אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור (מחזה דוקודרמה)

*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


על חופש הביטוי במדינת ישראל: נאום-תשובה לד"ר דרור אידר

שמחה ניר, עו"ד 22.06.2017 12:02
על חופש הביטוי במדינת ישראל: נאום-תשובה לד"ר דרור אידר - שמחה ניר - דרור אידר - חופש הביטוי


בישראל אכן קיים חופש-ביטוי מוחלט, בעיקר בתחומים בה הוא לא מפריע לממסד *** רוב האמריקאים, מה לעשות, לא יעשו עלייה כדי ליהנות מה-First Amendment *** כפפה לרגליך, דרור!



על חופש הביטוי במדינת ישראל: נאום-תשובה לד"ר דרור אידר

בישראל אכן קיים חופש-ביטוי מוחלט, בעיקר בתחומים בה הוא לא מפריע לממסד *** רוב האמריקאים, מה לעשות, לא יעשו עלייה כדי ליהנות מה-First Amendment *** כפפה לרגליך, דרור!

שמחה ניר, עו"ד

בן 78 שנים אנוכי היום (15.6.2017), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו"ד רבה המלחמה!

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

"יש ג'ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם"

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

ברכות לד"ר דרור אידר, שמונה בימים האלה כעורך מדור הדיעות בישראל היום.

תחת הכותרת פריצה להיכל מקודש מלין אידר – ובצדק – על פשיטת המשטרה על הוצאת הספרים של ידיעות אחרונות:

מה חשב מי שהורה למשטרה לפשוט על הוצאת "ידיעות ספרים", משל החזיקה בחומרי נפץ המסכנים את ביטחון האזרחים? איזו סכנה ברורה וודאית ריחפה על עתידנו, אשר היה בה כדי להצדיק מהלך חמור כזה? פשיטה משטרתית על הוצאת ספרים צריכה להיבחן בדומה לפריצה להיכל מקודש. הרגישות המופלגת שהמדינה מגלה ביחס לכניסה בכוח למקומות פולחן דתיים, צריכה לחול גם על הוצאות ספרים. נא להירגע.

אכן, דברים כדרבונות. אלא מאי? בהמשך הוא תוקף את המבקרים האחרים של אותה הפשיטה, על שהם מצביעים על מה שנראה להם כשורש הבעייה:

קראתי את נחום ברנע ושמעתי אנשים רציניים מדברים על "האווירה שאיפשרה זאת" ועל "רוח המפקד". הדוגמאות שהביאו נלקחו ממשטרים טוטליטריים או סמי־טוטליטריים. אם בספרות עסקינן, הגיע הזמן לדייק בדוגמאות ההיסטוריות: מי שמרעיש בתותחים כבדים גם כאשר די בכדורי רובה, אל יתפלא שרעש הפגזים שהמטיר החריש את אוזן ההמון מלשמוע את דבריו. מי שמשווה את ישראל לטורקיה של ארדואן, בל יתפלא שביקורתו המוצדקת אינה נשמעת.

כי זאת נקודת הכשל בתזה ההשוואתית האופיינית במחוזות פוליטיים מסוימים בתוכנו. לשמחתנו, אין פה משטר טוטליטרי. אין. אזרחי ישראל – הרבה יותר מאשר בארה"ב ובאירופה – מתבטאים באופן החופשי ביותר נגד כל דבר שזז, רבים מהם מעלים את בנימין נתניהו על ראש שמחתם ונאצותיהם באין מפריע.

ואני משפשף את עיני, ושואל: דרור, איכן אתה חי?!

תודה על שמתירים לי לנאץ את ביבי, אבל אני רוצה לנאץ אחרים

לא, אין לי שום בעייה עם בנימין נתניהו, ואני מוכן להסכים כי "רבים (מאזרחי ישראל) מעלים את בנימין נתניהו על ראש שמחתם ונאצותיהם באין מפריע". הבעייה היא שאני רוצה "להעלות על ראש שמחתי ונאצותי, באין מפריע" דווקא את תרבות השפיטה ותרבות השלטון בישראל, דווקא את אליקים רובינשטיין, את פקידות-הסעד אשר עוקרות ילדים ממשפחותיהם כדי לספק את הביקוש לאימוץ ילדים, ואת מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ"ל, וכדי לקיים את זכותו לעשות זאת "באין מפריע" צריך אזרח ישראלי לצאת לארה"ב ואירופה, מחשש פן יבולע לו.

אם אני רוצה לבקר את מרים נאור, למשל, אתם לא יכולים להגיד לי: במקום לבקר אותה, בוא תבקר את ביבי נתניהו. מדוע שאני אבקר אותו אם אני, למשל, מאוהדיו השרופים, ומדוע שלא אשאיר את הסיגרים שלו לטיפולו של מוטי גילת, למשל?

החוליה החלשה

שנינו: חוזקה של שרשרת נבחן לפי החוליה החלשה שבה, וכדי לדעת אם קיים אצלנו חופש-ביטוי אנחנו צריכים לחפש את "החוליה החלשה" בתחום הזה.

את החוליה החלשה אני אחפש בשלושת המישורים המעניינים אותי (אפשר גם יותר):

הראשון – זכותו של אדם לבור את סגנונו-הוא;

השני – חירותו של אדם לבקר את תרבות השפיטה והיושר האינטלקטואלי של השופטים בכלל, ושל שופט זה או אחר בפרט, וכן את אותם הנושאים כאשר מדובר בשאר אגפיו של הממסד המשפטי, והשלטוני;

והשלישי – חופש-הביטוי של עורכי-הדין בישראל.

ואחר כל הדברים האלה אני ארכיב את כולם יחד: חירותו של עורך-דין לבקר את תרבות השפיטה והשלטון, בכל סגנון שייראה לו, בלי לאבד את זכותו לעסוק במקצועו, ולהתפרנס ממנו.

קצר המצע מלהכיל את כל הנושאים האלה בנאום-תשובה למאמר אחד ויחיד, אשר מציג את הסוגיה הזאת במלים ספורות, כאשר על כל אחד מהמישורים האלה יש לי בכתובים עשרות ומאות מאמרים:

"באיזה סגנון אדוני מדבר!";

רמת השופט;

עובדי הציבור;

משרד המשפטים;

עורכי דין.

מחמת קוצר היריעה אתן את ה"קונסולידציה" שלי לכל התחומים האלה, הן מניסיוני האישי שלי, והן מניסיונם אחרים.

מניסיוני שלי כעורך-דין

אחרי שלושים שנה במקצוע, ואחרי שכוהני ה"משמעת" של עורכי הדין – כולל בית המשפט העליון – אמרו עלי שאני "מקצוען", וגם "אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית" – אחרי שהם עצמם אמרו עלי את כל הדברים האלה, הם הוציאו אותי מהמקצוע פעמיים לצמיתות ולעוד 27 שנים – הכל במצטבר, מן הסתם – והכל בתירוץ ש"אנחנו לא סותמים פיות, אבל ... הסגנון! ...".

ומהו ה"סגנון" שבגללו אני צריך לחיות פעמיים עד 120 + 27 שנים נוספות כדי לחזור למקצועי? "התבטאויות" כגון "המדינה לא מגלה לנו"...

ומניסיונם של אחרים

עורך הדין שמואל יוסף ייצג לקוחה בתיק שהיה אמור להישמע בפני השופט עידו רוזין.

בעקבות הכרות קודמת עם רוזין הגיש יוסף בקשה לפסילת השופט, בה אמר כי בהזדמנות הקודמת, כאשר רוזין עדיין שימש כרשם בהוצאה לפועל ויוסף הופיע בפניו, נאמרו ע"י הרשם – השופט כעת – דברים "שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק ההפך מכך", ואם נדבר על ה"סגנון", האמרה הזאת נוסחה בצורה הכי עדינה בה אפשר להביע את הדברים: לא "שיקר במצח נחושה", לא "שיקר" סתם, אלא רק "אמר דברים שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק ההפך מכך".

כיוון שערכאות המשמעת לא רצו להיכנס לשאלה אם האמירה הזאת הייתה רלוואנטית לבקשה שבמסגרתה היא נאמרה, וגם לא לשאלה העובדתית (אם השופט אמר או לא אמר "דברים שלא היו בבחינת אמת"), האשימו אותו על ה"סגנון", על "אופן ההתנסחות" וכל כיוצא בזה.

בית הדין המשמעתי של הלשכה סרב להתיר לנאשם להוכיח אמת דיברתי, ודן אותו לשנת השעייה אחת מהמקצוע. גם בית הדין הארצי של הלשכה סירב להתיר לו להוכיח אמת-דיברתי, ואף החמיר עימו והעלה את עונשו לשנתיים וחצי של השעייה.

בשלב הבא, בערעורו של יוסף לביהמ"ש המחוזי, הביע השופט, צבי סגל, את מורת רוחו על כך שהלשכה לא ערערה על קולת העונש, כי, לדעתו, העונש המתאים הוא הוצאה לצמיתות מהמקצוע, והכל בזכות "תורת הצורות", שהשופט הזה גילה את בורותו בכל הנוגע לתורה הזאת, ולרלוואנטיות שלה לנושא בו הוא דן.

קראו את הסיפור כולו: כבוד(?) השופט(?) צבי סגל נגד עו"ד שמואל יוסף: טומאה, שקרים, ספינים, נקמנות, חוצפה, בולשביזם, מצפון רע, טיפשות – ומה לא, ואמרו בעצמכם: האם קיים בישראל חופש-הביטוי?

על חופש הביטוי בישראל ובעמים

האמנם, כגרסתו של אידר, "אזרחי ישראל – הרבה יותר מאשר בארה"ב ובאירופה – מתבטאים באופן החופשי ביותר נגד כל דבר שזז"? הבה נראה כמה דוגמאות מארה"ב:

בארה"ב מותר לשרוף את הדגל הלאומי בפרהסיה, להוותו של דונאלד טראמפ.

בארה"ב מותר להציג את דונאלד טראמפ במדים נאציים, בישראל זו "הסתה", ר"ל.

בארה"ב מותר להפגין מול בית המשפט (גם ביהמ"ש העליון), אפילו בעניין הנידון בפניו באותה השעה ממש.

בארה"ב (וכן גם באנגליה ובמדינות אירופאיות נוספות, ובניגוד למדינת ישראל ולמדינות אחרות באירופה) אין איסור על הכחשת השואה.

בארה"ב אין הוראת חוק הדומה לסעיף "זילות בית המשפט", הוראה אשר הורתה במשפט המקובל האנגלי, והיא יובאה אלינו ע"י המנדט הבריטי על פלשתינה (א"י), הוראת-חוק אשר בארץ מכורתה ובערש הולדתה נחשבה למיושנת (obsolete) כבר במאה ה-19, אבל אנחנו שומרים בגאון את הירושה-המורשת הזאת – כמעט היחידים בעולם. ראו Scandalizing the Court: Dead Elsewhere but Alive in Ghana. הכותב לא היה בישראל, מן הסתם.

שאלתי ידיד אמריקאי, שופט בדימוס, אם ה-scandalizing קיים במשפט האמריקאי (שהורתו במשפט האנגלי), והוא אפילו לא ידע על מה אני מדבר. בארה"ב אם תפרסם על שופט שהוא לוקח שוחד, יתבעו אותך על הוצאת דיבתי רעה (וזה בסדר!). הוכחת – זכית, לא הוכחת – אתה בצרות.

בישראל אפילו לא יתנו לך להוכיח אמת-דיברתי, כי זה "לא רלוואנטי", זה "פוגע באמון הציבור בבתי המשפט".

והוא הדין אף לעניין סעיף "העלבת עובד הציבור", שגם אותו ירשנו מהמנדט הבריטי: בארה"ב אין חיה כזאת.

בארה"ב פוסל ביהמ"ש העליון חוקים הפוגעים בחופש הביטוי, גם כשהם מעליבים ופוגעים בחלקים מהציבור, אפילו על בסיס גזעני, השתייכות אתנית, מגדרית, דתית, גיל, נכות וכו': "גאוותנו הרבה ביותר היא על שאנחנו מגינים את החירות לבטא "מחשבות שאנחנו שונאים".

אפשר לומר ש"יש גבול לחופש הביטוי", אבל זה נושא נפרד, שאינו שייך לתיזה המהללת את חופש הביטוי בישראל, לעומת ארה"ב ואירופה המפגרות והנחשלות.

יפתח בדורו כצפון קוריאה בדורה

כמוזכר לעיל, אומר אידר: "מי שמשווה את ישראל לטורקיה של ארדואן, בל יתפלא שביקורתו המוצדקת אינה נשמעת", אבל לפני שאגע בחלק השני של המשפט הזה, אגע בחלקו הראשון: על משקל "יפתח בדורו כשמואל בדורו" אפשר בהחלט לומר "כצפון קוריאה, איראן וטורקיה, לעניין חופש הביקורת על בעלי השררה, כן גם הממסד המשפטי בישראל לעניין חופש הביקורת על בעלי השררה".

אכן, בישראל לא מוציאים להורג את מי שמבקר את הממסד המשפטי, אבל בהחלט אפשר להגדיר שלילה לצמיתות של זכותו של אדם לעסוק במקצועו כ"גזר דין-מוות מקצועי", ועל משקל "יפתח  בדורו", וגו' אפשר לומר "דין מוות מקצועי כדין מוות פיזי".

מוגזם, ד"ר אידר? נראה מה תגיד אם ישללו ממך את האפשרות לכתוב בעיתונות ולהרצות באקדמיה, רק בגלל שבאחד המאמרים אמרת כי "המדינה לא מגלה לנו"!

לא זו בלבד שסותמים למבקרי הממסד את הפיות בתירוצים מפוקפקים וחסרי-שחר על "סגנון", אלא שגם מבחינת ה-due process of law, בהחלט ניתן להשוות: לשמחתי לא חוויתי את המשפט הצפון-קוריאני, האיראני או הטורקי, אבל, להוותי, את זה של המשפט הישראלי חוויתי גם חוויתי.

מתי בית המשפט לא מעוות את הדין?

כן, שונה הדבר כאשר שתי חברות ביטוח מתדיינות בבית המשפט על גובה הנזק אין לבית המשפט שום אינטרס לעוות את הדין, ושונה הדבר בהליכים שבין הפרט למדינה – ובמיוחד כאשר מדובר בביקורת על מערכת המשפט, ואם יטען הטוען, נכון הדבר, אבל אצלנו זה לא כל כך חמור ולא צריך להגזים בהשוואות – גם זה נושא לדיון נפרד הוא.

בדבר אחד עוד לא נגעתי כאן, ואגע בו רק בתמצית: ניצול הכוח השלטוני כדי להתנכל לחופש-הביטוי באמצעות גופים שאינם כפופים למשפט הציבורי: אם אתה עיתונאי שמבקר את המימסד המשפטי – טלפון אחד מהנהלת בתיהמ"ש למעביד שלך, ואתה מובטל. הקמת אתר? טלפון אחד מהנהלת בתיהמ"ש לגוגל ישראל – ואתה לא קיים.

כפפה לרגליך, דרור

ד"ר דרור אידר, רוצה הוכחה? תן לי במה חופשית במדור הדיעות בישראל היום – ותוך חמש דקות אתה מקבל טלפון!

תודה על העצות

הד"ר אידר מתבל את כתב-ההגנה שלו על חופש הביטוי בעצות-אגב:

"קראתי את נחום ברנע ושמעתי אנשים רציניים מדברים על "האווירה שאיפשרה זאת" ועל "רוח המפקד". הדוגמאות שהביאו נלקחו ממשטרים טוטליטריים או סמי־טוטליטריים ... מי שמרעיש בתותחים כבדים גם כאשר די בכדורי רובה, אל יתפלא שרעש הפגזים שהמטיר החריש את אוזן ההמון מלשמוע את דבריו. מי שמשווה את ישראל לטורקיה של ארדואן, בל יתפלא שביקורתו המוצדקת אינה נשמעת.

"... אגב, הביטויים הללו פועלים כבומרנג נגד המנאצים עצמם".

על כך אעיר כמה הערות:

ראשית – אם פלוני רוצה להכחיש את השואה ולהתבזות כאידיוט – זו הבעייה שלו, לי זה לא מפריע, כי הוא לא יכול לגרום שום נזק.

שנית – מי שיורה כדורי רובה כאשר די בכדורי רובה, וזה לא עוזר, אך טבעי הדבר שיעבור לפגזי תותח – לפעמים זה עוזר, וכאשר כבר אין מה להפסיד אף אחד לא עושה את החישובים האלה.

שלישית – דיבורים על "האווירה שאיפשרה זאת" ועל "רוח המפקד" וההשוואות עם משטרים טוטליטריים או סמי־טוטליטריים אינם "נאצות" ואינם "ביטויים", אלא הבעת דיעות.

רביעית – הצגת דיעות כ"ביטויים" הינה אחת הטכניקות של סותמי-הפיות: אני נושא על בשרי שלי את הצלקות האלה.

על חופש-הביטוי ועל האקטיביזם השיפוטי

כידוע לכל, בתיהמ"ש האמריקאים פוסלים חוקים שאינם מתיישבים עם החוקה האמריקאית. החוקה הזאת לא אומרת במפורש שבתי המשפט מוסמכים לבקר את החוקים ה"רגילים", היא רק פורשה כך ע"י ביהמ"ש העליון האמריקאי, ומאז היא בבחינת הלכה שעליה אין עוררין.

ההגנה על חופש הביטוי בארה"ב, עליה עמדתי לעיל, מבוססת על התיקון הראשון לחוקה.

כן, כן, זהו ה"אקטיביזם השיפוטי" האמריקאי, המבוסס על החוקה, אשר חולשת על כל החוקים שם – הן של המחוקק הפדרלי, והן של המחוקקים במדינות השונות.

אצלנו, למי שעוד לא יודע, ההתנגדות לאקטיביזם השיפוטי אינה באה מתוך קנאות לריבונותו של המחוקק, אלא משום האוריינטציה הפוליטית של המבקר: לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה"סמולנות"!

הפרדוקס הגדול הוא שכאשר לחוגים מסויימים בציבוריות הישראלית – אלה המקוננים מרה על האקטיביזם של ביהמ"ש העליון – נוח הדבר, הם מבקרים את בית המשפט העליון דווקא על כך שהוא לא מגלה מספיק "אקטיביזם", אבל כאשר אני שואל אותם אם הם "בעד האקטיביזם השיפוי, או נגדו", הם ממלאים מקלדתם מים.

כך, למשל, אלה:

לא אסלח לך, אמילי עמרוסי;

עוד על פסה"ד בעניין תביעתו של דיראני נגד המדינה: בן-דרור ימיני, ממך, כמשפטן, אני מצפה ליותר מאמילי עמרוסי;

על האקטיביזם השיפוטי ועל טוהר הנשק – נאום-תשובה לד"ר דרור אידר (ב): על המאמר "חציית גבול בין הרשויות";

על האקטיביזם השיפוטי ועל טוהר הנשק – נאום-תשובה לד"ר דרור אידר (ד): מה זה אקטיביזם שיפוטי?

ראו את השאלה שהצגתי לד"ר אידר בנאום-התשובה (ב), וחזרתי עליה גם בנאום-התשובה (ד) – ואני עדיין ממתין לתשובה:

... טול, לדוגמה, את פינוי גוש קטיף ע"י ראש הממשלה, אריאל שרון: לא ה"סמול" פנה לבג"ץ, אלא דווקא הימין, שדרש לבטל את חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005, וראו זה פלא: עשרה מתוך הרכב של 11 שופטים, בראשות האקטיביסט הידוע, אהרן ברק, סירבו לגלות "אקטיביזם שיפוטי" ודחו את הדרישה לבטל את החוק (סמולנים, איך לא), ואילו השמרן הידוע, יקיר הימין אדמונד לוי, גילה את האקטיביזם המיוחל, ופסק שהחוק הוא "לא חוקתי" (בג"ץ חוף עזה).

ועכשיו תגיד לי, דרור אידר, עם יד על הלב: לאור דעת הרוב ודעת המיעוט בבג"ץ הזה, האם אתה בעד האקטיביזם השיפוטי, או נגדו?

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה