אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור (מחזה דוקודרמה)

*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


דמוקרטיה בעידן התקינות פוליטית

ד"ר ישראל בר-ניר 27.09.2017 09:39
דמוקרטיה בעידן התקינות פוליטית


על שעתה היפה של הצביעות ועל חשיבת העדר, על שמאל ועל ימין



דמוקרטיה בעידן התקינות פוליטית

על שעתה היפה של הצביעות ועל חשיבת העדר, על שמאל ועל ימין

ד"ר ישראל בר ניר

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 78 שנים אנוכי היום (15.6.2017), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו"ד רבה המלחמה!

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

"יש ג'ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם"

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

דמוקרטיה בעידן התקינות פוליטית (Political Correctness)

א.   אמת בלתי נוחה – שעתה היפה של הצביעות

1.    חשיבת עדר (group think)

באקדמיה ובתקשורת לא אוהבים את מי שלא הולך בתלם.

באקדמיה ובתקשורת אוהבים פחות את מי שלא הולך בתלם ומעז לומר זאת.

באקדמיה ובתקשורת שונאים את מי שלא הולך בתלם ומעז לומר זאת, כשהוא צודק.

באקדמיה ובתקשורת מאמינים שחופש הדיבור מגיע לכולם, אבל ישנם כאלה שלהם מגיע יותר.

באקדמיה ובתקשורת מאמינים שיש לסתום את פיו של מי שלא הולך בתלם ומעז לומר זאת.

באקדמיה ובתקשורת מאמינים שחופש הדיבור נועד לדכא את חופש הדיבור של מי שדעתו שונה.

באקדמיה ובתקשורת מפחדים לשמוע את דעתו של מי שדעתו שונה, כי אין להם תשובה.

באקדמיה ובתקשורת "חופש הדיבור" כולל את כל מה שהם מוכנים לעשות לזולת, אך אינם מוכנים לסבול על עצמם.

2.    תקינות פוליטית והליכה בתלם (toe the line)

באקדמיה ובתקשורת תשלום מס שפתיים לתקינות הפוליטית הוא צורך קיומי.

באקדמיה ובתקשורת מי שלא הולך בתלם לא מגיע רחוק.

באקדמיה ובתקשורת מי שלא משלם מס שפתיים לתקינות הפוליטית הוא מוקצה מחמת מיאוס.

דונלד טראמפ מסרב לשלם מס שפתים לתקינות הפוליטית. דונלד טראמפ אומר את מה שהוא חושב. דונלד טראמפ לא מהסס לשחות נגד הזרם אפילו כאשר יריביו ותומכיו כאחד מוקיעים אותו.

חלק מדבריו של טראמפ הם שטויות אבל בחלקם הוא צודק. השטויות הן עילה ללעוג לו, לבוז לו ולנגח אותו. על מה שהוא צודק, לעומת זאת, יש להוקיע אותו ולדון אותו ברותחים כי האמת שבדבריו של טראמפ היא אמת בלתי נוחה (An Inconvenient Truth), אמת שאינה עולה בקנה אחד עם התקינות הפוליטית.

הביקורת וההתקפות הכי חריפות הניתכות על טראמפ הן לא בגין דברים שהוא אמר, או בגלל שהוא איננו מציית לכללי הפוליטיקה התקינה, אלא בגלל דברים שמבקריו אומרים שהוא אמר.

3.    לטהר (sanitize) את ההיסטוריה – המלחמה נגד העבר

היסטוריה היא סיפורו של העבר. בהיסטוריה קרו הרבה דברים רעים. אפילו בדיקה שטחית תמצא בהיסטוריה של כל עם פרקים שאינם מקור לגאווה (זה בלשון המעטה). האם זה חכם למחוק את הפרקים האלה ולהשכיח את קיומם? האם שכתוב ההיסטוריה ואי הזכרתן של עוולות העבר ישנו את העובדה שהן באמת קרו?

בטיפול בסרטן קשה מאוד, על פי רוב בלתי אפשרי, לפגוע בתאים הנגועים בלי לגרום בו זמנית נזק לתאים בריאים באזור הנגוע. באותה מידה אי אפשר למחוק מההיסטוריה פרקים לא נעימים בלי לשנות אותה באופן מהותי.

ניקח את הדוגמא הבאה. סטלין היה דיקטטור אכזר ששלט ברוסיה ביד רמה במשך קרוב ל 30 שנה. עשרות מיליונים מתושבי רוסיה מתו בגלל מדיניותו. כשהתגלו הממדים של פשעיו החל מבצע נמרץ למחיקת זכרו. בין השאר, הוחלף שמה של העיר סטלינגרד לוולגוגרד. אבל השם סטלינגרד הוא סמל גאווה לאומי, סמל שכל העולם הכיר אותו, אחד מהאירועים המרכזיים של מלחמת העולם השניה. המערכה על סטלינגרד הייתה מערכה קשה ביותר ועקובה מדם. היא הייתה נקודת מפנה במלחמת העולם השניה. עבור הגרמנים סטלינגרד הייתה תחילת הסוף. הגרמנים לא התאוששו מהמפלה שהם ספגו שם. היו קרבות קשים אחרים במלחמה, אבל לשם "סטלינגרד" יש מקום ייחודי. האפוס של סטלינגרד נלמד בבתי הספר ברוסיה וכל ילד רוסי יודע על תרומת המערכה על סטלינגרד לניצחון ב"מלחמה הפטריוטית הגדולה". כאשר הם יחפשו את סטלינגרד על המפה, הם לא ימצאו אותה. בעוד שניים שלושה דורות האפוס של סטלינגרד ייעלם מהזיכרון. מחיקת סטלינגרד מההיסטוריה היא עלבון עמוק למאות אלפי האנשים שנלחמו שם והקריבו את חייהם, ללא כל קשר למי או מה היה סטלין.

המהומות בעיירה צ'רלוטסוויל (Charlottesville) בווירג'יניה פתחו מחדש פצעים שלא הגלידו עם סיום מלחמת האזרחים לפני יותר מ-150 שנה. אתרי זיכרון, אנדרטאות וסמלים אחרים המנציחים את מאבקו של הדרום במלחמה מצויים כמעט בכל פינה בארה"ב. במהלך השנים האחרונות מתנהלת מערכה לצמצום הסגידה לעבר שלפני המלחמה, סגידה שהתבטאה בספרים וסרטים כמו "חלף עם הרוח" ו"הולדתה של אומה". עד עכשיו המערכה הזאת התרכזה בסילוק שיטתי של תמונות דגל הקונפדרציה (הכינוי של מדינות הדרום במלחמת האזרחים) ממבנים ציבוריים. לא כולם השלימו עם הפעילות הזאת, וגם היו לא מעט מחאות. אבל אף פעם זה לא הגיע להיקף ולממדים של מה שהתרחש בצ'רלוטסוויל בשבועות האחרונים, ולא גלש לעימותים אלימים.

לדגל יש משמעות הרבה יותר עמוקה מאשר לפסל או אנדרטה. דגל מסמל הזדהות עם אידיאולוגיה יותר מאשר תמונה או פסל של אדם. מסיבה זו בעבר הפעילות נגד פסלים ואנדרטאות של אישים מתקופת מלחמת האזרחים הייתה מינורית. לרבים מהמפקדים ששרתו בצבא הדרום היו ויש מעריצים רבים גם בצפון. אלה מתייחסים לצד הצבאי בלבד של המלחמה, ולא לצד האידיאולוגי. יתרה מזאת, מעטים בלבד חושבים שיש הצדקה למה שנראה כהעברת המאבק לפסים אישיים.

החלטתה של עירית צ'רלוטסוויל להסיר את פסלו של גנרל לי (Robert E. Lee), מי שהיה המפקד העליון של צבא הדרום, העלתה את המערכה לרף חדש. זו התפשטה כמו אש בשדה קוצים לכל קצווי הרפובליקה, גם למדינות בהן הנושא היה רדום. המאבק נגד האמונה ב"עליונות הגזע הלבן" (White Supremacy) הפך להיות נושא מרכזי בדו שיח הפוליטי בארה"ב – אינני בטוח אם "דו שיח" הוא המונח הנכון לתיאור מה שהולך בפוליטיקה האמריקאית, אבל לא מצאתי ביטוי יותר מוצלח.

המאבק הזה משופע באבסורדים. למשל, הסמל (mascot) של קבוצת הכדורגל של הסטודנטים באוניברסיטה בדרום קליפורניה הוא סוס ששמו טרבלר (Traveler עם l אחד). הסוס של גנרל לי, שהסרת האנדרטה שלו גרמה למהומות בצ'רלוטסוויל, נקרא טרבלר (Traveller עם שני l). למרות שהכתיב של שני השמות אינו זהה, מאשימים את הסטודנטים בקליפורניה בגזענות לבנה ותמיכה בקונפדרציה. ובאותו הקשר, רשת הטלוויזיה ESPN המשדרת חדשות ספורט 24 שעות ביממה, החליטה להשעות קריין – אמריקני ממוצא סיני – ששמו רוברט לי. הנימוק הרשמי – השם לי שנוי במחלוקת.

אבסורד נוסף היא החלטה להוציא את שייקספיר מתכנית הלימודים בחוגים לאנגלית של 48 מבין 52 המוסדות להשכלה גבוהה המדורגים במקומות הראשונים בארה"ב. למה? הוא יותר מדי לבן. לסיים לימודים ולקבל תואר באנגלית בלי להכיר את שייקספיר? איפה זה ייעצר?

הלוחמים ב"עליונות הגזע הלבן" מגייסים גם את איתני הטבע לצורכיהם – מי שהוא חישב ומצא שהאוכלוסייה הכושית ביישובים לאורך המסלול של ליקוי החמה המלא האחרון דלילה במיוחד. מסקנה – זאת קנוניה למנוע מכושים את החוויה של צפייה בליקוי חמה מלא. לא ברור אם מאשימים את אצבע אלוהים או את טראמפ.

השאלה הראשונה המתעוררת בכל הסיפור הזה היא העיתוי. מה יום מיומיים? למה דווקא עכשיו? את הפסלים והאנדרטאות האלה לא בנו אתמול. רובם קיים כבר עשרות שנים. האם כל אלה שטוענים שמראה המונומנטים האלה "פוגע ברגשותיהם" לא ראו אותם עד היום? בארבעים השנים האחרונות כיהנו שלושה נשיאים דמוקרטיים – קארטר, קלינטון ואובאמה, ובכל התקופה הזאת (20 שנה) לא נאמרה אפילו מילה אחת על הנושא. פסלו של לי בצ'רלוטסוויל עמד שם קרוב ל-100 שנה (מ-1924), ועד היום לאף אחד לא היו טענות. מה השתנה? האם בחירתו של טראמפ לנשיאות, דבר שהדמוקרטים עדיין מסרבים להשלים עמו, היא הסיבה להתעוררות המהומות?

הדמוקרטים מחפשים סוגיה (issue) עליה לבסס את מערכות הבחירות הבאות (2018 ו-2020). הם מתחילים לתפוס שעם "רוסיה, רוסיה" הם לא יגיעו רחוק. מלחמת האזרחים והעבדות הם נושאים המדברים אל ליבו של האמריקאי הרבה יותר מאשר הקנוניה הרוסית. הדמוקרטים קפצו על הגל החדש כמוצאי שלל רב. ננסי פלוסי, מנהיגת הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים, המתמודדת עם חבריה לסיעה הרוצים להדיח אותה, יצאה בקריאה לסלק מוושינגטון הבירה את כל מה שקשור בצורה כזאת או אחרת לדרום במלחמת האזרחים. האישה הזאת היא חברת קונגרס כבר 30 שנה, מתוכן במשך שש שנים היא כהנה כיו"ר בית הנבחרים. במשך כל התקופה הזאת היא מעולם לא השמיעה אפילו ציוץ על הנושא. עכשיו היא נזכרה.

תהליך הסניטציה של ההיסטוריה מגדל שלוחות כמו גידול סרטני, ומתפשט אל מעבר למלחמת האזרחים. הוא מתפשט ותוקף את כל מה ומי שקשור בעבדות. זו התפתחות שאף לא יודע לאן היא תוביל, כי זה מגיע לעצם ייסוד הרפובליקה. רבים מבין האבות המייסדים, כמחצית מהחותמים על הצהרת העצמאות, בראשם ג'ורג' וושינגטון ותומס ג'פרסון, היו בעלי עבדים. קשה לדעת איך זה יסתיים, אבל אם לא תחול רגיעה בהתלהמות האנטי היסטורית זה לא ייגמר בטוב. זה מזכיר בהרבה מובנים את המהפכה התרבותית בסין של מאו.

התאמת ההיסטוריה לצורכי השעה היא תופעה נפוצה במשטרים טוטליטאריים. ברוסיה, לפני התמוטטות האימפריה הסובייטית, היה נהוג, בכל פעם שסר חינה של איזו דמות ציבורית, להודיע לציבור שעליו לתלוש את הדפים הרלוונטיים מספרי ההיסטוריה ומהאנציקלופדיות, ולהחליפם בדפים "מתוקנים". קראתי פעם שאלה בכלל לא היו ספרים, אלא קלסרים שמהם קל להוציא דפים ולהחליפם באחרים.

ג'ורג' אורוול, בספרו 1984, מתאר את התהליך:

כל נתון הושמד או זויף. כל ספר נכתב מחדש. כל תמונה צוירה או צולמה מחדש. כל פסל, רחוב ומבנה ציבורי קבלו שמות חדשים. כל תאריך תוקן. התהליך אינו פוסק יום אחר יום, ודקה אחרי דקה. ההיסטוריה עומדת מלכת. שום דבר לא קיים מלבד הווה אין סופי בו המפלגה תמיד צודקת.

(זה תרגום שלי מהמקור האנגלי)

הקטע הבא יעסוק בהרחבה בהיסטוריה של המפלגה הדמוקרטית כפי שהיא נראית וכפי שהיא הייתה במקור ללא כחל ושרק. בהתחלה חשבתי להשתמש בסיפור של "מורשת רבין" שהפך בידי השמאל להיסטוריה הרשמית של הסכמי אוסלו. אבל מאחר והמאמר עוסק בנעשה בארה"ב, ויתרתי על הרעיון.

4.    טובלים ושרץ בידם

השולט בהווה, שולט בעבר (Who controls the present controls the past) אמר ג'ורג' אורוול. שליטת הדמוקרטים באקדמיה ובתקשורת אפשרה להם לכתוב מחדש את ההיסטוריה של המפלגה ולטשטש את עברה. ההיסטוריה הרשמית של המפלגה הדמוקרטית מתארת מפלגה שאף פעם לא הייתה קיימת. ההיסטוריה הרשמית של המפלגה הדמוקרטית מתארת מפלגה שדגלה תמיד בשוויון וצדק לכל, מפלגה שנאבקה למען זכויות המיעוטים ובמיוחד למען אלו של הכושים, מפלגה שנלחמה נגד אפליית נשים בכל צורה שהיא, מפלגה שתמכה בחופש הפרט ובמיוחד בחופש הדיבור.

התדמית הזאת השתרשה בדעת הציבור במידה כזאת שהיום, כשאתה מנסה להציג בפני מי שהוא מציאות אחרת, אפילו כשאתה מביא נתונים אובייקטיביים כאסמכתא, הוא מסתכל עליך כעל הזוי.

האמת ההיסטורית היא שונה, וללא קוסמטיקה היא אפילו מכוערת. המפלגה הדמוקרטית הייתה מפלגת העבדות. מדינות הדרום שפרשו על מנת להקים את הקונפדרציה, היו בשליטת המפלגה הדמוקרטית. אחרי סיום מלחמת האזרחים, המפלגה הדמוקרטית מנעה בכל מיני תירוצים את ביצוע התיקונים ה 14 וה 15 לחוקה, התיקונים שהבטיחו אזרחות וזכות הצבעה לעבדים המשוחררים. במשך יותר ממאה שנים אחרי סיום המלחמה הדמוקרטים נלחמו בחירוף נפש למנוע מהכושים שוויון זכויות. ארגון הקו קלוקס קלאן (KKK), היה הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית עד לאמצע שנות ה 60 של המאה הקודמת. בעזרתו היא המשיכה לנהל במחתרת את המלחמה שהיא הפסידה. החוקים המכונים חוקי ג'ים קראו (Jim Crow) נחקקו ביוזמת המפלגה הדמוקרטית. הסגרגציה במערכת החינוך הייתה יוזמה של המפלגה הדמוקרטית. כאשר בשנות ה-60 של המאה הקודמת הנשיא לינדון ג'והנסון יזם את החקיקה שמיסדה את שוויון הזכויות וזכות הצבעה של הכושים, הוא נאלץ להיעזר ברפובליקנים כי הדמוקרטים התנגדו לחקיקה הזאת. הם ניסו למנוע אותה באמצעות פיליבסטר. הסנאטור רוברט בירד (Robert Byrd), אחד מבכירי הסנאטורים הדמוקרטיים, נאם במהלך הפיליבסטר הזה 114 שעות (!) ללא הפסקה, על מנת לעכב את קבלת החוק. בעברו הסנאטור הזה היה מנהיג פעיל בארגון הקו קלוקס קלאן. הילארי קלינטון, כשנבחרה לסנאט, אמרה שבירד היה עבורה דמות לחיקוי (role model). כשבירד נפטר ב-2010, כל המי ומי של המפלגה הדמוקרטית הספידו אותו והעתירו עליו דברי שבח והלל. אנדרטה עם פסל של בירד ניצבת היום ברחבה שלפני בית המושל במדינת מערב וירג'יניה. נכון לעכשיו, עדיין לא הועלתה דרישה לסלק את הפסל.

אם דרישותיה של ננסי פלוסי, ואלו של מנהיגים דמוקרטיים אחרים (המנהיג הכושי אל שרפטון למשל), תתממשנה, צריך יהיה לסלק את המפלגה הדמוקרטית מוושינגטון ולמחוק כל זכר לקיומה.

עד כאן העבר. ומה עם ההווה? גם כאן השינוי הוא קוסמטי בלבד. מאבק למען הכושים? במהלך שמונה שנות כהונתו של אובאמה מצבם של הכושים הורע משמעותית – שיעורי האבטלה תפחו, ההכנסה הממוצעת ירדה, מספר הכושים שביכולתם לרכוש בתים ירד משמעותית, הגישה של כושים משכונות מצוקה לבתי ספר יותר טובים, באמצעות שיטת הצ'רטרים, כמעט לא קיימת יותר בגלל התנגדות הסתדרות המורים שהיא מגדולי התורמים למפלגה הדמוקרטית. יותר מעשר שנים אחרי שחקיקת שוויון הזכויות של ג'והנסון עברה בקונגרס, ג'ימי קארטר, במהלך מסע הבחירות שלו ב-1976, הצדיק את הסגרגציה בחינוך. הנימוק שלו היה טבעי שקהילות תתנגדנה לשלב מיעוטים בעלי רקע שונה בבתי הספר. יותר מאוחר, אותו ג'ימי קארטר מצא לנכון לגנות את "האפרטהייד" שלדבריו קיים במדינת ישראל.

מאבק למען זכויות הנשים? מעבר לדרישה לאפשר לנשים גישה בלתי מוגבלת להפלות על חשבון משלם המסים, כל המאבק של הדמוקרטים עבור הנשים מצטמצם לשורה של קלישאות וסיסמאות ריקות מתוכן. ביקורת כל שהיא על מעמדן של נשים בחברה המוסלמית – הן בארה"ב והן בארצות האסלאם בכלל? הס מלהזכיר, כי זאת "איסלאמופוביה".

דאגה לשכונות המצוקה? מאבק בפשע בשכונות של הכושים? הדמוקרטים לקחו תחת חסותם את תנועת "Black Lives Matter" המסיתה את הכושים נגד רשויות אכיפת החוק.

במסורת היהודית אומרים על מי שכביכול חזר בתשובה ותיקן את דרכיו - אך בפועל הוא ממשיך במעלליו, שהוא טובל ושרץ בידו. קשה למצוא תיאור יותר מוצלח למפלגה הדמוקרטית של ימינו.

ב.    ימינה, ימינה, שמאלה שמאל, לפנים אחורה

אחת מתוצאות הלוואי הלא סימפטיות של ההתפתחויות האחרונות בפוליטיקה האמריקאית היא הגוון האנטישמי שליווה חלק מההפגנות. כפי שיובהר להלן, האנטישמיות בימינו, פנים רבות לה. הפרק הנוכחי יוקדש במלואו לנושא, ויעסוק בעיקר בשאלה ממי או ממה יש באמת לחשוש.

1.    התעוררות האנטישמיות בארה"ב – מה עוד חדש (What Else is New)?

לאורך כל ההיסטוריה העם היהודי סבל מרדיפות ואפליה. צרות ניחתו עליו גם מימין וגם משמאל. מקובל לייחס את שנאת היהודים והרדיפות ל"ימין" בעוד שה"שמאל" זוכה בפטור. זו התמונה עליה גדלנו בישראל. התמונה הזאת מעוותת לחלוטין. הסיבה של"שמאל" ניתן פטור, היא שהשמאל כפי שאנחנו מכירים אותו היום הוא תופעה חדשה יחסית. הוא קיים פחות ממאתיים שנה.

רדיפות היהודים והאפליה ממנה הם סבלו במשך מאות שנים, היו ע"י הכנסייה, האצולה, וכן ע"י שליטים ברמות המקומית והארצית. אלה נעזרו באספסוף שהוסת למטרה הזאת. כל הגופים האלה מזוהים עם מה שבימינו מכונה "ימין". לאורך כל התקופה הזאת לא היה "שמאל" שיכול היה להתחלק באחריות עם ה"ימין".

מקור המונחים "שמאל" ו"ימין" הוא סדר הישיבה באסיפה הלאומית בצרפת ערב המהפכה (אסיפת המעמדות – États Généraux). האריסטוקרטים ישבו בצד ימין ופשוטי העם ישבו בצד שמאל. אין לטרמינולוגיה הזאת שום קשר למה שמקובל בימינו, אם כי גם בימינו נהוג לזהות את הימין עם האריסטוקרטים.

השמאל כפי שאנחנו מכירים אותו בימינו הופיע על הבמה רק במחצית השניה של המאה ה-19 עם קארל מרקס. במועד הזה לימין כבר היה רקורד מבוסס בן מאות שנים של שנאת יהודים וכל מה שכרוך בה. העבר של השמאל היה נקי, כי לא היה לו עבר. לא לקח לשמאל הרבה זמן לסגור את הפער.

קארל מרקס בעצמו, שהיה ממוצא יהודי, לא אהב יהודים (זה בלשון המעטה), וכמה ממאמריו יכלו להתפרסם כלשונם בעיתון הנאצי דר שטירמר. מנהיג סוציאליסטי אחר, ז'אן ז'ורס (Jean Léon Jaurès), שתרם רבות למאבק על חפותו של דרייפוס, הביע בפומבי דעות שליליות על היהודים. יש על שמו רחוב בתל אביב. לא חסרות דוגמאות נוספות, אבל המאמר עוסק בהווה ואולי מעט בעבר הקרוב. העבר, ועל אחת כמה וכמה העבר הרחוק הם נושא לדיון נפרד.

בארה"ב מצבם של היהודים היה טוב לעין שיעור ממצבם באירופה. הם נהנו משוויון זכויות מלא מהיום הראשון ולא נרדפו בשל אמונתם. זו הייתה תוצאה ישירה של החוקה שהבטיחה חופש דת ואסרה על אפליה בשל סיבות דתיות.

במאמר מוסגר, דעתי האישית היא שהיהודים נהנו כאן מן ההפקר. מנסחי החוקה היו כולם נוצרים ולא נראה לי שהם חשבו על דתות אחרות. רובם ככולם היו אנשים או צאצאים של אנשים שחוו את מלחמות הדת באירופה, ומטרתם הייתה למנוע שזה יקרה ברפובליקה החדשה. קרוב לוודאי שבמושג "דת" כוונתם הייתה לזרמים השונים של הנצרות ולא ל"דת" במובן של ימינו.

זה לא אומר שלא הייתה אנטישמיות בארה"ב. אנטישמיות הייתה גם הייתה, אם כי זאת לא הייתה אנטישמיות ממוסדת. זו הייתה אנטישמיות "ספונטאנית", ברמה מקומית בעיקר. באוניברסיטאות היוקרתיות הייתה נהוגה מדיניות של נומרוס קלאוזוס, יהודים לא יכלו להתקבל כחברים במועדונים חברתיים, היו אזורי מגורים בהם יהודים לא יכלו לרכוש בתים והיו בתי מלון שסירבו לארח יהודים. הנרי פורד, יצרן המכוניות שהמציא את שיטת הסרט הנע, מימן על חשבונו את התרגום לאנגלית וההפצה של הפרוטוקולים של זקני ציון. פעילויות אנטישמיות אקטיביות בוצעו ע"י כל מיני קבוצות קיקיונית ומיליציות מקומיות, אבל זה היה רחוק מאוד מהרמה של הפוגרומים שהיו נחלתם של היהודים באירופה. ארגון הקו קלוקס קלאן נוסד על מנת להמשיך את דיכוי הכושים אחרי ביטול העבדות. עד לאמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת הוא היה למעשה הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית. בנוסף לכושים, הוא כלל בין מטרותיו גם את הקתולים והיהודים, אם כי זה לא הגיע לרמה של היחס לכושים. ידוע לי רק על מקרה אחד של מעשה לינץ' ביהודי בארה"ב – לאו פראנק, ב-1915, באטלנטה, ג'ורג'יה. זה היה על רקע של עלילת דם. בשנות ה-60 של המאה הקודמת, בעת המאבק למען שוויון זכויות לכושים שיהודים נטלו בו חלק פעיל, היו מספר מקרים בהם יהודים נרצחו או הוכו במידה שהותירה אותם נכים. זו הייתה יוזמה פרטית של המשטרות המקומיות. המבצעים נתפסו ואף הועמדו לדין, אבל אף אחד לא הורשע.

יהודים כיהנו במשרות ציבוריות שונות, יהודים התמנו לשופטים, כולל לבית המשפט העליון, וכן הם נבחרו לקונגרס. בפועל יהודי שהתקבל למשרה כל שהיא באדמיניסטרציה לא לקק שם דבש. למשל, יהודים מעטים שרתו ב FBI במהלך כל התקופה בה אדגר הובר עמד בראשו (למעלה מ-40 שנה), ורק בודדים זכו להגיע לתפקידים מעל סוכנים מהשורה.

ב-1924 מדיניות ההגירה שונתה במטרה לצמצם את הגירתם של "לא רצויים" לארה"ב. נקבעו מכסות לפי ארצות המוצא עם העדפה ברורה ליוצאי ארצות דוברות אנגלית ויוצאי ארצות צפון אירופה. הנפגעים העיקריים מהמדיניות החדשה היו יהודים, דבר שבא לידי ביטוי יותר מאוחר, בתקופת השואה, כשהשערים נותרו נעולים בפני המעטים שהצליחו להיחלץ מהגיהנום.

בתקופת מלחמת האזרחים, שר האוצר של ממשלת הקונפדרציה היה יהודי, אבל מעבר לזה לא הייתה מעורבות משמעותית של יהודים בעבדות ובסחר העבדים. יהודים עמדו בראש המאבק למען שוויון זכויות לכושים, שהתנהל בשנות ה 60 של המאה הקודמת, עובדה שלא הוסיפה למעמדם במדינות הדרום. היום הכושים "גומלים" ליהודים בכך שהם תומכים בכל הפעילויות האנטישמיות, בעיקר באקדמיה. הם מגדירים את זה כ"מאבק למען צדק לפלשתינאים" . . .

2.    מהשמאל תפתח הרעה

האנטישמיות בארה"ב איננה דבר חדש. בשנות העשרים והשלושים, ואפילו במידה מסוימת בשנות הארבעים של המאה הקודמת היא ממש שגשגה. גילויי האנטישמיות היו כולם מה"ימין", אבל זה נבע מהעובדה שבארה"ב לא היה "שמאל" כפי שהוא מוכר באירופה או בישראל. הסוציאליזם לא הכה שורשים בארה"ב. הרעיון של מדינת הסעד היה מנוגד להשקפת העולם הבסיסית של "החלום האמריקאי". שתי המפלגות האמינו בקפיטליזם ודפוס החשיבה המקובל גרס שאדם חייב לדאוג לעצמו, ושכל מי שמתאמץ מספיק מצליח. הייתה מפלגה קומוניסטית אבל זו הייתה בדיחה. יותר סוכני FBI מתחזים היו רשומים בה מאשר חברים של ממש. התפנית שחלה במפלגה הדמוקרטית, ואימוץ האידיאולוגיה השמאלית, היא תופעה חדשה יחסית.

זוועות השואה שהתגלו בתום מלחמת העולם, היו זעזוע שגרם לרבים לעשות הערכה מחדש של יחסם ליהודים. אבל מי ששנא יהודים לפני השואה, לא התחיל לאהוב אותם אחריה - הוא רק הנמיך פרופיל. הייתה ציפייה שעוצמת הזוועה תביא אחת ולתמיד לחיסול התופעה, ושהאנטישמיות אכן פסה מן העולם. אלה היו הרהורי לב בלבד. הרגיעה שחלה בגילויי האנטישמיות אחרי מלחמת העולם הייתה תופעה חולפת - המפלצת רק יצאה לפגרה עד יעבור הזעם, פגרה שהסתיימה יותר מהר משניתן היה לצפות. האנטישמיות חזרה למרכז הבמה בלבוש חדש. היום, למרות שלהיות מזוהה כאנטישמי זה עדיין לא כבוד גדול, זו כבר לא בושה.

במאמר מוסגר, הדיון כאן עוסק רק בנעשה בארה"ב, אבל התופעה קיימת בכל העולם המערבי.

עצם הופעתה מחדש של האנטישמיות לא הייתה הפתעה מאחר ובתשתית עליה צמחה האנטישמיות בעבר לא חל שינוי של ממש. הפתעה לא הייתה, אבל חידושים, ולא כל כך סימפטיים, היו גם היו. חידוש עיקרי היה השינוי ב"מעמדה החברתי" של האנטישמיות. היא עלתה מהמרתף לסלון. היטלר וחבר מרעיו התחילו את דרכם במרתף הבירה במינכן. האנטישמיות החדשה מתארחת בסלונים של מיטב המוסדות האקדמאים, וכן היא פעילה במועדונים החברתיים ובארגוני הסטודנטים השונים.

החידוש האחר שהוא לא פחות משמעותי, היא שיתוף הפעולה ותאום העמדות בין האנטישמים ה"וותיקים" כמו הקו קלוקס קלאן וארגונים ימניים אחרים והאנטישמים החדשים של השמאל הליבראלי. הניגוד הקוטבי בהשקפות העולם לא מנע מהשניים למצוא שפה משותפת.

מנקודת מבטה של האליטה השמאלית, האנטישמיות של השמאל היא בעייתית, מפני שלאנשים הרואים את עצמם כנאורים חסר האומץ הנפשי להזדהות בפומבי כאנטישמים. כתחליף הם פתחו מנגנוני הדחקה (denial) הפוטרים אותם מהצורך לקרוא לילד בשמו.

הופעת האנטישמיות השמאלית הייתה מכה קשה במיוחד לציבור היהודי. הליברלים היהודים האמינו שפעילותם בשמאל הליברלי מבטיחה להם מקום בכותל המזרח של פסגת המוסר (the moral high ground) בחברת ארגונים אחרים של לוחמים למען צדק ושוויון זכויות. למפח נפשם הם גילו שבקרב האליטות הליבראליות לא ממש "נדלקים" על נוכחות יהודית.

חוגים רחבים בקרב הציבור היהודי מתעלמים מהאנטישמיות של השמאל כי ההכרה בתופעה תערער את עולם המושגים בו הם חיים ותחייב אותם לעשות חשבון נפש. זה מעבר ליכולתם. (זה נכון גם לגבי השמאל בישראל, אבל זה נושא למאמר אחר). מנגנון ההדחקה המקובל גורס ש"ביקורות" על מדינת ישראל הן תגובה על מדיניותה של ממשלת ישראל. מילת המפתח היא "ביקורת". ביקורת על ישראל, ביקורת על הציונות, ביקורת על ה"אפארטהייד", ביקורת על שורה ארוכה של כינויים אחרים הצצים לפי הנסיבות. בין כל אלה לא תמצאו את המילה אנטישמיות. היא לא קיימת.

מנקודת מבטם של הליברלים היהודים מה שיש זו לא אנטישמיות. זה פשע של קיצונים ימניים הנובע ממניעים פוליטיים (a politically motivated right-wing extremist crime) - הרעיון הזה, שהופיע בשבועון הגרמני Stern (לא הצלחתי למצוא את הנוסח המקורי בגרמנית), נראה כאילו הוזמן ע"י הליברלים היהודים. חד וחלק – אנטישמיות, מעצם ההגדרה היא תופעה ימנית, אנטישמיות בשמאל? אין חיה כזאת. כאשר "אין" אנטישמיות שמאלית, השאלה מי יותר מסוכן – האנטישמיות של השמאל או זו של הימין, היא מיותרת.

בהעדר יריבים, לאנטישמיות השמאלית יש יד חופשית בקביעת "כללי המשחק". חשיבת העדר כמקובל בעולם התקינות הפוליטית, והלגיטימציה של השימוש באלימות על מנת להשתיק דעות מתנגדות, יוצרות מצב בו האנטישמיות השמאלית היא הקובעת את סדר היום.

כל ביקורת על האיסלאם ו/או על הערבים היא ביטוי לאיסלאמופוביה וגזענות, ואין לה מקום בשיח הציבורי. התקפות על ישראל וכל מה שקשור בה הן ביטוי למאבק למען צדק לפלשתינאים. ככזאת כל המרבה הרי זה משובח.

המצב חמור במיוחד באקדמיה, כי מדור הסטודנטים של היום תבוא ההנהגה הפוליטית של הדור הבא. אלה סופגים את הרעל האנטישמי כמעט מהיום הראשון בו רגליהם דורכות על מפתן המוסדות להשכלה גבוהה. אפילו אם באה התפכחות בשלב יותר מאוחר משקעים נשארים.

לא צריך לזלזל באנטישמיות ה"וותיקה", הימנית, אבל סיכוייהם של אלה להגיע למעמד של השפעה בטלים בששים גם כאשר הם זוכים לכמה מקומות בפרלמנט הגרמני. הסכנה מהאנטישמיות של השמאל חמורה לאין שיעור, הן למדינת ישראל והן ליהודים בכלל.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה