אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור (מחזה דוקודרמה)

*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


איילת שקד, אנטומיה של כשלון ושל שחיתות (ה): שופכת את התינוק המלוכלך יחד עם מי האמבטיה

שמחה ניר, עו"ד 22.05.2017 22:36
לקחת מהעניים, לתת לעשירים

לקחת מהעניים, לתת לעשירים


עושקת את העניים החלשים, נותנת לעשירים החזקים *** מהדורת-כיס של דונאלד טראמפ



איילת שקד, אנטומיה של כשלון ושל שחיתות (ה): שופכת את התינוק המלוכלך יחד עם מי האמבטיה

עושקת את העניים החלשים, נותנת לעשירים החזקים *** מהדורת-כיס של דונאלד טראמפ

שמחה ניר, עו"ד

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

"יש ג'ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם"

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

 

איילת מציגה את עצמה

שחר שחר, מראיין לא מוכר, מביא לנו "ראיון מיוחד" עם שרת המשפטים, איילת שקד, בו היא "מדברת על הכל ולא פוסחת על בג"צ" (תקדין, 11.05.2017). זהו, לפי הכתוב, "הריאיון המלא שצפוי להתפרסם בכתב העת 'עורך הדין'".

"עורך הדין", למי שלא יודע, הוא ביטאונה הרשמי של לשכת עורכי הדין, שחר שחר הנ"ל הוא עורכו הראשי, ובהמשך נבין מה פשר השמאלץ הנוטף מכל מילה ומילה שבראיון הזה.

בואו נתחיל משאלת ה"מבוא" (ההדגשות הן שלי, בכל המובאות):

בתחילת דרכך היו לא מעט אנשים שלא ממש הבינו מה את, נטולת השכלה משפטית, עושה בעמדה כל כך אסטרטגית בערוץ מקבלי ההחלטות של מדינת ישראל. מה יש לך לומר לכל אלו שפקפקו ביכולתך ובכישורייך אחרי שצלחת בצורה מרשימה ומעוררת הערכה את השנתיים הללו?

השאלה שהייתי שואל את המראיין עצמו היא האם עקבת אחרי עבודתה והשגיה של הגברת, כשאתה אומר שהיא "צלחה בצורה מרשימה ומעוררת הערכה" את השנתיים הראשונות שלה כשרת המשפטים, או שהלקקנות הזאת היא חלק מהברית החדשה שבין איילת שקד לבין לשכת עורכי הדין?

וזאת התשובה:

"ראשית, אני חושבת שהאמירות הללו נעלמו מהר מאוד מהשיח הציבורי, אבל, ומעל לכול, הרמת הגבה הייתה בגלל שאני צעירה, בגלל שאני אישה ובגלל שאני ימנית. בל נשכח שגם טומי לפיד ז"ל וגם יוסי ביילין לא היו משפטנים וכיהנו כשרי משפטים. אני חושבת שנעשית כאן עבודה טובה מאוד, ואני גם חושבת שיש יתרון עצום למי שבא מבחוץ מאחר שהוא לא מחובר לאף גילדה ולאף קליקה והראייה מבחוץ דווקא הנקייה ביותר".

כשאני רואה את הדברים האלה, אני רואה גם את מה שהיא חושבת בלבב פנימה, אבל לא מעזה לומר:

אני הטובה בשרי המשפטים שהיו למדינת ישראל מיום היווסדה ועד היום, והביקורת עלי היא רק בגלל שאני אישה, בגלל שאני צעירה, בגלל שאני יפה, ובגלל שאני גם ימנית.

אז לא, גברת איילת. את הגרועה שבשרי המשפטים מאז פרוץ המדינה, והביקורת לא נעלמה מהשיח הציבורי – לא "מהר מאוד", ולא בכלל.

למדינת ישראל היו עשרים וחמישה שרי משפטים: פנחס רוזן, דוד בן-גוריון, דב יוסף, חיים כהן, יעקב שמשון שפירא, גולדה מאיר, חיים יוסף צדוק, מנחם בגין, שמואל תמיר, משה נסים, יצחק מודעי, אברהם שריר, דן מרידור, דוד ליבאי, יעקב נאמן, בנימין נתניהו, צחי הנגבי, יוסי ביילין, מאיר שטרית, יוסף לפיד, ציפי לבני, חיים רמון, אהוד אולמרט, דניאל פרידמן, איילת שקד.

חלק מהשרים האלה כיהנו כמה פעמים, ברציפות או שלא ברציפות. חלקם היו ראשי ממשלה שמילאו את התפקיד "אוטומטית", מכוח הוראת החוק הקובעת כי אם התפנה מקומו של שר, ולא מונה אחר תחתיו, ראש הממשלה יבוא במקומו. חלקם נכנסו לתפקיד מכוח אילוץ ככזה או אחר (מאיר שטרית בכה כתינוק כשהוא נאלץ "להסתפק" בתפקיד הזה), חלקם נאלצו לפרוש בטרם עת, בגלל שתפרו להם תיקין (יעקב נאמן בכהונתו הראשונה, חיים רמון).

מאז שאני מעורה בענייני משרד המשפטים הספקתי להכיר (רק חלק מהם באופן אישי) 20 מהשרים האלה: היו בהם טובים יותר, היו בהם טובים פחות, והיו ממש גרועים: אברהם שריר, צחי הנגבי, יעקב נאמן, אבל השרה הנוכחית, איילת שקד, היא הגרועה מכולם.

איילת שקד, למי שלא זוכר, נכנסה לתפקידה כשרת המשפטים, מתוך מטרה אחת ויחידה: להעביר את פסקת ההתגברות, המאפשרת לכנסת "להחיות" חוקים אשר בית המשפט קבע שהם בטלים משום שהם לא מתיישבים עם "פיסקות ההגבלה" אשר בחוקי-היסוד. זה היה התנאי שלה ושל חברה, נפתלי בנט, לכניסתה של הבית היהודי לממשלה.

אלא מאי? היא קפצה למים הקרים והעמוקים בלי שיעורי-בית: לא רק שהיא לא למדה לשחות, אלא שהיא גם לא מדדה את עומק המים בבריכה, ואת הטמפרטורה שלהם: היא לא צפתה את התנגדותו של משה כחלון, למרות שזה האחרון דאג להכניס את התנגדותו זו לקווי היסוד של הממשלה.

מה עשתה איילת כאשר היא גילתה שהיא כשלה במימוש המטרה הזאת, אבל התאהבה בכיסא שנתנו לה? היא לקחה על עצמה משימה חדשה: להכניס לבית המשפט העליון יותר שופטים בעלי אוריינטציה ימנית, ובכך היא נחלה הצלחה מסויימת, בזכות קנוניה המכוערת והמושחתת עם לשכת עורכי-הדין: תני לנו את יוסף אלרון, ואנחנו ניתן לך שופטים "שמרניים" כלבבך.

ומה בדבר השירות המשפטי לציבור?

קחו, למשל, את עניין זכות העמידה בבג"ץ:

"אני חושבת שנכון יהיה לצמצם בצורה מסוימת את זכות העמידה, והכי טוב יהיה אם השופטים יעשו זאת בעצמם ... כפי שהם פתחו את השערים, הם צריכים במובן מסוים קצת לצמצם וקצת לסגור. ... דבר אחד ברור: הכיוון הוא שצריך לצמצם את מעורבותם".

ועל כך אומר: אוי לנו, ואבוי לנו, אם שמחה ניר צריך להגן על הבג"ץ, ביב השופכין של המנהל הציבורי ורשויות המדינה, ועוד מפני מי שאמורה לטהר את הזוהמה שהצטברה בו.

מי שמגיש עתירה לבג"ץ, סיכוייו לזכות בצו מוחלט הם בערך אחוז אחד. יש לו סיכוי מסויים לקבל את מבוקשו מתחת לשולחן, אבל בלי צו החלטי אין לכך שום אפקט חינוכי על התנהלותן של הרשויות.

כדי להגיע למעמד הזה צריך לשלם אגרה של כ-2,000 ש"ח.

אחר כך יש לך סיכון משמעותי שהבג"ץ ידחה את עתירתך "מחוסר עילה", בלי להזמין אותך לדיון ולתת לך הזדמנות לשכנע שאכן יש לך עילה – ולרוב הם עושים זאת למרות שיש לך עילה מובהקת, אבל הם לא רוצים להיחשף בקלונם.

לפעמים יתישו אותך חודשים ושנים לפני שהם יתנו לך את הסעד, למרות שכבר מלכתחילה היה להם ברור כשמש שהסעד הזה אכן מגיע לך. הם עושים זאת כדי שגם אם תזכה, בסופו של דבר, ייגמר לך החשק לחזור אליהם בעתירות נוספות. הם עושים זאת בשביל האגו שלהם, וכדי שהם לא ייחשבו כ"מתמסרים בקלות".

בטכניקה הזאת הם לא רק נותנים לרשויות חינוך גרוע, אלא גם מקפיאים לך את החשק להגיש בינתיים עתירות נוספות בנושאים אחרים – במיוחד כנגד אותה הרשות עצמה – כדי שלא תיחשב כ"עותר סדרתי".

במקרים רבים הם מאיימים עליך בהוצאות, מכופפים לך את הידיים כדי ש"תמשוך" את עתירתך, ואם אתה לא קונה את ה"רמזים" שלהם, הם "מחטיפים" לך הוצאות כאלה שתקלל את יומך.

ואם לא די בכך, הם סידרו לעצמם תקנה לפיה אתה זקוק לרשות בית המשפט כדי לחקור את השקרנים שמצהירים מטעם הרשות, והם נותנים רשות כזאת רק אחת לשנות דור – דבר המחנך את הרשויות לכך שמותר לזלזל בזכויות האזרח, ומותר לשקר בבית המשפט.

ובקיצור – לעתור לבג"ץ זה דבר יקר ומסוכן, שיכולים לעמוד בו רק בעלי-היכולת – לרוב אלה שהעסק שלהם נושא בהוצאות, ושלטונות המס גם הם תורמים את חלקם.

ומה רוצה איילת שקד לעשות? לסגור גם את הפתח הצר הזה, ולהרחיב עוד יותר את השער לשחיתות השלטונית.

כן אני יודע מה מניע את שקד: ה"סמולנות" של השופטים, אבל על כך דנתי במאמר לא האקטיביזם השיפוטי הפריע לה, אלא ה"סמולנות".

אז לא, גברת שקד הנכבדה: אנחנו לא ניתן לך לגזול מאיתנו את כבשות הרש שעו"ד נותרו לנו.

או, למשל, התביעות הייצוגיות

אדם מן היישוב לא יילך לבית המשפט כדי לתבוע סוחר שרימה אותו בחצי לירה. זה "לא כדאי" מבחינה כלכלית, ולאזרח המצוי אין יומרות לחנך את ציבור הסוחרים?

כדי לפתור את הבעייה הזאת נוצר מכשיר התביעה הייצוגית: מי שמוכן לנהל תביעה "בשם" כל ציבור הנפגעים, וכדי לעודד את התופעה הזאת החליט המחוקק לפטור את התובעים ה"ייצוגיים" מתשלום אגרה.

מסתבר שהמכשיר הציבורי הזה הוא לצנינים בעיניה של השרה במשרד שתפקידו להעניק כמה שיותר שירותים משפטיים לציבור הרחב, ועל כן היא החליטה להטיל אגרות של עשרות אלפי שקלים על מי שמבקש להגיש תובענה ייצוגית.

אומרת הגברת:

לצערי לא מעט אנשים עושים abuse בכלי הזה בשביל לסחוט עסקים קטנים, בינוניים וגדולים כאחד, ואף אזרחים תמימים. אין לי ספק שתובענה ייצוגית זה כלי אזרחי וכלי אכיפה אזרחי חשוב, ואין לי כל כוונה לפגוע בו, אבל רק שישתמשו בו במקומות הנכונים ... כשיש עילה נכונה לתובענה ייצוגית, בבקשה, שיגישו.

האם האגרה הזאת תשנה את ה"תמהיל" שבין התביעות בעלות ה"עילה" לבין אלה שמוגשות "בשביל לסחוט עסקים קטנים, בינוניים וגדולים כאחד"?

לא ולא: מי שמגיש תביעה כלשהי, רגילה או ייצוגית, אינו מטומטם לחלוטין, הוא חושב פעמיים לפני שהוא מגיש את תביעתו, לבל ימצא את עצמו טורח לריק, אבל לעולם אין לדעת מה יהיה בסופה.

למעשה גם אין צורך להגיש תביעות ייצוגיות לא מבוססות, כי חיי המסחר והעסקים מלאים עילות בכמות כזאת שאם כל עורכי הדין יניחו בצד את עיסוקיהם הרגילים, ויעסקו רק בתביעות ייצוגיות, כולם ייחשבו כ"תובעים סדרתיים".

מדוע נדחות תביעות רבות, רגילות או ייצוגיות?

אין שום מצב בו 100% מהתביעות תתקבלנה, אפילו הן ערוכות "לפי הספר": לשופט המצוי יש כמה אינטרסים משלו: אם הוא לא יקבל אף תביעה, הוא לא יצדיק את עצם קיומו, ואם,  מאידך, הוא יקבל את כל התביעות, הוא יזמין לעצמו "הצפה" של תביעות, וגם ייצור לעצמו שם ותדמית של "מתמסר בקלות", ר"ל ...

כדי לאזן בין שני הקצוות, כל שופט בוחר לעצמו את נקודת-האיזון שלו, ובקווים כלליים ניתן להניח שכל שופט – במיוחד שופט חדש – פוזל לצדדים, כדי שלא לחרוג מה"נורמה" המקובלת בסביבתו. הדבר בולט במיוחד בעתירות לבג"ץ, בהן, כאמור לעיל, אחוז הצווים המוחלטים שואף לאפס, והוא כמעט לא השתנה מאז פרוץ המדינה, למרות שכל שופטי בית המשפט העליון כולם התחלפו לפחות חצי תריסר פעמים.

איך השופטים "מווסתים" את שיעור ההצלחות בתיקים שהם מנהלים? ע"י עיוות בזדון של מאזני המשפט, וע"י כיפוף הידיים – קרי: איום בהוצאות.

האם התמהיל הזה ישתנה עם הטלת האגרות? לא, הוא לא ישתנה, כי המנטליות של השופטים היא ה"קונסטנט" במשוואה הזאת.

מה כן ישתנה? הנוכלים העשירים יחגגו.

תזכורת: על קצה השפיצר

לא נסיים את הנושא הזה בלי ה"פינאלה" של שרת המשפטים:

דרך אגב, גורמים בהנהלת בתי המשפט אמרו לי שהאגרות שהחלטתי עליהן נמוכות מדי.

מי הם ה"גורמים" האלה? ה"גורמים" האלה הם מנהל בתי המשפט, השופט מיכאל שפיצר, שפוסק במצפון רע.

הנה סיפור שכבר עמדתי עליו בעבר, תחת הכותרת על קצה השפיצר: מיכאל הקטן, מנהל בתי המשפט, ומלחמתו במכפישים ובעומס על השופטים: לשר המשפטים שמורה הסמכות הבלעדית לקבוע את מספר השופטים בבתי המשפט המחוזיים ובבתי משפט השלום. הוא לא זקוק להסכמת האוצר, והמחוקק  שחרר אותו מהתלות באוצר כדי לגונן על עצמאותה של מערכת המשפט.

כאשר הצעתי בעבר לשרי המשפטים להשתמש בסמכותם האמורה, ולהוסיף שופטים לפי הצורך, פנייתי הועברה (לאחר תלאות רבות וממושכות) אל שפיצר, ובמקום להשיב לשר "אני זקוק לכך-וכך שופטים" הוא הציע, ברוב חוצפתו, "לתקן" את חוק בתי המשפט, כך שתבוטל סמכותו של שר המשפטים לקבוע את מספר השופטים.

יש לזכור כי מנהל בתי המשפט, אפילו אם הוא שופט (לא מוכרח להיות כזה, אבל עד היום כולם היו שופטים) – בתפקידו זה הוא אינו אלא פקיד ממשלתי, הכפוף לשר המשפטים, ולא יעלה על הדעת שפקיד ממשלתי יחתור תחת סמכותו של השר הממונה עליו.

לאור הסיפור הזה ברור לחלוטין מה פשר אמירת-האגב של שקד ("גורמים בהנהלת בתי המשפט אמרו לי שהאגרות שהחלטתי עליהן נמוכות מדי"): במקום שהשפיצר הזה יבקש תוספת שופטים כדי לענות על הביקוש הציבורי לתובענות ייצוגיות, הוא מבקש לדכא אותן ע"י הטלתן של אגרות גבוהות – אפילו יותר ממה שהדרג הפוליטי מעז לעשות.

והדרג הפוליטי – איילת שקד – משתמש בהערת-האגב הזאת כדי להראות עד כמה היא "נדיבה" ו"ליברלית"...

א-פרופו מספר השופטים

כאשר איילת שקד נכנסה לתפקידה חזרתי והזמנתי גם אותה להשתמש בסמכותה ולהוסיף שופטים די הצורך, אבל היא כלל לא התייחסה.

לבד מזה שהנהלת בתי המשפט בוכה מרה על המחסור בתקני שופטים, די לה, לשרה הממונה, אם תפתח את אחת המגירות המאובקות בשולחנה, שם היא תמצא דו"ח פנימי של מחלקת המחקר בהנהלת בתי המשפט, המתייחס למערכת המשפט הישראלית בשנת 2010, ובו נאמר:

ישראל ממוקמת במקום הראשון במספר עורכי הדין, (ו)מקום 43 במספר השופטים ... לכל מאה אלף איש, מתוך 55 מדינות. כך עולה מדו"ח פנימי של מחלקת המחקר בהנהלת בתי המשפט מהחודש שעבר, שבדק את מערכת המשפט הישראלית בשנת 2010, בהשוואה לנתונים עדכניים שנאספו מ-55 מדינות אחרות בעולם.

ומה מציעה השרה הגאונית? במקום להוסיף שופטים היא רוצה להפחית את מספר עורכי הדין, כדי להתאים אותו למיטת-הסדום שלה ("אם המיטה הייתה קצרה על מידותיו של האורח היו מקצצים את רגליו").

ועל כך בהמשך.

על דיכוי הצעות החוק הפרטיות של חברי הכנסת

ראו איזו פתיחה קיטשית, של המראיין:

מאז כניסתה לתפקיד לא חוששת שרת המשפטים שקד להסתכל למציאות בעיניים ולהתעמת עם גורמים שונים כדי לשנות אותה.

נו, באמת ... האם חסרו גם דיקטטורים ש"לא חששו להסתכל למציאות בעיניים ולהתעמת עם גורמים שונים כדי לשנות אותה" (חלקם גם לא חששו לפרסם ספרים לאותה המטרה)?

והלאה:

בכל הנוגע לתופעת עודף החקיקה היא אינה חוששת לפתוח חזית גם מול הקולגות שלה במשכן הכנסת.

אוקיי, אז היא לא חוששת ... אבל השאלה היא מה היא מביאה לנו בכנפיה.

הפרלמנט הישראלי הוא בית המחוקקים שבו מחוקקים הכי הרבה חוקים בעולם, וגם כאן, לצערי, ישראל היא אחת משיאניות העולם בתחום. הנתונים הללו הם לא סבירים בשום קנה מידה, ובסופו של דבר הם פוגעים בחירותו של הפרט ובחירותו של הכלל. המצב הנוכחי גורם גם להעמסת יתר על הביורוקרטיה ועל הרגולציה בעסקים.

אוקיי, הכנסת היא "הכי בעולם", ומדוע לא, כאשר אנחנו מתיימרים להיות "אור לגויים" וכל בוקר, יחד עם קריאת-שמע, אנחנו מפמפמים "כי מציון תצא תורה"?

עשרות חברי כנסת מגישים הצעות-חוק לביטול חוקים המגבילים את חופש-הביטוי, והממשלה מגישה הצעות-חוק להגבלת חופש-הביטוי (או להיפך).

השאלה היא מדוע הצעות-החוק של חברי הכנסת הן "מבול חקיקה", ואותן הצעות-חוק ממש, אם הן מוגשות ע"י הממשלה אינן "מבול חקיקה", ומה יתרון לה לממשלה על פני חברי הכנסת, כאשר מדובר באותן הצעות-חוק ממש.

שאלה נוספת: מדוע צריכים חברי הכנסת להתאים את עצמם להתנהלות המגושמת ולקצב-העבודה האיטי של מחלקת החקיקה במשרד המשפטים, ומה צריכים הם לעשות אם הממשלה לא יוזמת חקיקה הנראית להם.

השלטון, כדרכו של עולם, משתוקק לכמה שיותר חופש-פעולה, גם על חשבון זכויות האזרח.

השלטון היה מעדיף שבמשפט פלילי הנאשם יצטרך להוכיח את חפותו, שהתביעה תוכל להביא נגד הנאשם עדויות שמיעה, ושהיא תוכל להגיש "הודאות" של הנאשמים, אותן המשטרה הוציאה מהם בכוח ובאיומים.

לציבור הרחב, מה לעשות, ישנן תשוקות הפוכות, והדרך היחידה להגשימן היא באמצעות נבחריו בכנסת, שיציעו חקיקה המגשימה את תשוקותיו.

לממשלה ישנו יתרון גם במאבק-הכוחות הזה, כי היא יכולה לכפות משמעת קואליציונית על חברי הכנסת מסיעות הקואליציה. המחסום הזה עדיין עביר, במידה מסויימת, אבל אם הממשלה תחיל את המשמעת הזאת על חברי הכנסת מהקואליציה, הציבור יזכור לה את זה בבחירות הבאות, ואם הממשלה תגביל את עצם זכותם של חברי הכנסת להגיש הצעות חוק – חברי הכנסת יצטרכו להביע את דיעותיהם באמצעות מדורי ה"מכתבים למערכת".

איילת שקד, הטוקבקיסטית הקטנה והדמוקרטית הדגולה, רוצה לסגור את הכנסת, הרשות המחוקקת, ולפתוח אותה רק כאשר יש צורך לאשר את הצעות החוק הממשלתיות.

איילת הסוחרת

איילת שקד לא רוצה להיראות כמי שרק לוקחת ולא נותנת שום דבר, אז היא מנסה לשחד את חברי הכנסת:

בשל כך גיבשתי, בצוותא עם חברי הכנסת יריב לוין ויולי אדלשטיין, תוכנית שמעניקה כלים לחברי הכנסת להגביר את הפיקוח על הממשלה, אבל בתמורה לכך תצומצם החקיקה. לא מעט שרים באו אליי והביעו מחאה על כך שחברי כנסת ייכנסו להם למשרדים ויפקחו עליהם. מבחינתם שחברי הכנסת ימשיכו לחוקק חוקים, אבל שיניחו להם לנפשם. אבל אני חושבת שלמדינה יש אינטרס לפעול כפי שאני מאמינה שצריך להיות, ולשם אני מובילה.

לבד מכך שהגברת לא מגלה לנו מהם אותם "כלים" שהיא, ברוב טובה, "מעניקה" לחברי הכנסת כדי "להגביר את הפיקוח על הממשלה", נשאלת השאלה מדוע לא "גם וגם".

לקצץ את כנפיה של הסניגוריה הציבורית

אין זה סוד שלפעמים הסניגוריה הציבורית, שהוקמה כדי לעזור לחסרי-היכולת, מעניקה את שירותיה הטובים גם לבעלי-יכולת אשר מתחפשים לחסרי-יכולת, ובכל מסגרת תקציבית שלא תהיה יש בכך כדי לפגוע בחלשים.

מה צריך לעשות כדי לתקן עיוותים כגון דא? מפעילים את ביקורת-הפנים ואת ביקורת-המדינה, אבל לשרת המשפטים ישנו רעיון גאוני:

"עם כניסתי למשרד המשפטים שוחחתי עם ראש הסנגוריה הציבורית, עו"ד יואב ספיר, ובכירי משרדו, והבהרתי להם שצריך לצמצם את תקציבה. הם הסכימו איתי, ולראיה הוא צומצם בשנה האחרונה ב-13 מיליון שקלים, מ-180 מיליון ל-167 מיליון בלבד. מעבר לכך קיימנו ישיבות רבות עם גורמים בכירים במערכת, ובכלל זה פרקליט המדינה, הסנגור הראשי, מנהל בתי המשפט, יו"ר לשכת עורכי הדין ואחרים כדי לדון בשאלה איך מצמצמים את טיפול הסנגוריה בתיקים שהיא לא אמורה לטפל בהם כלל. החלטנו מאז על שורה של צעדים, ובין היתר הוחלט שתיבדק היתכנות כלכלית בתיקים מסוימים, וכן יוחרג סכום מסוים מכספי חילוט כדי שיהיה אפשר לממן ייצוג. חשוב להזכיר לכולם שהסנגוריה הציבורית היא גוף מרשים מאוד וחשוב לחברה הישראלית".

שורו שורו: קודם לקצץ לסניגוריה הציבורית את התקציב, ואחר כך נראה מה לעשות עם העצם היבשה שנותרה לפליטה.

האם השד נורא עד כדי כך? שקד עונה בעצמה:

אם אינני טועה מדובר בחמישה אחוזים בלבד שזוכים לייצוג למרות שאינם נכללים בקטגוריית האוכלוסייה המוחלשת, אבל, כפי שכבר אמרתי, אנחנו בודקים איך מצמצמים גם את הנתון הזה. המטרה היא שהסנגוריה הציבורית תייצג רק את מי שהיא באמת אמורה לייצג.

אז מה עושים כאשר 5% "בלבד" מצליחים לסדר לעצמם סניגוריה ציבורית, על אף שאינם זכאים לכך? קודם מקצצים 7.2% מהתקציב (13 מיליון מתוך 180 מיליון), ואחר כך מקיימים "ישיבות רבות עם גורמים בכירים במערכת ... כדי לדון בשאלה איך מצמצמים את טיפול הסנגוריה בתיקים שהיא לא אמורה לטפל בהם כלל".

ומה יצא מזה?

החלטנו מאז על שורה של צעדים, ובין היתר הוחלט שתיבדק היתכנות כלכלית בתיקים מסוימים, וכן יוחרג סכום מסוים מכספי חילוט כדי שיהיה אפשר לממן ייצוג.

והשאלה היא אם, כדי לבדוק היתכנות מסויימת יש צורך קודם לקצץ מהתקציב פעם וחצי מהדרוש, ואם כדי להעביר סכום מסויים מרובריקה תקציבית אחת לאחרת צריך להקים ועדה, במקום ללכת אל נערי האוצר, להפוך שולחנות, לדרוש כמה שיותר – ועם מה שמקבלים לעשות את המיטב האפשרי.

נו, אחרי שמקצצים בנטיעות, איך אפשר בלי קצת מס שפתיים:

חשוב להזכיר לכולם שהסנגוריה הציבורית היא גוף מרשים מאוד וחשוב לחברה הישראלית.

גברתי שרת המשפטים, אם הסנגוריה הציבורית היא גוף "מרשים מאוד וחשוב לחברה הישראלית", אז מדוע את מורידה עליה את כל הגרזנים האפשריים?!

וישנה גם שאלה נוספת: מי לידינו יתקע שגם אחרי כל הקיצוצים וההעברות התקציביות, עדיין בעלי היכולת המתוחכמים לא ימשיכו לטרף את הקופה הציבורית, ומי שישלמו את המחיר יהיו דווקא אותם החלשים שעבורם הוקם המוסד הזה? האם לא עדיף היה להתחיל משם, במקום הצעדים הספקטקולריים שאת מבצעת?

על "הצפת מקצוע עריכת הדין"

אומרת שרת המשפטים:

לכל מדינה שאליה אני נוסעת אני מבררת את מספר עורכי הדין הפעילים בה. באוסטריה, למשל, שבה מספר התושבים דומה למספר התושבים בישראל, ישנם רק 6,000 עורכי דין כאשר אצלנו 70,000! מספרם של עורכי הדין בסלובקיה זהה לזה שקיים באוסטריה. לנתון הקיים בישראל אין אח ורע בכל העולם כולו.

יכול להיות, אבל זה לא אומר שום דבר.

אמנם ישראל רושמת שיא עולמי של עורך דין אחד לכל 163 תושבים. לשם השוואה, בארה"ב היחס הוא עורך דין אחד ל-272 תושבים, בבריטניה אחד ל-400 תושבים, בגרמניה אחד ל-600 ובצרפת אחד ל-1,200 תושבים. במדינות המזרח הרחוק יש עוד פחות עורכי דין: אחד ל-4,800 תושבים ביפן ואחד ל-8,000 תושבים בסין (הנתונים נכונים לשנת 2010, ואם נניח שבכל העולם עולה שיעורם היחסי של עורכי הדין ביחס לאוכלוסיה, השינוי, נכון להיום, לא יכול להיות דרמטי במיוחד.

זה לא אומר שום דבר, משום שאיילת שקד בחרה להיות שרת המשפטים במדינת היהודים, לא במדינת האוסטרים או הסלובקים (איך היא לא חשבה על היפנים והסינים, וואאאווו!!!), וליהודים, מה לעשות, יש צרכים אחרים, וכמו שאמר בנג'מין ד'יזראלי, ראש הממשלה היהודי היחיד שהיה לבריטניה עד כה, לחבר בית הנבחרים שהקניטו בשל יהדותו: "Yes, I am a Jew, and while the ancestors of the right honorable gentleman were brutal savages in an unknown island, mine were priests in the temple of Solomon".

ובעברית של היום: "אור לגויים", או "מציון תצא תורה".

וחוץ מזה, כאשר עושים השוואות, יש לבחון את כל הפרמטרים. למשל: הכלים החלופיים שעומדים לציבור, וכו', אבל כנראה שהדברים האלה גדולים על שרת המשפטים שלנו.

כבר הזכרנו לעיל את אותו דו"ח פנימי של מחלקת המחקר בהנהלת בתי המשפט, המתייחס למערכת המשפט הישראלית בשנת 2010. בדוח הזה נאמר:

ישראל ממוקמת במקום הראשון במספר עורכי הדין ... ומקום 21 במספר התיקים הנפתחים לכל מאה אלף איש, מתוך 55 מדינות.

מה אומרים הנתונים האלה?

ראשית – במדינות אחרות יש, יחסית, יותר עבודה ופחות עורכי דין, ובמלים אחרות: עורכי הדין החזקים, המבוססים והעשירים טורפים את כל התיקים, ולא משאירים לעורכי הדין הצעירים אפילו עצמות יבשות.

זה מה שרוצה שרת המשפטים "לייבא" למדינת ישראל, וכך היא אומרת:

זה לא בריא למדינה, וזה אחד הגורמים לריבוי ההליכים המשפטיים בה.

אז שתסלח לי מאוד, ושקודם תלמד את הדוחות המאובקים שהנהלת בתיהמ"ש הכינה עבור קודמיה, וגם הם לא עשו דבר: במדינות אחרות יש פחות עורכי דין, ויותר תיקים משפטיים.

ושתסלח לי הגברת עו"ד יותר: אם היא רוצה להפחית את ההלכים המשפטיים, קודם כל שתחנך את עובדי המדינה – ובראשם אנשי משרדה-היא – לכך שנקודת-המוצא היא ש"האזרח תמיד צודק", אם לא הוכח אחרת – וכבר הפחתנו ב-90% את התיקים בין האזרח למדינה.

שתעשה את זה, ואתן לה עוד רעיונות – יש לי למכביר.

הזכרנו לעיל את הקנוניה המכוערת והמושחתת של איילתת שקד עם לשכת עורכי-הדין: תני לנו את יוסף אלרון, ואנחנו ניתן לך שופטים "שמרניים" כלבבך – זאת האמת העירומה והערומה שמסתתרת מאחורי התשוקה הבלתי-נשלטת שלה לצמצם את מספר עורכי הדין.

אז צר לי מאוד, גבירתי השרה: האינטרס הציבורי מחייב שיהיו עורכי-דין בכל רמות האיכות: מי שמנהל עסקים בעשרות ומאות מיליונים יילך אל עורכי הדין היוקרתיים והיקרנים בעיר הגדולה, ומי שקיבל דוח חנייה – הוא יילך אל עורך-הדין השכונתי, ויקבל ממנו  שירות במחיר השווה-לכל נפש.

מה שרוצה שקד לעשות הוא לאפשר לעורכי הדין העשירים להתעשר עוד יותר, ולהשאיר את האזרח הקטן עם הלשון בחוץ – והכל כדי שהיא תוכל למנות יותר שופטים "שמרניים" לבית המשפט העליון.

מהדורת-כיס של דונאלד טראמפ, אבל בהבדל אחד: טראמפ עושה את זה עם הרוסים.

מה רצתה הילדה איילת להיות כשהיא תהיה גדולה?

שואל המראיין:

אבל את, כבוד השרה, למדת בכלל הנדסה.

ועונה כבוד השרה:

זה נכון, אבל מאז ומתמיד ראיתי במשפט תחום חשוב מאוד מאחר שיש לו השפעה רבה על כל תחומי החיים במדינת ישראל. אם מסתכלים עשרים שנה אחורה אפשר וצריך לעשות שינויים במערכת, ואני חושבת שעשיתי חלק מהם עד עכשיו.

מעניין מי כתב לה את הטקסט הזה, כי אין לכך שום רמז בקורות חייה.

איילת שקד הייתה מנהלת לשכתו של ביבי נתניהו, ונפתלי בנט היה ראש המטה שלו.

בשנת 2008 פרש בנט, בגלל חיכוכים עם שרה נתניהו, שלושה ימים אחריו פרשה גם איילת, ובשנת 2009 פרשו שניהם מהליכוד, על רקע נאום בר-אילן של נתניהו.

בשנת 2013 נבחרו השניים לכנסת ה-19, במסגרת הבית היהודי, בנט נכנס לממשלה, ובשנת 2015 נכנסו השניים לממשלה, בעקבות תרגיל-העצבים שהם עשו לביבי: הם מתחו אותו עד לרגע האחרון, וכאשר המנדט שלו להקמת הממשלה עמד לפקוע הם תפסו אותו בביצים: בלי ממשרד המשפטים לאיילת, אנחנו בחוץ, ולך אין ממשלה.

מדוע דווקא איילת למשפטים כאשר נפתלי עצמו הוא בוגר הפקולטה למשפטים, ואיילת היא מהנדסת ללא רקע משפטי? משום שלנפתלי, יו"ר המפלגה זו הקדנציה השנייה, ישנן יומרות מרחיקות-לכת, להחליף את ביבי נתניהו בראשות הממשלה, וכצעד ראשון הוא רוצה את תיק הביטחון (רס"ן במיל', לא?), אולי תיק החוץ, אבל בתור פשרה הוא יסתפק בתיק החינוך, שמאז ומעולם נחשב יותר מתיק המשפטים, ותיק המשפטים היה נחוץ להם, כאמור לעיל, למטרה אחת ויחידה: להעביר את פסקת ההתגברות, המאפשרת לכנסת "להחיות" חוקים אשר בית המשפט קבע שהם בטלים משום שהם לא מתיישבים עם "פיסקות ההגבלה" אשר בחוקי-היסוד.

מדוע היה חשוב להם כל כך להעביר את פסקת ההתגברות? משום שלא האקטיביזם השיפוטי הפריע להם, אלא ה"סמולנות" של בית המשפט העליון.

בנקודה הזאת המהנדסת איילת, שמעולם לא חשבה על קריירה משפטית, לפתע פתאום הייתה לה עדנה רטרואקטיבית: "מאז ומתמיד ראיתי במשפט תחום חשוב מאוד מאחר שיש לו השפעה רבה על כל תחומי החיים במדינת ישראל"...

יופי, מי לא חשב שהתחום הזה "חשוב מאוד"? אני יכול להביא לכם אלף פוליטיקאים, ושמונה מיליון אזרחים מהיישוב שיעידו כי "מאז ומתמיד" הם ראו במשפט "תחום חשוב מאוד", וכו', וכו', אבל אף אחד מהם לא רץ למשרד המשפטים.

ומחזקת הגברת את טיעוניה המחכימים:

אם מסתכלים עשרים שנה אחורה אפשר וצריך לעשות שינויים במערכת, ואני חושבת שעשיתי חלק מהם עד עכשיו.

מדוע עשרים שנה אחורה, ולא 69 שנים אחורה, עד פרוץ המדינה? האם רק לגבי עשרים השנים האחרונות "אפשר וצריך" לעשות שינויים במערכת?

התשובה ברורה: לפני כעשרים שנה, בסוף שנת 1995, נתן ביהמ"ש העליון את פס"ד בנק המזרחי, בו נקבע כי חוקי הכנסת כפופים לביקורת השיפוטית, אבל כיוון שלא האקטיביזם השיפוטי הפריע לה, אלא ה"סמולנות", היא קידשה מלחמה על ביהמ"ש העליון, במטרה לקצץ את כנפיו.

להשחית כל חלקה, לשפוך את כל התינוקות עם מי האמבט

שקד "חושבת" שעד עכשיו היא עשתה "חלק" מאותם השינויים ש"אפשר וצריך" לעשות, אבל פרט להכנסתם של שני שופטים "שמרנים" לביהמ"ש העליון, בקנוניה מכוערת ומושחתת, היא לא עשתה שום דבר. היא יכולה לזקוף לזכותה חקיקה שמכינים במשרד המשפטים, אבל כל שר משפטים אחר היה עושה את אותו הדבר.

תפקידו של שר משפטים הוא – איך לא – להבטיח לציבור שירותים  משפטיים, אבל שקד מניפה את הגרזן שלה על כל דבר שזז או לא זז:

יש לנו בג"ץ שנותן צו מוחלט רק באחוז אחד מהעתירות: גם זה יותר מדי בשבילה. זה "התערבות בעבודתה של הממשלה", זה פוגע ב"משילות"...

יש לנו מכשיר התביעות הייצוגיות – גם בזה היא רוצה לקצץ.

יש לנו חברי כנסת חרוצים, שיוזמים חוקים במקום שידיה של הממשלה כבדות – לא טוב בשבילה.

יש סניגוריה ציבורית שעובדת יפה – לקצץ גם כן.

אנחנו מתקרבים למצב בו שירותיהם של עורכי הדין יהיו שווים-לכל-נפש – לא טוב בשביל שרת המשפטים. היא רוצה רק פרקליטי-צמרת לעשירים, ושהעניים יסתדרו בלי עורכי-דין.

להוסיף שופטים ככל הדרוש – מה פתאום?

ואני, לתומי, חשבתי ששר משפטים אמור להתהדר בהרחבת השירות המשפטי לציבור, ולא בהצרתו, אבל איילת שקד רוצה להשאיר לנו אדמה חרוכה, עם שופטים "שמרנים" שיישארו כדי לנקות את האפר והפיח.

איילת החושבת

לדונאלד טראמפ, הדוגמה-ומופת של איילת שקד (שכבר הוזכר לעיל) ישנם מלים וביטויים שהוא חוזר עליהם שוב ושוב: so easy, believe me, we'll see what happens, tremendous.

לאיילת יש ביטוי אחד: אני חושבת, ובראיון בו עסקינן היא השתמשה בו קרוב ל-20 פעמים.

לטעמים היה עדיף שהיא תפסיק לחשוב את מחשבותיה ההזויות, שתשב בבית ותקבל את משכורתה בלי לעשות כלום – ובלבד שלא תעשה נזקים.

__________

למאמרים הקודמים בסדרה:

איילת שקד, אנטומיה של כישלון ושל שחיתות

כתבה שהגשתי לשרת המשפטים לדיברור-מרצון שלא נשא פרי, והגיעה העת לפרסמה *** לשיפוטכם.

איילת שקד, אנטומיה של כישלון ושל שחיתות (ב): אוטיזם ושחיתות בלשכת השרה

איך כל הרעות החולות שירשה שרת המשפטים הנוכחית מקודמיה עדיין מושלות בכיפה גם בתקופתה?

איילת שקד, אנטומיה של כישלון ושל שחיתות (ג): כמה כסף זרם ממערכת ההוצאה לפועל לכיסה הפרטי?

זו לא רק אחריות מיניסטריאלית – זו גם שותפות אקטיבית מודעת לאחת השחיתויות הגדולות במדינה!

איילת שקד, אנטומיה של כישלון ושל שחיתות (ד): איך היא לא מתביישת לשקר?

גלגולו של ראיון עם הכפופים לשרת המשפטים, אשר שיקרו בשמה, והיא סירבה להתנער משקריהם.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה