אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור (מחזה דוקודרמה)

*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


על סגנונו של שר המשפטים הבא – נאום-תשובה לאגנס גרשון

שמחה ניר, עו"ד 10.10.2017 17:03
על סגנונו של שר המשפטים הבא – נאום-תשובה לאגנס גרשון


מדוע כיום אין ברירה אלא להרים את הטונים, ולהשתמש בכל הסגנונות? *** וגם: הערה לתוקפי האקטיביזם השיפוטי ולתומכיו



על סגנונו של שר המשפטים הבא – נאום-תשובה לאגנס גרשון

מדוע כיום אין ברירה אלא להרים את הטונים, ולהשתמש בכל הסגנונות? *** וגם: הערה לתוקפי האקטיביזם השיפוטי ולתומכיו

שמחה ניר, עו"ד

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 78 שנים אנוכי היום (15.6.2017), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו"ד רבה המלחמה!

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

"יש ג'ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם"

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הרקע

בתגובה לפוסט שהעליתי בפייסבוק, והוא מכיל שורה של קישורים למאמרים שלי, מגיבה אגנס גרשון (Agnes Gershon) – להלן גם "המגיבה":

לפחות השפה צריכה להיות יותר מכובדת בכבוד לבית שהיא מייצגת. ממש לא חושבת שביטויים כל כך נמוכים צריכים להיות במילון הביטויים של חברי כנסת. איך הם יהיו דוגמא לילדינו?

כפי שנראה בהמשך, היא התכוונה למאמר חברת הכנסת תמר זנדברג: הבג"ץ מזיין אותה בתחת, והיא רוקדת ושרה! – אבל כיוון שהיא, כנראה, קראה רק את הכותרת, אני לא עושה לה חיים קלים. אני עונה לה:

אגנס גרשון, קראי בבקשה את הפרק האחרון במאמר שלי על חה"כ תמר זנדברג. אם דעתך לא תשתנה – תגידי לנו, ונדבר.

היא חוזרת בשאלה:

ואיפה אמצא את המאמר שלך?

ואני, כמו כל יהודי טוב, עונה על שאלתה בשאלה משלי:

על מה הגבת כשאמרת ש"השפה צריכה להיות יותר מכובדת"?

והיא עונה:

על פוסט שבה ציטטו את תמר זנדברג מתבטאה מאוד לא יפה על מישהו. ניסיתי למצוא את הפוסט זה לפני כמה פוסטים מהשורה הזאת. אני מתנגדת להתבטאויות שמסיחות את הדעת מהעניין בגלל גסותן. אנשים חושבים שהתבטאות כל כך קיצונית הם נותנים ערך מוסף לעוצמת השפעה על הקורא. לדעתי נותן יותר ספקות לגבי איכות הכותב.

ומוסיפה:

הבג"ץ מזיין אותה בתחת והיא רוקדת ושרה? מה זה? זה מה שתמר זנדברג אמרה? להתבטאות הזאת התכוונתי. מי התבטאה ככה? דרך אגב אנחנו כולנו קורבנות של מערכות משפט שגורמים לנו הפסדים בחיינו מאוד חמורים, אבל אני לא יכולה להתבטא ככה גם אם המשמעות היא נכונה לגבי הרבה מאיתנו ניצול מקסימלי ואונס יצירת קורבנות ואני ממש לא רוקדת ושרה אלא בוכה.

ובתגובה אחרת, אותה היא שתלה במקום אחר (כנראה בטעות), הוא תופסת את עצמה ומבינה שהיא ירתה את חיציה לכתובת הלא-נכונה:

שמחה ניר, אתה שואף להיות שר משפטים צריך לדאוג לכך ששיעור קומתך תכלול יותר מכובדות שהם חלק מחוקי האתיקה שכל שופט מחויב לה. בהיותך בארצות הברית כדאי שתיקרא את המחויבויות האתיות של השופטים שהתבטאויותיהם לא יכללו שפה לא מהוגנת.

הנה כי כן, היא כנראה תפסה שהאחראי לדברים שהובאו בכותרת המאמר אינו חברת הכנסת, אלא אני אישית (למרות שהכל ברור מהכותרת עצמה – אפילו אם לא קוראים את המאמר גופו).

הכותרת (ובאופן טבעי גם המאמר עצמו) שני חלקים לה (ואני, לא אף אחד אחר, אחראי לשניהם): האחד: חברת הכנסת תמר זנדברג: הבג"ץ מזיין אותה בתחת, והשני: היא רוקדת ושרה!

אתייחס לכל אחד משניהם בנפרד, אבל תחילה הקדמה.

על סגנונו של שר המשפטים הבא

אין ספק שמה שעורר את עניינה של המגיבה היה ה"סגנון": בתחילה, בסברה כי הדברים נאמרו ע"י חברת הכנסת, היא התקוממה על "השפה" שלהם:

לפחות השפה צריכה להיות יותר מכובדת בכבוד לבית שהיא מייצגת. ממש לא חושבת שביטויים כל כך נמוכים צריכים להיות במילון הביטויים של חברי כנסת. איך הם יהיו דוגמא לילדינו?

אבל בהמשך, בהבינה שאני הוא בעל הדברים, היא כיוונה את אותם החיצים אלי, כמי שחותר להגיע אל אותו "הבית שהיא מייצגת":

שמחה ניר, אתה שואף להיות שר משפטים צריך לדאוג לכך ששיעור קומתך תכלול יותר מכובדות שהם חלק מחוקי האתיקה שכל שופט מחויב לה. בהיותך בארצות הברית כדאי שתיקרא את המחויבויות האתיות של השופטים שהתבטאויותיהם לא יכללו שפה לא מהוגנת.

וזה מה שהביא אותי להציג את נאום-התשובה הזה.

ראשית – תנוח דעתך, אגנס, הסיכוי שאני אהיה אי-פעם שר המשפטים הוא אולי 1:1,000, או אפילו 1:10,000, אבל, כפי שאני אומר בפתיח למצע שלי, זו –

אולי משאלה לא-ריאלית, אולי גם מגאלומנית, אבל גם אם לא אגיע למחוז הבחירה – אם שר המשפטים מחר, מחרתיים, או בעתיד כלשהו, יאמץ אפילו עשרה אחוזים מהאג'נדה שלי – וכבר הצדקתי את קיומי עלי אדמות.

ושנית – אם הדבר הזה אכן יקרה, אני מתכונן לתפוס את השור בקרניו, ולשים סוף לסתימת-הפיות בתירוצים של דאגה ל"סגנון".

כך אפתח את נאום-הבכורה שלי בכנסת:

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה,

ברשותכם אפתח במובאה מתוך "‏רם וברור", ספרו של תא"ל במילואים יפתח ספקטור, עמודים 122-121:

מג״ד המילואים פנחס ויינשטיין [...] פקד על אחד מהגדודים שפרצו לעזה במבצע סיני [...] קיבל בקשר פקודה:

״תהרוג את השבויים". בו במקום השיב למפקדו: ״המפקד, שק לי בתחת". [...] דבריו נשמעו על רשת הקשר הכללית.

לאחר המלחמה [...] שקלו אם להאשים אותו בסירוב פקודה בקרב, נוכח פני האויב. [...] פיני הסביר:

״יש דברים שההתייחסות אליהם חייבת להיאמר בקול רם וברור, כדי שכל חייל ישמע".

ואכן, ישנם דברים שחייבים להיאמר בקול רם וברור – כי אחרת אין השומע, ואין המתייחס. למעלה מחמישים שנה אני אומר את הדברים שאומר כאן היום ובימים האחרים. בתחילה השתמשתי בסגנון "טעה כבוד השופט", אבל בהמשך, כאשר התברר שה"טעויות" עליהן עורכי-הדין מדברים בדחילו-ורחימו אינן "טעויות" אלא עיוותי-דין מכוונים וזדוניים, וכאשר הביקורת בלשון המינורית נתקלה באזניים ערלות, לא נותרה לי הברירה אלא להרים את הטונים, ולהחריף את הסגנון.

אני שמח שהמערכת הפוליטית הכירה סוף-סוף במאבקי, והזמינה אותי לתפקיד הזה – למרות סגנוני, ואולי דווקא בגללו.

אחד הדברים הראשונים שאעשה יהיה הכנת חוק יסוד: חופש הביטוי, אשר יבטל כל הוראת דין המגבילה את חופש הביטוי (למעט חוק איסור לשון הרע ולמעט כל דין המסדיר את ההגנה על סודות רשמיים או מסחריים), ויקבע כי עניינים שבסגנון, אופן ההתנסחות וכו', יהיו עניינים שבין אדם לעצמו ובין אדם לחבריו, אבל לא יהוו עבירה לפי דין כלשהו (כולל דין משמעתי), ולא יהיו בסיס לעיצום כל שהוא על פי הדין.

ואם בגלל הדברים האלה – ההגנה על חופש הביטוי ועל חירות הסגנון – עם ישראל לא יחפוץ בי כשר המשפטים וזכויות האזרח – אני אמשיך לחיות, ועם ישראל ימשיך לראות במבט-מלמטה את מגפיהם המסומרים של השופטים, הנוחתים על פרצופו. נו פרובלם.

וכעת בחזרה לנושא המאמר אשר כותרתו (ובאופן טבעי גם המאמר עצמו) שני חלקים לה: האחד – חברת הכנסת תמר זנדברג: הבג"ץ מזיין אותה בתחת, והשני – היא רוקדת ושרה!

וכמובטח לעיל, אתייחס לכל אחד משניהם בנפרד.

א.   מה הוא עושה לה, מה הוא עושה?

למעשה אנחנו יודעים מה הבג"ץ עשה לחברת הכנסת תמר זנדברג: הוא עשה את מה שהוא עושה לכולי עלמא, כאשר לא מתחשק לו לעבוד – בין מחמת עצלנות, בין משום שהוא חושש מביקורתו של מי שלא יאהב את התוצאה, בין משום כל סיבה אחרת, או צירוף של סיבות שונות.

המצער בדבר הוא שמדברים שהמגיבה, אגנס גרשון, גילתה לנו עולה שהיא בעצמה כבר ראתה את מגפיהם המסומרים של השופטים נוחתים על פרצופה, אבל לא זה מה שמכאיב לה, אלא "השפה" שלי, ואכן, הדברים לא קלים.

המלים "לדפוק", או "לזיין", עברו מטמורפוזה במהלך השנים.

זה התחיל מביטויים כמו "משכב נשים", "בעילה" וכו', אשר לרוב אומרים את "באים מאהבה", אבל בשביל המאצ'ו השוביניסטי, זה שרוצה להפגין את הצלחותיו עם המין הנשי, זה לא הספיק, כי זה לא שיקף את ה"כיבושים" שלו, ואז בא הביטוי "לדפוק" (או בגירסה היותר "עממית" – "לזיין").

במקביל בא השימוש במילה "לדפוק" לציין פגיעה של אדם באדם אחר: אם המפקד שלך שלל ממך את חופשת-השבת – הוא "דפק" אותך; אם פגעת ברכב אחר – דפקת אותו, וכיוצא בזה אפשר לומר "הוא דפק לי את הצורה", וכו', וכו'.

למרות שהמילה "לדפוק", במקורה, היא מילה יום-יומית (דפיקות פטיש, למשל), השימוש ה"סקסיסטי" בה הפך אותך ל"מילה גסה" – ומכאן גם השימוש בה שלא בהקשר המיני נשמע בעיני רבים כ"משהו גס": מעין "השאלה מן המושאל".

אלא מאי? כשם שכל דבר שבעולם דרכו להישחק מרוב שימוש, כך גם המילה "לדפוק" נשחקה – ראשית היא חזרה ואיבדה את הקונוטציה ה"מינית", ובמשך היא איבדה גם את עוצמתה המיוחדת.

כך, למשל, לומר על אדם שהוא "נדפק" במשפט, או שהשופט "דפק" אותו, זה בערך כמו לומר שהוא "הפסיד במשפט" – אבל כיוון שבכל משפט יש צד זוכה וצד בוכה, המילה "נדפק" איבדה את עצמתה, ולא תמיד משקפת את כל מה שהיא צריכה לשקף.

שנים רבות אני נאבק בכיפוף-הידיים של השופטים, באמצעות "טרור ההוצאות".

את המאמר מדוע באים עותרים לבג"ץ בחזה נפוח, ויוצאים משם בזנב מקופל בין הרגליים פרסמתי לראשונה באתר הישן, www.quimka.com, ובשנת 2005 חזרתי ופרסמתיו גם באתר הזה, וכן גם את המאמר אגרות, פסיקת-הוצאות וערבויות – סובסידיה לעשירים על חשבון העניים, לחזקים על חשבון החלשים, תמריץ וזרז לשחיתות שיפוטית, שלטונית וכלכלית, וגורם משתק להתפתחות המשפט, אותו פרסמתי לראשונה באתר הישן, וגם אותו חזרתי ופרסמתיו גם באתר הזה.

בין-לבין חזרתי והעליתי את הנושא הזה שוב-ושוב, אבל איש לא התרגש, איש לא עשה דבר לתיקון המצב, ובמקום שהבריות יתחילו להבין מה הבג"ץ עושה להם הם מתנחמים בכך שהבג"ץ "השאיר להם דלת פתוחה לחזור ולפנות אליהם, תוך שמירת כל הזכויות".

נחמת-עניים אשר לא מבינים איך דפקו אותם.

מה שמפריע לי במיוחד הוא שגם חברי-הכנסת נופלים לאותו הפח, ולא עושים את מה שהם יכולים לעשות – כמחוקקים.

מה יכולתי לעשות, אחרי שאני חוזר על הדברים שוב ושוב, ואין התייחסות? ממשיכים לומר את אותם הדברים – אבל בעוצמה רבה יותר, ובסגנון חריף ביותר.

בשולי המאמר בו אנו דנים אמרתי:

וסליחה על המטאפורה ה"גסה"

אני לא נולדתי כזה, ובעבר הלא-רחוק, לפני שלושים קפצתי על רגלי האחוריות כאשר עורך כתב-העת בו היה לי טור משלי, תיקן לי את הסגנון, ובמקום "צריך אומץ" הוא תיקן ל"צריך ביצים".

זה לא שהיום אני אקבל בשתיקה התערבות כזאת של העורך, אבל את יש צורך באמירות קשות, אני לא אהסס לומר למי שצריך אפילו "שק בתחת" – והכל משום שאלה שאני מדבר בהם, עליהם ואליהם, הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם, וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב.

וזו בדיוק הסיבה שבמקום לומר "הבג"ץ דפק אותה" לא ראיתי מנוס מלומר "זיין אותה בתחת", וגם הוספתי:

אז לכל אניני ה"סגנון" אומר שוב ושוב: אם אינכם מסוגלים להקשיב, לא להתבטאויות המתונות ולא לאלה הקשות, זה מה שנשאר לכם ... (וכאן הבאתי במלואו את שירו של חיים נחמן ביאליק, רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם).

ב.    והיא רוקדת ושרה!

כזכור, המגיבה אגנס גרשון אומרת:

דרך אגב אנחנו כולנו קורבנות של מערכות משפט שגורמים לנו הפסדים בחיינו מאוד חמורים, אבל אני לא יכולה להתבטא ככה גם אם המשמעות היא נכונה לגבי הרבה מאיתנו ניצול מקסימלי ואונס יצירת קורבנות ואני ממש לא רוקדת ושרה אלא בוכה.

אז זה בדיוק העניין, אגנס: אותך דפקו קשות, אבל כנראה שלא הגעת לבג"ץ, ואם הגעת לשם – כנראה שלא הגעת למצב בו מכופפים לך את היד (באיום-הוצאות גלוי או סמוי), ומרפדים לך את זה באמירה ש"כל הזכויות שמורות לך לחזור אלינו שוב" (ולהיזרק שוב מכל המדרגות, וחוזר חלילה).

גם את חברת הכנסת זנדברג דפקו.

אמנם לא הרסו לה את החיים, אלא רק חיבלו לה קצת בעבודתה הציבורית, וגם אם היא שילמה מכיסה הפרטי את אגרת הבג"ץ ושאר העלויות – כנראה שלא, בטוח שלא – זה לא היה "סוף העולם", מבחינתה, במיוחד כאשר היא עצמה מקבלת רכב מהכנסת, ולא זקוקה לאוטובוסים בשבתות ובחגי ישראל.

חברת הכנסת תמר זנדברג היא משרתת-הציבור – וכך היא גם רואה את עצמה, ובתור שכזו היא הייתה צריכה לעמוד מול השופטים, לעמוד בקומה זקופה, ולומר להם: אנחנו עתרנו, אנחנו שכרנו עורכי דין ושילמנו אגרת משפט – זכותנו שתשמעו אותנו עד הסוף, ושתתנו פסק-דין – בין לטובתנו, בין לרעתנו.

חברת הכנסת תמר זנדברג הייתה צריכה להגיד לשופטים: אם אתם סבורים שמשרד התחבורה אינו צריך לבחון את צורכי הציבור להפעלת קווי התחבורה הציבורית – תגידו את זה, אבל בפסק-הדין, ואם אתם סבורים שלאזרח המבקש תחבורה ציבורית בשבת אין זכות עמידה משלו בנושא הזה, תגידו גם את זה בפסק-דין – לא "אוף ד'ה רקורד".

חברת הכנסת תמר זנדברג הייתה צריכה להוסיף ולומר לשופטים: אנחנו, הציבור, לא הקמנו את המוסד בו אתם יושבים כדי שאתם תכופפו לנו את הידיים, במקום שתעשו את עבודתכם. אתם עובדים אצלנו – לא אנחנו אצלכם!

אבל חברת הכנסת תמר זנדברג השתפננה. מה היה לה להפסיד?

לדעתי הענייה היה לה סיכוי טוב לזכות, אם לא במלוא הסעד המבוקש – לפחות במקצת תאוותה.

לאור המגמה הכללית של הבג"ץ להרחיב את מוסד "זכות העמידה", היה לשופטים קשה להוציא פסק-דין האומר שלאזרחים המבקשים תחבורה ציבורית בשבת אין זכות עמידה משלהם, וקשה לאין ערוך היה להם לומר בפסק-דין שמשרד התחבורה אינו צריך לבחון את צורכי הציבור להפעלת קווי התחבורה הציבורית – דבר שהיה עושה אותם ללעג ולקלס בעיני הציבור כולו – ובמיוחד בעיני האקדמיה.

אז חברת הכנסת השתפננה והתקפלה, אבל היא העדיפה ללכת בלי ולהרגיש עם, מאשר ללכת בלי ולהרגיש בלי, ועל כך הבאתי במאמר את דבריה שלה:

"בית המשפט סירב בשלב זה לגעת בתפוח אדמה הלוהט שנקרא 'תחבורה ציבורית בשבת', אך בהחלט פתח לנו דלת לקחת את הצהרות המדינה ברצינות ולהגיש בקשות להפעלת תחבורה ציבורית בשבת, וכך לבחון אם הם מתכוונים לבחון בקשות כאלה בתום-לב. טענת השר כץ כי אין 'צורך חיוני' לא עמדה במבחן המציאות, ואם הוא יבחן זאת ברצינות, הוא יגלה כי יש צורך אמיתי וחיוני. זה שלב אחד נוסף במאבק למען תחבורה ציבורית בשבת, שנמשיך לנהל בכל הזירות ובכל האמצעים, פשוט כי אין צודק ממנו",

כאשר במרכז הדברים עומדות המלים בית המשפט ... בהחלט פתח לנו דלת לקחת את הצהרות המדינה ברצינות.

מדוע אמרתי על כך שהיא "רוקדת ושרה", למרות כניעתה המבישה? הכל מפורט היטב במאמר חברת הכנסת תמר זנדברג: הבג"ץ מזיין אותה בתחת, והיא רוקדת ושרה!, ואיני רואה הצדקה לחזור על כל הדברים. כנסו-כנסו!...

אני שומע "עצות" כאלה כל הזמן

כמובא לעיל, המגיבה "מייעצת" לי:

שמחה ניר, אתה שואף להיות שר משפטים צריך לדאוג לכך ששיעור קומתך תכלול יותר מכובדות שהם חלק מחוקי האתיקה ...

מעבר למה שאמרתי במאמר, וחזרתי על מקצתו למעלה מכאן, הרשו לי לחזור על מה שכבר אמרתי לא פעם: יש כאלה ששומעים רק את הנאמר בלחש, ויש כאלה השומעים רק צעקות; יש כאלה השומעים רק דברים ברוח "טעה כבוד השופט", משום שאוצר-המלים הדל שלהם אינו מכיר את הצירוף "שופט" יחד עם "מושחת", "מסואב", "חסר יושר אינטלקטואלי" וכו'.

מאידך יש כאלה אשר לא יתרשמו מאמירות כגון "טעה כבוד השופט", משום ש"אף אחד לא חסין מטעויות", וכו', וכו', וכדי להעיר אותם מתרדמתם צריך להגיד להם את האמת הלא-נעימה, ואם זה לא מספיק כדי לטלטל אותם – אין ברירה אלא להקצין, ולהשתמש גם במטאפורות "גסות" (כמו מישאל חשין, אנין ה"סגנון", אשר אמר כי "היום הכל נעשה מהמקפצה").

ולסיכום: כדי להגיע לכל האזניים, יש לדבר בכל עוצמות הקול, ובכל הסגנונות האפשריים.

אני התחלתי בטונים הכי מינוריים, ובסגנון הכי מאופק ("טעה כבוד השופט"), אבל בהמשך, כשנוכחתי שמה שהשופטים עושים אינו "טעויות", ושההתבטאויות המינוריות אינן מזיזות דבר לאיש, הרמתי את הטונים והחרפתי את הסגנון: כאן אני עומד – איני יכול אחרת (וגם איני רוצה, פרנקלי ספיקינג), ומי שסבור כי עדיין יש מקום ללחשושי "טעה כבוד ..." – גם זה בסדר, אולי מישהו ישמע ויתייחס.

למקוננים על האקטיביזם השיפוטי, וגם לתומכיו

המקרה הזה מדגים ומוכיח את מה שאני אומר תמיד: ה"אקטיביזם" המיוחס לאהרן ברק הוא "אקטיביזם מפלאסטיק": הוא מועט מדי, וכאשר הוא כבר קיים – לרוב הוא לא במקומות הנכונים, והוויכוח על חוקי היסוד כמקור לסמכותו של ביהמ"ש העליון – ולמעשה לסמכותם של כל בתי המשפט – לבטל חוקים שחוקקה הכנסת הוא ויכוח מטומטם ועקר.

ואם תשאלו אותי מה אני מציע במקום המצב הקיים, הרי הצעתי – טובה לימין וטובה לשמאל, טובה לשופטים וטובה גם למשה כחלון: עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא, מציע: איך אחזיר את אמון הציבור בבג"ץ!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה