השלום שכמעט הגיע

השלום שכמעט הגיע

ד”ר ישראל בר-ניר
21.05.2017 19:29
השלום שכמעט הגיע


רשימת האנשים שיכולים לרשום ברזומה שהם “כמעט” הצליחו להביא שלום בין ישראל והערבים ארוכה כאורך הגלות



השלום שכמעט הגיע

רשימת האנשים שיכולים
לרשום ברזומה שהם “כמעט” הצליחו להביא שלום בין ישראל והערבים ארוכה
כאורך הגלות

ד”ר ישראל בר-ניר

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים
גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו
הכול כדי לא להגיע אליהם”

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת
ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים
ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי
מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ
8743/14, שמחה ניר,
עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

השלום שכמעט הגיע

א.   מבוא

כותרת בעיתון The
New York Observer
מיום 3 במרץ 2017 – John Kerry: The Man Who Almost Solved the Arab-Israeli Conflict (בתרגום חופשי – ג’והן קרי, האיש שכמעט הביא שלום למזרח התיכון).

שמחתי לראות שג’והן קרי זוכה סו”ס
להכרה. אחרי כל כך הרבה זמן ומאמצים שתמיד הסתיימו במפח נפש, יש שכר לעמלו. שמו ייחקק
בספר דברי הימים של תהליך השלום.

התגובה הראשונה למקרא הידיעה הייתה שנסללה
דרכו של קרי לקבלת פרס נובל לשלום. בסתיו הקרוב נראה אותו עומד על בימת המכובדים בשטוקהולם,
לוחץ את ידו של מלך שוודיה בטקס הענקת הפרס. לית מאן דפליג ש”כמעט” זה
הרבה יותר מה”כלום” עבורו הוענק לאובאמה הפרס, לכן זו הייתה מסקנה הגיונית.
אבל במחשבה שנייה, ייתכן שהגזמתי. אחרי ככלות הכל, רשימת האנשים שיכולים לרשום
ברזומה (
résumé) שהם “כמעט” הצליחו להביא שלום בין ישראל והערבים ארוכה
כאורך הגלות. אם יוחלט להעניק פרס נובל לכל כמעטניק, לא יהיה מקום לכולם על הבמה. קרוב
לוודאי שגם מספר מקומות הישיבה באולם לא יספיק.

עם כל כך הרבה כמעטניקים, נשאלת השאלה למה
אף אחד לא מצליח? מה מונע מהשלום להגיע? פותחים לו את הדלת והוא מסרב להיכנס. פותחים
לו את החלון והוא מעדיף להישאר בחוץ. אפשר היה לחשוב שאם רק ייתנו לו הזדמנות, הוא
יקפוץ על המציאה. אבל הזדמנות באה והזדמנות הולכת והשלום לא מתרגש. למה? ממה הוא
מפחד? האם הוא מתבייש להיראות בציבור? איך אפשר לרדת לסוף דעתו של השלום? שרים לו
שירים, ממתינים לו בתופים ובמחולות וכל זה לא מזיז לו. מה עוד הוא רוצה?

תשובה אפשרית אחת היא שזה מקרה טיפוסי של
“הרבה טבחים שמקדיחים את התבשיל”. תשובה אפשרית אחרת היא שהשלום לא
“נדלק” על אלה שמזמינים אותו – בהשאלה מעולם הסייבר, ברגע שהוא מזהה את
המארח התורן הוא מבין שאם הוא ייצא מהמחבוא זה יהיה
Garbage
out, Garbage in
, הוא לא מוכן לקחת חלק במשחק ולכן הוא ממשיך
להסתתר.

התשובה היא הרבה יותר פשוטה. כמו שמקובל
אצל כל יהודי טוב, על שאלה עונים בשאלה – מי שהוא שמע אי פעם ערבי שמתפאר בכך
שהוא “כמעט הצליח להשכין שלום”?
הרי גם אם תחפשו מכאן ועד להודעה
חדשה, לא תמצאו ערבי כזה, אפילו לא אחד שיהיה מוכן להגיד את זה בלחש. האם מי
שהוא שמע אי פעם על פסטיבל זמר ערבי בו שרו שיר לשלום?
גם זה לא קרה, וזה אומר
את הכל.

לארה”ב יש נשיא חדש, נשיא שמבטיח
שינויים רדיקאליים במדיניות ארה”ב בכל התחומים, כולל היחסים עם ישראל והגישה
לסכסוך הערבי ישראלי. הנשיא החדש הוא איש עסקים בעל ניסיון עשיר בניהול מו”מ
מסחרי. על ניסיונו טראמפ כתב ספר בשם אומנות העסקה (
The
Art of the Deal
). לא ברור אם הוא התנסה אי פעם בניהול
מו”מ בבזאר מזרחי.

המעט שהתפרסם על פגישתם של טראמפ ואבו
מאזן איננו מבשר טובות. מנקודת מבטו של אבו מאזן זו הייתה הצלחה מסחררת. הוא התקבל
בבית הלבן כראש ממשלה לכל דבר, כבוד שעד עכשיו רק מעט ראשי מדינות זכו לו. ע”פ
מיטב מסורת המזרח אבו מאזן נשא נאום מליצי, בערבית מלוטשת, בו הוא הרעיף דברי שבח,
הילול וקלס על טראמפ אותו הוא הציג כמעט כשליח אללה שיביא שלום בין הפלשתינאים
וישראל. טראמפ הסתפק בהצהרה שהוא ינסה להוכיח שכינון שלום בין ישראל וערבים איננו
משימה בלתי אפשרית,. מאחר וטראמפ איננו נוהג לגלות מראש את קלפיו, קשה מאוד לצפות איך
הוא מתכוון לעשות את זה. לא ידוע מה התרחש בחלק הפגישה שהתקיים מאחורי דלתיים
סגורות, אבל אם רוח הדברים שם הייתה כמו בחלק הפומבי, אז אפשר כבר עכשיו להכין עבור
טראמפ את תעודת הכמעטניק המצטיין, ולכתוב פרק נוסף בספר דברי הימים של הפארסה
המכונה “תהליך השלום”.

הדחף הכפייתי לנסות להביא לשלום בין ישראל
והערבים הוא כמו התמכרות לסמים. אי אפשר להיגמל ממנו. זה נגע ממאיר, מכה שלא כתובה
בתורה. צריך רק לקוות שתגובתו של טראמפ כאשר הוא ייתקל במציאות, תהיה שונה מזו של
אובאמה. לטראמפ יש הרבה מה ללמוד בתפקידו כנשיא בהרבה תחומים. אבל בכל מה שקשור להבנת
העולם הערבי הוא אינו שונה מקודמו בתפקיד.

לסיום הפרק, מנטרה קבועה השגורה בפיו של
כמעטניק מצוי היא “לשלום יש מחיר”, והמהדרים מדגישים “מחיר
כואב”. מעבר לעובדה ש”לאף אחד אין מספיק כסף בחשבון הבנק כדי לקנות שלום”
(ביסמארק), אם השלום הוא דבר שצריך לשלם עבורו מחיר כואב, האם לא עדיף שיכאב
לצד השני
?

ב.    בראשית היה הכיבוש

ישראלים שגדלו לתוך המאה ה 21 (בשפת העם
בארה”ב מכנים אותם
millenials
“ילידי המאה” בתרגום חופשי), לומדים שהציונות נוסדה על מנת להביא שלום
לאזור ולהקים מדינה לפלשתינאים. יש גם מוסדות חינוך הצועדים צעד נוסף
ו”מגלים” לתלמידיהם שבעצם הייתה כאן מדינה פלשתינאית בה העם הפלשתינאי
חי בשלום ובשלווה, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, עד שבא הכובש
הציוני, גרש את התושבים המקוריים והתנחל במקומם. הכובש הציוני העביד בפרך את התושבים
שנותרו וגזר עליהם לבנות ערי מסכנות (“התנחלויות” בלשון העם) למגורים
עבור הפולשים. בשינויים קלים, זאת ההיסטוריה שנלמדת במרבית המוסדות להשכלה גבוהה,
בחלק מבתי הספר התיכוניים והיסודיים ובאזורים מסוימים גם בגני הילדים. יש חריגים,
אבל הם לא נחשבים. הם דתיים, מתנחלים, פאשיסטים, סתם קיצונים ימניים ויצורים דומים
השייכים למאגר הבזויים (
basket of deplorables). אדם מן היישוב לא יכול להתייחס אליהם ברצינות. זו תמצית
ההיסטוריה מנקודת המבט של הפוסט ציונות.

ערב חג הפסח האחרון, בהתקרב מועד יובל 50
שנה למלחמת ששת הימים, יצאה לאור גרסה חדשה של ההגדה של פסח – “הגדת היובל”.
לדברי העורכים זו הגדה
לפסח לציון 50 שנות כיבוש פלסטיני
.
בהגדה הזאת מסופר, במקום על יציאת
מצריים, על הגרוש, על הדיכוי, על הכיבוש, על מצוקתם של הפלשתינאים ועל שוועתם העולה
לשמים.

שאלה מעניינת היא מה עורכי הגדת היובל רצו
לומר כאשר הם השתמשו בביטוי “כיבוש פלסטיני”, אבל לא כאן המקום לדיון לשוני.

החשיבה הפוסט ציונית אינה פוסחת גם על
הדרגים הכי גבוהים. הרמטכ”ל, גדי אייזנקוט, אסר לאחרונה על השימוש במונח “שחרור
ירושלים” במסרים ובפעילויות שיתקיימו בצה”ל לציון חמישים שנה למלחמת ששת
הימים ולשחרור ירושלים
. מה בכל זאת מותר לומר? “איחוד ירושלים”
– המונח הזה כשר. “הוא נטול היבטים פוליטיים”
.

זאת עובדה היסטורית
שהעיר העתיקה, וכן כל שטחי יהודה ושומרון, היו כבושים ע”י ממלכת ירדן לפני
מלחמת ששת הימים. הכיבוש הזה היה לא חוקי בעליל, והוא לא הוכר ע”י אף מדינה
בעולם
, למעט בריטניה ופקיסטאן. זה לא מנע ממלך ירדן לספח את שטחי יהודה
ושומרון לממלכתו, להגדיר את התושבים כאזרחי הממלכה ולהכריז על העיר העתיקה כבירה
שניה של הממלכה
. ארגון האו”ם שתק, אונסקו לא גינה ואבירי מסדר מתנגדי
הכיבוש מילאו את פיהם מים
.

המונח “שחרור ירושלים” הוא
ביטוי לאמת היסטורית
. אין לו כל היבט פוליטי. באווירת “הפוליטיקלי
קורקט” השוררת בימינו, הרמטכ”ל מקבל פיק ברכיים כשהוא חושב מה יכתבו
עליו ב”הארץ”
אם הוא יעיז לחרוג מהמנטרה של “הכיבוש המשחית”.
כאשר “הארץ” מכתיב את הקו, את האמת ההיסטורית מחליפה האג’נדה.

ג.     מדינת ישראל – קרש הצלה בלבד?

אז אמר השטן: הנצור הזה / איך
אוכל לו / אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו

ואמר: לא אטול את כוחו / ולא
רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם

רק זאת אעשה: אכהה את מוחו
/ ושכח שאתו הצדק

 — שיר
שלא פורסם, מאת נתן אלתרמן. השיר נמצא אחרי מותו בעיזבונו, ע”י בתו, תרצה אתר
ז”ל.

כהות המוח, עליה מדבר אלתרמן, היא המציאות
בימינו
. נתקלים בה על כל צעד ושעל, ע”פ רוב משמאל, אבל לפעמים גם מימין. היא
הקרקע הבאושה ממנה צמחה הפוסט ציונות. אפשר היה לכתוב דוקטורט (קרוב לוודאי שיותר
מאחד) על תהליך ההתקרנפות בו מוח יהודי בריא הופך לרפיון שכלי הגורס שזכותו של
העם היהודי לקיום עצמאי במדינה ריבונית משלו איננה דבר המובן מאליו
. מחמת קוצר
המצע אביא כאן דוגמא מובהקת (
Case in Point) אחת.

עמוס עוז, המרן של מרץ וציבור מחפשי השלום
בישראל, כתב יצירה בשם משל הטובע הנאחז בקרש.
היצירה הזאת חושפת את עולמם הפנימי של הפוסט ציונים.

עמוס עוז מכיר בכמיהתם של היהודים במשך דורות
לשוב לארץ ישראל. לכאן נשאו היהודים את עיניהם בכל הדורות, וכן אל שום
כברת ארץ אחרת לא היו היהודים נוהרים להקים בה ארץ יהודית
. כמה יפה לשמוע מפיו
התבטאויות כאלו. אבל מיד הוא מסייג את דבריו ואומר כיסופים של דורות אינם הצדקה.
עוז לא אומר את זה על הפלשתינאים, שבהשאלה משירו של שלמה ארצי, פתאום קמו
בבוקר והחליטו שהם עם
, הולדת כיסופיהם של הפלשתינאים למדינה משלהם הייתה לפני
פחות משנות דור, אבל עוז רואה כאן “הצדקה” למלא אחר כיסופיהם. והא מחזק
את דבריו במשפט הבא אין למפעל הציוני צידוק אובייקטיבי מלבד צדקת הטובע הנאחז
בקרש היחיד שבו יכול היה להאחז ולהינצל
.

אני מניח שכוונתו של עוז היא לשואה, כאשר
ליהודים לא היה לאן להימלט על מנת להינצל מהשמדה, אבל זה בכלל לא בטוח. אפילו
בתקופת השואה, אנשים עם דפוסי חשיבה פוסט ציוניים (כבר אז היו כאלה!) בצמרת
האינטלקטואלית בארץ ישראל, גרסו שאין “צידוק אובייקטיבי” להקמת מדינה
יהודית – מרטין בובר וחבריו בתנועת “ברית שלום”.

לדעתו של עוז, להקמתה של מדינה לפלשתינאים
יש “צידוק אובייקטיבי” כי זה מה שהם רוצים. אבל הוא לא חושב
שהכלל הזה חל גם על יהודים. למה? ככה. אינני יודע אם לעוז יש תשובה, אבל אם יש לו,
חסר לו העוז לומר אותה בקול רם.

דבריו של עוז מכילים כשל חשיבתי מובנה הממחיש
יותר מכל את כהות המוח בה לוקים הפוסט ציונים. למה בדיוק הם מתכוונים כאשר
הם מדברים על “הצדקה של המפעל הציוני”? האם ה”הצדקה”
לקיומה של מדינת ישראל היא רק היותה קרש הצלה לטובע?
ומדוע בכלל מדינת ישראל
צריכה להצדיק את קיומה? עצם הרעיון שעל מדינת ישראל להצדיק את קיומה הוא
כפירה בזכות קיומה של ישראל כמדינה ריבונית.

עוז לא נרתע מלשפוך אש וגופרית על המפעל
הציוני ומתאר אותו כטובע שהשתלט על הקרש כולו והשליך את יושביו האחרים למים.
האם זה מה שבאמת קרה? האם עוז באמת לא יודע שמה שקרה זה בדיוק ההיפך – שיושביו
האחרים של הקרש קמו על הטובע וניסו למנוע ממנו בכוח להצטרף אליהם על הקרש.

את עוז האמת לא מעניינת, כי לעוז יש
אג’נדה. מצבו טוב. הוא יכול להסתמך על פסיקת בג”ץ שקבעה שאין אמת מוחלטת, יש
רק “אמת לשעתה” – אמת המותאמת לצורכי השעה.

לסיום הפרק ציטטה מדבריו של הוגה הדעות
והמחזאי הגרמני פרידריך שילר במאבק נגד כהות המוח אפילו האלים הם חסרי אונים (
Mit
der Dummheit kaempfen Goetter selbst vergebens
).

ד.    השכנת שלום כמגרש משחקים לחובבנים

יש איזה קסם מסתורי המושך אנשים לנסות את
כוחם בהשכנת שלום בין ישראל והערבים. שורה ארוכה של מומחים (בעיני עצמם) וכן מתמחים
למיניהם משקיעים ימים ולילות במאמצים למצוא את השלום. אבל השלום, כמו מטוס החמקן,
מצליח לחמוק מתחת לרדר ומתעתע בכל מחפשיו. המחפשים אינם אומרים נואש. הם אינם
מוותרים. אחרי כל כישלון הם מחדשים את החיפוש ביתר מרץ. החיפוש אחר השלום הפך
להיות מעין חור שחור שכל המתקרב אליו נבלע לתוכו ולא מצליח לצאת.

מדינת ישראל התברכה במספר עצום של עמותות
וארגונים הפועלים למען מטרות נאצלות. לפי המניין האחרון בוויקיפדיה, אצל רשם
העמותות רשומות כ 40,000 עמותות. חלק נכבד מההמון הזה (לפי הערכה קונסרבטיבית, כמה
מאות, אולי אפילו אלפים) הוא אוסף של עמותות וארגונים לא ממשלתיים (
NGO) שעוסקים במשרה מלאה (full time job) בחיפושים אחרי השלום.

לפני שנמשיך, חשוב להבין את הנקודה הבאה. ארגונים
רבים מתהדרים בתואר
NGO על מנת ליצור את הרושם שהם
אינם כפופים לרשות ממשלתית כל שהיא, שפעילויותיהם אינן ממומנות בכספים שמקורם
ברשויות ממשלתיות ולכן הם יכולים לקבל החלטות באופן עצמאי ללא השפעה זרה. ייתכן שזה
המצב בארצות אחרות. אינני יודע. אבל לגבי ה
NGO הפועלים בישראל, לפחות אלה המתיימרים לפעול למען השלום, זאת הונאה
לכל דבר. הארגונים האלה אינם זוכים אולי לתמיכה ממשלת ישראל (גם זה לא תמיד – חברות
בארגון “בצלם”
, למשל, מוכרת כשרות לאומי. אם זו לא תמיכה
ממשלתית אז כנראה שהעברית שלי שייכת לדור אחר). הארגונים האלה פועלים בחסותן של מממשלות
זרות המעניקות להם תמיכה כספית נדיבה מאוד, תמיכה בהיקף של מיליוני דולרים בשנה. יתרה
מזאת, המשך התמיכה והיקפה, מותנים בביצוע – הארגונים האלה חייבים לדווח תקופתית על
תוצאות והישגים לנותני החסות, על מנת להבטיח שתזרים המזומנים יימשך.

מובן מאליו שהארגונים האלה או דובריהם
אינם טורחים להבהיר לציבור שהמונח “לא ממשלתי” מתייחס רק לממשלת ישראל. תמיכה
של ממשלות זרות תתקבל תמיד בברכה.

באחת מהתוכניות של “לונדון את קירשנבאום”
לפני מספר חודשים, הופיעו נציגים של שלושה מהארגונים המובילים -“שלום
עכשיו”, “שוברים שתיקה” ו”בצלם”. כל השלושה ענו בחיוב על
השאלה אם הם נתמכים ע”י ממשלות זרות. הם סרבו לחשוף את הסכומים שהם מקבלים, ועל
השאלה אלו ממשלות משתתפות, כל השלושה ענו בנוסח זהה: התמיכה מגיעה מ”ממשלות
ידידותיות”. נו טוב, עם ידידים כאלה . . .

זה לא מפליא שעם כמות כזאת של ארגונים,
עמותות ופעילים הזירה גועשת ורועשת כל הזמן, ואין רגע של שקט (
never
a dull moment
). אבל, בהשאלה מספרו של אריך מריה רימארק על
מלחמת העולם הראשונה, בחזית הלחימה למען השלום אין כל חדש.

יש הפגנות למען השלום, יש עצרות למען
השלום, יש עצומות למען השלום, מתארגנות שדולות למען השלום, יש מאמרי מערכת בתקשורת
המסבירים כמה חשוב שיהיה שלום, קבוצות דיון בטלוויזיה מקדישות שעות לדיון בשאלה מה
צריך לעשות כדי שיהיה שלום. מסיבה כל שהיא השלום לא קולט את המסר. כנראה שהוא לא
מאמין שהאביב הגיע. אולי הוא צודק.

לפני מספר שבועות שלח לי בדוא”ל מכר
מהארץ, מודעה המזמינה להשתתף בעצרת למען השלום שתתקיים בכיכר רבין בת”א. עצרת
משותפת לפעילי שלום ישראלים וערבים. כדי להמחיש את “החידוש” שבאירוע,
במודעה הופיע המשפט הבא גויסו 29 אוטובוסים שיביאו לעצרת פעילי שלום פלשתינאים
מיהודה ושומרון
. לא הובהר מי מימן את האוטובוסים, אבל זו שאלה משנית. בשבילי
החידוש היה שיש בכלל דבר כזה – פעילי שלום פלשתינאים ביהודה ושומרון. אף
פעם לא שמעתי על זה. השאלה היא למה, במקום לטרוח ולבוא לכיכר רבין בת”א, הפעילים
האלה אינם מפגינים ברחבה שלפני בניין המוקטעה ברמאללה? מה הם מחפשים בתל אביב?

אולי זאת הסיבה שהשלום מסרב לצאת ממחבואו?
כנראה שהוא פשוט ממתין ברמאללה לפעילי שלום פלשתינאים. אבל אלה נסעו לכיכר רבין
בתל אביב והשאירו אותו לבד . . .

לעומת המגוון העצום של ארגוני ועמותות
שלום הפועל בישראל בצד הערבי שורר שיממון. אצל הפלשתינאים, ובכל העולם הערבי לצורך
הדיון, לא שומעים אף פעם על “פרופסורים למען השלום” (גם לא דוקטורים,
ו/או אסיסטנטים ו/או סתם פעילים), או על “אומנים למען השלום”, או על
“ביטחוניסטים בעבר ובהווה למען השלום”. עצרות או הפגנות למען השלום? לא
קיים דבר כזה אצל הפלשתינאים וגם לא באף אחת מארצות ערב. עושי השלום בצד הישראלי
שקועים עד האוזניים במלאכת העשייה והם כלל לא מודעים לאסימטריה הזאת. יתרה מזאת,
היא בכלל לא מפריעה להם.

אחת מהקולניות שבין הצעקנים בישראל, חברת
הכנסת ממרץ זהבה גלאון, מצהירה בריש גלי “אבו מאזן רוצה לעשות שלום, אבל הוא
לא יכול”: מאיפה היא יודעת מה אבו מאזן רוצה? אבל שאלה יותר מעניינת היא איך
היא מציעה לעשות שלום עם אחד שלא יכול. ובאותה רוח, אחרי שהחמאס השתלט על רצועת
עזה, לוחם אחר “למען השלום”, סופר הצמרת דוד גרוסמן, הצהיר “חובה
לדבר עם החמאס”. כששאלו אותו מה יהיה אם הם לא ירצו לדבר אתנו, תשובתו הייתה
“מה זאת אומרת לא ירצו? אם הם לא ירצו אז נכריח אותם”. נו, באמת.

ערב בואו של טראמפ לארץ אני מרשה לעצמי
להסתכן בתחזית על הצפוי לקרות. הצד החזק של טראמפ הוא אי היכולת לנחש מה הוא הולך לומר
ו/או לעשות. אף אחד לא יודע מה יתרחש בעת הביקור ואיך זה יסתיים. ייתכן שהוא יצליח
לבשל איזה שהוא הסדר, אבל שלום זה לא יהיה. במקרה הטוב זה יהיה פרק נוסף בסיפור
ה”כמעט שלום”.

ה.   ויהי בפרוץ השלום

לפני כמה שנים, בשיחה עם אחד ממכרי, רופא
וותיק, הוא סיפר שאחרי קבלת התואר התקיימה שיחה בין המורים והבוגרים החדשים. מכרי,
שהיה אז צעיר נלהב, אמר שהוא עומד להקדיש את חייו למציאת תרופה לסרטן. על כך העיר
לו אחד ממוריו “בחור צעיר, על תמהר כל כך למצוא תרופה לסרטן. יותר אנשים חיים
מסרטן מאשר מתים ממנו”

אפשר לומר דבר דומה על העיסוק בהשכנת
השלום בין ישראל והפלשתינאים. עשרות אלפי אנשים עוסקים בחיפושים אחרי השלום. מרבית
העוסקים מתפרנסים בכבוד מהעיסוק הזה – עבור חלק לא מבוטל זה מקור ההכנסה היחיד.

שאלתם את עצמכם מה כל אלה יעשו אם וכאשר יימצא
השלום? תארו לכם פעיל שלום טיפוסי קם בבוקר ומגלה שבחוץ שורר שלום. הוא לא צריך
ללכת למשרד, אין איזו עצרת בה הוא יכול לשאת את דברו, אין לו נגד מה להפגין, אף
אחד לא מחכה לו בטלוויזיה לשמוע איך עושים שלום. ממש קטסטרופה. הוא עדיין במלוא
הכושר ויש לו עדיין הרבה מה להגיד, אבל זה כבר לא מעניין אף אחד.

ממש מסכן. מובטל בטרם עת. עכשיו הוא יצטרך
להתחיל לעבוד לפרנסתו.

חבל שאף אחד לא חושב על האפשרות שעיסוק היתר
בהשכנת שלום הוא המחסום שמונע מהשלום למצוא את הדרך.

לסיום, קטע משיר אחר של נתן אלתרמן:

שלום הוא אחד מחומרי הנפץ / היכולים
להחריב עולמות

כדי שהשלום בקומו לא יבשיל
מלחמה חדשה / יש הכרח שיהיה השלום בעצמו

מלחמה בלתי פוסקת / מלחמה
נגד כל השלמה ומורך / ובשעת צורך נגד שומרי השלום בעצמם.

מקור: “היגיון בשיגעון“, אתר האינטרנט של
זאב גלילי.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר
גרוניס

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר