*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


על מלחמת הסניוריטי שקד-נאור (ו): מה הייתי אומר בוועדת החוקה, חוק ומשפט, אילו הייתי בארץ?

שמחה ניר, עו"ד 18.07.2017 14:02
מי משניהם דובר אמת, מי משקר?

מי משניהם דובר אמת, מי משקר?


מה אומרים לאלה שרוממות החוק ו"אמון הציבור" על שפתותיהם, אבל הם דואגים לאינטרסים שלהם? *** אני אגן על זכותם של השופטים לפסוק לפי הבנתם כאשר עומדות לפניהם יותר מאפשרות לגיטימית אחת, אבל כאשר עומדות לשופטים אפשרויות לגיטימיות והם בוחרים באפשרות לא-לגיטימית – אני אייסר אותם, ואשפילם עד עפר!



על מלחמת הסניוריטי שקד-נאור (ו): מה הייתי אומר בוועדת החוקה, חוק ומשפט, אילו הייתי בארץ?

מה אומרים לאלה שרוממות החוק ו"אמון הציבור" על שפתותיהם, אבל הם דואגים לאינטרסים שלהם? *** אני אגן על זכותם של השופטים לפסוק לפי הבנתם כאשר עומדות לפניהם יותר מאפשרות לגיטימית אחת, אבל כאשר עומדות לשופטים אפשרויות לגיטימיות והם בוחרים באפשרות לא-לגיטימית – אני אייסר אותם, ואשפילם עד עפר!

שמחה ניר, עו"ד

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

"יש ג'ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם"

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

במאמר עומדים במרים: מרים-כלענה נאור מתחצפת ומאיימת, תיארתי את מאבק-הכוחות בין שרת המשפטים, איילת שקד, לבין נשיאת ביהמ"ש העליון, מרים נאור, על שיטת ה"סניוריטי", לפיה כאשר מתפנה כסאו של נשיא בית המשפט העליון, את מקומו לא יתפוס השופט המתאים ביותר, אלא הוותיק שבשופטי בית המשפט העליון. הנגזרת מאותה השיטה היא שמי שמתמנה לבית המשפט העליון כשהוא הצעיר שבשופטים – כל הוותיקים ממנו ינשרו מהמירוץ לפניו, בהגיעם לגיל הפרישה הקבוע בחוק.

כיוון ששיטת הסניוריטי היא מתועבת בעיני לא הייתה לי כל בעייה לתמוך באיילת שקד במאבק בינה, המבקשת להעמיד אותה לבחינה מחודשת, לבין מרים-כלענה, המבקשת לשמר אותה – למרות שאני מתעב את שתיהן באותה המידה.

במאמר קודם עוד יותר – עומדים במרים: נאור, אנחנו לא אידיוטים כמו שאת חושבת! – אמרתי: מרים-כלענה, כידוע, חושבת שכל העולם אידיוטים. קודם היא אמרה כי אפשר לבחור שופטים רק מקריאת פסקי הדין שלהם, ועכשיו היא חושבת שגם איילת שקד היא אידיוטית, אז אולי שקד היא אידיוטית, אבל פראיירית גמורה היא לא.

בהמשך, במאמר הפותח את הסדרה הנוכחית, על מלחמת הסניוריטי שקד-נאור: איילת שקד פראיירית, מצמצה ראשונה, הגעתי למסקנה כי טעיתי, וכי איילת שקד היא גם פראיירית, וגם חסרת-תיחכום.

המאמר השני בסדרה מדבר-שואל בעד עצמו: על מלחמת הסניוריטי שקד-נאור (ב): איילת שקד שוב עושה שרירים – האם תהיינה לה ביצים חזקות להילחם עד הסוף? בנוסף לשאלה הזאת הצעתי לשקד צרור עצות כיצד לכפות על נאור את רצונה.

המאמר השלישי בסדרה היה על מלחמת הסניוריטי שקד-נאור (ג): הביצים של איילת שקד לא עומדות בלחץ! המאמר דן ב"פשרה" שבין שקד לנאור, לפיה הדיון העקרוני על שיטת הסניוריטי לבחירת נשיא ביהמ"ש העליון ייערך בוועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת, מהלך אשר – לפי מה שפורסם – נעשה ביזמתו של יו"ר הוועדה ניסן סלומינסקי, אבל אני תהיתי אם לא שקד היא זו העומדת מאחוריה, כדי להקל עליה את הירידה מהעץ הגבוה, עליו היא טיפסה.

במאמר הרביעי בסדרה, על מלחמת הסניוריטי שקד-נאור (ד): מרים כלענה, בטיפשותה, נכנסת למילכוד, אותו פרסמתי ערב הדיון בוועדת החחו"מ, יצאתי מתוך ההנחה שאם ועדה של הכנסת מקיימת דיון, בסופו היא גם מקיימת הצבעה ומקבלת החלטה כלשהי. ואכן, במהלך הדיון אמרה חברת הכנסת מיכל רוזן: "דיון בכנסת אינו יום עיון ... אנחנו מקיימים את הדיון במסגרת וועדת החוקה", אבל לא זו בלבד שבהעדר החלטה הדיון הזה לא היה יותר מאשר יום-עיון, אלא שבסוף יום-העיון הבטיח היו"ר, חה"כ ניסן סלומינסקי, שהדיון הזה יימשך אחרי בחירת הנשיא/ה הבא/ה".

המאמר החמישי בסדרה בא בעקבות הדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט, אשר הסתיים ללא כל החלטה: על מלחמת הסניוריטי שקד-נאור (ה): פשרה של רכיכות, ומה הלאה? במאמר הזה הצגתי את השאלה אם כל זה תוזמר כדי לאפשר לאיילת שקד לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפסה, או שזו רק תחנת-ביניים לקראת הקרב הבא (בינתיים אנחנו לא יודעים).

לקינוח הפרק הפוליטי של המאבק הזה אביא כאן את מה שהייתי אומר בוועדת החוקה, חוק ומשפט, אם הייתי בארץ, והייתה ניתנת לי זכות הדיבור.

___________________

תוכן העניינים

א.        פתיח

ב.        על צדיקים ורשעים בסדום, ועל אישיותו של נשיא ביהמ"ש העליון

ג.         האקטיביזם השיפוטי – מבוא למתחילים

ד.        ביהמ"ש העליון עצמו לא חף מפוליטיקה

ה.       האקטיביזם השיפוטי: על מה יצא הקצף?

ו.          אקטיביזם מפלאסטיק

ז.         אפשר גם אחרת!

ח.       עוד על האקטיביזם השיפוטי

ט.        פוליטיקה זה לא משהו גס

י.          אהרן ברק מול המציאות המשתנה

יא.      האם שוקלים את "הפוטנציאל הנשיאותי" כאשר בוחרים לביהמ"ש העליון שופט צעיר? גרסת אהרן ברק versus גרסת מרים נאור.

יב.      סיפור מהחיים

יג.       התפקיד החשוב ביותר של נשיא ביהמ"ש העליון

יד.      נשיא ביהמ"ש העליון אינו רשאי להשיל מעליו את הסמכות!

טו.      עוד על "אמון הציבור"

(א)     על אבדן האמון הנובע מהתוצאה המשפטית של הפסיקה

(ב)     על אבדן האמון הנובע מהסחבת

(ג)      על אבדן האמון הנובע מתרבות השפיטה

טז.     על אמון הציבור – הפן הכמותי

יז.       מרים נאור – את מדברת על אמון הציבור?!

יח.     מה לכל אלה ולבחירת הנשיא

יט.      על אמון הציבור, ועל מראית פני הצדק

כ.         על השיקולים הרלוואנטיים והלא רלוואנטיים בבחירת הנשיא

כא.    ברירת-המחדל והחריגים

כב.    עניין של אינטרסים, של עמדות כוח ושררה

כג.      עוד איפכא מסתברא

כד.     מילת סיכום

 

"(בתקופתי) לא הייתה שום התחשבות בשיקול הזה. סביר ששופט שיהפוך להיות הוותיק ביותר ויתמנה לנשיא בית המשפט יבצע אותו באופן ראוי. אחד יבצע אותו יותר טוב, אחד יבצע אותו פחות טוב. אתה לא יכול לדעת מראש אם שופט יתאים להיות נשיא בעוד עשרים שנה".

אהרן ברק

"כאשר הוועדה מתכנסת לבחירת שופטים היא מודעת היטב לשאלה אם המתמנה יהיה בעתיד הנשיא, אם לאו".

מרים נאור

"כשיש מועמדים לתפקיד מסתכלים ישר בתיק, ואומרים אה!... בשנת תרפפ"ו היא תהייה נשיאה ... וזה נכון בעיקר לגבי מיעוטים. אנשים אומרים חשוב מאוד שהוא יהיה שמה, או היא תהייה שמה, אבל כנשיא? ואז נבחרים אנשים שהם לא בהכרח המועדפים על חברי הוועדה, אלא כאלה שאם עושים את החשבון שאם חלילה, במרכאות, הם ייבחרו הם יהיו נשיאים".

יוסי ביילין

א.    פתיח

כבוד היושב ראש וחברי הוועדה,

מורי ורבי אהרן ברק – חבל שיצחק זמיר לא כאן גם כן,

חברי לספסל הלימודים דן מרידור, מרים נאור ומוטה קרמניצר (לפי סדר הא"ב), דוברים נכבדים,

תודה על שנתתם לי את הזכות להיות אחרון הדוברים, דבר המאפשר לי שלא לחזור על דברים שכבר נאמרו, ולומר דברים שלא נאמרו – ושצריכים היו להיאמר.

האזנתי בקשב רב לכל הדוברים שלפני, והמאפיין הבולט שלהם הוא שהחלוקה בין מצדדי שיטת הסניוריטי לבין שולליה היא חופפת כמעט לחלוטין לקו פרשת-המים הפוליטית: משמאל מצדדים, ומימין שוללים, ואני הקטן לא השכלתי להבין מה עניין שמיטה להר סיני.

אז אני אקלקל לכם את ההצגה, כי על אף שאומר דברים חדים וברורים, אתם לא תצליחו לזהות את האוריינטציה הפוליטית שלי.

ואתם לא תצליחו, כי אני תומך באקטיביזם השיפוטי, ומתנגד לשיטת הסניוריטי, אבל כדי לבלבל אתכם אני הולך להצליף כאן קשות – גם בתומכי האקטיביזם הזה, וגם בשולליו.

כהקדמה אומר כמה מלים למי שרואה את תפקיד נשיא ביהמ"ש העליון כתפקיד "ייצוגי" בלבד.

ב.     על צדיקים ורשעים בסדום, ועל אישיותו של נשיא ביהמ"ש העליון

אחוז תיקי הבג"ץ בהם ניתנים צווים מוחלטים הוא, לאורך (כמעט) כל שנות המדינה, כמספר האצבעות בכף ידו של חבלן משטרתי ותיק.

בתקופת נשיאותו של יואל זוסמן (1976 – 1980) ירד שיעור הצווים המוחלטים לשפל חסר-תקדים של כאחוז אחד, ואילו בתקופת הנשיא הבא-אחרי-הבא אחריו, יצחק כהן (1982 – 1983), עלה השיעור הזה לכ-15% – אבל חזר לרמתו הרגילה מיד עם פרישתו מהכהונה (לא ש-15% זה הרבה במיוחד, מבחינתי, אבל 15 צדיקים מכל 100 אנשי סדום זה בהחלט לא מעט).

שיעור ההצלחות בבג"ץ משקף את יחסו של ביהמ"ש העליון לזכויות האזרח מול השלטונות, ועל כן אפשר לומר בוודאות מוחלטת כי אם יצחק כהן היה מדלג מעל שתי משוכות-הסניוריטי, ונכנס ללשכת הנשיא עם פרישתו של שמעון אגרנט (1976), היו לנו למעלה משבע שנות פריחה בתחום הזה – פריחה שאיש לא היה מעז ויכול לסגת ממנה (לתשומת ליבם של כל המקשקשים על כך שביהמ"ש העליון הוא "מעוזו/מבצרו/מגינו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון הדורסני/רומסני/חמסני").

כמובן שיכולה הוולב"ש להעניק לזכויות האזרח עדיפות גבוהה או נמוכה, ולומר "היינו מעדיפים את זוסמן גם אלמלא הסניוריטי", או "היינו דוחים את יצחק כהן למרות הסניוריטי", אבל זה תפקידה וזו סמכותה, ואם ה"תוצרים" שלה לא יהיו לטעמנו, אנחנו נפעל כפי שהחוק מתיר לנו.

הבעייה היא שבשלב הזה מי שפוגע בסמכויות הוולב"ש עושה זאת בדרך לא דמוקרטית, ובניגוד לחוק.

כעת לגופם של הדברים, ואתחיל מהאקטיביזם השיפוטי.

ג.      האקטיביזם השיפוטי – מבוא למתחילים

אנחנו שומעים השכם והערב את האמירה כי לקביעת ביהמ"ש העליון כי לחוקי היסוד יש "מעמד-על" אין בסיס בחוק, "זה לא כתוב בשום מקום", והוא הדבר גם באשר לקביעה כי יש לו סמכות לפסול חוקים – גם זה "לא כתוב בשום מקום".

אכן, זה לא כתוב בשום מקום, אבל בשום מקום גם לא כתוב אם לנשיא המדינה יש סמכות לחון את עצמו על עבירות בהן הוא הורשע בטרם היה לנשיא.

מה עושים כאשר מתעוררת בבית המשפט שאלה שהמחוקק לא נתן לה תשובה? בית המשפט לא יכול לסגור את התיק בלי להשיב עליה, לכאן או לכאן.

בשנת 1992 חוקקה הכנסת שני חוקי-יסוד, ובכל אחד מהם סעיף הקרוי "פיסקת ההגבלה". האם בחוקקה את פסקות ההגבלה התכוונה הכנסת להעניק לחוקי היסוד האלה רק "קישוט" חסר נפקות משפטית-אופרטיבית?

ביהמ"ש העליון קבע שיש להן גם נפקות אופרטיבית, ולדעתי בצדק, כי רק בהעדר כל ברירה אחרת נפרש הוראות-חוק כאילו הן קישוטיות-גרידא. יחד עם זאת, גם אם לטעמי הוא טעה – עדיין ביהמ"ש הוא הפרשן המוסמך של הוראות החוק, ואם דעתו של המחוקק אינה נוחה מהפרשנות שלו, הוא יכול לתקן את החוק.

מתוך הנחה שלפסקות ההגבלה אכן יש גם נפקות אופרטיבית, האם היא כוללת גם פיקוח על חוקי הכנסת?

ביהמ"ש העליון קבע שכן, וגם זאת לדעתי בצדק, כי אני לא רואה כל פרשנות אפשרית אחרת, אבל גם בעניין הזה, אם דעתו של המחוקק אינה נוחה מהפרשנות שלו, הוא יכול לתקן את החוק.

ואכן, כאשר גברו הקולות כנגד ה"אקטיביזם" הזה, אמר אהרן ברק – ובצדק: זו הפרשנות שלנו, ואם דעתה של הכנסת אינה נוחה ממנה – היא רשאית לתקן זאת בחוק חדש. זה בסדר מבחינתנו, וזה לא ייחשב כחוק "עוקף בג"ץ". כך אהרן ברק – לא אני, וגם לא איש מהמגזר הפוליטי – לא מימין ולא משמאל. כך אהרן ברק בכבודו ובעצמו.

אלא מאי? כאשר על המגרש הציבורי התחילו לדבר על כך ברצינות, הקימו אהרן ברק וחבריו קול זעקה: פגיעה בדמוקרטיה!

מורי ורבי, אהרן ברק: לפני שאתם מדברים על "אמון הציבור" והפגיעה בו, הפסיקו לומר דברים-והיפוכם לפי מה שנוח לכם בכל רגע נתון, כמו פוליטיקאים קטנים. דונאלד טראמפ ומשה דיין מחווירים לעומתכם!

האם ביטול פסקות ההגבלה, או צמצום תחולתן, הם אכן "פגיעה בדמוקרטיה"? כן, גם לדעתי כך הוא, אבל אם הפגיעה הזאת נעשית בדרך דמוקרטית תקינה – גם זה חלק מהדמוקרטיה, והשאלה איזה "אורך רצועה" לתת לבתיהמ"ש בתחום הפיקוח על החקיקה הראשית היא שאלה פוליטית, לא משפטית.

מורי ורבי, אהרן ברק: לפני שאתם זועקים חמס כנגד "פוליטיזציה של השפיטה", עדיף שאתם עצמכם תדירו את רגליכם מהמגרש הפוליטי.

ולכל הבאים להגן על כבודם ותומתם של חוקי הכנסת: איך אתם מצפים מהשופטים שיתייחסו אל פסקות ההגבלה, שגם הן הינן "חוק של הכנסת"?

ד.     ביהמ"ש העליון עצמו לא חף מפוליטיקה

תנועת "רגבים", שמנכל"ה, עו"ד בצלאל סמוטריץ', יושב איתנו כאן כחבר-הכנסת, בדקה את הנושא הזה, וכדי לנטרל כל השפעה של התייחסות ערכית, הדוח שהיא הוציאה בחן רק את ההתייחסות של ביהמ"ש העליון במישור הפרוצדוראלי-גרידא, וגילה אפלייה מובהקת לטובת עתירות "שמאליות", ולרעת עתירות "ימניות".

בצלאל, יש בידיך חומר נפץ לגיטימי, הרבה יותר חזק מה-D-9 של חברך מוטי יוגב – מדוע אתה לא משתמש בו? מדוע אני הוא הכמעט-יחידי המאזכר אותו שוב ושוב?

ה.    האקטיביזם השיפוטי: על מה יצא הקצף?

המתקוממים כנגד האקטיביזם השיפוטי זועקים כנגד ביהמ"ש העליון: אתם, שלא נבחרתם ע"י הציבור, נטלתם לעצמכם את הסמכות לעמוד מעל המחוקק הריבוני... מי שמכם?

אלא מאי? כיוון שלפי הסטטיסטיקה הידועה רוב המאוכזבים מפסיקות הבג"ץ נמצאים בצד הימני של המפה הפוליטית, קל להם להציג את אי-הנחת שלהם מהפסיקה כאילו הם קנאים לריבונותה של הכנסת, ותו לא, וגם הדוברים שלפני לא חרגו מה"פרדיגמה" הזאת.

אבל כאשר נוח להם הדבר, ויש לי על כך דוגמאות לא מעטות, היוצרות מתהפכות: הימין בא לבג"ץ לתקוף את חוקי הכנסת, ודווקא השמאל הוא שמגן עליהם.

קחו, לדוגמה, את בג"ץ חוף עזה, הידוע גם כ"בג"ץ ההתנתקות": לא ה"סמול" פנה לבג"ץ, אלא דווקא הימין, שדרש לבטל את חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005, וראו זה פלא: עשרה מתוך הרכב של 11 שופטים, בראשות האקטיביסט הידוע, אהרן ברק, סירבו לגלות "אקטיביזם שיפוטי" ודחו את הדרישה לבטל את החוק (סמולנים, איך לא), ואילו השמרן הידוע, יקיר הימין אדמונד לוי, גילה את האקטיביזם המיוחל, ופסק שהחוק הוא "לא חוקתי", ולכן בטל כלא-היה (בג"ץ חוף עזה).

ללמדכם שלא האקטיביזם השיפוטי הוא המפריע לכל הזועקים נגדו, אלא ה"סמולנות" של השופטים.

ו.        אקטיביזם מפלאסטיק

ישנו פסק-דין מאוד אקטיביסטי, שזכה לשבחים מכל קצות הקשת הפוליטית, מימין ועד שמאל.

הוא זכה לשבחים מקיר-אל-קיר, משום שהוא פס"ד "חברתי", ואיזה פוליטיקאי יעז לכרות את הענף עליו הוא יושב.

אני מדבר על פסה"ד ב"בג"ץ הבטחת ההכנסה", אותו נתנה השופטת דורית ביניש בטקס הפרידה שלה מביהמ"ש העליון, ובו היא ביטלה הוראת-חוק הפוגעת בזכות להבטחת ההכנסה של חלק מסויים מהציבור. מחיאות כפיים, בבקשה!

אלא מאי? לפסה"ד הזה יש גם פאנץ'-ליין: עיכוב ביצוע, עם רמז לכנסת כיצד היא יכולה לשים ללעג וקלס את פסה"ד ה"אקטיביסטי" הזה.

ז.      אפשר גם אחרת!

כאשר שרת המשפטים, איילת שקד, נכנסה לתפקידה, שלחתי לה הצעה מסודרת אשר תשביע את רצונם של הפוליטיקאים מימין ומשמאל ואת השופטים גם יחד, ותשים קץ למחלוקות על האקטיביזם השיפוטי ועל ה"סמולנות" המיוחסת לשופטים. הצעה שכל אחד מהצדדים ייצא ממנה עם יותר ממה שיש לו היום – "הגדלת העוגה" בלשון המגשרים. הצעה שתעלה את אמון הציבור בשופטיו, ובעיקר בהליכי הבג"ץ.

מה קרה להצעה הזאת, גב' שקד? ... לא יודעת במה המדובר?!

בטח! כאשר את, כקודמייך, נותנת לפקידים להשתלט על הפונקציות של הדרג המדיני – זה מה שקורה.

נכון, הפרופ' פרידמן?

ח.    עוד על האקטיביזם השיפוטי

כדי לבקר את חוקי הכנסת אין צורך בשום פסקות הגבלה, משום שיכולים להיות חוקים אשר "דגל שחור" מתנוסס מעליהם.

טלו, למשל, חוק אשר לפיו יוענק פרס כספי לכל מי שיביא לתחנת המשטרה ראש כרות של ערבי: אני בטוח שגם בצלאל סמוטריץ, כשופט, לא היה מיישם אותו (אפילו בלי כל בסיס בחוק).

וגם זה אומר שהקנאות לחוק היא עניין של ערכים, ולרוב הערכים והפוליטיקה הולכים יד-ביד.

ט.    פוליטיקה זה לא משהו גס

השופטים מתנגדים לביטול שיטת הסניוריטי לבחירת נשיא ביהמ"ש העליון, כי זה "מכניס פוליטיקה", וכו', אבל, כמו שכבר ציינתי, כאשר הדבר דרוש להם, גם הם עצמם מבוססים בביצה הפוליטית, ומה לנו ראייה טובה לכך מאשר נוכחותם כאן איתנו היום.

לבד מכך שבמצב הנוכחי הפוליטיקה נכנסת לביהמ"ש העליון בשלב מוקדם יותר – שלב בחירתו של השופט לביהמ"ש העליון – אני לא יודע מה עושה את הפוליטיקה ל"משהו גס".

תארו לעצמכם משפטן מהשורה הראשונה, אשר כל הקריירה המקצועית שלו בנוייה על ייצוג בעלי ההון וחברות-הענק, והוא רוצה להיות שופט ביהמ"ש העליון, ובהמשך גם נשיאו, כאשר מדובר במדינה בעלת משטר סוציאליסטי.

תארו לעצמכם את ההיפך: משפטן מהשורה הראשונה, אשר כל ימיו המקצועיים ייצג את ההסתדרות, והוא רוצה להיות שופט ביהמ"ש העליון, ובהמשך גם נשיאו, כאשר מדובר במדינה בעלת משטר קפיטליסטי.

תארו לעצמכם משפטן מהשורה הראשונה, שהוא גם ערבי וגם יועצו המשפטי של חה"כ אחמד טיבי.

תראו לעצמכם שהיהדות החרדית, מתוך ראייה לטווח ארוך, מטפחת משפטנים כמו שבגוש המזרחי מטפחים ספורטאים: בוחרים כל שנה את עשרת או עשרים החרדים המצטיינים שבין בוגרי שנה א' בפקולטאות למשפטים (אפשר להתחיל עם זה אפילו בתיכון ואולי אף מוקדם יותר), ומשקיעים בהם משאבים בלי הגבלה: שבו באקדמיה, התקדמו ככל יכולתכם – פרנסתכם עלינו. בדרך הזאת אפשר תוך 20 – 30 שנה, ומכאן ואילך בכל שנה ושנה, להגיע לכך שהמועמדים המועדפים-מקצועית לביהמ"ש העליון (ובהמשך, על פי הסניוריטי, גם לנשיאות) יהיו בוגרי "תלפיות בני-ברק".

תארו לכם שהרשות הפלשתינית מטפחת משפטנים ערבים בצורה דומה (ובאמצעות כספים ממקורות חוקיים) ...

עכשיו תארו לעצמכם דרישה להתעלם משיקולים פוליטיים, ולמלא את ביהמ"ש העליון במשפטנים מצטיינים, חרדים וערבים – על כך ייאמר "כל השומע יצחק לי".

ללמדכם שהפוליטיקה אינה משהו גס, גם כאשר מדובר בבחירת שופטים.

י.        אהרן ברק מול המציאות המשתנה

הביטוי "במציאות המשתנה" היה חביב מאוד על נשיאת ביהמ"ש העליון בעבר, דורית ביניש, והשאלה היא עד כמה התומכים בהנצחת העבר ערים למציאות המשתנה.

אומר אהרן ברק:

"שיקול דעת הוא מצב שבו יש לך יותר מאופציה אחת לגיטימית, והבחירה היא כולה בידך. ... הבחירה בידי השופט היא אם לפנות ימינה או שמאלה ... שיקול הדעת השיפוטי הוא לעולם מוגבל, אבל קיים" (עושה הכובעים, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2009, עמ' 190).

"בסופו של יום, כאשר אתה מגיע לאותם מצבים מעטים ... שבהם יש שיקול דעת ואין בהם כללים – לכל שופט יש את תפיסת העולם שלו. איך הוא עושה את הבחירה הזאת? שופט שהוא בעל השקפת עולם ליברלית, יאמר: מבחינת שלי, בסיטואציה הזאת אני בוחר ימינה. שופט עם תפיסת עולם אחרת, יעשה בחירה אחרת. ... לגישתי, הפתרון של שופט א', והפתרון של שופט ב', גם אם הם נוגדים, הם לגיטימיים. לכן מבחינת השיטה יש שיקול דעת" (שם, עמ' 191).

זהו בדיוק העניין: בזמנה של מפא"י השלטון רצה שהשופט יפנה שמאלה, ובחר את שופטיו בהתאם, וכיום אנחנו 40 שנה אחרי מפא"י, אבל "דור המדבר" עדיין "מושל בנו מקברו", ואנחנו רוצים שופטים אשר כאשר יש להם "יותר מאופציה לגיטימית אחת", הם יפנו ימינה, ולא שמאלה!

יא.  האם שוקלים את "הפוטנציאל הנשיאותי" כאשר בוחרים לביהמ"ש העליון שופט צעיר? גרסת אהרן ברק versus גרסת מרים נאור.

לפי שיטת הסניוריטי, כידוע, שופט המתמנה לבית המשפט העליון כשהוא הצעיר שבשופטים, כל השופטים המכהנים באותה העת יגיעו לגיל הפרישה לפניו וינשרו לפניו מהמירוץ אל לשכת הנשיא.

ראו מה אומר אהרן ברק על שיקול הגיל בבחירת השופטים לביהמ"ש העליון, בתקופתו:

"לא הייתה שום התחשבות בשיקול הזה. סביר ששופט שיהפוך להיות הוותיק ביותר ויתמנה לנשיא בית המשפט יבצע אותו באופן ראוי. אחד יבצע אותו יותר טוב, אחד יבצע אותו פחות טוב. אתה לא יכול לדעת מראש אם שופט יתאים להיות נשיא בעוד עשרים שנה" (שם, עמ' 42).

ודוק: "סביר שיבצע אותו באופן ראוי": סביר, אבל אפילו המעט הזה לא ממש בטוח.

אבל זה בדיוק הדבר, שתפקידה של הוולב"ש הוא לבחור את המועמד אשר "יבצע אותו יותר טוב", ועם הנימוק המשפטי האלמנטרי הזה אהרן ברק לא התמודד – לא באותו המקום, וגם לא בדבריו כאן.

ומה אמרה לנו כאן הנשיאה המכהנת, מרים נאור, כנגד הטענה שהוועדה בוחרת גם את מי שיהיה הנשיא בעוד עשרים שנה? שורו והאזינו:

"כאשר הוועדה מתכנסת לבחירת שופטים היא מודעת היטב לשאלה אם המתמנה יהיה בעתיד הנשיא, אם לאו".

ועכשיו, גבירתי הנשיאה המכהנת, אדוני הנשיא בדימוס, לפני שאתם מדברים על "אמון הציבור", אולי תגלו לציבור מי משניכם דובר אמת, ומי לא דובר אמת?

אם אתם רוצים להתייעץ עם יושבי ראש הוולב"ש בעבר – נו פרובלם: יושבים איתנו כאן לפחות חמישה מהם: דניאל פרידמן, דן מרידור, יוסי ביילין (שכבר אמר לנו משהו ברור בעניין הזה), ציפי לבני, צחי הנגבי.

איפה חיים רמון?!

יב.  סיפור מהחיים

מועמדת מסויימת לבית המשפט העליון לא הייתה מקובלת על נשיא ביהמ"ש העליון באותה העת, שהכיר אותה מעבודתם המשותפת. לטעמו היא כלל לא הייתה ראוייה לשמש שופטת בביהמ"ש העליון.

חלפו הימים, אותו נשיא הגיע לגיל הפרישה, במקומו נכנס לביהמ"ש נשיא אחר, שאותה המועמדת הייתה מקורבת אליו, ובחסות טראומה לאומית שהסיחה את דעתו של הציבור הוא "הגניב" את בחירתה כשופטת ביהמ"ש העליון, ובהמשך, בזכות הסניוריטי, היא הייתה לנשיאת ביהמ"ש העליון.

האם אותה הנשיאה הייתה מינוי מוצלח? אתן שלוש דוגמאות, חומר למחשבה:

א.      כאשר גבה טורא בינה לבין שר המשפטים דאז, היא נזקקה לעזרתם של שניים מקודמיה, שישחרו לפתחו של השר, על מנת ליישר את ההדורים ביניהם – נשיאה "על קביים".

ב.      כאשר התפנה מקומם של שלושה שופטים, והיא לא הצליחה לאיישם במקורביה, היא המציאה סיבה שלא למנות אף שופט: בשנת בחירות לא ממנים שופטים לביהמ"ש העליון ... היא רק לא הביאה בחשבון שהציבור עדיין זוכר שהיא עצמה התמנתה בשנת בחירות.

ג.       היא משכה עד לטקס הפרישה שלה תיק בג"ץ שנסחב למעלה משבע שנים, ובסופו היא נתנה פסק-דין "אקדמי", הקובע (אולי) הלכה שהיא (אולי) "לתפארת מדינת ישראל", אבל משאיר את העותרים להתבוסס בדמם בצד הדרך, בקבעו כי "העתירות שלפנינו התנהלו ברמה העקרונית. לא נדרשנו לעניינן הפרטני של העותרות והעותרים וממילא, אף איננו הערכאה המתאימה לבחינה כאמור" – כל זאת כאשר מדיניותו רבת-השנים של הבג"ץ לדחות עתירות כאלה על-הסף, "מחוסר עילה", ולשלוח את העותרים אל "הערכאה המתאימה", במקום לתת להם להתייבש ולדמם במשך שבע שנים.

הנה כי כן, לפנינו מינוי כושל אשר מלכתחילה נדון לכישלון, אבל גם זה היה "מינוי מצויין", כי, כידוע, "סופרלטיבים לא עולים כסף", ומה פשוט מאשר לקשקש ששיטת הסניוריטי "הוכיחה את עצמה מאז פרוץ המדינה"?

ומה פשוט מאשר לקשקש על "אמון הציבור", למרות שאמון הציבור בשופטיו מידרדר והולך, אבל להאשים בכך דווקא את הציבור?

יג.    התפקיד החשוב ביותר של נשיא ביהמ"ש העליון

אני מבקש להציג כאן דעת-יחיד כנגד מה שאני רואה כ"ברית מוזרה" בין השופטים לפוליטיקאים, בין השמאל לבין הימין, ובין הציבור לבין השופטים והפוליטיקאים גם-יחד.

התפקיד החשוב ביותר של נשיא ביהמ"ש העליון הוא, לטעמי, מוסדר בסע' 27 לחוק בתי המשפט, אשר זה לשונו:

(א)       השופט או השופטים אשר ידונו בענין פלוני ייקבעו בידי נשיא בית המשפט העליון.

(ב)       המועד אשר בו יתחיל בית המשפט העליון לדון בענין פלוני ייקבע בידי נשיא בית המשפט העליון.

נאמר כאן כי הנשיא הוא "מתווה הדרך" לכל מערכת המשפט, אבל, מאידך, נאמר כאן כי כשהוא יושב לדין אין לדעתו עדיפות על דעתו של כל שופט אחר.

כיצד יתווה הנשיא את הדרך? ע"י שיבוץ השופטים הכי מתאימים לכל עניין ועניין: לבד מכך שישנם שופטים המומחים לדיני הנזיקין וישנם המומחים לחוזים, למשפט מנהלי, משפט פלילי (וגם השיבוץ הזה הוא מתפקידו של הנשיא), קיימים גם שיקולים ערכיים: ישנם שופטים הקנאים יותר לחופש הביטוי וישנם הקנאים לו פחות, ישנם שופטים אשר "יקפצו לדום" למשמע צמד-המלים "בטחון המדינה", וישנם שופטים אשר יאמרו רגע-רגע, אנחנו רוצים לבדוק אם אין כאן נשיאה-לשווא של שם הביטחון, ואם הובאו בחשבון גם השיקולים הרלוואנטיים האחרים.

הציבור לא אוהב שהנשיא יחליט מי מהשופטים ידון בתיק זה או אחר, כי זה מאפשר לו "לקבוע מראש את התוצאה", וגם הנשיאים לא אוהבים את זה, כי זה מצריך עבודה וזמן, וזה לעולם מזמין ביקורת מכל מי שלא אוהב את השופטים או את התוצאה.

כך נולד מושג השיבוץ ה"רנדומלי", וכך נוצר מה שאני מכנה ה"קנטאור" – היצור מהמיתולוגיה היוונית, אשר עבר מטמורפוזה, וכיום חציו פקידים וחציו תוכנת מחשב אקראית – יצור אשר יכול לקבוע לכל תיק את השופטים הכי פחות מתאימים לו.

אם נשיא ביהמ"ש העליון קובע לתיק פלוני הרכב מסויים כדי להשפיע על התוצאה לטובת בעל-דין פלוני המקורב לו – זה פסול בתכלית הפסול, ונשיא כזה יש להעיף אחר-כבוד.

אבל, מאידך, אם נשיא אחד מייחס עדיפות גבוהה לביטחון המדינה, ונשיא אחר מייחס עדיפות גבוהה יותר לזכויות הנאשם – בשביל זה עשאוהו נשיא, שישפיע על צביונו של המשפט בישראל על פי דרכו, השקפותיו ואישיותו, ולכן יש לחשוב פעמיים את מי אנחנו ממנים כנשיא ביהמ"ש העליון.

טלו, למשל, את השופט שאמור, על פי הסניוריטי, להיכנס ללשכת הנשיא אחרי השופטת חיות (אבל בינתיים הודיע על פרישתו המוקדמת): הוא בא מהמגזר הפרטי, הוא עסק בעיקר בתחום מסויים, ומה ידענו עליו ועל התאמתו לשמש נשיא כאשר קיבלנו אותו לעבודה בביהמ"ש העליון? לא ידענו עליו דבר.

אותו השופט, אגב, היה אמור לכהן כנשיא ביהמ"ש העליון למשך 40 יום בלבד, ומה היינו עושים אם הוא לא היה מקדים את פרישתו, ולא מוותר על זכותו על פי הסניוריטי, ובאותם הימים הספורים הוא היה משאיר לנו "בכייה לדורות"?

סעיף 27(ב), המדבר על סמכותו של הנשיא לקבוע את "המועד אשר בו יתחיל בית המשפט העליון לדון בענין פלוני", הוא משני בחשיבותו, אבל גם בו אין לזלזל, כי גם בעניין הזה אפשר לחולל פלאות, אבל אפשר גם להקדיח כל תבשיל ותבשיל.

יד.  נשיא ביהמ"ש העליון אינו רשאי להשיל מעליו את הסמכות!

לא ניתן לסיים את הדיון בראש-הפרק זה בלי להזכיר את סע' 29 (ג) לחוק בתיהמ"ש, הקובע כי "נשיא בית המשפט העליון רשאי לאצול מסמכויותיו למשנה לנשיא". מכאן ברור שאין הוא רשאי לאצול מסמכויותיו לכל שופט אחר – ומקל-וחומר שאין הוא רשאי להפקיד ולהפקיר את סמכויותיו אלה בידי הקנטאור, עליו דיברתי קודם.

לו הייתה דעתי נשמעת, מי שמעדיף את הקביעה ה"רנדומלית" – בכך בלבד הוא פוסל את עצמו מלשמש כנשיא, ואם כך נהגו כל הנשיאים בעבר (הנשיאה הנוכחית הצהירה לאחרונה שאכן כך גם היא נוהגת) – או לנו ואבוי לנו.

אהרן ברק התנגד להגדלת מספר שופטי ביהמ"ש העליון בנימוק שהוא כבר לא מכיר את הפסיקה של השופטים הקיימים, ואם יוסיפו לו עוד שופטים הוא יתקשה בכך עוד יותר, והשאלה היא איך הוא יכול היה לשמש נשיא, אם זה מה שהוא אומר על עצמו?

כן, כן ... עכשיו תשאלו מתי יהיה לנשיא זמן לכתוב פסקי דין, אם הוא עסוק כל ימיו בקביעת הרכבים ... התשובה היא בחיל האוויר, למשל: ככל שהטייס מתקדם בסולם הפיקוד הוא טס פחות ומנהל יותר. מפקד חיל האוויר אינו "הטייס הראשי", והוא בכלל לא אמור לטוס – בוודאי שלא להשתתף כטייס בפעולות מבצעיות, בעת מלחמה.

אז שנשיא ביהמ"ש העליון יכתוב רק פסק-דין אחד, שניים או שלושה בשנה, בתיקים חשובים במיוחד, ובשאר הזמן יעשה בלשכתו את מה שעושה מפקד חיל האוויר בלשכתו שבקרייה.

שאלת-לוואי המתבקשת-מאליה לשאלה הקודמת היא איך אהרן ברק, על פי מה שהוא מעיד על עצמו, יכול היה לשבת בוועדה לבחירת שופטים כעשרים שנה, להשתתף בבחירתם של כחמישה עשר שופטים לביהמ"ש העליון (מהם כעשרה "סניורים" שעתידים לשמש נשיאים ומשנים-לנשיא), לבחון את נתוניהם של עשרות (אולי מאות) מועמדים נוספים (לביהמ"ש העליון בלבד, ועוד רבים אחרים), והכל בלי להכיר את פסיקתם ועמדותיהם?

האם חברות בוולב"ש זה רק עניין של "קפה וביסקוויטים"?!

טו.  עוד על "אמון הציבור"

מעניין הדבר שכל צד בוויכוח הזה טוען בלהט רב כי דווקא עמדתו היא טובה יותר לאמון הציבור במערכת המשפט. כמה מפתיע!

כמה מפתיע, במיוחד כאשר האפשרות האחרת מעולם לא נבחנה, וכאשר – כפי שנראה מיד – ישנם פרמטרים אחרים שכבר נבחנו, והם-הם "הכסף הגדול" בכל הנוגע לאמון בציבור בשופטיו.

אבל השאלה הראשונה המתעוררת כאן היא אם שופטי ישראל בכלל מעוניינים באמון הציבור, ומשתוקקים אליו, ומה הם יעשו אם ל-100% מהציבור יהיה אמון של 100% ב-100% מהשופטים.

התשובה שלי היא שאם כך יהיה, הציבור יציף בהמוניו את בתי המשפט, ואתם, שופטי ישראל, תבקשו את נפשכם למות מרוב אמון הציבור.

ואכן, מהיכרותי רבת-השנים עם שופטי ישראל ברור לי שהם – מי פחות, מי יותר – פוחדים ממנו פחד-מוות, ובורחים מפניו כמפני אש, ומה הפלא שאמון הציבור בשופטיו מרקיע תהומות?

וזה לא רק מה שאני אומר. קחו, למשל, את הרעיון העומד במרכז מאמרו האחרון של השופט בדימוס חיים כהן, לפני מותו: "הרהורי כפירה באמון הציבור", רעיון שעליו חזר גם השופט בדימוס מישאל חשין, במאמר-תגובה: אנחנו, השופטים, אנו טליתות שכולן תכלת, אנחנו עושים צדק מוחלט, ואין נפקא מינה אם הציבור רוחש לנו את אמונו, אם לאו.

אקדים ואומר: הטענה השחוקה כי "בכל משפט יש צד מפסיד ויש צד זוכה, ואך טבעי הוא שלצד המפסיד לא יהיה אמון בשופטים" – הטענה הזאת היא טענה אומללה עד מאוד.

היא טענה אומללה, משום שאין זו חכמה גדולה לזכות באמונו של הצד המרוצה, או באמונו של מי שמעודו לא ראה בית משפט מבפנוכו. החכמה היא לזכות באמונו של הצד המפסיד, או של המתבונן מהצד אשר דעתו אינה נוחה מהפסיקה: שיבואו ויגידו אמנם לדעתנו השופטים טעו, אבל נחה דעתנו שהם פעלו ביושר ובהגינות.

הפחיתה באמון הציבור בשופטיו רוכבת לה על שלושה רכשים: ראשית – ה"סחורה" שהם מספקים (ובמידה מסויימת, כנראה, גם התאמתה לציפיותיו הפוליטיות של המבקר), שנית – ה"סחבת" בניהול המשפטים, ושלישית – כל מה שביניהם, ובמלים ברורות יותר: תרבות השפיטה, שאינה תלוייה בתוצאות המשפט או בסחבת, אלא בתחושת הצדק, ובמראית פני הצדק.

אתייחס כאן לכל אחד מהגורמים לפחיתה (והייתי אומר צניחה חופשית-חופשית) באמון הציבור בשופטיו:

(א)        על אבדן האמון הנובע מהתוצאה המשפטית של הפסיקה

בנקודה הזאת שופטי ישראל כשלו לחלוטין, ואל תגידו לי ש"בכל משפט יש מי שזוכה ומי שבוכה", כי על כך כבר עניתי למעלה מכאן.

כיצד לשמור על אמונו של הצד הלא-מרוצה? זו הבעייה שלכם: או שתתאמצו יותר בפסק הדין עצמו, או שתרדו אל העם, תלכו מעיר לעיר, משכונה לשכונה ותשכנעו את המפקפקים (כמו שאני, בהתנדבות, תרמתי לכם לעיל, בעניין אמון הציבור) – או שתפסיקו להתבכיין על "אמון הציבור", אשר גלה.

מכל מקום, הנטייה שלכם (שבאה לידי ביטוי גם בדיון כאן) להאשים את הציבור (ובעיקר את הפוליטיקאים, אשר "מסיתים את הציבור, ומה הפלא שאמון הציבור נפגע") – הנטייה הזאת היא פאתטית, כי את הציבור לא תצליחו להחליף, וממילא גם לא את הפוליטיקאים, המייצגים אותו.

(ב)        על אבדן האמון הנובע מהסחבת

אתם, השופטים, מאשימים את נערי האוצר בכך שהם לא נותנים לכם תקנים, אבל האשמה היא בכם ושלכם.

כדי להוסיף שופטים לבית המשפט העליון יש צורך בהחלטה של הכנסת, אבל אתם באתם אל הוועדה הזאת כדי להתנגד לכך (נכון, אהרן ברק?).

כדי להוסיף שופטים לערכאות הנמוכות יותר אין צורך לא בכנסת וגם לא בנערי האוצר, משום שלשר המשפטים נתונה הסמכות הבלעדית לקבוע את מספר השופטים בערכאות האלה, והדבר נקבע בחוק כדי להבטיח את אי-תלותה של מערכת המשפט ברשות המבצעת.

ומה אומרים על כך שופטי ישראל, כאשר השרה פונה אליהם לשאול כמה תקנים נוספים דרושים להם? במקום לבקש יותר תקנים הם מציעים לבטל את סמכותו של שר המשפטים (נכון, אדון שפיצר?).

לא להאמין!

אבל ישנה לפחות סיבה נוספת אחת לסחבת, והיא רובצת לפתחכם בלבד: הערות-האגב הארכניות שלכם, אשר לא אחת תופסות 90, 95 או 98 אחוז מהזמן השיפוטי שלכם.

כן, אהרן ברק, מה שאתה מגדיר כפסק-הדין החשוב ביותר שלך אינו אלא הערת-אגב מיותרת, התופסת למעלה מ-300 עמודים, ואתה עוד מתנצל ואומר כי הוא ארוך, משום ששמגר היה על סף סיום שלושת חודשי ה"אקסטרא", ו"לא היה לכם זמן לקצר".

לא להאמין!

(ג)         על אבדן האמון הנובע מתרבות השפיטה

כאשר עולה לדיון ציבורי נושא אבדן אמון הציבור בשופטיו, אתם, השופטים מאשימים את כל העולם – לא את עצמכם, והתירוצים שלכם הם לעולם בכך שהציבור והפוליטיקאים הם "נגדכם", מחד, ובכך שנערי האוצר לא נותנים לכם תקנים די הצורך, ועל שני התירוצים האלה עמדתי לעיל, אבל הסיבה העיקרית, ממנה אתם מתעלמים בשיטתיות, נמצא במרחב הענק שבין שני הגורמים הנ"ל: תרבות השפיטה.

תרבות השפיטה שלכם נוגעת לכל הבריות, ללא הבדל השקפה פוליטית, השתייכות דתית או עדתית, מין, גיל – כווווווווווולם!

אתם, השופטים, מתעלמים מכל ראייה וטענה אשר אינן מתיישבות עם התוצאה אותה סימנתם מראש, וזה לא רק מה שאני אומר עליכם, אלא גם מה שאתם אומרים על עצמכם.

אם ההתעלמויות האלה אינן מספיקות לכם, אתם גם ממציאים ראיות וטענות שלא היו ולא נבראו, כדי לתמוך בתוצאה הרצויה לכם, ואתם שמים בפי בעלי הדין טענות מטופשות שהוא לא טען – רק כדי שיהיה לכם מה "להדוף".

אתם מכופפים ידיים, מאיימים בהוצאות – בעיקר על החלשים.

האפלייה המגדרית בבתיהמ"ש למשפחה, החיפוי על השחיתות בהוצאה לפועל, הרדידות בבתיהמ"ש לתעבורה, אחוז הזיכויים האפסי בתיקים פליליים, אחוז ההצלחות האפסי בתיקי בג"ץ – איפה האקטיביזם השיפוטי שלכם כאשר האזרח הקטן זועק לעזרתכם, בריבו עם בעלי השררה ועם השלטון הדורסני והרומסני?

אתם עושים כל דבר אפשרי ובלתי אפשרי כדי להמאיס את עצמכם על הציבור, אבל מדברים גבוהה-גבוהה על "אמון הציבור", וכשהוא צונח אתם מאשימים בכך את הציבור, את התקשורת, את הפוליטיקאים, למרות שאין לכך שום קשר – לא לפוליטיקה, ולא לסחבת, ולמרות שאמון, כמו אהבה, הוקרה וכו', הוא עניין-שברגש, וכמו כל עניין שברגש, זה שבאמונו אתם חפצים הוא הקובע – הוא ולא אתם!

אתם לא יכולים להחליף את הציבור ה"מכהן" בציבור אחר – אולי גם להמציא לעצמכם "ציבור סביר" ערטילאי אשר ירחש לכם את האמון שאתם מצפים לו: אין חיה כזאת!

ומעל לכל: אתם מסרבים להקשיב לביקורת, ובמקום להסתכל במראה אתם מדכאים את הביקורת, ורומסים את המבקרים בטענות-הבל על "סגנון", כאשר המנטרה שלכם היא "אנחנו מקבלים את הביקורת באהבה, אבל היא צריכה להיות לגופו של עניין, לא לגופם של אנשים, לגופו של הפסק, לא לגופו של הפוסק".

אז תסלחו לי מאוד: במשטר דמוקרטי מותר לציבור לבקר גם לגופם של השופטים כשם שמותר לבקר גם עובדי ציבור אחרים, ולמבקר מותר להשתמש בכל סגנון שייראה לו – אפילו אם הוא "בוטה ומשתלח".

אתם חוששים מהתערבות הפוליטיקאים? הלוואי שהם היו מתערבים, אבל כל עניין תרבות השפיטה נמצא מתחת לרדאר של הפוליטיקאים – זה פחות "סקסי" ומצריך יותר עבודה מאשר שנים ורבע מבנים ניידים על חצי גבעה בשומרון – ואתם צריכים להשתולל משמחה על כך, במקום לילל ולקונן.

טז.    על אמון הציבור – הפן הכמותי

נניח, לצורך הדיון הזה, שביטול שיטת הסניוריטי אכן יפגע באמון הציבור בבתי המשפט. נניח. אבל גם אם הטענה הזאת היא נכונה, עדיין יש בכך מה שאני קורא "שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת".

מי ש"נחת מהירח", ולא יודע שום דבר על הנעשה במקומותינו, יניח כי כיום אמון הציבור בשופטיו הוא 100% (ל-100% מהציבור יש 100% של אמון ב-100% מהשופטים), ואם תבוטל שיטת הסניוריטי, האמון הזה יצנח מיד ל-0% (ל-0% מהציבור יהיה 0% של אמון ב-100% מהשופטים).

אז לא: תשכחו מזה!

אמון הציבור בשופטיו אינו 100%, גם לא 85%. הוא עומד כיום על כ-30%. בואו נניח 50%.

אמון הציבור בשופטיו לעולם לא יגיע לאפס, כי בשלב כלשהו אתם תתעוררו להבין שהוא תלוי בכם, ושאתם צריכים לשנות את דרכיכם ואורחותיכם. אם אתם לא תתעוררו – הציבור יתעורר, ויעשה להם את מה שהוא עושה כיום לאביחי מנדלבליט, למשל. הוא יעשה לכם הרבה יותר, משום שההפגנות בעניין נתניהו נגועות – לפחות במידת-מה – בפוליטיקה, ואילו הזעם הציבורי הוא מקיר-לקיר.

תזכרו שאמרתי לכם!

כיוון שאני עצמי לא טוען שביטול שיטת הסניוריטי יפגע באמון הציבור בשופטיו, אני גם לא יכול לטעון מהי מידת הפגיעה הזאת, אבל אני מניח שהיא לא יותר מ-1% (אחוז אחד), אבל למען הדיון כאן אני מוכן להניח 5%.

אם אמון הציבור בשופטיו ירד כתוצאה מכך, מה שהשופטים צריכים לעשות זה כמו בפרסומות של אייוויס: to try harder. תשפרו את התנהלותכם מול הציבור – בעיקר מול בעלי-הדין. תשתדלו יותר.

תשתדלו יותר, במקום להאשים את הציבור, את התקשורת, את הפוליטיקאים.

כיצד תשתדלו יותר? נתתי לכם לעיל את נקודות-המפתח, אשר המרכזית שבהם היא תרבות השפיטה.

יז.    מרים נאור – את מדברת על אמון הציבור?!

מרים נאור, שלחתי לך כמה מאמרים על אמון הציבור בשופטיו.

דיברתי אליך בנימוס, ולא בסגנון "בוטה ומשתלח".

ביקשתי להראות, עם הראש מעל לעננים, את מה שנמצא מתחת להם, ואת לא רואה.

ביקשתי לעזור לך להרים קמעה את מפלס אמון הציבור בכם, השופטים.

אבל את לא טרחת להתייחס לדברים, אפילו לא להכחישם. אולי זה למטה מכבודך, אבל מה שבטוח הוא זה שאמון הציבור כלל לא מעניין אותך בפרט, וממילא גם את השופטים ככלל, כציבור.

ואם לא די בכך, לאחרונה גילית באופן אקטיבי שבינך לבין אמון הציבור אין ולא כלום.

חה"כ ניסן סלומינסקי, יו"ר הוועדה הזאת, ביקש לזמן לדיון בוועדה שלושה שופטים אשר מומחיותם היא בתחום בו הוועדה מטפלת בהכנת חוק פלוני.

את אסרת עליהם להופיע בפני הוועדה, ובסוף "התרצית", והסכמת שהם ייפגשו רק עם יו"ר הוועדה, וגם זאת רק ב"פיקוח צמוד" של הגננת/הצנזור מטעמך.

אולי תסבירי לנו מה זה?

אולי תסבירי לנו מדוע לך מותר להופיע בפני הוועדה (ולדבר שם על "אמון הציבור"), ולשופטים אחרים לא?

ואולי תסבירי לנו מדוע את מרשה לשופטים להופיע בפני פורומים של לשכת עורכי הדין, וגם פורומים אחרים, אבל לא בפני הרשות המחוקקת? איך אתה מצפה שהרשויות האחרות תחלוקנה לכם כבוד, כאשר אתם לא חולקים להם את אותו הכבוד?

ואולי תסבירי לנו איך זה שהשופטים, הנהנים מאמונך המוחלט כאשר מדובר בערעורי פסלות, אינם נהנים מאמונך כאשר הם מוזמנים לתרום לכלל הציבור ממומחיותם המקצועית? איפה הבושה?

האם בהתנהלות הזאת תרמת משהו לאמון הציבור במערכת המשפט, או, לפחות לעצירת הסחף באמון הזה?

אם, בעקבות התנהלותך זו, יבוא המחוקק ויסמיך את מוסדות הכנסת לזמן את מי שנראה להם (כמו בארה"ב) – האם זה מה שישמח אותך?

יח. מה לכל אלה ולבחירת הנשיא

אתם עצמכם קושרים את שיטת הבחירה עם אמון הציבור, אבל עניין ה"תחרות" על המשרה הזאת מתעורר רק אחת לכמה שנים, ואם בכלל יש לכך השפעה על אמון הציבור – דבר אשר מעולם לא נבדק, כי שיטת הסניוריטי עדיין מושלת בכיפה – הרי זה "כסף קטן" לעומת הסיבות אותן מניתי, והן הביאו את אמון הציבור בשופטיו לצניחה חופשית, למרות שיטת הסניוריטי.

נשיא ביהמ"ש העליון צריך להיות כזה אשר משרה את הרוח הנכונה על כל השופטים – לא רק בביהמ"ש העליון אלא בכל המערכת. הוא צריך לשנן להם יום-יום ושעה-שעה: הקפידו על תרבות השפיטה הראוייה, חישבו על אמון הציבור, חישבו על אמונו של הצד המפסיד ושל המשקיף הלא-מרוצה. הוא, הנשיא, צריך לדעת אילו תיקים לתת לשופט אשר מצפצף על אמון הציבור, ובמקרים קיצוניים – גם לתת לשופטים כאלה רק "עבודות רשם" (כגון בקשות בהסכמה להארכת מועדים), ואף להמליץ על הדחתם.

וכמובן, כמו שכבר אמרתי קודם, לא לתת לשופט לדון בעניין שאינו בתחום מומחיותו.

יט.  על אמון הציבור, ועל מראית פני הצדק

הנשיאה מרים נאור התחילה את נאומה כאן בכך שהפגיעה בשיטת הסניוריטי תביא לכך שהשופטים יפזלו אל הגורמים הממנים וזה ישפיע על פסיקותיהם, אבל אחרי שהיא שכנעה אותנו (למעשה רק את עצמה) בכך, היא ביצעה פניית פרסה: זה לא משפיע עלינו, השופטים, אבל זה פוגע ב"מראית העין", ב"מראית פני הצדק", וכו' ...

יחד עם זאת, כאשר אנחנו באים אליכם בערעור פסלות, למשל, וטוענים ל"מראית פני הצדק", אתם דוחים אותנו בקש: "מראית פני הצדק אינה רלוואנטית".

והשאלה היא איך אתם מעזים לדבר על אמון הציבור כאשר אתם משחקים חתול-ועכבר עם עקרון-הגג המקודש, לפיו "צדק שאינו נראה אינו צדק".

ואיך אתם מעזים לדבר על אמון הציבור כאשר אתם מחליפים את נימוקיכם, טוענים דבר כאן והיפוכו שם, הכל לפי צרכיכם בכל רגע נתון?

כ.     על השיקולים הרלוואנטיים והלא רלוואנטיים בבחירת הנשיא

הוולב"ש אינה אמונה, מכוח החוק, על שימורם וטיפוחם של יחסי העבודה בין השופטים בביהמ"ש העליון – לשם כך ישנם מנגנונים וכלים אחרים, אם בכלל זה חשוב.

הוולב"ש גם אינה הממונה במישרין על אמון הציבור במערכת המשפט, ובעניין הזה אני חולק על דברי יוסי ביילין – שאינו משפטן – בעניין ה"מאקרו".

היא אמונה על בחירת המועמדים הטובים ביותר לכל כהונה שיפוטית, ובמסגרת הזאת היא יכולה להחליט איזה משקל יחסי לתת לשאלת תרומתו – החיובית או השלילית – של כל מועמד מסויים על אמון הציבור בשופטיו, וזה לגיטימי (לפי סע' 11א(8) לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), תשמ"ד-1984, אחת מ"התכונות העיקריות הנבדקות והנשקלות לגבי מועמד" היא תדמיתו "בעיני הזולת בתחום המקצועי ובחיי היומיום"), אבל אם הוועדה מסתכלת מעבר לתדמיתו האישית של המועמד, ומחליטה לבחור מועמד פחות מתאים, רק כדי להגן על אמון הציבור במערכת כולה – זה כבר שיקול זר.

כדי לבדוק את העמדה המשפטית הזאת הבה נעשה תרגיל של איפכא-מסתברא:

נניח שהוועדה בוחרת מועמד שאינו ה"סניור", והיא מציינת בנימוקיה כי היא התייחסה רק לתכונותיו האישיות של המועמד, ולהשפעתו האישית על אמון הציבור במערכת, אבל לא להשפעה העקיפה שיש לשיטת הבחירה עצמה על אמון הציבור במערכת המשפט. מוגשת עתירה לבג"ץ בטענה שהוועדה לא נתנה את דעתה לכל השיקולים הרלוואנטיים, ובדרישה לחייב את הוועדה לשקול את הבחירה מחדש, כאשר גם השיקול הזה לנגד עיניה.

היעלה על הדעת שהעתירה הזאת אכן תתקבל?

כא.   ברירת-המחדל והחריגים

יוסי ביילין, שר המשפטים לשעבר, אמר כאן שהוא מתנגד לשיטת הסניוריטי, ויחד עם זאת הוא הציע שהסניוריטי תהיה "ברירת המחדל", שממנה ניתן יהיה לסטות, במקרים המתאימים.

תארו לעצמכם איזו הלבנת-פנים תהייה זו לשופט ביהמ"ש העליון אם הבריות יצביעו עליו בעברו ברחוב, ויאמרו "הוא לא נעשה נשיא, למרות הסניוריטי"...

הייתי מתקן את ההצעה הזאת כך שמבין מועמדים בעלי "ניקוד" שווה יועדף המועמד הוותיק ביותר, אבל לא יותר מכך.

כב.    עניין של אינטרסים, של עמדות כוח ושררה

שיטת הסניוריטי מאפשרת ל"סניורים" של היום לקבוע מי יהיה נשיא ביהמ"ש העליון שנים רבות אחרי שהם עצמם כבר ישכחו שהם "היו שם", ובמקרים רבים – גם אחראי שהם כבר לא יהיו בין החיים.

אם שיטת הסניוריטי תישאר על כנה, השופטת דפנה ברק-ארז תיכנס ללשכת המשנה-לנשיא בשנת 2028 ולשכת הנשיא בשנת 2032, ותצא לפנסיה בשנת 2035, כאשר אלה שבחרו בה יהיו בגיל 90 פלוס-מנוס, ולפחות אחד מהם כבר לא יהיה בין החיים (מסתמך על רכילות מהימנה-למדי).

הזכות לאייש את אחת המשרות החשובות בשירות הציבורי בעתיד הרחוק-למדי, היא עמדת-כוח שאף אחד לא שש לוותר עליה, ואנחנו יודעים כי כל הנימוקים שבעלי-הכוח נותנים על מנת לשמור על כוחם, יש לקחת אותם "עם קב חומטין" – כפי שנראה מיד.

כג.     עוד איפכא מסתברא

עכשיו בואו נניח עוד איפכא מסתברא: נניח שמרים נאור, למודת לקחי ההיסטוריה, מבקשת – על דעת כל שופטי ביהמ"ש העליון – לבטל את שיטת הסניוריטי ולהוריש לדורות הבאים שיטת בחירה אשר, למרות שטרם נוסתה, תבטיח לעם בציון את הטובים ביותר, ואילו הפוליטיקאים היו מתנגדים ואומרים "לא לתקן את מה שלא התקלקל".

אני מבטיחכם נאמנה: כל אלה התומכים כיום בעמדתם של השופטים היו תומכים בה גם אם היא הייתה הפוכה לחלוטין.

כד.    מילת סיכום

שמענו כאן היום התקפות על בית המשפט מצד מי שמעולם לא יענו על השאלה אם הם מתנגדים לאקטיביזם השיפוטי או תומכים בו, כי הדבר משתנה אצלם לפי התוצאה הרצוייה להם בכל עת.

מאידך שמענו כאן גם קלישאות-חנופה לשופטים מצד מי שבחייהם לא ראו בית משפט מבפנוכו.

אני אגן בכל מאודי על זכותם של השופטים לפסוק לפי הבנתם כאשר עומדות לפניהם יותר מאפשרות לגיטימית אחת.

אבל, מאידך, כאשר עומדות לשופטים אפשרויות לגיטימיות, אחת או יותר, והם בוחרים באפשרות לא-לגיטימית – אני אייסר אותם, ואשפילם עד עפר.

ועכשיו תגידו מהי האוריינטציה הפוליטית שלי.

תודה.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה