלדמן:

אדוני אמר שזיהוי הגופות הוא "באחריות המשטרה", ואם המשטרה תביא שתי גופות עם אותם פרטים מזהים, האם זה יעבור את המיחשוב שלכם?

ע"ת 2:

אדוני ישאל את אנשי המחשבים. אני לא מבין בזה.

פלדמן:

אבל אנשי המחשבים מספקים את מה שמזמינים מהם. האם, כמנהל המכון, הנחית אותם לתכנת את המחשבים כך שלא יופקו כמה דוחות על אותו אדם?

ע"ת 2:

לא. המשטרה צריכה לדאוג לכך על המחשבים שלה, ואם המשטרה תביא לנו עשר גופות של אביגדור פלדמן, היא תקבל עשרה דוחות-נתיחה של עשרה אביגדור פלדמן.

פלדמן:

אני מבקש מכבודכם להעיר לעד על סגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי מאופק ובלתי מרוסן.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

העד יקפיד על סגנון מאופק ומרוסן.

פלדמן:

ואם היא תביא עשר גופות של יהודה היס?

ע"ת 2:

אני מבקש מכבודכם להעיר לסניגור על סגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי מאופק ובלתי מרוסן.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

הסניגור יקפיד על סגנון מאופק ומרוסן. העד יענה על השאלה.

ע"ת 2:

אז היא תקבל עשרה דוחות של יהודה היס.

פלדמן:

תודה לאדוני. לאור ההגבלות שהוטלו עלי בחקירתו של העד, אין לי יותר שאלות לעד הזה.

ניצן:

אין לי חקירה חוזרת. אלה עדי.

 

 

תמונה שנייה

פלדמן:

הנאשמת תעיד.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אני מזהיר את גברתי כי עליה לומר את האמת וכי תהייה צפוייה לעונשים הקבועים בחוק אם לא תעשה כן.

מרים נאור:

אני יודעת במה אני מואשמת, וגירסתי היא כי לא היו דברים מעולם.

אני מכהנת כשופטת בבית המשפט העליון מיום 1.11.2003, דהיינו חודש לפני האירוע המיוחס לי. אני, כאחרונת השופטים בבית המשפט העליון, לא מכהנת כמשנה לנשיא, וגם לא יכולה לכהן בתפקיד הזה.

הטענה שרציתי לחסל את חברי הטוב והיקר, אהרן ברק, כדי לרשת את מקומו כנשיא בית המשפט העליון הינה שטות גמורה, גם מבחינת האינטרס הלכאורי שהיה לי בכך. כיוון שהקידום בבית המשפט העליון הוא לפי הוותק, לפי ה"סניוריטי", הייתי צריכה לרצוח גם את כל שלושה עשר השופטים האחרים, אשר כולם לפני בתור, כדי להגיע למשרת הנשיא, ואני לא רואה, אפילו בדמיוני החולני ביותר, כל סבירות לרצוח ארבעה עשר שופטים של בית המשפט העליון, ולא להיתפס אפילו פעם אחת. אפילו אם הייתי משתוקקת לעשות את זה, אני לא כל כך מוכשרת כדי לבצע ארבעה עשר פעמים פשע מושלם כזה. אפילו את אל-קאפונה תפסו בסוף.

יתרה מזאת: אהרן ברק ממילא עתיד היה להגיע לגיל הפרישה הקבוע בחוק, שבעים שנה, שלושה ימים לאחר האירוע, כך שלא הייתי צריכה לנקוף אצבע כדי "להיפטר" ממנו.

ביום האירוע, 1.12.2003, הייתי יחד עם אהרן בכנס לשכת עורכי הדין באילת, ובשעה 12.00 ישבנו שנינו על במת הכבוד במושב הכנס אשר הוקדש לשאלה אם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין.

אהרן ברק הוא ידידי הטוב והיקר זה שנים רבות, מאז שלמדנו שנינו יחד בפקולטה למשפטים, ועובדה שהוא הגיע לבית המשפט העליון יותר מעשרים שנה לפני הינה פועל יוצא מכך שהוא מוכשר בהרבה ממני, הקטנה. ממש עילוי.

האירוע המתואר על ידי עד התביעה מספר אחת, ואני מניחה שהוא תאר נכונה את אשר ראו עיניו, לא יכול היה להתבצע על ידי, משום שאני משותקת מילדות, נעה בעזרת כיסא גלגלים, וממילא לא יכולה הייתי לקפוץ מהקבינה של הסמי-טריילר, ובחזרה אליה, באותה קלילות, כפי שתאר העד. בגלל נכותי הקשה, נכות-מלידה, לא הצלחתי לקבל רשיון נהיגה, אפילו על רכב פרטי, שלא לדבר על סמי-טריילרים.

מעולם גם לא היה בבעלותי כל רכב, לא שמספרו 34-567-89, ולא כל רכב אחר. ביום האירוע עמד לרשותי רכב בבעלות המדינה, אותו קיבלתי בתוקף מעמדי כשופטת בית המשפט העליון, והאדם היחיד שהיה רשאי לנהוג ברכב זה היה נהגי הצמוד, אשר משכורתו משולמת על-ידי המוסד לביטוח לאומי, כחלק מהתנאים להם אני זכאית כנכה.

אני נכה מלידה. אני מציגה כאן תעודה רפואית.

אני מציגה כאן תצלום של אהרן ושלי בכנס הנ"ל.

אני מציגה כאן גם קלטת וידאו של האירוע, וכן פרוטוקול רשמי של אותו המושב.

אני מציגה כאן גם את מסמכי הרכב, את תלוש המשכורת של הנהג, וקבלה על דלק, מתחנת דלק באילת, אשר בה רשומים הן מספר הרכב והן תאריך הקנייה, ושעת הקנייה, 1.12.2003, שעה 12.01.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

צו: נתקבלו וסומנו נ/1 עד נ/9.

פלדמן:

האם מזדמן לכם, לאהרן ברק ולך, לשוחח על ענייני עבודה, או, למשל, על ענייני חולין שלא קשורים לעבודה?

מרים נאור:

הזדמן.

פלדמן:

בלשון עבר?

מרים נאור:

כן, כי מאז הכנס באילת לא נפגשנו.

פלדמן:

ספרי לכבוד בית המשפט מה קרה מאז, שמנע משניכם לשוחח מאז הכנס באילת.

מרים נאור:

כפי שפורסם בכל אמצעי התקשורת, בעקבות הערה בוטה ומשתלחת של אחד מהנוכחים בכנס, אני לא יכולתי להמשיך ולשבת במקום, ויצאתי מיד מהאולם.

פלדמן:

ומה קרה אז?

מרים נאור:

עוד לא הספקתי להירגע מהעלבון והזעם, וכבר התנפלו עלי שני שוטרים גברתנים, תפסו אותי יחד עם כסא-הגלגלים, והעיפו אותי לתוך הזינזנה, בה כבר היו כמה עשרות עצורים.

פלדמן:

אמרו לך על מה עוצרים אותך?

מרים נאור:

לא. הם הציגו בפני פקודת-מעצר החתומה על ידי שופט, אבל לא נתנו לי לעיין בה.

פלדמן:

איך הם הסבירו את זה?

מרים נאור:

הם אמרו אנחנו לוקחים אותך לתחנת אילת לחקירה, ושם יסבירו לך.

פלדמן:

ומה היה בתחנת אילת?

מרים נאור:

לקחו ממני טביעת אצבעות, ולאחר מכן הכניסו אותי לתא מעופש, מלא אדים של ליזול, ונתנו לי להירקב שעה וחצי.

פלדמן:

ואחר כך?

מרים נאור:

אחר כך הם הוציאו אותי, והביאו אותי לחקירה אצל ראש לשכת החקירות.

פלדמן:

ומה היה שם?

מרים נאור:

הקצין דווקא התייחס אלי בנימוס, אבל הדבר הראשון שהוא עשה היה להניח על שולחנו טופס חקירת חשוד, והוא אמר אני חוקר אותך תחת אזהרה.

פלדמן:

על מה הוא חקר אותך?

מרים נאור:

הוא אמר שאני חשודה ברצח אהרן ברק, אז אמרתי לו אתם מטורפים, אהרן ברק חי ובריא.

פלדמן:

ומה הוא השיב על כך?

מרים נאור:

הוא אמר תתפלאי, ואני נעשיתי לבנה. לא משום ההאשמה המגוחכת שלא הצלחתי להבין מי המציא את הבדיחה הלא-מוצלחת הזאת, אלא מתוך חשש אמיתי לגורלו של אהרן.

פלדמן:

ואיך הגבת?

מרים נאור:

אמרתי לו קח עכשיו ניידת למלון, ותראה אותו חי ונושם.

פלדמן:

ואיך הגיב?

מרים נאור:

אמר לי גברתי, אני רוצה קודם לגמור את החקירה שלך, כי אהרן ברק לא יברח.

פלדמן:

ואז?

מרים נאור:

אמרתי לו זה לא יכול להיות, כי אני נעצרתי מיד אחרי שעזבתי את האולם, והוא עדיין היה מאוד-מאוד חי, כך שאם הוא נרצח, ואני מקווה שזו אינה אלא בדיחה גרועה, זה היה כשאני כבר הייתי עצורה בידיכם.

פלדמן:

המשיכי.

מרים נאור:

ואז הוא שאל אותי מתי הייתי בפעם אחרונה במטולה. אמרתי לו שאף פעם לא הייתי שם, כי בגלל הנכות שלי מלידה לא יכולתי לצאת לטיולים.

פלדמן:

ומה עוד שאל?

מרים נאור:

שאל מתי הוצאתי את רשיון הנהיגה בסמי-טריילרים, ואמרתי לו מה אתכם, אפילו על פרייבט לא נתנו לי, בגלל הנכות.

פלדמן:

ואחר כך?

מרים נאור:

אחר כך שאל מתי רכשתי את הרכב מספר 34-567-89, ועניתי לו שבחיים לא רכשתי שום רכב, והוא הפסיק את החקירה.

פלדמן:

ואחר כך?

מרים נאור:

אחר כך הוא אמר אני יוצא רגע להשתין, וכשהוא יצא נכנס איזה שוטר צעיר ונחמד, ושאל על ראש הלשכה, אבל הייתה לי הרגשה שזה מתוזמר איתו.

פלדמן:

איך את יודעת?

מרים נאור:

הוא שאל אותי אם אני בחקירה, וקצת גימגמתי.

פלדמן:

איך הוא הגיב?

מרים נאור:

הוא אמר שכדאי לי להודות אחרת יכניסו אותי למעצר, ועד שאראה אור יום יעברו ימים רבים.

פלדמן:

ואיך הגבת?

מרים נאור:

שאלתי אותו אם הוא החוקר הטוב או החוקר הרע, והוא נעשה אדום כמו עגבניה בשלה מאוד.

פלדמן:

אני רוצה לחזור אל שיחותיך עם אהרן ברק. האם ידוע לך אם הוא הגיש אי פעם בקשה לתיקון גיל?

מרים נאור:

לא ידוע לי על דבר כזה, ואני מניחה שהוא מספיק חכם כדי לא לעשות דבר כזה. הרי אם הוא יבקש להוסיף לו גיל, יגידו שהוא רוצה להוסיף לעצמו שנות פנסיה, ואם הוא יבקש להוריד מגילו, יגידו שהוא נאחז בציפורניים בקרנות המזבח.

פלדמן:

אולי את יודעת איך, ביום 1.12.2001 הוא היה בן שבעים שנה פחות שלושה ימים, גם ביום 1.12.2002 הוא היה בן שבעים שנה פחות שלושה ימים וגם ביום 1.12.2003 הוא היה בן שבעים שנה פחות שלושה ימים? כמה פעמים יכול אדם להיות בן שבעים שנה פחות שלושה ימים?

מרים נאור:

אני ממש לא יודעת, זו שאלה מתחום המדעים. להערכתי הוא היום רק כבן 67, אבל אז סברו הכל שבאמת נותרו לו שלושה ימים. כנראה שהוא הצליח להנדס את כל העולם. הרי בהתחלה, כפי שפורסם כבר לא פעם, הוא רצה להיות מהנדס, אבל לא רצו לקבל אותו, אז הוא התפשר על משפטים. יכול גם להיות שהוא עשה תיקון גיל, לפי סעיף 2 לחוק קביעת גיל, תשכ"ד-1963. כמו שאמרתי, זה לא ממש נראה לי, אבל מי יודע.

פלדמן:

על סמך מה את אומרת את זה?

מרים נאור:

כשהכרנו, בצעירותנו, הוא היה מבוגר ממני בארבע שנים, ומהניסיון שלי, כשופטת, אני יודעת שהפרש הגילים בין שני בני אדם לא משתנה במידה משמעותית עם השנים, במיוחד כאשר הם באותה הסביבה החברתית.

פלדמן:

ספרי משהו על השיחות שלכם בעניין האקטיביזם השיפוטי.

מרים נאור:

זה הדבר היחיד אשר בו היינו חלוקים. אמרתי לו תמיד שאני נגד זה, כי אסור לנו, כבית משפט, להסיג את גבולה של הכנסת.

פלדמן:

ומה הייתה עמדתו?

מרים נאור:

עמדתו הרי ידועה. טוענים נגדו שהוא שם את עצמו כמנכ"ל המדינה, והוא מנסה להמעיט בכל העניין הזה. הוא טוען שמאז שני חוקי-היסוד משנת 1992 – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק – בוטלו על ידי בית המשפט העליון רק שניים-שלושה חוקים.

פלדמן:

האם לא חששת שהוא לא ילהק אותך להרכבים הדנים בתיקים בהם מתעוררות שאלות חוקתיות?

מרים נאור:

לא. הוא תמיד התגאה בכך שקביעת ההרכבים היא "רנדומלית", דהיינו אקראית, וזה כנגד כל אלה אשר טוענים נגדו שהוא קובע הרכבים לפי התוצאה שהוא רוצה שתתקבל בסוף המשפט. בעניין הזה, אגב, דעתי כדעתו של עורך-הדין שמחה ניר, עד התביעה מס' 1 בתיק הזה, אשר טוען כי נשיא בית המשפט העליון צריך לקבוע אישית את ההרכבים, אבל רוב הקהילה המשפטית תומך דווקא בקביעה הרנדומלית.

פלדמן:

שאלה אחרונה לי אליך: האם מקובל אצלכם בבית המשפט העליון ששופט יושב לדין בערעור בתיק בו הוא עצמו העיד בפני הערכאה דלמטה?

מרים נאור:

זה נראה לי הזוי לחלוטין.

פלדמן:

אין לי שאלות נוספות לנאשמת.

ניצן:

אין לי חקירה נגדית.

פלדמן:

אבקש להעיד את מר א' כץ.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

שמו של אדוני?

ע"ה 1:

כץ. אילן כץ.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אני מזהיר את אדוני כי עליו לומר את האמת וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.

ע"ה 1:

אני מכהן כמנכ"ל לשכת עורכי הדין, ובתור שכזה אני הייתי אחראי על ניהול הכנס של לשכת עורכי הדין באילת. אחריותי לא הייתה מיניסטריאלית בלבד, אלא גם אישית, כי אני ניהלתי בפועל את הכנס הזה, וגם חתמתי בזמן-אמת על כל פרוטוקול של דיוני הכנס.

ביום 1.12.2003 התקיים מושב הכנס אשר דן בשאלה אם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין. המושב הזה החל בשעה 11.00, והסתיים בשעה 13.00. בין אורחי הכבוד אשר ישבו על הבמה היו גם כבוד נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, וגם כבוד השופטת מרים נאור, וגם אני ישבתי על הבמה, כיושב ראש המושב.

בשעה 12.00 נשאה דברים כב' השופטת מרים נאור, אשר החלה את נאומה בשעה 11.40, וסיימה אותו בשעה 12.10. במהלך דבריה נרשמו כמה קריאות-ביניים, גם של אהרן ברק עצמו.

אני מסתמך על הפרוטוקול הרשמי של הכנס ושל המושב, אשר אושר ונחתם על ידי בזמן-אמת.

ניצן:

אין לי חקירה נגדית.

פלדמן:

אבקש להעיד את מר יורי גיא-רון.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

שמו של אדוני?

ע"ה 2:

גיא-רון, יורי גיא-רון.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אני מזהיר את אדוני כי עליו לומר את האמת וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.

ע"ה 2:

אני מכהן כראש לשכת עורכי הדין, ובתור שכזה אני הייתי אחראי על ניהול הכנס של לשכת עורכי הדין באילת. אחריותי הייתה מיניסטריאלית בלבד, אבל גם אני חתמתי בזמן-אמת על כל פרוטוקול של דיוני הכנס.

ביום 1.12.2003 התקיים מושב הכנס אשר דן בשאלה אם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין. המושב הזה החל בשעה 11.00, והסתיים בשעה 13.00. בין אורחי הכבוד אשר ישבו על הבמה היו גם כבוד נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, וגם כבוד השופטת מרים נאור, וגם אני ישבתי על הבמה, בתוקף היותי ראש הלשכה. הרי זה לא מכובד שראש הלשכה יישב באחד הספסלים האחוריים באולם, אם הוא לא נוטל תפקיד רשמי במושב זה או אחר, אבל יש לו התעניינות אישי.

בשעה 12.00 נשאה דברים כב' השופטת מרים נאור, אשר החלה את נאומה בשעה 11.40, וסיימה אותו בשעה 12.10. במהלך דבריה נרשמו כמה קריאות-ביניים של אהרן ברק עצמו.

אני מסתמך על הפרוטוקול הרשמי של הכנס ושל המושב, אשר אושר ונחתם גם על ידי בזמן-אמת.

ניצן:

אין לי חקירה נגדית.

פלדמן:

אבקש להעיד את מר ניר שמחה.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

שמו של אדוני?

ע"ה 3:

שמחה, ניר שמחה.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

האם אדוני קרוב ...

ע"ה 3:

לא, כבודו, אצלי שמחה זה שם המשפחה.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אני מזהיר את אדוני כי עליו לומר את האמת וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.

ע"ה 3:

אני נהגה האישי ומלווה של כבוד השופטת מ' נאור.

אני מקבל את שכרי מהמוסד לביטוח לאומי, אבל הרכב הוא בבעלות המדינה.

אני המלווה היחיד של כבוד השופטת, ועומד לרשותה 24 שעות ביממה. אני גר באותו הבניין בו היא גרה. אמורים להחליף אותי רק כאשר אני חולה, או בחופשה, אבל בכל השנים שאני עובד עם הגברת נאור, לא הייתי חולה אפילו יום אחד, והחופשה האחרונה שלי הייתה לפני שלוש שנים. אני מקווה שלא אאבד את הזכות, לפי חוק חופשה שנתית.

אני מאשר את נכונותם של מסמכי הרכב, של תלוש המשכורת שלי, וקבלה על דלק, מתחנת הדלק באילת, אשר בה רשומים הן מספר הרכב והן תאריך הקניה, ושעת הקניה, 1.12.2003, שעה 12.01. חתמתי עליה בזמן-אמת, וצירפתי את זה לטופס ההוצ' שהגשתי. אני מציג גם את כרטיס-העבודה בו רשומות כל הנסיעות, כולל הנסיעה מהמלון לתחנת-הדלק. אני בן אדם מסודר.

מעבר למסמכים, אני זוכר את המקרה באופן אישי, כי בעשר השנים האחרונות לא הייתי באילת, אלא במקרה הזה, ואני זוכר שהשארתי את כבוד השופטת באולם בו התקיים המושב אשר דן בשאלה אם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין.

ניצן:

כיצד אדוני מעיד על מה שכבוד השופטת עשתה באולם, כאשר אדוני היה בתחנת-הדלק באותה השעה?

ע"ה 3:

כפי שאמרתי לאדוני, תחנת-הדלק נמצא סמוך מאוד למלון בו התקיים האירוע, וזה עניין של כמה דקות, ברוטו. יצאתי לתדלק מתוך כוונה לחזור לפני שכבוד השופטת תתחיל בנאומה, אבל כנראה שהנואמים לפניה קיצרו, וכשאני חזרתי, היא כבר הייתה לקראת סיומו של הנאום.

ניצן:

אדוני מעיד כי הדיון במושב הכנס נסב על השאלה אם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין. מה לנהג בישראל, ולשאלות משפטיות כאלה?

ע"ה 3:

אני שמח שאדוני שואל את זה, כי לא היה נעים לי לדבר טובות על עצמי. אני גם מתמחה בעריכת-דין, והמאמנת שלי היא כבוד השופטת מרים נאור.

בכלל, השאלה הזאת, של חובת ההנמקה, עניינה אותי מאז ומתמיד, וכנראה שהיא זו אשר דחפה אותי ללימודי המשפטים.

ניצן:

אין לי חקירה נגדית.

פלדמן:

אבקש להעיד את הגברת דפנה מהלל.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

שמה של גברתי?

ע"ה 4:

מהלל. דפנה מהלל.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אני מזהיר את גברתי כי עליה לומר את האמת וכי תהיה צפויה לעונשים הקבועים בחוק אם לא תעשה כן.

ע"ה 4:

אני מכהנת בתפקיד סגן מנהל המחלקה לעיבוד נתונים במשרד הרישוי בחולון, אשר כיום נקראת האגף למערכות מחשוב.

בתוקף תפקידי אני אחראית לכל נושא המחשוב של הנהגים וכלי הרכב בכל המדינה.

פלדמן:

גברתי, האם תוכלי לומר לנו על שם מי רשום הרכב מספר 34-567-89?

ע"ה 4:

אין רכב כזה. כבר העדתי על כך לפני שנתיים וגם בשנה שעברה, ואני לא מבינה מדוע מזמינים אותי שלוש פעמים להעיד את אותו הדבר.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אני מזהיר את גברתי כי עליה להשיב על השאלות, ולא להתווכח עם השואל. בפעמים הקודמות העדת במשפטיהם של נאשמים אחר, ולנאשמת הנוכחית לא הייתה הזדמנות לחקור אותך בנושא הזה.

פלדמן:

התואיל גברתי להסביר את דבריה?

ע"ה 4:

המספר הזה מוגדר אצלנו כ"מספר יפה", והתעורר החשד שפקידים במשרדי הרישוי הקצו מספרים כאלה ל"מקורבים", ואולי אפילו תמורת שוחד.

היו לנו תלונות מאזרחים שביקשו לרשום רכב, והיו מוכנים לוותר על התור שלהם כדי לקבל את המספר שבחרו בו, אבל אמרו להם שזה בלתי אפשרי, ונותנים לכל אחד את המספר הבא בתור, אבל אחרי כן התברר שהמספר המבוקש כבר היה "תפוס" מזמן.

היה סיפור על בעל בית ספר לנהיגה בירושלים, שהיו לו חצי תריסר מכוניות, אולי יותר, וכולן היו עם מספר אשר ארבע ספרותיו האחרונות זהות. הגענו למסקנה שהסבירות לכך שהוא זכה בכל המספרים האלה ביושר היא נמוכה, אז נתנו הוראה למחשב לפלות ולפלוט את כל המספרים האלה, והמספר 34-567-89 היה אחד מהם.

פלדמן:

התוכל גברתי לומר לנו אם יש רכב הרשום על שם מרים נאור?

ע"ה 4:

שלילי.

פלדמן:

התוכל גברתי לומר לנו אם לגברת מרים נאור יש רשיון נהיגה?

ע"ה 4:

אין ולא היה. היא אמנם הגישה בקשה, אבל הבדיקות הרפואיות שלה היו כל כך גרועות, ולא אישרנו לה לקבל רשיון נהיגה, אפילו לא עם מנגנונים מיוחדים לנכים, כי זה עניין של פיקוח-נפש, ובכגון דא אנחנו לא עושים כל "הנחות", שלא לדבר על פרוטקציה, אפילו לא לשופטים של בית המשפט העליון, מה גם שכאשר היא ביקשה רשיון נהיגה היא, כנראה, אפילו לא הייתה סטודנטית למשפטים. זה היה לפני 47 שנים.

פלדמן:

אין לי עוד שאלות לעדה.

ניצן:

אין לי חקירה נגדית.

פלדמן:

אבקש להעיד את כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט, הפרופסור אהרן ברק.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

שמו של אדוני?

ע"ה 5:

ברק. אהרן ברק, לפנים כבוד נשיא בית המשפט העליון.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אני מזהיר את אדוני כי עליו לומר את האמת וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.

ע"ה 5:

ביום 1.12.2003 כיהנתי עדיין כנשיא בית המשפט העליון, ובשעה 12.00 ישבתי על במת הכבוד של כנס לשכת עורכי הדין באילת, במושב אשר הוקדש לשאלה אם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין.

שלושה ימים לאחר מכן, בהגיעי לגיל שבעים, פרשתי לקיצבה, והופעתי בכנס הייתה הופעתי הפומבית האחרונה כנשיא בית המשפט העליון.

לא זו בלבד שלחברתי היקרה והטובה, מרים נאור, לא היה כל אינטרס "להיפטר" ממני שלושה ימים קודם לכן, ולא זו בלבד שאם היא רצתה להתמנות כנשיאת בית המשפט העליון, היא הייתה צריכה קודם להיבחר לבית המשפט העליון, להישבע אמונים לפני נשיא המדינה, ולרצוח את כל שאר שלושה עשר השופטים האחרים, אלא שהיא אפילו לא הייתה מסוגלת להעלות את הדבר הזה על דל-דעתה. מרים היא אדם אשר לא מסוגל לפגוע לרעה אפילו בזבוב.

פלדמן:

המדינה טוענת כי הנאשמת רצחה את אדוני. מה אדוני אומר על כך?

ע"ה 5:

העובדה שאני עומד כאן, חי ונושם, מעידה כי הדבר הזה לא הוכח למעלה מכל ספק סביר. סבירות נמוכה, כמו שאומרים. אציין כי אני חי ברציפות מגמר לידתי ועד לרגע הזה, ומעולם לא מתי וחזרתי לחיים.

פלדמן:

אני מבקש להציג בפני אדוני את תיק הערעור ואת פסק-הדין בעניינו של אליהו מצא, מלפני שנתיים. האם אדוני זוכר את הפרשה ההיא?

ע"ה 5:

לא. איני זוכר.

פלדמן:

אני רואה שאדוני חתום על פסק-הדין באותו ערעור.

ע"ה 5:

אמרתי לאדוני שאיני זוכר.

פלדמן:

האם החתימה על פסק-הדין באותו ערעור היא חתימתו של אדוני?

ע"ה 5:

אמרתי לאדוני שאיני זוכר.

פלדמן:

אני מבקש להציג בפני אדוני את תיק הערעור ואת פסק-הדין בעניינה של טובה שטרסברג-כהן, מהשנה שעברה. האם אדוני זוכר את הפרשה ההיא?

ע"ה 5:

לא. איני זוכר.

פלדמן:

אני רואה שאדוני חתום על פסק-הדין באותו ערעור.

ע"ה 5:

אמרתי לאדוני שאיני זוכר.

פלדמן:

האם החתימה על פסק-הדין באותו ערעור היא חתימתו של אדוני?

ע"ה 5:

אמרתי לאדוני שאיני זוכר.

פלדמן:

שאלה אחרונה. אני מציג לפני אדוני את דוח הנתיחה של המכון לרפואה משפטית, ואת תצלומי הגופה. האם זו גופתו של אדוני?

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

האם אדוני ...

ניצן:

כבודו, אין לי בעיה עם זה. שישאל ... אנחנו באנו מוכנים לקלאָץ-קאשעס כאלה. שישאל כמה שהוא רוצה.

ע"ה 5:

לא. זו אינה גופתי, בוודאות מלאה.

פלדמן:

האם הגופה מוכרת לאדוני?

ע"ה 5:

בהחלט. זה דניאל פרידמן.

פלדמן:

אין לי עוד שאלות לעד.

ניצן:

משום כבודו של העד, לא אחקור אותו, אלא בשתי נקודות.

(לעד) האם אדוני יכול להציג בפנינו את תעודת-הזהות שלו, וכן מסמך המעיד כי אדוני הוא אותו אהרן ברק, ולא אהרן ברק אחר?

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

האם אדוני ...

פלדמן:

כבודו, אין לי בעיה עם זה. שישאל ... כמו שחברי אומר, גם אנחנו באנו מוכנים לקלאָץ-קאשעס כאלה. שישאל כמה שהוא רוצה.

ע"ה 5:

בוודאי. הנה כל המסמכים.

ניצן:

האם אדוני יכול להציג הוכחות שהוא היה חי גם בזמן האירוע?

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

מר ניצן, הרי קיימת חזקה שאם אדם היה חי בשתי נקודות-זמן, הוא היה חי גם בכל נקודת-זמן שביניהן.

ניצן:

אבל יש עניין של מוות קליני, וכיוצא בזה.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אבל אם אדם קם לתחייה אחרי מוות קליני, סימן שהוא לא מת. הרי לשיטתו של אדוני אפשר לרצוח אדם יותר מפעם אחת, והוא עדיין יישאר בחיים, וכל המיוחדות שבמוות היא בכך שהוא בלתי-הפיך. הייתי אומר שמוות קליני הוא מוות מהבחינה הרפואית, ולא מהבחינה המשפטית.

פלדמן:

כבודו, לא רציתי להפסיק את אדוני, אבל אין לי בעיה גם עם זה. שישאל ... אנחנו באנו מוכנים גם לקלאָץ-קאשע הזה. שישאל כמה שהוא רוצה.

ע"ה 5:

הנה תעודה רפואית שהייתי חי גם בזמן האירוע, ובכל זמן אחר, מאז לידתי, ואני גם מעיד על כך בעצמי. לא הייתי מעולם במצב של מוות קליני.

פלדמן:

אני מבקש שתעודת הזהות של העד תוגש כמוצג.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

צו: בהסכמת הצדדים תצולם התעודה, ויוגש לבית המשפט העתק הימנה.

ניצן:

אין לי יותר שאלות לעד הזה.

פלדמן:

אני מבקש להגיש את תיקי הרצח של אליהו מצא ושל טובה שטרסברג-כהן, ואת תיקי הערעורים באותן הפרשות.

ניצן:

אני מתנגד להגשת התיקים האלה. הנאשמת לא הייתה צד להם, ולכן הם לא יכולים להוות מעשה-בית-דין לגביה. חוץ מזה, כבר בשלב ההקראה הסברתי מדוע אלה הם פסקי-דין מושחתים, ולכן הם בבחינת-אפס, ואין להשתית עליהם שום דבר.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

צו: התיקים יתקבלו זמנית, ויסומנו במ/1 ו-במ/2. בהכרעת הדין נחליט גם לגבי קבילותם ומשקלם. העתק תעודת הזהות של ע"ה 5 יסומן נ/10.

פלדמן:

אלה עדי.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

צו: נדחה לסיכומים בעל-פה, מחר, 2.3.2004, שעה 0800.

פקיד עזר:

בית המשפט!

 

מערכה רביעית

תמונה ראשונה

אולם בית המשפט המחוזי בירושלים.

נוכחים: שי ניצן, התובע, אביגדור פלדמן, הסניגור, מתמחים, קלדנית, קהל.

אנשי הליווי מכניסים את הנאשמת.

נכנס פקיד-עזר.

פקיד עזר:

בית המשפט!

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

הצדדים יסכמו כעת.

השופט בר-אופיר:

ברשות כבוד סגן הנשיא אני רוצה להציג שאלה לתובע.

הנאשמת מואשמת ברציחתו של כבוד נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, אבל אנחנו ראינו אותו כאן, מעיד לפנינו שהוא עדיין חי.

איך אדוני רוצה שאנחנו נרשיע את הנאשמת?

פלדמן:

זה בדיוק מה שאני טוען, כבודכם..

סגן הנשיא (א' אבן ארי) (גוהר לעברו של השופט בר-אופיר, מכסה את פיו בדף נייר):

אידיוט! אתה הורס לנו את ההרשעה!!!

ניצן:

אבקש להרשיע את הנאשמת.

הנאשמת הואשמה ברצח כבוד נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק.

ע"ת 1 מסר עדות ברורה, פשוטה, כנה ומפורטת על נסיבות האירוע ואיני רואה צורך לחזור עליהן כאן, שהרי הדברים מפורטים בפרוטוקול.

עד זה הינו עורך דין ותיק, מוכר וידוע, ואין לו כל עניין בהפללתה של הנאשמת, או בתוצאה כלשהי של המשפט.

למעשה גם הנאשמת עצמה, בעדותה, אינה חולקת על אמינותו של העד.

עובדת מותו של המנוח, וסיבת המוות הוכחו היטב בעדותו של הפרופ' ד"ר היס, מנהל המכון הפתולוגי, אשר זה תפקידו, זו מומחיותו, וכעובד-הציבור חזקה עליו שאין לו עניין בתוצאות המשפט.

אני מניח שחברי המלומד ינסה להיאחז בטעות אשר בחוות הדעת הרפואית, שם נרשם שמו של המנוח כ"אהרן בריק", ולא "אהרן ברק", אולם אלה אינם אלא דקדוקי-עניות פורמאליסטיים, אשר בינם לבין חקר האמת אין ולא כלום, ולא יתכן שנאשם יזוכה מעבירה כה נפשעת ומתועבת אך ורק בגלל קוצה של יוד.

לא למותר לעמוד במקום זה על קדושת החיים, שהיא ערך עליון לא רק ביהדות, אלא גם בעולם המודרני כולו, והדיבר "לא תרצח" הינו, לדעת רבים, הדיבר החשוב ביותר מעשרת הדברות.

ראו, בין השאר:

·        תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סב עמוד א, ד"ה שניים שהיו מהלכין;

·        תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף כ"ה, ע"ב, ד"ה כמו שהיה באותו אדם;

·        תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות, פ"ח מ"ד, דף מ"ז ע"א, ד"ה סיעות בני אדם שהיו מהלכין;

·        שו"ת מקדשי השם, לר' צבי הירש מייזליש, תשט"ו שיקגו עמ' 8, ד"ה הנה ניגש אלי איש יהודי;

·        שו"ת מקדשי השם, לר' צבי הירש מייזליש, שם, שם, ד"ה ואני בשמעי השאלה הלז,

ועוד ועוד – תקצר היריעה מלפרט את התורה כולה, על רגל אחת.

אבקש, איפוא, להרשיע את הנאשמת בעבירה המיוחסת לה.

פלדמן:

אבקש לזכות את הנאשמת.

הנאשמת הואשמה ברצח כבוד נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, אבל ה"נרצח" הזה עמד כאן על דוכן העדים וראינו אותו כאן חי ונושם ואם לא די בכך הוא גם העיד על העובדה שהוא חי, ונשאלת השאלה כיצד אפשר לרצוח אדם ולהשאיר אותו חי.

למעלה מהדרוש אציין כי כאשר הצגתי בפני אהרן ברק את דוח הנתיחה, ושאלתי אותו אם הגופה היא אכן גופתו, הוא העיד שזו אינה גופתו, אלא גופתו של דניאל פרידמן.

ולא זו בלבד, אלא שבסאגה רבת-הפרשיות הזאת אהרן ברק כבר נרצח פעמיים לפני כן, אלא אם כן הוא נרצח עוד כמה פעמים שלא ידוע לנו עליהן, והנה הוא עדיין חי ונושם, ומוליך בגאון את המהפכה החוקתית, עם האקטיביזם השיפוטי שלו.

אנחנו כבר רואים כי נוצרה מסורת לפיה בכל כנס של לשכת עורכי-הדין באילת אהרן ברק נותן את נאום-הפרידה שלו, שלושה ימים לפני הגיעו לגיל שבעים, ואני שואל כמה פעמים יכול אדם להיות בן שבעים שנה פחות שלושה ימים, ומה יקרה השנה, אם נציגות השופטים תחליט להחרים את כנס הלשכה באילת, כפי שהיא איימה, בגלל משוב השופטים. האם אהרן ברק ידחה את הגיעו בפעם הרביעית לגיל שבעים שנה פחות שלושה ימים עד שנציגות השופטים תשנה את עמדתה, כאשר היום אנחנו יודעים, לפי נ/10, שהוא רק בן כששים ושבע שנים בלבד.

כאשר שאלתי את הנאשמת אם מקובל בבית המשפט העליון ששופט יושב לדין בערעור בתיק בוא הוא עצמו העיד בפני הערכאה דלמטה, היא ענתה כי זה נראה לה "הזוי לחלוטין", אבל אם תעיינו במוצגים במ/1 ו-במ/2 תראו שהן בפרשת אליהו מצא והן בפרשת שטרסברג-כהן אהרן ברק העיד בפני הערכאה הראשונה, ואחר כך ישב כשופט בערכאת הערעור, ואחרי שהוא עצמו העיד שהוא חי, הוא הלך בעקבות הערכאה הראשונה, וכמוה גם הוא התעלם מהעדות הזאת.

כבודכם, אנחנו יודעים שאליהו מצא, טובה שטרסברג-כהן והנאשמת הם מהמתנגדים למהפכה החוקתית של אהרן ברק, וזאת דרך סטרילית מאוד להשתיק יריבים אידיאולוגיים. מחר הם יחסלו כך את רותי גביזון, ואני לא יודע למי צריך להצמיד את המאבטחים. לרוצח המדומה של מחר, או לאהרן ברק, שנרצח שוב-ושוב ותמיד נשאר בחיים. אני גם תוהה לשם מה לבזבז את משאבי האבטחה המדולדלים של השב"כ, אם הוא ממילא לא ממש מת אחרי הרצח.

מדוע ליצחק רבין לא סידרתם את הפטנט הזה? מדוע לא סידרתם משהו כזה גם לשופט עדי אזר, זכרונו לברכה?

ניצן:

עדי אזר ז"ל עוד לא נרצח. זה באג'נדה שלנו רק לחודש יולי הקרוב, בעוד כארבעה חודשים, ואם יהיו לנו מקורות תקציביים, אנחנו נסדר גם לו פטנט כזה.

פלדמן:

אני מבקש מכבודכם להעיר לחברי על סגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי מאופק ובלתי מרוסן.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

מר פלדמן, זו אינה שאלה של סגנון. חברך רק הציג מעט-מזעיר מתוכנית העבודה של משרד המשפטים לחודשים הקרובים.

פלדמן:

בטח יש לחברי גם תאריך ושעה לרצח העתידי הזה.

ניצן:

בוודאי. אצלנו הכל מסודר לפרטים, אנחנו לא משאירים דבר ליד המקרה. רגע ... אני בודק ביומן ... זה יהיה בתחילתה של פגרת הקיץ הקרובה, ב-19 ביולי, 2004, השעה עוד לא נקבעה סופית, והכל בכפוף לאילוצי התקציב. יש לנו אפילו מועמדים למשימה הזאת – שני אסירי-עולם שאין להם מה להפסיד, ואם הם יבצעו את המשימה על הצד הטוב ביותר, אנחנו נמליץ לקצוב להם את העונש.

פלדמן:

אתה בוודאי מתכוון ליצחק זוזיאשווילי ורפי נחמני ... לקוחות ותיקים שלי.

ניצן:

האם אתה מצפה שנחשוף לפניך את כל הפרטים?

פלדמן:

אני חוזר על השאלה: מדוע ליצחק רבין לא סידרתם את הפטנט הזה? ומדוע לא סידרתם משהו כזה גם לגנדי?

ניצן:

לאיזה גנדי?

פלדמן:

לשניהם, אם אדוני כבר שואל.

ומדוע לא סידרתם דבר כזה לאנואר א-סאדאת, לג'יי-אף-קיי, לאר-אף-קיי, למרטין לותר קינג הבן, ליעקב ישראל דה-האן, לגדליה בן אחיקם, ליוליוס קיסר?

ניצן:

כי הם התנגדו לאקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק!

פלדמן:

הנה, כבודכם, בדיוק מה שאמרתי – ומפי הגבורה, מהמקפצה.

ניצן:

אני מבקש מכבודכם להעיר לחברי על רמיזותיו הגסות.

פלדמן:

אני רק נזקק לסגנונו של מוהר"ר הגאון רבי מישאל חשין. חברי המלומד, האם יש לכם תחזית לגבי מועד ונסיבות מותו?

ניצן:

רגע, תן לי לבדוק ביומן ... כן, אני רואה. זה יהיה בעוד כ-15 שנים, ביום 19.9.2015, אבל הוא ימות ממחלה קשה, ולא בנסיבות פליליות. זה בכלל יהיה תשע שנים לאחר פרישתו, ולאף אחד כבר לא יהיה אינטרס להיפטר ממנו כדי לרשת את מקומו. פרקליטות המדינה גם לא תהייה מעורבת בזה, פרט לנוכחות צנועה בלווייה, וביקור בבית המשפחה במהלך השבעה.

פלדמן:

אני רוצה לציין עוד עובדה תמוהה: ישיבתו של אהרן ברק בראש ההרכב, בערעורו של אליהו מצא ובערעורה של טובה שטרסברג-כהן. הנאשמת, שופטת בית המשפט העליון, העידה כי האפשרות ששופט יישב לדין בערעור אחרי שהוא העיד באותו התיק היא "הזוייה לחלוטין", והיא לא נחקרה על כך. נשאלת, איפוא, השאלה איך הוא יכול להפוך את ה"הזוי לחלוטין" הזה לעובדה קיימת, אם לא הייתה כאן קונספירציה.

אני מפנה את כבודכם לעדויותיו של ה"מנוח" בתיק במ/1 ובתיק במ/2, למקרה שלא ברור על מה הסתמכתי. בעדויותיו, שם, הוא חיבק באהבה גדולה את כל אחד מהנאשמים אשר, כביכול, "רצחו" אותו. הוא גם העיד כי הוא "עדיין חי", ואם לא די בכך, הוא שלל כל אפשרות שהגופה אשר לגביה העיד הד"ר היס היא גופתו-שלו.

אבל אחר כל הדברים האלה הוא "הכניס" להם, בערעורו של כל אחד מהם.

כבודכם, ישנן לפנינו הוכחות מכאן-ועד-להודעה חדשה לקיומה של קונספירציה, אבל גם לגופו של עניין אין כל ראיות הקושרות את הנאשמת, לא לרצח המדומה הזה, ולא לשום רצח אחר – מדומה או אמיתי.

הנאשמת הוכיחה אליבי מוצק, אשר נתמך לא רק בעדויות אמינות אלא גם בתיעוד קשיח אשר אינו תלוי בזיכרונם של העדים. תיעוד זה נערך בזמן-אמת, על-ידי אנשים אשר לא יכלו לדעת לאיזו מטרה ישמש התיעוד הזה ברבות הימים.

אכן, אנחנו לא חולקים על אמינותו של ע"ת 1, אשר תיאורו את האירוע עצמו היה משכנע למדי.

יחד עם זאת, העד הזה הצביע על בחור צעיר אשר ישב בקצה האחורי של האולם, כמי שנהג במשאית הסמי-טריילר, וזינק ממנה כדי לבצע את זממו.

אני אפילו לקחתי סיכון, והצבעתי בפני העד על הנאשמת, ושאלתי אם יתכן שהייתה זאת הנאשמת אשר ראו עיניו, ותשובתו הייתה שלילית לחלוטין.

בניגוד למקובל אני דווקא מצטרף לעמדתו של חברי, לפיה ע"ת 1 הוא עד אמין ומהימן, אבל היא הנותנת שאמינותו של העד שוללת כל אפשרות שהנאשמת ביצעה את עבירת הרצח המיוחסת לה – אפילו אם בוצעה עבירת רצח בפרשה האומללה הזאת.

הנאשמת, כעולה מעדותה, הינה נכת שיתוק מילדותה, ונעה באמצעות כיסא גלגלים בלבד, כך שהיא לא יכולה הייתה להתנהג כפי שתיאר העד: לקפוץ מהסמי-טריילר, להתנפל על מי שהתנפלה, ואנחנו עוד לא יודעים על מי היא התנפלה, לדקור אותו 87 פעמים בכל חלקי גופו, לזנק בחזרה אל הקבינה של הסמי-טריילר, ולהיעלם מהשטח. עוד מעט יבוא חברי המלומד ויגיד שהיא דהרה עם הסמי-טריילר מאילת למטולה כדי להספיק ולרצוח את אהרן ברק פעם שלישית, ולחזור בדהרתה לאילת, לפני שינעלו את הכנס.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

מר פלדמן, לא צריך להיסחף.

פלדמן:

אני לא נסחף. אני רק צופה שלושים שניות קדימה, כפי שצפיתי בישיבת ההקראה, וכפי שאמנם הווה.

העד גם העיד על כך שהנהג היה "בחור צעיר כזה", ואנחנו ראינו שהנאשמת עוד לא "בחור", וכבר לא כל כך צעירה. גם לפי כתב האישום עצמו הנאשמת כבר לא כל כך צעירה.

ה"נרצח" היה, לדברי העד, בחורה צעירה, במדים של משמר הגבול, כך שבכל מקרה היא לא יכלה להיות אהרן ברק בן הכמעט-שבעים.

העד העיד שהנהג נתן לבחורה "אגרוף בבטן", ולפי כתב האישום הנאשמת רצחה את ה"מנוח" בשמונים ושבע דקירות בכל חלקי גופו, כך שאותו האירוע כלל אינו מתאים לעובדות המיוחסות לנאשמת.

אין לנו גם כל הוכחה שהבחורה אכן מתה, ומאז שהיא נלקחה מהמקום ע"י מד"א אין אנו יודעים עליה דבר.

מטעם התביעה העיד גם ע"ת 2, מנהל המכון לרפואה משפטית, וגם מעדותו עולה שכל קשר בין הנאשמת לבין "רציחתו", כביכול, של חברה הטוב, אהרן ברק, הינו פרי הדמיון החולני בלבד.

נתחיל משאלת זיהויה של הגופה: את המדבקה אשר משמשת לזיהוי הגופה לא הפיק העד עצמו, אלא מזכירות המכון, וחברי המלומד, בהגינותו, אכן הצהיר לפרוטוקול שהעד אינו נושא באחריות לזיהוי הגופה. העד גם העיד על כך שהזיהוי היה "באחריות המשטרה", ונשאלת השאלה מדוע לא הביאה המשטרה את כל שרשרת העדים אשר טיפלו בהעברת הגופה, אם הייתה כזו, מזירת האירוע במטולה אל המכון הפתולוגי באבו כביר, מרחק כמה מאות קילומטרים משם.

העובדה שלמכון הפתולוגי הגיעה גופת גבר, בעוד שלפי עדותו של ע"ת 1 נהג הסמי-טריילר היכה בחורה דווקא, מעידה על ספקות מסויימים באשר לקשר בין שני האירועים, ולקשר בין הבחורה החיה לבין הגבר המת.

מהתצלומים אשר צורפו לחוות דעתו של הפרופ' היס, כחלק בלתי נפרד ממנה, עולים גם הספקות אם היה זה אותו אהרן ברק אשר העיד לפנינו מספר חודשים לאחר מכן.

יתכן, ואני אומר זאת כהערת אגב בלבד, שהמנוח עליו מדובר בחוות הדעת הרפואית הוא אכן אהרן בריק, אולם זה אדם אחר אשר אינו קשור לכתב האישום.

טענתו של חברי המלומד בדבר "דקדוקי עניות פורמאליסטיים על קוצה של יוד", אינה עולה בקנה אחד עם מושכלות היסוד של המשפט הפלילי אשר לפיהם יש להוכיח מעל לכל ספק סביר כל אחד מיסודות העבירה.

הפרופ' היס גם העיד על כך שהאיש אשר גופתו נבדקה מת מ"שאיפת עשן וגזים רעילים", ועובדה זאת מרחיקה אותנו עוד יותר מעובדות כתב האישום.

ואם נותר עוד ספק לגבי סיבת המוות, הרי שלא בחוות הדעת הרפואית, ולא בתצלומים המצורפים אליה, אין כל זכר לאותן 87 דקירות-סכין, גם היא אומרת דרשני.

אבקש, איפוא, לזכות את הנאשמת.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

צו: הכרעת הדין תינתן היום, 2.3.2004, בשעה 1200, אחרי ההפסקה.

פקיד עזר:

בית המשפט!

 

תמונה שנייה

פקיד עזר:

בית המשפט!

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אקרא כעת את הכרעת הדין.

הכרעת הדין:

השופט א' אבן ארי, סגן נשיא

לפי כתב האישום הנאשמת הינה המשנה לנשיא בית המשפט העליון, ולפי הנוהג הקיים מתמנה המשנה לנשיא בית המשפט העליון לתפקיד הנשיא עם תום כהונתו של הנשיא.

שמענו טענות שונות לגבי מעמדה של הנאשמת, אולם לא מצאנו צורך להתייחס אליהן.

הנשיא המכהן במועד האירוע, כמתואר להלן, היה מר אהרן ברק (להלן - המנוח), ולפי כתב האישום הנאשמת ביקשה "להיפטר" מהמנוח, על מנת שתתמנה היא עצמה כנשיא בית המשפט העליון.

ביום 1.12.2003, בשעה 12.00 או בסמוך לאותו מועד, הילך המנוח ברחובה הראשי של מטולה, כשהוא מלווה במאבטח אישי. לפי כתב האישום הנאשמת ידעה על מקום הימצאו של המנוח, ועקבה אחריו כשהיא נוהגת ברכבה, מס' 34-567-89, מתוך כוונה לרצחו נפש. הנאשמת הכחישה את העובדה הזאת, אבל מעצם העובדה שהנאשמת עקבה אחרי המנוח אנו למדים כי היא אכן ידעה מה עושה המנוח במטולה, באותה העת.

אנחנו שוללים לחלוטין את טענתה של הנאשמת כי היא והמנוח היו, "במקרה", באותה העת ממש, בעיר אילת, שהיא מקום יישוב קטן, המרוחק מאות קילומטרים ממקום מגוריהם שלה ושל המנוח, העיר ירושלים, ובאותו המלון. אם בכלל יש ספק בכגון דא, הספק עדיין רחוק מלהגיע לגדר הספק הסביר, ואנחנו דוחים טענה זו כטענת-סרק טורדנית וקנטרנית.

עוד נטען בכתב האישום כי בהגיע הנאשמת סמוך למקום הליכתו של המנוח עצרה את רכבה, זינקה ממנו בריצה, התנפלה על המנוח, ודקרה אותו 87 פעמים בכל חלקי גופו, ובכך גרמה הנאשמת למותו של המנוח.

הנאשמת טענה לפנינו טענות שונות ומשונות, לפיהן היא לא יכולה הייתה, פיסית, לבצע את המיוחס לה, אך טענה זו גובלת באבסורד, משום שעובדת נכותה של הנאשמת, גם ביום לידתה וגם בעת המשפט, אינה אומרת כי היא הייתה נכה גם במועד העבירה.

לא מצאנו לנכון להתייחס לשאר טענותיה של הנאשמת, אותן דחינו מכל-וכל.

לא למותר לעמוד במקום זה על קדושת החיים, שהיא ערך עליון לא רק ביהדות, אלא גם בעולם המודרני כולו, והדיבר "לא תרצח" הינו, לדעת רבים, הדיבר החשוב ביותר מעשרת הדברות.

ראו, בין השאר:

·        תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סב עמוד א, ד"ה שניים שהיו מהלכין;

·        תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף כ"ה, ע"ב, ד"ה כמו שהיה באותו אדם;

·        תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות, פ"ח מ"ד, דף מ"ז ע"א, ד"ה סיעות בני אדם שהיו מהלכין;

·        שו"ת מקדשי השם, לר' צבי הירש מייזליש, תשט"ו שיקגו עמ' 8, ד"ה הנה ניגש אלי איש יהודי;

·        שו"ת מקדשי השם, לר' צבי הירש מייזליש, שם, שם, ד"ה ואני בשמעי השאלה הלז,

ועוד ועוד – תקצר היריעה מלפרט את התורה כולה, על רגל אחת.

בשלב ההקראה ניסה הסניגור המלומד, בחצי-פה, לבסס תיאוריה של קונספירציה, אולם לא נדרשנו לה, אלא לעניין אחד: הסניגור המלומד, עו"ד פלדמן, טוען כי הנרצח העיד בתיקיהם של אליהו מצא ושל טובה שטרסברג-כהן כי הוא "עדיין חי", כלשונו של מר פלדמן, ואחר-כך ישב לדין בערעוריהם, אבל בראיות אין דבר וחצי דבר על כך, ואם המנוח העיד לפנינו שהוא לא זוכר שהוא ישב בהרכב הזה, הרי זו הוכחה ניצחת שהוא לא ישב בערעור ההוא.

יפה נהג הסניגור בכך שלא חזר בסיכומיו על טענת הקונספירציה.

סיכומו של דבר:

שוכנעו למעלה מכל ספק סביר כי הנאשמת גרמה בכוונה תחילה למותו של המנוח בכך שהחליטה להמיתו, והמיתתהו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכולה הייתה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיה, ולאחר שהכינה את עצמה להמית את המנוח, והכינה את המכשיר שבו המיתה את המנוח.

אנו מרשיעים את הנאשמת בעבירת הרצח המיוחסת לה.

(-) א' אבן ארי, סגן נשיא

השופט ד' בר-אופיר:

אני מסכים.

 (-) ד' בר-אופיר, שופט

השופט א' א' לוי:

אני מסכים, וברצוני להוסיף עוד הערה.

הטענה כי אהרן ברק לא נרצח, שהוא עדיין חי, וממילא לא הוכח שהנאשמת רצחה את אהרן ברק, או מישהו אחר, היא טענה מקדמית מובהקת, אשר יש להעלותה כטענה טרומית בשלב ההקראה, וטעם זה, כשלעצמו, די בו כדי לדחות את טענתה זו, ולהרשיע את הנאשמת.

א' א' לוי, שופט

ניתן והודע היום 2.3.2004.

 (-) א' אבן ארי, סגן נשיא (-) ד' בר-אופיר, שופט (-) א' א' לוי, שופט

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

צו: לטיעון לעונש, היום, 2.3.2004, בשעה 1400, אחרי ההפסקה.

פקיד עזר:

בית המשפט!

 

תמונה שלישית

פקיד עזר:

בית המשפט!

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אנחנו ניגש כעת לטיעון לעונש. לפני הטיעון עצמו, האם לצדדים ישנן ראיות לעניין העונש?

ניצן:

לא נגיש ראיות לעניין העונש. לנאשמת אין הרשעות קודמות, פרט לעבירה מהירות קלה, שהיום היא בגדר "הברירה הנמוכה", ולא נראה לנו שהיא רלוואנטית לענייננו.

פלדמן:

אבקש להעלות לדוכן העדים את כבוד נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק [אהרן ברק ניגש לדוכן העדים.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אדוני העיד כבר במשפט הזה, והוזהר לומר את האמת. אני מזכיר לאדוני שהוא עדיין תחת אותה האזהרה.

ברק:

השופטת מרים נאור כיהנה בכל הערכאות השיפוטיות בישראל. שופטת בית משפט השלום, שופטת בית המשפט המחוזי, סגן נשיא של בית המשפט המחוזי והיא על סף הקידום לבית המשפט העליון – והיא תגיע לשם, וגם לנשיאות,  בלי לרצוח אף שופט – הכל בגלל הסניוריטי. מרים היא אחת מהמצויינות שבשופטים ובשופטות שלנו. תרומתה של השופטת מרים נאור בפיתוח המשפט הישראלי, מורגשת בכל אתר ואתר. אפתח בתרומה מרכזית של מרים – יותר מכל שופט אחר – בפיתוח דיני התובענה הייצוגית בישראל, עליה היא כתבה:

"החיים המודרניים מזמנים לנו חדשות לבקרים התפתחויות חברתיות וכלכליות, במהלכן צמחו גופים כלכליים רבי עוצמה וכוח המרכזים בידם ייצור, תעשיה ושירותים לצריכה המונית. 'האדם הקטן' מפתח תלות באותם גופים, שאת מוצריהם או שירותיהם הוא צורך, ונחשף לאפשרות להיפגע ישירות מפעילותם. נוצר חוסר שוויון בין מעטים – שהשליטה במשאבים מרוכזת בידיהם – לבין מי שנתון לשליטה זו ללא יכולת של ממש להגן על עצמו ועל האינטרסים שלו. תיקון חלקי של מצב זה ניתן לעשות על-ידי הכרת המשפט בכלי התובענה הייצוגית. התובענה הייצוגית מביאה בכנפיה גישה חדשה וחדשנית למהותה של התדיינות. היא מהווה אתגר לשיטה האדברסרית. במרכזה עומד סכסוך כלכלי, נטול צביון אישי, כאשר במקומו של העקרון המבטיח לכל בעל דין את יומו בבית המשפט, בא עקרון הייצוג, שנועד להבטיח כי עניינם של חברי הקבוצה שלא נטלו חלק פעיל בהליך בפני בית המשפט, ייוצג באופן הולם" (רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת נהול פרוייקטים וכ"א בע"מ (טרם פורסם), פסקה 7).

פיתוח זה של התובענה הייצוגית נעשה תוך איזון ראוי ועדין בין מעלותיה של התובענה הייצוגית לבין חסרונות. היתה זו מרים שהעניקה תנופה להגנת הצרכן בישראל. בהתייחסה לחוק הגנת הצרכן, כותבת מרים:

"החוק בא להשליט אורחות התנהגות על המגזר העסקי ולקבוע כללי משחק הוגנים ביחסים שבין הצרכן לעוסק. החוק בא להבטיח כי העוסק לא ינצל את מעמדו הכלכלי העדיף על-מנת להתעשר שלא כדין על חשבונו של הצרכן... מכאן, שלשיטתי,... קביעתו [של החוק] כי 'איסור ההטעיה' חל על כל מעשה או מחדל העלול להטעות צרכן, נועדו לקבוע מבחן נורמטיבי-אובייקטיבי לבדיקת התנהגותו של העוסק ולהרים את הרף הנורמטיבי שעל העוסק לעבור כדי לעמוד בדרישות החוק לשם הגנה על הצרכן..." (ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד כה(4) 584, 598).

היתה זו השופטת מרים נאור שהזיזה את גבולות האחריות בנזיקין בכל הנוגע לכללי הסיבתיות, והכניסה אותנו לעידן חדש ומרתק בתחום קשה זה בהכירה בפיצוי על אובדן הסיכויים. זוהי גישה חדשנית החורגת מעבר לגבולותיה של מדינת ישראל, והיוצרת בסיס להבנה מחודשת של כל דיני הסיבתיות. בהקשר זה ראוי לציון פסק דין נוסף משלה ושעניינו הטלת אחריות על רופא המבצע ניתוח ללא הסכמה מדעת. תרומה חשובה תרמה השופטת מרים נאור בתחום עשיית עושר ולא במשפט, והבאתי אך על קצה המזלג מפרי עטה במשפט הפרטי.

אכן, תמיד ראינו במרים את אחת מה"ציביליסטיות" החשובות ביותר שלנו. אך מרים לא עסקה רק במשפט הפרטי. כמו כל שופט בבית המשפט העליון, היא עסקה בכל תחומי המשפט. בכולם ניגשה מתוך סקרנות אינטלקטואלית, מתוך עצמאות ואומץ, ומתוך נכונות לבחון אם הלכות העבר תואמות את צרכי העתיד. היא קידמה, בגישתה זו, את משפטה של מדינת ישראל כמעט בכל תחום ותחום. די אם אזכיר את פסק דינה שמנע את העלאתו בדרגה של קצין בכיר שקיים יחסים אינטימיים בעלי אופי מיני בהסכמתה של חיילת הנתונה למרותו. וכך כתבה מרים:

"חוסנו ועוצמתו של צה"ל שואבים משני מקורות: האחד, חוסנו המוסרי, על הנורמות, הערכים ודפוסי ההתנהגות המונחים בבסיסו, והשני, חוסנו הצבאי, הסומך בין השאר על המשאב האנושי והמקצועי. כל אחד מעמודי תווך אלו נסמך על מרכיבים שונים שיש בהם כדי להשליך על השיקולים הרלוונטיים לענייננו, וביניהם הנסיבות האישיות של המפקד ושל החיילת. מכאן, שהשיקולים שאותם יש לשקול לשם קבלת החלטה כפי זו שנתקבלה בענייננו, כוללים בין השאר את חשיבותו העליונה של טוהר המידות בצה"ל; את הצורך לבער את התופעה של ניצול מיני על רקע יחסי מרות בין מפקדים וחיילות; את הצורך לחזק את אמון הציבור בצה"ל לא רק כגוף יעיל מהבחינה המקצועית, אלא כגוף בעל אמינות, הגינות, רמת מוסר גבוהה בכלל ובמסגרת יחסי מרות בין מפקד לפקודה בפרט; את צרכיו של צה"ל במישור המקצועי ושיבוץ כוח אדם; את נסיבותיו של העניין; את נסיבותיה של החיילת והפגיעה שסבלה; את נסיבותיו של המשיב ואת הזמן שחלף מאז הפרשה.

לא ניתן להגזים בחשיבותו ובמרכזיותו של צה"ל בחיי העם והמדינה. זהו צבא שמשרתים בו בנינו ובנותינו המתגייסים לשירות חובה ונמסרים כפיקדון יקר למשמורת הצבא ומפקדיו. זהו צבא המעלה על נס את מרכזיותם של החייל והחיילת המשרתים בו. דווקא משום מרכזיותו של צה"ל בחיינו ושל החייל בצה"ל, דווקא משום היותו צבא שחרת על דגלו את החינוך כיעד והמהווה כור היתוך לכל המתגייסים לשורותיו, יש לצה"ל תפקיד בעל חשיבות עליונה במישור המוסרי והערכי. צה"ל תורם תרומה גדולה ועצומה לגיבוש אישיות המשרתים בו ומציידם בערכים שיעצבו את התנהגותם בחברה בעתיד ואת תפיסותיהם הנורמטיביות לגבי המותר והאסור. דווקא משום כל אלה על צה"ל להצטיין בחוסן מוסרי וערכי חזק ואיתן. נושאי דגל זה הם קציניו, ובמיוחד אלו העומדים בראש הפירמידה. מאלו יש לצפות שיהווה דוגמה אישית. עם אלה יש להקפיד ולדקדק כחוט השערה" (בג"ץ 1284/99 פלונית נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נג(2) 62, 70-69).

ואם בחיילות עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר את פסק דינה החשוב בפרשת מילר אשר עסק במדיניות הצבא שלא לקבל נשים לקורס טיס. וכך כתבה השופטת נאור:

"ההתמודדות עם בעיית ההפליה בכלל, ועל רקע של שונות בין המינים בפרט, אינה מנת חלקנו אנו בלבד. היא מעסיקה כל חברה חופשית שעקרון השוויון הוא יסוד מוסד בה. ההפליה נובעת מתפיסה שקנתה מושבה בחברה האנושית, כחלק מההשקפה שראתה במשך דורות את מעמד האשה כמעמד נחות ונטול זכויות. ההתפתחות בהענקת זכויות לאשה צעדה עקב בצד אגודל. היא קיבלה תנופה ועוצמה במאה הנוכחית כחלק מן ההתעוררות הרעיונית והיישומית למיגור ההפליה בין בני אדם. המערכה למיגור הפליית נשים על רקע מינן מתנהלת מעל במות שונות ובכלים מגוונים. היא תופסת מקום כבוד בספרות, בספרי הגות, במאמרים, באמצעי התקשורת, במסגרות פוליטיות ומעל במות ציבוריות למיניהן" (בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון ואח', פ"ד מט(4) 94, 122).

לא אמנה את כל פסקי הדין החשובים של השופטת מרים נאור. בתחום הקניין; בדיני המיסים; בדין הפלילי, במשפט המינהלי והחוקתי ואת מומחיותה בסדר הדין האזרחי, ואת הדין והחשבון החשוב שוועדה בראשותה הגישה לשר המשפטים בעניין מעמדם של הרשמים. מהמעט שהבאתי עולה דמותה של שופטת מצויינת בעלת כשרון משפטי-ושיפוטי מרשים ביותר, הנוקטת עמדות עצמאיות ושקולות, הפתוחה לכל רעיון חדש, הבוחנת אותו באיזמל מנתחים עדין ורגיש, והממלאת בצורה יוצאת דופן את תפקידה בבית המשפט העליון בגישור הפער בין המשפט לחיים ובהגנה על הדמוקרטיה שלנו. שמונה שנים בפרקליטות המדינה ועשרים ושלוש שנים במערכת המשפט צעדה מרים בשבילי המשפט הישראלי בחיפוש אחר הדין, ובמקום שלא מצאה אותו, בנסיון למצוא את הצדק. בהליכתה זו בשבילי המשפט הניחה מרים את המסד למשפט הישראלי המתחדש בארצנו והכינה את המפה על פיה יילכו דורות דורות של משפטנים ישראלים בעיצוב המשפט הישראלי.

ניצן:

אין לי שאלות לעד.

פלדמן:

אין לי עדי-אופי נוספים.

ניצן:

לנאשמת אין הרשעות קודמות, ושמענו עליה כאן עדות-אופי שאין מרשימה ממנה.

יחד עם זאת אין להקל ראש בחומרת העבירה, בנסיבותיה המיוחדות.

העבירה בה הורשעה הנאשמת הינה, לכאורה, רצח ככל רצח, שהרי דמו של שופט אינו סמוק מדמו של בוזגלו מן השוק, אבל רק לכאורה.

אמרתי רק לכאורה, משום שלא רק ברצח גופו של אדם קא עסקינן, אלא ברצח המשטר הדמוקרטי, בנסיון לשנות סדרי משטר וחברה באמצעות האקדח.

רצח פוליטי הוא דבר מתועב, אבל רצח של שופט הוא דבר מתועב שבעתיים, כי השופטים הם מורמים-מעם, אינם חלק מהשיח הציבורי, הם נהנים מאמון הציבור על כל שכבותיו, ללא כל הבדל דת, מין, השתייכות עדתית או השקפה פוליטית, ויש לשמור עליהם כעל אתרוגים.

שבעתיים חמורים הדברים כאשר מדובר ברצח שופט של בית המשפט העליון, ושבעים ושבעה – ברצח נשיא בית המשפט העליון.

נשאלת השאלה מהו העונש המתאים על רצח כזה, כי אם נסתפק בעונש-המקסימום שבחוק, קרי: מאסר עולם, יהא בכך משום צחוק מהעבודה.

פלדמן:

אבקש להעיר לחברי על סגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי מאופק ובלתי מרוסן.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

חברך הביע את דעתו, ואני לא רואה בכך שום פסול.

ניצן:

אני מבקש להוסיף ולציין כי זו הפעם השלישית ברציפות, תוך שנתיים בדיוק, שרוצחים את נשיא בית המשפט העליון, וזו כבר מכת-מדינה אשר יש לטפל בה בדרכים מיוחדות.

אבקש, איפוא, להטיל על הנאשמת גזר דין מוות, לביצוע מידי, למען יראו וייראו.

פלדמן:

אני המום מעזות-מצחו של חברי, ואני כבר מהסס לומר "המלומד", כי אם הוא היה מלומד, הוא היה יודע כי עונש המוות על רצח בוטל אצלנו בשנת התשי"א-1951, דהיינו לפני למעלה מ-50 שנה.

באשר לנימוקים לקולא, כיוון שהמשחק ממילא מכור, אין בכוונתי לטעון דבר בערכאה זו.

ניצן:

אבקש להעיר לחברי על סגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי מאופק ובלתי מרוסן.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

הסניגור המלומד מתבקש לנהוג באיפוק וריסון.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

צו: בית המשפט ייצא לכתיבת גזר הדין, זה ייקח כחמש עד עשר דקות.

פקיד עזר:

בית המשפט!

 

תמונה רביעית

פקיד עזר:

בית המשפט!

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אקרא כעת את גזר הדין.

גזר הדין:

לפי כתב האישום הנאשמת הינה המשנה לנשיא בית המשפט העליון, ולפי הנוהג הקיים מתמנה המשנה לנשיא בית המשפט העליון לתפקיד הנשיא עם תום כהונתו של הנשיא.

הנשיא המכהן במועד האירוע, כמתואר להלן, היה מר אהרן ברק (להלן – המנוח), ולפי כתב האישום הנאשמת ביקשה "להיפטר" מהמנוח, על מנת שתתמנה היא עצמה כנשיא בית המשפט העליון.

ביום 1.12.2003, בשעה 12.00 או בסמוך לאותו מועד, הילך המנוח ברחובה הראשי של מטולה, כשהוא מלווה במאבטח אישי. לפי כתב האישום הנאשמת ידעה על מקום הימצאו של המנוח, ועקבה אחריו כשהיא נוהגת ברכבה, מס' 34-567-89, מתוך כוונה לרצחו נפש. הנאשמת הכחישה את העובדה הזאת, אבל מעצם העובדה שהנאשמת עקבה אחרי המנוח אנו למדים כי היא אכן ידעה מה עושה המנוח במטולה, באותה העת.

בהכרעת-הדין שללנו לחלוטין את טענתה של הנאשמת כי היא והמנוח היו, "במקרה", באותה העת ממש, בעיר אילת, שהיא מקום יישוב קטן, המרוחק מאות קילומטרים ממקום מגוריהם שלה ושל המנוח, העיר ירושלים, ובאותו המלון. אם בכלל יש ספק בכגון דא, הספק עדיין רחוק מלהגיע לגדר הספק הסביר, ואנחנו דוחים טענה זו כטענת-סרק טורדנית וקנטרנית.

עוד נטען בכתב האישום כי בהגיע הנאשמת סמוך למקום הליכתו של המנוח עצרה את רכבה, זינקה ממנו בריצה, התנפלה על המנוח, ודקרה אותו 87 פעמים בכל חלקי גופו, ובכך גרמה הנאשמת למותו של המנוח.

הנאשמת טענה לפנינו טענות שונות ומשונות, לפיהן היא לא יכולה הייתה, פיסית, לבצע את המיוחס לה, אבל, כפי שצייננו בהכרעת-הדין, טענה זו גובלת באבסורד, משום שעובדת נכותה של הנאשמת אינה אומרת כי היא הייתה נכה גם במועד העבירה.

לאחר שמיעת הראיות הרשענו את הנאשמת בעבירה המיוחסת לה, וכעת עלינו לגזור את עונשה.

לא למותר לחזור ולעמוד במקום זה על קדושת החיים, שהיא ערך עליון לא רק ביהדות, אלא גם בעולם המודרני כולו, והדיבר "לא תרצח" הינו, לדעת רבים, הדיבר החשוב ביותר מעשרת הדברות. ראו אסמכתאות בהכרעת הדין.

לנאשמת אין הרשעות קודמות, ושמענו עליה כאן עדות-אופי שאין מרשימה ממנה.

יחד עם זאת אין להקל ראש בחומרת העבירה, בנסיבותיה המיוחדות.

העבירה בה הורשעה הנאשמת הינה, לכאורה, רצח ככל רצח, שהרי דמו של שופט אינו סמוק מדמו של בוזגלו מן השוק, אבל רק לכאורה.

אמרנו רק לכאורה, משום שלא רק ברצח גופו של אדם קא עסקינן, אלא ברצח המשטר הדמוקרטי, בנסיון לשנות סדרי משטר וחברה באמצעות האקדח.

צודק התובע המלומד באמרו כי רצח פוליטי הוא דבר מתועב, אבל רצח של שופט הוא דבר מתועב שבעתיים. השופטים הם מורמים-מעם, אינם חלק מהשיח הציבורי, הם נהנים מאמון הציבור על כל שכבותיו, ללא כל הבדל דת, מין, השתייכות עדתית או השקפה פוליטית, ויש לשמור עליהם כעל אתרוגים.

שבעתיים חמורים הדברים כאשר מדובר ברצח שופט של בית המשפט העליון, ושבעים ושבעה – ברצח נשיא בית המשפט העליון.

נשאלת השאלה מהו העונש המתאים על רצח כזה, וצודק התובע המלומד אשר דרש עונש-מוות למערערת, באמרו כי אם נסתפק בעונש-המקסימום שבחוק, קרי: מאסר עולם, יהא בכך משום "צחוק מהעבודה, והדברים מקובלים גם עלינו.

נוסיף ונציין כי זו הפעם השלישית ברציפות, תוך שנתיים בדיוק, שרוצחים את נשיא בית המשפט העליון, וזו כבר מכת-מדינה אשר יש לטפל בה בדרכים מיוחדות.

לאור האמור להטיל על הנאשמת גזר דין מוות, לביצוע מיידי, למען יראו וייראו.

ניתן והודע היום, 2.3.2004.

 (-) א' אבן ארי, סגן נשיא (-) ד' בר-אופיר, שופט (-) א' א' לוי, שופט

פלדמן:

אבקש לעכב את הביצוע, כי אנחנו מתכוונים לערער על ההרשעה ועל גזר-הדין גם יחד.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

החלטה:

הבקשה תידון ביום 1.6.2004, בשעה 0800.

ניתן והודע היום, 2.3.2004.

 (-) א' אבן ארי, סגן נשיא

פלדמן:

אבקש עיכוב-ביצוע ארעי עד לדיון. לא למותר כי עונש המוות הוא עונש בלתי-הפיך, ואם הביצוע לא יעוכב, לא ניתן יהיה להחזיר את הנאשמת לחיים.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

החלטה:

הבקשה נדחית

ניתן והודע היום 2.3.2004.

 (-) א' אבן ארי, סגן נשיא

פלדמן:

אדוני עושה צחוק מהעבודה.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

החלטה:

המזכירות תעביר ללשכת עורכי-הדין העתק מהפרוטוקול, על מנת שתנקוט צעדים משמעתיים כנגד הסניגור, על סגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי מאופק ובלתי מרוסן.

ניתן והודע היום 2.3.2004.

 (-) א' אבן ארי, סגן נשיא

קולות באולם:

הוא צודק! אביגדור צודק!

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אבקש מהקהל שקט!

פלדמן:

אין "שקט" בדברים כאלה!

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אני מבקש לשמור על כבוד בית המשפט!

פלדמן:

מי שפוגע בכבוד בית המשפט זה אדוני!

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אבקש לשמור על כבוד בית המשפט!

קולות באולם:

אין לנו מה להוסיף!

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אני אורה להוציא אל כל הקהל מהאולם!

קולות באולם:

כבוד השופט יכול לנסות!

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אני מבקש לשמור על כבוד בית המשפט!

קול באולם:

את זה כבר אמרת, אדוני השופט!

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אני מבקש לשמור על כבוד בית המשפט!

קול באולם:

גלה כבוד מבית המשפט, אדוני השופט!

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אני מבקש לשמור על כבוד בית המשפט!

קול באולם:

את זה כבר אמרת חמש פעמים, כבוד השופט!

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אני אוציא את כולכם!

קול באולם:

נו, תנסה!

סגן הנשיא (א' אבן ארי) (גוהר לעבר האינטרקום):

אבקש להכניס מאבטחים לאולם!

קול באולם:

תבקש מהמאבטחים לאבטח את אמון הציבור בשופטים ...

קול באולם:

כי הוא בסכנה קיומית!

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

מאבטחים, לאולם 9513!!!

קול באולם:

Hands, speak for me!

(משליך עגבניה לעבר השופט, ואחריו כל הקהל משליך עגבניות וביצים. השופט מסתתר מאחורי הדוכן).

פקיד עזר:

בית המשפט!

מערכה חמישית

תמונה ראשונה

רחבת בית המשפט המחוזי.

נוכחים: קצין משטרה, שוטרים, תליין, מרים נאור, עורך-דין שי ניצן, עורך-דין אביגדור פלדמן, עורך-דין מיכאל נאור, קהל.

מיכאל נאור (פונה לקצין המשטרה):

אני בנה של הנידונה, ואני מבקש לדחות את הטקס.

קצין:

אדוני, אין לי סמכות לכך. אני רק רשות מבצעת.

מיכאל נאור:

אין לך סמכות לבצע את גזר-הדין, כי הוא ניתן ללא סמכות, הוא void.

קצין:

מה זה void?

מיכאל נאור:

בטל מעיקרו, כאילו לא ניתן.

קצין:

אני לא מבין בזה. מר ניצן, אתה מבין מה הוא רוצה?

ניצן:

He is a dreamer; let us leave him: pass!.

קצין:

מה זה "He"?

ניצן:

לא חשוב. הוא רוצה שאנחנו נשמש ערכאת ערעור על פסקי-דין של בית משפט מוסמך.

מיכאל נאור (לניצן):

אני לא מבין אותך, אתה לא מבין שאתם מבצעים גזר-דין לא חוקי, בטל-מעיקרו?

ניצן:

מצטער, תגיד את זה לאבן-ארי, לא לי. אני לא יושב בערעור עליו.

מיכאל נאור:

אבל אתה יודע את ההבדל בין תקיפה ישירה, ערעורית, כאשר פסק-הדין הוא סתם שגוי, לבין תקיפה עקיפה כאשר פסק-הדין בטל-מעיקרו.

ניצן:

פעם ראשונה שאני שומע על דבר כזה.

מיכאל נאור:

שי ניצן, למה אתה משקר? ראיתי בפרוטוקול את מה שאמרת בבית המשפט על פסקי-הדין בעניין אליהו מצא וטובה שטרסברג-כהן, ועל ההבדל בין תקיפה ישירה לתקיפה עקיפה.

ניצן:

אבל אמרתי באותה הנשימה גם את ההיפך.

מיכאל נאור:

שי ניצן, זה יעלה לך ביוקר, ואפילו לא תוכל להיאחז, לא בהגנת הטעות, לא בהגנת תום-הלב, לא בהגנת ההסתמכות ולא בשום דבר.

ניצן:

תחשוב פעמיים על מה שאתה אומר. לחבר שלך, שמחה ניר, זה עלה בשתי הוצאות מהמקצוע לצמיתות, ועוד 27 שנות השעייה, הכל במצטבר, על הרבה פחות ממה שאתה עושה עכשיו, ובגלל תקלה טכנית של עמוס וייצמן לא הוסיפו לו הוצאה שלישית לצמיתות – גם זה במצטבר.

תביא בחשבון שאם אתה מרשה לעצמך לדבר בסגנון כזה בהסתמך על הייחוס שלך, הייחוס הזה עומד למות בעוד דקות ספורות, ואת העובדה שאביך היה פעם מזכיר הממשלה, אף אחד כבר לא מזכיר.

מיכאל נאור:

אני מאחל לך שמחר יעשו את זה לאמא שלך, אולי אז תבין.

ניצן:

אני מציע לך להיזהר בלשונך.

מיכאל נאור (ניגש לתליין):

אדוני, אני בנה של הנידונה למוות, ואני מבקש ממך לחדול מזה.

תליין:

מה זה לחדול?

מיכאל נאור:

לא לבצע את התלייה. לחכות עד לערעור.

תליין:

אבל עד שיישמע הערעור בבית המשפט העליון יעברו שלוש שנים, לפחות, ומה אני יעשה בנתיים?

מיכאל נאור:

אל דאגה, בבית המשפט העליון ישנם עוד שמונה שופטים שמתנגדים לאקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק, ועכשיו כולם נשפטים כמעט במקביל. כל שבוע הם מביאים למטולה את כל הליהוק, ואת הסמי-טריילר מקרטון הם כבר לא מחזירים כל פעם למחסן בירושלים. הבחורה ממשמר הגבול כבר בנתה לעצמה וילה מהעבודה הזאת. משלמים שוחד, כדי להשתיק כל מיני מדליפים.

תליין:

וואלה, סיפור. וכל פעם הם רוצחים את אהרן ברק?

מיכאל נאור:

אני רואה שאתה מבין עניין. לא כמו שאר התליינים.

תליין:

בטח, אני גמרתי בצפר עממי!

מיכאל נאור:

עכשיו אתה מבין שאתה הולך לתלות רוצחת שלא רצחה?

תליין:

למה ליצחק רבין הם לא סידרו את הפטנט הזה? ולמה לא גם לגנדי?

מיכאל נאור:

לאיזה גנדי?

תליין:

לשניהם, אם אתה כבר שואל. ולמה לא לאנואר א-סאדאת, לג'יי-אף-קיי, לאר-אף-קיי, למרטין לותר קינג, ליעקב ישראל דה-האן, לגדליה בן אחיקם, ליוליוס קיסר?

מיכאל נאור:

כי הם התנגדו לאקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק!

תליין:

טוב, ומה אתה רוצה ממני?

מיכאל נאור:

שתקפל את הציוד.

תליין:

אני לא יכול, אני לא שופט. אני רק מבצע.

מיכאל נאור:

אז אני מבקש ממך לעכב את הביצוע.

תליין:

מה זה לעכב?

מיכאל נאור:

זה כמו שאם אתה מקבל פסילה בבית המשפט לתעבורה, ואתה מבקש עיכוב ביצוע של הפסילה, לצורך התארגנות, או לצורך הערעור.

תליין:

אה, עכשיו אני מבין. זה כמו העיכוב-ביצוע!

מיכאל נאור:

הנה, הבנת. אז אני מבקש ממך עיכוב-ביצוע.

תליין:

אבל אני לא שופט.

ניצן (לקצין):

תרחיק אותו מהשטח.

קצין (למיכאל נאור):

אדוני מתבקש לעזוב את המקום.

מיכאל נאור:

אתם תשלמו על כך ביוקר!

ניצן:

להזכיר לך עוד פעם מה שעשו לחברך שמחה ניר?

קצין (למרים נאור):

האם גברתי רוצה לומר את המילה האחרונה?

מרים נאור:

אתם מוציאים להורג אישה חפה-מפשע, על רצח של אדם שהוא עדיין חי, והוא גם העיד בבית המשפט שהוא עדיין חי, ובית המשפט התעלם מזה במכוון!

קול מהקהל:

מגיע לך! כשהיית חזקה אמרת שזה לגיטימי להתעלם במכוון מטענות, ועכשיו כשזה פועל נגדך, את מתבכיינת?!

קול מהקהל:

את לא מתביישת?!

קול מהקהל:

תגידי תודה שלא נותנים לך למות בייסורי-תופת!

קול מהקהל:

זה בגלל כל האנשים שדפקת עם "זכויות האזרח" שלך!

קול מהקהל:

זה בגלל כל פסקי-הדין שנתת בלי שטרחת לקרוא את החומר!

מרים נאור:

ותגידו לאבן-ארי שיום כיפור מתקרב!

קול מהקהל:

נו, באמת, מצאת לך מי שמתרגש מזה!

מרים נאור:

יהודי חובש כיפה, וכזה צימאון-לדם? איך הוא לא מתבייש?!

קול מהקהל:

אצלו הכיפה היא רק פסאדה!

קול מהקהל:

קאמופלאז'ה!

מרים נאור:

אתם תשלמו על כך ביוקר!

קול מהקהל:

על מה נשלם?

קול מהקהל:

לא עשינו לך שום דבר רע!

קול מהקהל:

את הבאת הכל על עצמך!

קול מהקהל:

אין לך להלין אלא על עצמך!

קול מהקהל:

אין לנו מה להוסיף!

מרים נאור:

אני חוזרת ואומרת: אתם תשלמו על כך ביוקר!

קול מהקהל:

מזלך שכבר אי אפשר להשעות אותך על האיומים האלה!

מרים נאור:

עבדתי קשה כל חיי למען הציבור, ולא עשיתי לביתי. הקרבתי את כל חיי למענכם, וכך אתם גומלים לי?!

קול מהקהל:

חבל שלא עבדת פחות!

קול מהקהל:

אם היית עובדת פחות, לא היית עושה כל כך הרבה נזקים!

קול מהקהל:

גם חמור עובד קשה!

מרים נאור:

זה מביש. דאגתי לכם. הייתי בשבילכם כמו אמא.

קול מהקהל:

עם אמא כזאת היינו מעדיפים להיות יתומים!

מרים נאור:

כמו אמא טובה.

קול מהקהל:

טובה מאוד!

קול מהקהל:

כמו טובה שטרסברג!

קול מהקהל:

טובה אהבת-אדם שטרסברג-כהן הייתה הכי טובה, ועכשיו יש לה מתחרה!

קול מהקהל:

טובה למי?!

מרים נאור (לתליין):

די, עייפה נפשי להורגים. תעשה מה שאתה צריך לעשות, ונגמור עם זה!

 

מערכה שישית

תמונה ראשונה

בית העלמין הר המנוחות, ירושלים

נוכחים: בני משפחה, שופטים, קהל.

אריה נאור:

אני מודה לכולכם, לכל מי שבא ללוות את אמי ז"ל בדרכה האחרונה.

אנחנו נקיים טקס צנוע, ללא תפילות וללא הספדים, למעט מעט דברי הערכה מפי כבוד נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק.

א' ברק:

מכובדי, משפחת נאור היקרה, שופטים, עובדי מערכת המשפט, גבירותי ורבותי.

נפרדים אנחנו היום בצער ויגון מאחותנו הקטנה, השופטת מרים נאור.

השופטת מרים נאור כיהנה בכל הערכאות השיפוטיות בישראל. שופטת בית משפט השלום, שופטת בית המשפט המחוזי, סגן נשיא של בית המשפט המחוזי ולצערנו רק תקופה קצרה מאוד בבית המשפט העליון. אחת מהמצויינות שבשופטים ובשופטות שלנו. תרומתה של השופטת מרים נאור בפיתוח המשפט הישראלי, מורגשת בכל אתר ואתר. אפתח בתרומה מרכזית של מרים – יותר מכל שופט אחר – בפיתוח דיני התובענה הייצוגית בישראל, עליה היא כתבה:

"החיים המודרניים מזמנים לנו חדשות לבקרים התפתחויות חברתיות וכלכליות, במהלכן צמחו גופים כלכליים רבי עוצמה וכוח המרכזים בידם ייצור, תעשיה ושירותים לצריכה המונית. 'האדם הקטן' מפתח תלות באותם גופים, שאת מוצריהם או שירותיהם הוא צורך, ונחשף לאפשרות להיפגע ישירות מפעילותם. נוצר חוסר שוויון בין מעטים - שהשליטה במשאבים מרוכזת בידיהם - לבין מי שנתון לשליטה זו ללא יכולת של ממש להגן על עצמו ועל האינטרסים שלו. תיקון חלקי של מצב זה ניתן לעשות על-ידי הכרת המשפט בכלי התובענה הייצוגית. התובענה הייצוגית מביאה בכנפיה גישה חדשה וחדשנית למהותה של התדיינות. היא מהווה אתגר לשיטה האדברסרית. במרכזה עומד סכסוך כלכלי, נטול צביון אישי, כאשר במקומו של העקרון המבטיח לכל בעל דין את יומו בבית המשפט, בא עקרון הייצוג, שנועד להבטיח כי עניינם של חברי הקבוצה שלא נטלו חלק פעיל בהליך בפני בית המשפט, ייוצג באופן הולם" (רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת נהול פרוייקטים וכ"א בע"מ (טרם פורסם), פסקה 7).

פיתוח זה של התובענה הייצוגית נעשה תוך איזון ראוי ועדין בין מעלותיה של התובענה הייצוגית לבין חסרונות. היתה זו מרים שהעניקה תנופה להגנת הצרכן בישראל. בהתייחסה לחוק הגנת הצרכן, כותבת מרים:

"החוק בא להשליט אורחות התנהגות על המגזר העסקי ולקבוע כללי משחק הוגנים ביחסים שבין הצרכן לעוסק. החוק בא להבטיח כי העוסק לא ינצל את מעמדו הכלכלי העדיף על-מנת להתעשר שלא כדין על חשבונו של הצרכן... מכאן, שלשיטתי,... קביעתו [של החוק] כי 'איסור ההטעיה' חל על כל מעשה או מחדל העלול להטעות צרכן, נועדו לקבוע מבחן נורמטיבי-אובייקטיבי לבדיקת התנהגותו של העוסק ולהרים את הרף הנורמטיבי שעל העוסק לעבור כדי לעמוד בדרישות החוק לשם הגנה על הצרכן..." (ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד כה(4) 584, 598).

הייתה זו השופטת מרים נאור שהזיזה את גבולות האחריות בנזיקין בכל הנוגע לכללי הסיבתיות, והכניסה אותנו לעידן חדש ומרתק בתחום קשה זה בהכירה בפיצוי על אובדן הסיכויים. זוהי גישה חדשנית החורגת מעבר לגבולותיה של מדינת ישראל, והיוצרת בסיס להבנה מחודשת של כל דיני הסיבתיות. בהקשר זה ראוי לציון פסק דין נוסף משלה ושעניינו הטלת אחריות על רופא המבצע ניתוח ללא הסכמה מדעת. תרומה חשובה תרמה השופטת מרים נאור בתחום עשיית עושר ולא במשפט, והבאתי אך על קצה המזלג מפרי עטה במשפט הפרטי.

אכן, תמיד ראינו במרים את אחת מה"ציביליסטיות" החשובות ביותר שלנו. אך מרים לא עסקה רק במשפט הפרטי. כמו כל שופט בבית המשפט העליון, היא עסקה בכל תחומי המשפט. בכולם ניגשה מתוך סקרנות אינטלקטואלית, מתוך עצמאות ואומץ, ומתוך נכונות לבחון אם הלכות העבר תואמות את צרכי העתיד. היא קידמה, בגישתה זו, את משפטה של מדינת ישראל כמעט בכל תחום ותחום. די אם אזכיר את פסק דינה שמנע את העלאתו בדרגה של קצין בכיר שקיים יחסים אינטימיים בעלי אופי מיני בהסכמתה של חיילת הנתונה למרותו. וכך כתבה מרים:

"חוסנו ועוצמתו של צה"ל שואבים משני מקורות: האחד, חוסנו המוסרי, על הנורמות, הערכים ודפוסי ההתנהגות המונחים בבסיסו, והשני, חוסנו הצבאי, הסומך בין השאר על המשאב האנושי והמקצועי. כל אחד מעמודי תווך אלו נסמך על מרכיבים שונים שיש בהם כדי להשליך על השיקולים הרלוונטיים לענייננו, וביניהם הנסיבות האישיות של המפקד ושל החיילת. מכאן, שהשיקולים שאותם יש לשקול לשם קבלת החלטה כפי זו שנתקבלה בענייננו, כוללים בין השאר את חשיבותו העליונה של טוהר המידות בצה"ל; את הצורך לבער את התופעה של ניצול מיני על רקע יחסי מרות בין מפקדים וחיילות; את הצורך לחזק את אמון הציבור בצה"ל לא רק כגוף יעיל מהבחינה המקצועית, אלא כגוף בעל אמינות, הגינות, רמת מוסר גבוהה בכלל ובמסגרת יחסי מרות בין מפקד לפקודה בפרט; את צרכיו של צה"ל במישור המקצועי ושיבוץ כוח אדם; את נסיבותיו של העניין; את נסיבותיה של החיילת והפגיעה שסבלה; את נסיבותיו של המשיב ואת הזמן שחלף מאז הפרשה.

לא ניתן להגזים בחשיבותו ובמרכזיותו של צה"ל בחיי העם והמדינה. זהו צבא שמשרתים בו בנינו ובנותינו המתגייסים לשירות חובה ונמסרים כפיקדון יקר למשמורת הצבא ומפקדיו. זהו צבא המעלה על נס את מרכזיותם של החייל והחיילת המשרתים בו. דווקא משום מרכזיותו של צה"ל בחיינו ושל החייל בצה"ל, דווקא משום היותו צבא שחרת על דגלו את החינוך כיעד והמהווה כור היתוך לכל המתגייסים לשורותיו, יש לצה"ל תפקיד בעל חשיבות עליונה במישור המוסרי והערכי. צה"ל תורם תרומה גדולה ועצומה לגיבוש אישיות המשרתים בו ומציידם בערכים שיעצבו את התנהגותם בחברה בעתיד ואת תפיסותיהם הנורמטיביות לגבי המותר והאסור. דווקא משום כל אלה על צה"ל להצטיין בחוסן מוסרי וערכי חזק ואיתן. נושאי דגל זה הם קציניו, ובמיוחד אלו העומדים בראש הפירמידה. מאלו יש לצפות שיהווה דוגמה אישית. עם אלה יש להקפיד ולדקדק כחוט השערה" (בג"ץ 1284/99 פלונית נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נג(2) 62, 70-69).

ואם בחיילות עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר את פסק דינה החשוב בפרשת מילר אשר עסק במדיניות הצבא שלא לקבל נשים לקורס טיס. וכך כתבה השופטת מרים נאור:

"ההתמודדות עם בעיית ההפליה בכלל, ועל רקע של שונות בין המינים בפרט, אינה מנת חלקנו אנו בלבד. היא מעסיקה כל חברה חופשית שעקרון השוויון הוא יסוד מוסד בה. ההפליה נובעת מתפיסה שקנתה מושבה בחברה האנושית, כחלק מההשקפה שראתה במשך דורות את מעמד האשה כמעמד נחות ונטול זכויות. ההתפתחות בהענקת זכויות לאשה צעדה עקב בצד אגודל. היא קיבלה תנופה ועוצמה במאה הנוכחית כחלק מן ההתעוררות הרעיונית והיישומית למיגור ההפליה בין בני אדם. המערכה למיגור הפליית נשים על רקע מינן מתנהלת מעל במות שונות ובכלים מגוונים. היא תופסת מקום כבוד בספרות, בספרי הגות, במאמרים, באמצעי התקשורת, במסגרות פוליטיות ומעל במות ציבוריות למיניהן" (בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון ואח', פ"ד מט(4) 94, 122).

לא אמנה את כל פסקי הדין החשובים של השופטת מרים נאור. בתחום הקניין; בדיני המיסים; בדין הפלילי, במשפט המינהלי והחוקתי ואת מומחיותה בסדר הדין האזרחי, ואת הדין והחשבון החשוב שוועדה בראשותה הגישה לשר המשפטים בעניין מעמדם של הרשמים. מהמעט שהבאתי עולה דמותה של שופטת מצויינת בעלת כשרון משפטי-ושיפוטי מרשים ביותר, הנוקטת עמדות עצמאיות ושקולות, הפתוחה לכל רעיון חדש, הבוחנת אותו באיזמל מנתחים עדין ורגיש, והממלאת בצורה יוצאת דופן את תפקידה בבית משפט זה בגישור הפער בין המשפט לחיים ובהגנה על הדמוקרטיה שלנו. מרים תחסר לכולנו. בוודאי תחסר לי, שהרי ידידות עמוקה שורה בינינו, ידידות שנוצרה בבית משפט זה והלכה והעמיקה במשך השנים.

מרים, אחותנו הקטנה, את תחסר לי מאוד, תחסרי לכולנו מאוד.

מערכה שביעית

תמונה ראשונה

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

האם חברך הגיע?

ניצן:

לא, וכבר השעה שמונה וחמש דקות. חברי מזלזל בבית המשפט ובבקשתו-הוא.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אנחנו ניתן לו עוד הזדמנות. (לאינטרקום): נא להכריז על עו"ד אביגדור פלדמן.

כרוז:

עורך דין אביגדור פלדמן, עורך-דין אביגדור פלדמן, לאולם כבוד סגן הנשיא א' אבן ארי!!!

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

אנחנו נחכה עוד כמה דקות.

ניצן:

כבודו, השעה כבר שמונה וחמש עשרה דקות. אני לא רואה טעם לחכות עוד. אני מצהיר שאם חברי המלומד ייתן טעם סביר לאי-הופעתו, אנחנו לא נתנגד לחידוש הדין בבקשה. בינתיים אני מבקש לדחות את הבקשה גם לגופה.

סגן הנשיא (א' אבן ארי):

החלטה:

השעה כבר 0820, והסניגור המלומד, עו"ד אביגדור פלדמן, לא טרח להתייצב ולא טרח להודיע כי לא יתייצב.

אני רואה באי-התייצבותו של הסניגור משום זניחתה של הבקשה, ואני דוחה אותה.

לפי סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי לא יפסיק הסניגור את הייצוג, אלא ברשות בית המשפט, ורשות כזאת לא נתבקשה, וממילא גם לא ניתנה. המזכירות תעביר ללשכת עורכי-הדין העתק מהפרוטוקול, על מנת שתנקוט צעדים משמעתיים כנגד הסניגור, על הפסקת ייצוגה של הנאשמת, ללא רשות בית המשפט.

ניתן והודע היום 1.6.2004.

 (-) א' אבן ארי, סגן נשיא

 

מערכה שמינית

אולם בית המשפט העליון בירושלים.

נוכחים: שי ניצן, התובע, אביגדור פלדמן, הסניגור, מתמחים, קלדנית, קהל.

 

תמונה ראשונה

פקידת עזר:

בית משפאאאאאאאאאאט!!!

נכנס השופט אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון.

ברק:

בוקר טוב. שבו בבקשה.

מזכירת הרכב (קמה):

ערעור פלילי 7007/04, המנוחה מרים נאור באמצעות יורשיה נגד מדינת ישראל.

פלדמן:

כבודו, המנוחה, המיוצגת על ידי יורשיה, ערערה על הרשעתה ברציחתו של אהרן ברק, ועל עונש-המוות שנגזר עליה, והערעור נקבע לדיון בפני הרכב בראשות כבודו. זה הערעור העיקרי שלנו.

כיוון שכבודו העיד בתיק הזה בערכאה הראשונה, ביקשנו שכבודו יפסול את עצמו מלדון בערעור העיקרי, אבל כבודו דחה את הבקשה, וזהו הערעור המשני שלנו – ערעור על החלטת כבודו שלא לפסול את עצמו.

הטענה הראשונה שלי היא שהקביעה כי כבודו ידון בערעור על החלטת-עצמו לא הייתה כדין. אין דבר כזה ששופט יישב לדין בערעור על עצמו.

ניצן:

כבודו שופט מקצועי, ללא פניות, וחזקה עליו שיתעלם מכל נסיבה אישית.

ברק:

קביעת ההרכבים בבית משפט נכבד זה נעשית באופן רנדומלי, אקראי, והמחשב החליט שאני אדון בערעור הזה.

גם לגופו של עניין, ישנה הלכה פסוקה האומרת שאין ערעור פסלות על ערעור פסלות.

מר פלדמן, אדוני יטען את הערעור כולו, ובפסק הדין אתן דעתי גם לשאלה זו, ואתייחס לכל הנקודות יחד.

פלדמן:

כבודו, זאת חזרה על שתי פרשות, מלפני שנתיים ומהשנה שעברה, הידועות כפרשת אליהו מצא ופרשת טובה שטרסברג-כהן. גם באותן הפרשות כבודו העיד בפני הערכאה הראשונה שהוא עדיין חי, דבר השולל את האפשרות שהנאשמים האלה אכן רצחו את כבודו, אבל בכל זאת שניהם הורשעו, כאשר שתי הערכאות מתעלמות במכוון ...

ניצן:

באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

ברק:

מר ניצן, זה הסגנון של אביגדור, הוא לא מתכוון.

פלדמן:

והנה באותן הפרשות, כשהן הגיעו לערעור, כבודו ישב בראש ההרכב, והתוצאות ידועות: גם ההרכב הזה, בראשות כבודו, אשר דן בערעור – גם הוא התעלם מהעדות הזאת.

אני מנסה לנחש מדוע הסניגורים בשתי הפרשות הנ"ל לא ביקשו לפסול את כבודו, וההשערה שלי היא שהם, בתמימותם, האמינו שכבודו יזכור את עדותו-הוא, ויקבל אותה כאמינה, שהרי אדם, כידוע, קרוב אצל עצמו.

והנה, גם כבודו התעלם מהעדות הזאת, ושני הערעורים נדחו, ועכשיו אנחנו בסרט הזה פעם נוספת.

חלילה לי מלהטיל דופי ביושרתו או במקצועיותו של כבודו, אולם האפשרות ששופט יישב לדין בערעור כאשר הוא עצמו העיד בפני הערכאה הראשונה נראית לי הזוייה לחלוטין.

ניצן:

באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

פלדמן:

אני רק מצטט מעדותה של שופטת בית המשפט העליון שהעידה כאן, בערכאה הראשונה. בינינו, שי, אתה לא חושב שזה מצב הזוי לחלוטין?

ניצן:

פרנקלי ספיקינג, כן.

פלדמן:

אני מבקש, איפוא, לקבל את הערעור, ולפסול את כבודו מלישב בדין בערעור גופו.

ברק (לקלדן):

תרשום פסק דין.

פסק דין:

המנוחה, באמצעות יורשיה, מלינה על כי כבוד הנשיא יושב לדין בעניין בו הוא עצמו העיד בערכאה קמא. לא מצאתי עילה לפסילת כבוד הנשיא. אשר לעצם העובדה שכבוד הנשיא העיד בערכאה קמא, כבוד הנשיא עצמו אינו מאשר את גירסת המערער.

למעלה מן הדרוש אציין כי כללי האתיקה של השופטים, שאוגדו ופורסמו על-ידי הנשיא בדימוס מאיר שמגר, במאי 1993, התבססו על דין-וחשבון של ועדה, בראשות הנשיא בדימוס משה לנדוי, ועל הצעות והערות של שופטים רבים, מהן שהוגשו בכתב ואף פורסמו, ומהן שהועלו על-פה במסגרת דיונים שהתקיימו בכנס ארצי של השופטים ובשני כנסים של נשיאי בתי המשפט. בפתח המבוא לכללי האתיקה מציין הנשיא שמגר, כי הכללים "משקפים את התפיסות הערכיות המונחות ביסוד מלאכת השפיטה" וכי הם "אף כוללים את תרגומם והתאמתם של העקרונות הללו לנסיבות המעשיות אליהן עשוי שופט להיקלע במציאות היומיומית". בסיום המבוא מטעים הנשיא, כי "הכללים ישמשו חומר מנחה ומדריך לכל מי שמצטרף למערכת השיפוט ומבקש ללמוד כלליה".

כללי האתיקה לא עוגנו בחקיקה. הם היו ונותרו, ככל שיועדו ונועדו להיות, "חומר מנחה ומדריך". בשאלה אם ועד כמה יש להם כוח משפטי מחייב, עשויות להיות דעות שונות. אך בדבר היותם בעלי משקל מוסרי רב, דומה שאין ואף לא יכולה להיות מחלוקת. כוחם של הכללים נובע הן מן ההכרה בסמכותו המוסרית של נשיא בית המשפט העליון, לקבוע הנחיות לאורחות ההתנהגות המצופים משופטים, והן מן העובדה שביחס למידות האתיות הראויות לשופטים, לא נקבעו ולא פורסמו כללים אחרים. ככל שידיעתנו מגעת, ציבור השופטים אכן מכיר בחשיבותם של כללי האתיקה, ורבים מן השופטים, המתלבטים בשאלה אתית, אכן נוטים ונוהגים לחפש בהם מענה לשאלה המטרידה אותם. אנו סבורים שגישה זו משקפת דרך ראויה ורצויה. כל עוד לא נקבעו כללים אחרים, ולא הוכרז על ביטולם או שינוים של הכללים הקיימים, חזקה על כללי האתיקה שיוסיפו להנחות את השופטים בשאלות בהן ייתקלו. אין משמעות הדבר, שבכל מקרה בו ינהג שופט שלא על-פי האמור בכלל מכללי האתיקה, יהיה זה נכון לייחס לו התנהגות שאיננה אתית. אלא שבגיבוש עמדתו, ביחס להכרעה שיש או עשוי להיות לה גם פן אתי, ראוי לשופט לייחס משקל גם להנחיה הבאה לידי ביטוי בכללי האתיקה.

הערעור נדחה.

פקידת עזר:

בית המשפט!

מערכה תשיעית

תמונה ראשונה

בית המשפט העליון בירושלים.

נוכחים: שי ניצן, התובע, אביגדור פלדמן, הסניגור, מתמחים, קלדנית, קהל.

נכנס פקיד-עזר.

פקיד עזר:

בית המשפט!

נכנסים השופטים. הנוכחים קמים.

פלדמן:

זהו ערעור אוטומטי, מכוח סעיף 202 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי "פסק דין המטיל עונש מוות יהא נדון בערעור אף אם הנאשם לא ערער עליו", ואני מייצג את המנוחה, באמצעות יורשיה, מכוח החלטת בית המשפט.

מלכתחילה שקלנו, המשפחה ואני, אם לערער על פסק-הדין, אחרי שהנאשמת כבר הוצאה להורג. אני הייתי בעד הגשת הערעור, אבל הם אמרו לי אנחנו לא רוצים להתבזות בפני החארות האלה.

גרוניס:

באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

פלדמן:

אני לא מדבר בשום סגנון, אני רק מדווח לבית המשפט הנכבד הזה על הלך-הרוח במשפחתה של המנוחה, ומביא דברים בשם אומרם, דבר שעליו אמרינן "המביא דבר בשום אומרו, מביא גאולה לעולם".

מעבר לכך אין אדם נתפס בשעת צערו, ואני לא סבור שיש להתחשבן עם בני אדם, בשעתם הקשה, על עניינים-שבסגנון.

אנחנו חוזרים על נימוקי הערעור אשר פירטנו בהודעה שהגשנו על פי החלטת כבוד בית המשפט, ולעניין הכרעת הדין לא נוסיף אלא בנקודה אחת בלבד, והיא חוסר ההתייחסות לטענותינו בביהמ"ש קמא.

הטענה היחידה אליה התייחס כבוד בית המשפט קמא היא לעניין הימצאותם יחד של המערערת וה"מנוח" באותו הזמן, באותו המקום, ובאותו המלון, בעיר אילת. הערכאה קמא קבעה כי הסבירות לכך היא אפסית וזניחה.

יש לציין כי עובדת קיומו של הכנס לא הייתה שנויה-במחלוקת, ושניהם, המערערת וה"מנוח", הם מבכירי הקהילה המשפטית, אשר מטבע הדברים היה להם מקום של כבוד בכנס הזה.

נשאלת גם השאלה איזה אינטרס יש לו, לנשיא הפורש של בית המשפט העליון להסתובב במטולה, כאשר כל ה"חגיגה" הזאת מתקיימת באילת.

ואם הסבירות ששני האישים האלה יהיו באותו הכנס באילת היא "אפסית וזניחה", מהי סבירותה של הימצאותם יחד במטולה, בלי שום אירוע כזה?

אבל הנקודה החמורה במיוחד היא באשר לטענות ולראיות אליהן הערכאה קמא כלל לא התייחסה.

עניין נכותה של המערערת: הערכאה קמא קבעה כי לא הוכח שהיא הייתה נכה גם ביום האירוע, אבל המערערת העידה, ולא נחקרה על כך, שהיא נכה מלידה, והיא גם הביאה תיעוד רפואי על כך, ועושה התעודה לא נחקר עליה.

ומה אומרת הערכאה קמא על כך שה"נרצח" היה בחורה צעירה, במדים של משמר הגבול, כך שבכל מקרה היא לא יכלה להיות אהרן ברק בן השבעים, ולא גבר בגילו של ה"מנוח"? לא כלום, מלטה יוק ...

עד התביעה אשר ראה את האירוע, ואני מקבל את קביעתה של ערכאה קמא שהוא היה עד אמין, הצביע על אדם אחר אשר ישב בקצה האחורי של האולם, כמי שנהג במשאית הסמי-טריילר, וזינק ממנה כדי לבצע את זממו. ומה אומרת הערכאה קמא על כך? לא כלום, לא היה ולא נברא...

העד גם העיד על כך שהנהג היה "בחור צעיר כזה", ואנחנו ראינו שהמערערת עוד לא "בחור", וכבר לא כל כך צעירה. גם לפי כתב האישום עצמו המערערת כבר לא כל כך צעירה. ומה אומרת הערכאה קמא על כך? לא כלום, לא היה ולא נברא...

העד העיד שהנהג נתן לבחורה "אגרוף בבטן", ולפי כתב האישום המערערת רצחה את ה"מנוח" בשמונים ושבע דקירות בכל חלקי גופו, כך שאותו האירוע כלל אינו מתאים לעובדות המיוחסות למערערת. ומה אומרת הערכאה קמא על כך? לא כלום, לא היה ולא נברא...

אין לנו גם כל הוכחה שהבחורה אכן מתה, ומאז שהיא נלקחה מהמקום ע"י מד"א אין אנו יודעים עליה דבר. ומה אומרת הערכאה קמא על כך? לא כלום, לא היה ולא נברא...

אנחנו יודעים כי למכון הפתולוגי הובאה גופה אשר לא יכולה להיות של שוטרת במשמר הגבול, ולפי הגיל גם לא של אהרן ברק, ושהמוות לא נגרם משמונים ושבע דקירת, אלא מ"שאיפת עשן וגזים רעילים". ומה אומרת הערכאה קמא על כך? לא כלום, לא היה ולא נברא...

ואם לא די לנו בכל אלה, אזי ה"אס" שלנו הוא שה"נרצח" הזה עמד כאן על דוכן העדים וראינו אותו כאן חיי ונושם והוא גם העיד על העובדה שהוא חי, והיה חי ברציפות מיום לידתו ועד עלותו על דוכן העדים.

יתירה מכך, כאשר הוצגה בפני ה"נרצח" התמונה שבדוח הפתולוגי, הוא העיד בוודאות מוחלטת כי הגופה אינה גופתו, אלא של דניאל פרידמן, אולם המערערת לא הואשמה ברציחתו של דניאל פרחידמן, גם לא לחלופין.

ומה אומרת הערכאה קמא על כל אלה? לא כלום, לא היה ולא נברא...

אז מה יש לנו בכל הכרעת הדין? דיקלום של כתב האישום, כאילו כל הנטען בו הוא גם הוכחה לנכונותו, ומסה ארוכה-כאורך-הגלות על קדושת החיים – ענין אשר אינו שנוי כלל במחלוקת. מסה מיותרת אשר באה להשכיח מאתנו את השאלות האמיתיות שבמחלוקת.

כדי להסיר ספק אני מציין כי ה"נרצח" יושב כאן, בראש הרכב השופטים, ואם ארשה לי פרפראזה על דבריו מעל דוכן העדים אומר כי העובדה שכבודו, ה"נרצח", יושב כאן בראש ההרכב, אומרת שרציחתו "לא הוכחה למעלה מכל ספק סביר".

באשר לעונש: עונש המוות על רצח, כידוע, בוטל בישראל בשנת התשי"א-1951, ועל כן לא היה בית המשפט קמא מוסמך להטיל את העונש הזה. אני סבור שכל מילה בנושא מיותרת.

אני רוצה לסיים במספר מלים על האמון של הציבור בבית המשפט ובמערכת המשפט. פסקי דין כאלה מערערים את האמון הציבורי במערכת המשפט. להרשיע אדם ברצח כאשר ה"נרצח" עומד חי ונושם מול בית המשפט – זו לא רק שערוריה, אלא גם מעשה-נבלה, וכשזה חוזר על עצמו שוב ושוב, פעמיים ושלוש ברציפות, ולפי המסתמן זו כבר שיטה-שבמדיניות, אתם מתפלאים על כך שאמון הציבור צונח פלאים ...

לא, כבודכם, אתם לא מאבדים את אמון הציבור בגלל הסחבת, ולא בגלל האקטיביזם השיפוטי והנטייה הפוליטית שלכם, אלא בגלל עיוותי הדין, שכבר מזמן חרגו מגדר "טעויות פה ושם".

כבודכם, אני לא יכול לסיים את דברי בלי להתייחס להתנהגותו המחפירה של השופט ארי אבן-ארי, בסיום המשפט. הוא דן את המערערת למוות – ניחא, אתם יכולים לומר שזו רק "טעות שיפוטית", אבל כאשר הוא דוחה את הדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע למועד שהוא אחרי התלייה – שלושה חודשים אחרי התלייה – זו כבר לא "טעות", אלא חרפה וקלון על כל מערכת המשפט כולה.

ניצן:

באיזה סגנון אדוני מדבר!

פלדמן:

שק לי בתחת, ולך עם זה ללשכה – עכשיו, בזה הרגע!

כבודכם, כאשר חברי המלומד-מאוד, ואנין-ה"סגנון", בדרשו עונש-מוות למערערת, אמר כי אם נסתפק בעונש-המקסימום שבחוק, קרי: מאסר עולם, יהא בכך משום "צחוק מהעבודה", ואני ביקשתי להעיר לחברי על סגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי מאופק ובלתי מרוסן, כבוד סגן הנשיא, ארי אבן ארי, אמר, ואני מצטט מהפרוטוקול: "חברך הביע את דעתו, ואני לא רואה בכך שום פסול", ואם לא די בכך, גם בפסק-הדין הוא אימץ בהתלהבות את הביטוי הזה, אבל כאשר הוא קבע את הדיון בעיכוב-הביצוע למועד שהוא אחרי הביצוע הבלתי-הפיך, ואני אמרתי לו שהוא עושה צחוק מהעבודה – הוא קפץ על רגליו האחוריות ...

ניצן:

באיזה סגנון אדוני מדבר!

פלדמן:

שי ניצן, אתה רוצה לנשק לי בתחת פעם נוספת?

כבודכם, כאשר אני השתמשתי בביטוי שהוא, אבן-ארי, הכשיר כ"הבעת דיעה" לגיטימית, הוא קפץ על רגליו האחוריות, ושלח ללשכה תלונה עלי, ואם לא די היה לו בכך, הוא השתולל גם כאשר לא התייצבתי לדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע.

וכי למה הוא ציפה? שאבוא לשמוע מפיו הטמא כי "לאור העובדה שגזר הדין כבר בוצע, הבקשה מתייתרת, והיא נדחית"?!

איפה הבושה.

כבודכם, אחרי תגובת הקהל להתנהגותו של אבן-ארי, אחרי העגבניות הרקובות שהושלכו אליו, פרסמה הדוברת שלכם, עורכת-הדין איילת פילו, הודעה לפיה "העגבניות הרקובות האלה הוטחו בפרצופה של מערכת המשפט כולה".

כבודכם, באופן נדיר אני מסכים עם הדוברת שלכם: העגבניות הרקובות האלה אכן הוטחו בפרצופה של מערכת המשפט כולה – והיא הרוויחה אותן ביושר.

כבודכם, כיוון שבמשפט הפלילי אין אפשרות לערער על החלטות-ביניים, ולאור ההלכה לפיה הערעור על החלטות-ביניים יהיה במסגרת הערעור הכללי, אני עומד על כך שבמסגרת פסק-הדין תתייחסו גם לעניין קביעת המועד המאוחר לדיון בעיכוב-הביצוע, וגם לעניין עיכוב-הביצוע עצמו – הכל באספקלריה של זמן-אמת.

הנשיא (א' ברק):

אנחנו פוטרים את המדינה מלהשיב. אנחנו נצא להפסקה קצרה, וניתן את פסק הדין אחריה.

 

 

פקיד עזר:

בית המשפט!

תמונה שנייה

פקיד עזר:

בית המשפט!

הנשיא (א' ברק):

אני אקרא כעת את פסק הדין.

פסק דין:

הערכאה דלמטה נתנה פסק-דין ממצה, מפורט ומנומק.

נחה דעתנו שלא נמצא כל פגם בהכרעת הדין של כבוד בית המשפט קמא.

הסניגור המלומד, מר פלדמן, אשר טען לפנינו בכשרון רב ובלהט רב, כדרכו, הלין על כך שלכמה נקודות אשר הודגשו על-ידיו בדיון לא הייתה התייחסות בפסק הדין, וכי בכמה עניינים אחרים נפלו בפסק הדין טעויות. בקשתו הייתה שבית המשפט ישלים את ה"חסרים" ויתקן את ה"טעויות".

מכשיר הערעור נועד לאפשר לבית המשפט לתקן טעות מהותית שנמצאה בפסק הדין או להשלים דבר החסר בו אשר נעלם מעיני בית המשפט בכותבו את פסק-דינו, או, למשל, כאשר תוצאות פסק הדין אינן עולות בקנה אחד עם הנמקתו.

ה"טעויות" עליהן מצביע הסניגור המלומד אינן טעויות כלל, וכך גם ה"חסרים". פסק הדין אינו חסר דבר. מבית המשפט לא נעלם דבר ממה שהובא בפניו, בכתב ובמהלך הדיון.

פסק הדין ברור, מנומק ומתייחס לכל השאלות אותן מצא בית המשפט ראויות להתייחסות.

מר פלדמן מלין על כך שבהחלטתו לא נדרש בית המשפט באורח פרטני לכל אחת מן הטענות שהעלה במסגרת סיכומיו. בטרוניה זו אין ממש. רמת הפירוט של הנמקת החלטה עשויה להשתנות בהתאם לנסיבותיו של המקרה, ועל כל פנים, ככלל, אין על בית המשפט חובה להתייחס בהחלטתו לכל אחת מהטענות שנטענו לפניו (ראו, לעניין זה, את דברי הנשיא שמגר ברע"א 478/88 בקר נ' שטרן, פ"ד מב(3), 679, בעמ' 681). האופן בו יישם בית המשפט את דרישת ההנמקה בהחלטתו האמורה איננו חורג מכלל זה. משנוכחנו כי הבקשה לתיקון "טעויות" ולהשלמת "חסרים" בפסק הדין, איננה אלא בגדר ניסיון לערער לפניו על מימצאיו של בית המשפט המחוזי בפסק-דינו, ושוב לא נידרש לנימוקים נוספים לדחיית ערעורו.

כאמור, בערעורה מפרטת המערערת באריכות שורה של "טעויות" ו"חסרים", שלדעתה עולים מפסק-הדין ומצדיקים את זיכוייה של המערערת.

אני מרשה לעצמי לצטט כאן מדברי המערערת עצמה, מתוך פרוטוקול הדיון בכנס לשכת עורכי הדין אשר הוגש כמוצג בבית המשפט קמא:

"בפני השופט טוענים אלף טענות, הוא רשאי לבסס את פסק הדין על שלוש, על ארבע, על חמש מתוכן, ולא להתייחס לכל האלף וזה לגיטימי, וזה לא בלתי חוקי, וזה לא התנהגות שלא כראוי, וזה לא דרך ניהול משפט לא נכונה. בדרך כלל לא יכולים להתייחס לכל הדברים, אי אפשר לכתוב על כל טענה שחושבים שהיא לא חשובה, אז לא מתייחסים. אם מי שנפגע מזה חושב שבתוך הטענות האלה היו טענות חזקות שנשמטו מעיני השופט, או שהוא בכוונה לא התייחס אליהן, הוא צריך לערער, אבל הוא לא יכול לומר שהשופט התנהג שלא כהלכה, או שהיה חוסר יושר אינטלקטואלי מצידו של השופט".

עם כל הכבוד והאהדה, איננו חושבים כי יכול אדם להטיף לרעיונות מסויימים בחייו, ולהתכחש להם במותו, מה גם שהדברים האלה הם, לטעמנו, ראויים ונכונים.          

מרבית טענותיה של המערערת הן טענות סרק שאינן ראויות להתייחסות.

            הטענה היחידה אליה רואים אנו להידרש היא זו הנוגעת לחומרת העונש שהוטל על המערערת. טענתו של מר פלדמן היא כי עונש המוות על רצח בוטל בישראל בשנת התשי"א-1951, ועל כן לא היה בית המשפט קמא מוסמך להטיל את העונש הזה.

טענתו של הסניגור המלומד מקובלת עלינו, אף מבלי להיכנס לשאלה אם חריגה מהעונש שנקבע בחוק מגיעה כדי "חוסר סמכות".

יחד עם זאת סבורים אנו שאין להתערב גם בעונש, וזאת מכוח סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, האומר כי "בית המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין".

אשר על כן, ועל אף שקיבלנו את טענתו של מר פלדמן, סבורים אנו כי למנוחה לא נגרם כל עיוות דין, והעונש אשר נגזר עליה הולם את חומרת הנסיבות, כפי שפורטו על ידי בית המשפט קמא.

לא מצאנו לנכון לדון בהשגות על החלטות-הביניים, אשר כבר התייתרו כולן.

            אנו דוחים את הערעור ומשאירים בעינה את הרשעתה של הנאשמת בעבירת הרצח בה הורשעה, ואם עונש המוות אשר נגזר עליה, וכבר בוצע.

אנחנו מורים ללשכת עורכי הדין לבחון את סגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי מאופק, בלתי מנומס ובלתי מרוסן, של הסניגור המלומד, הן בפנינו והן בפני הערכאה קמא.

            ניתן והודע היום, 15.5.2006.

(-) א' ברק, הנשיא      (-) מ' חשין, המישנה לנשיא (בדימוס)      (-) א' גרוניס, שופט

פקיד עזר:

בית המשפט!

 

מערכה עשירית

תמונה ראשונה

בית משפחת נאור

נוכחים: אריה נאור, בעלה של המנוחה, נפתלי נאור, מיכאל נאור, בניה של המנוחה,  רעיותיהם, נכדים.

נפתלי נאור:

אבא, בוא תשמע מה החרא הזה, חמדני, כותב לנו.

אריה נאור:

אני כבר מנחש.

נפתלי נאור:

לא, אתה עוד לא מנחש. אני קורא:

לכבוד

מר אריה נאור

מר מיכאל נאור, עו"ד

מר נפתלי נאור

ירושלים

א"נ,

הנדון: תלונתכם בעניין הרעייה והאם, כב' השופטת מ' נאור ז"ל

להלן החלטתי בתלונתכם:

החלטה

1.                בתלונתכם אתם מלינים על אלה:

א.          על כך ששני הרכבים, של בית המשפט המחוזי ושל בית המשפט העליון התעלמו במכוון מראיות אשר לא עולות בקנה אחד עם הרשעתה של אם משפחתכם, כב' השופטת מ' נאור ז"ל. בין השאר אתם מציינים כי ה"נרצח", כבוד נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, העיד בפני כבוד בית המשפט המחוזי שהוא אכן חי, ושהוא חי ברציפות מיום לידתו ועד לאותו הרגע, ושתי הערכאות כאחת התעלמו בזדון מהעדות הזאת.

ב.          עוד מלינים אתם כי כבוד הנשיא אהרן ברק ישב בהרכב אשר דן בערעור, למרות שהוא הופיע כעד במשפט.

ג.            עוד מלינים אתם כי כבוד הנשיא ישב לדון בערעור על החלטתו-הוא שלא לפסול את עצמו.

ד.           אתם מלינים גם על כך שכבוד סגן נשיא בית המשפט המחוזי, כבוד השופט א' אבן-ארי דחה את הדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע של התלייה למועד שהוא אחרי התלייה, דבר ההופך את הדיון עצמו, וכן גם את ההחלטה לעיכוב-הביצוע, אם הייתה ניתנת, ללא-רלוואנטיים, כהגדרתכם.

ה.          אתם טוענים כי כל השופטים המעורבים בפרשה "עשו צחוק מהעבודה", כלשונכם, וכי קשרו קשר הזוי לחסל את כב' השופטת מ' נאור ז"ל, כחלק מ"מסע טיהור", כלשונכם, לחיסולם של המתנגדים לאקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק.

ו.             כחיזוק לטענתכם אתם מביאים את מקריהם של כבוד השופט אליהו מצא, אשר, שנתיים קודם לכן, הואשם והורשע ברציחתו של אהרן ברק, ושל כבוד השופטת שטרסברג-כהן, אשר, שנה לאחר מכן, הואשמה והורשעה ברציחתו של אותו אהרן ברק, ואתם מקשים "כמה פעמים אפשר לרצוח את אותו אדם, ולהשאירו בחיים".

ז.            אתם גם מביעים חשש כי המשפטים ההזויים האלה ימשיכו, ומביעים חשש לגורלה של הפרופסור רות גביזון.

ח.          אתם טוענים כי כל השופטים המעורבים בפרשה פעלו "במכוון ובזדון", כלשונכם.

2.                דין תלונתכם להידחות על הסף מהטעמים האלה:

א.          על-פי סעיף 17(2) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים הנציבות לא מבררת תלונה קנטרנית וטורדנית על פניה. תלונתכם הינה קנטרנית וטורדנית על פניה, כאשר סגנונכם הבוטה והמשתלח מוסיף "שמן" על "מדורת הקינטור".

ב.          על-פי סעיף 17(3) לחוק הנ"ל, הנציבות אינה מוסמכת לברר תלונה, שעניינה "בשאלה משפטית או ראייתית מהותית", שכן הנציבות אינה ערכאת ערעור. נראה, שאינכם משלימים עם פסק-הדין, שדחה את ערעורה של אם המשפחה, ז"ל, ואתם מבקשים שהנציב יבחן את החלטותיהם השיפוטיות של השופטים בשתי הערכאות, בלי שיש לו סמכות לעשות כן.

ג.            גם לגופו של עניין, לא נראה שהיה מקום לברר את תלונתך, שכן הנציבות אינה בוחנת כליות ולב וגם לא מוסמכת לבחון החלטות שיפוטיות לגופן.

ד.           למעלה מן הדרוש נציין את דבריה של המנוחה בכנס לשכת עורכי-הדין, שם היא עצמה אמרה כי "אם בפני השופט טוענים אלף טענות, הוא רשאי לבסס את פסק הדין על שלוש, על ארבע, על חמש מתוכן, ולא להתייחס לכל האלף וזה לגיטימי, וזה לא בלתי חוקי, וזה לא התנהגות שלא כראוי, וזה לא דרך ניהול משפט לא נכונה. בדרך כלל לא יכולים להתייחס לכל הדברים, אי אפשר לכתוב על כל טענה שחושבים שהיא לא חשובה, אז לא מתייחסים. אם מי שנפגע מזה חושב שבתוך הטענות האלה היו טענות חזקות שנשמטו מעיני השופט, או שהוא בכוונה לא התייחס אליהן, הוא צריך לערער, אבל הוא לא יכול לומר שהשופט התנהג שלא כהלכה, או שהיה חוסר יושר אינטלקטואלי מצידו של השופט". עד כאן דברי המנוחה עצמה.

3.                אשר על כן, תלונתכם נדחית על הסף.

בכבוד רב

 

שמואל חמדני (שופט בדימ')

נציב תלונות הציבור על שופטים

נכד:

זה בקשר לסבתא?

מיכאל נאור:

כן, חמודי.

אריה נאור:

מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?

נפתלי נאור:

לא יודע, צריך לחשוב. אולי נגיש בג"ץ.

מיכאל נאור:

שכח מזה. בג"ץ לא מתערב לא בדברים כאלה, ולא בכלל.

אריה נאור:

מיכאל, אתה רואה את הבקבוק, שם?

מיכאל נאור:

כן.

אריה נאור:

תביא לי אותו, בבקשה.

מיכאל נאור (ניגש אל הבקבוק, בוחן אותו):

מטורף!!!

אריה נאור:

תביא את הבקבוק, או שאני הורג אותך!!!

מ ס ך

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה