אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור (מחזה דוקודרמה)

*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


חוק יסוד: חופש הביטוי – עכשיו!

שמחה ניר, עו"ד 14.04.2017 21:45
חוק יסוד: חופש הביטוי – עכשיו! - חנה בן-עמי - שחיתות שיפוטית - שחיתות - דמוקרטיה - צבי זר - מוטי לייבל - לורי שם טוב - חופש הביטוי - פקידת סעד - שירותי הרווחה - אימוץ - בית המשפט למשפחה - סולמית - העומס על מערכת המשפט - מטאפורה - שמחה ניר


עננים שחורים-משחור מעיבים על המעט שנשאר מחופש הביטוי בישראל *** כשר המשפטים וזכויות האזרח הבא של מדינת ישראל אני מציע שינוי-תפיסה מהפכני בנושא



חוק יסוד: חופש הביטוי – עכשיו!

עננים שחורים-משחור מעיבים על המעט שנשאר מחופש הביטוי בישראל *** כשר המשפטים וזכויות האזרח הבא של מדינת ישראל אני מציע שינוי-תפיסה מהפכני בנושא

שמחה ניר, עו"ד

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

"יש ג'ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם"

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

לקראת חג החרות השתא הוגש לביהמ"ש המחוזי כתב-אישום רב-סעיפים נגד לורי שם טוב, מוטי לייבל ועו"ד צבי זר.

כפי שנראה בהמשך, אנחנו נמצאים על סף הידרדרות נוספת, חמורה במיוחד, בחופש הביטוי במדינת ישראל – אחת מחירויות-הפרט החשובות ביותר בכל משטר דמוקרטי.

אתם מוזמנים לקרוא את הדברים הבאים, ולהפיצם ברבים.

המאבק בשחיתות בשירותי הרווחה והאימוץ ובבתיהמ"ש למשפחה

עיון, אפילו ראשוני, בכתב האישום הנ"ל מראה את הסיבה האמיתית שעומדת מאחוריו: הביקורת על הסימביוזה שבין בתי המשפט למשפחה עם תעשיית האימוץ של שירותי הרווחה.

להזכירכם: השופטת-בדימוס חנה בן עמי סיפרה על התנהלותן של פקידות-הסעד אשר "גובלת בפלילים", על הונאת בתי המשפט, על לחצים פסולים על המומחים (אשר אמנם מתמנים ע"י בית המשפט, אבל מתוך רשימה שפקידות הסעד מכינות, ועל כן פרנסתם תלוייה בפקידות הסעד), על סחבת מכוונת בהליכי האימוץ, לאחר הוצאת הילד ממשפחתו, במטרה להפוך את תהליך האימוץ לבלתי-הפיך, ועל פקידות-סעד אשר, ללא בושה, אומרות אנחנו צריכות את הילד לאימוץ, ואם אנחנו לא מקבלות אותו – אנחנו מפסיקות את הטיפול בו.

ראו והקשיבו כאן.

ואוסיף משלי:

ראשית –    כאשר הביקוש לילדים לאימוץ גדול על ההיצע, וכאשר פקידות-הסעד מעמידות את אינטרס האימוץ מעל לטובת-הילד, אפשר להניח ברמה גבוהה של הסתברות שכסף רב זורם כאן.

שנית –       כאשר שופטי המשפחה מתמסרים בקלות רבה כל כך למוצא-פיהן של פקידות-הסעד, אין מנוס מהמסקנה שגם השופטים שותפים לשחיתות הזאת.

ושלישית –  השחיתות הזאת לא יכולה להתקיים בלי ידיעתם של גורמים אחרים (גם המומחים הממונים מהרשימות המוכנות ע"י פקידות הסעד, וכן עובדים אחרים – הן בשירותי הרווחה והן במערכת המשפט), ושום אדם אשר מצוי בעניינים האלה לא ישתוק, וייתן לאחרים להתעשר, בלי לגרוף את חלקו-הוא.

מזכיר משהו? כן, זה מזכיר את שחיתות הסולמית במערכת ההוצאה לפועל: גם שם מצויים בעניינים אנשים רבים, ואף אחד מהם לא ישתוק, וייתן לאחרים להתעשר, בלי לגרוף את חלקו-הוא.

ואוסיף עוד הערה: השופטת בן-עמי מסבירה את ההתמסרות של השופטים לפקידות הסעד בכך ש –

"על השופטים מוטל עומס אדיר, וכשיש פקיד סעד שמתוקף החוק, כך נראה, יכול להקל עליהם את העבודה, וכשמדובר באיש ציבור מקצועי ולכאורה נייטרלי, הם נוטים לסמוך על התסקירים המוגשים על ידו, וממילא זונחים במשהו את החובה המוטלת עליהם, להגיע למסקנה שלהם, לאחר בדיקת מכלול הראיות והטענות, ואיזון בין הדברים".

ההסבר הזה לא ממש נראה לי.  לא נראה לי שבגלל העומס השופטים זונחים רק "במשהו" את החובה המוטלת עליהם.יותר נראה לי שהשופטת-בדימוס לא רוצה לשפוך החוצה יותר מדי "כביסה מלוכלכת": התנהלותן של פקידות הסעד "גובלת" בפלילים? זה בסדר לומר, זה מביא מחיאות-כפיים, אבל לומר שהדברים מריחים משחיתות שגם השופטים מעורבים בה – זה "לירוק לבאר שהיא שתתה ממנה".

כתב האישום נגד השלושה כולל עניינים שבחופש הביטוי והמחאה, וכולל עניינים אחרים, שאינם כרוכים בחופש הביטוי (כגון זיוף החלטות ופרוטוקולים של בתי המשפט). אני לא יודע אם כתב האישום הזה היה מוגש על העניינים האחרים אלמלא הם נכרכו בפעולות-המחאה, ואם הוא היה מוגש באותו הרעש, אבל זה נושא לדיון אחר.

המאמר הזה לא נועד להגן על שלושת הנאשמים, אלא על חופש-הביטוי.

על כתב האישום

אתן דוגמאות מכתב האישום, כדי שיובהר במה המדובר:

בסע' 5 ו-13 לאישום השביעי נאמר (השגיאות במקור):

5.    בתאריך 15.1.16, או במועד סמוך לכך, פרסמו שלושת הנאשמים, באתר horimisrael, פרסום שכותרתו "ערוץ 1 פותח את התחת לשופטת הנוער טובה פרי: מסלקת עורכי דין מאולמה בצרחות פסיכוטיות של בבון", המהווה זילות בין משפט ופגיעה בפרטיות, בין היתר כמפורט להלן:

"איך התמוגגנו היום כאשר פתחנו ערוץ 1 לראות איך הערוץ פותח לשופטת טובה פרי את השושנה. וואי וואי, איזה זובור עשו לה. כל האינטרנט ראה את זה. כל השופטים צופים בזה ולועגים לה. במוקד הכתבה הקלטה סודית מתוך אולמה של השופטת טובה פרי בו היא נשמעת כאילו בזה הרגע יצאה מאברבנאל. מטורפת על כל הראש, צורחת על עורך דין יוסי נקר ... שתי אימהות גיבורות התראיינו וסיפרו עד כמה השופטת טובה פרי מטורפת.... כך היא חוטפת ילדים... וטובה פרי תפוטר בעוד 3, 2, 1... ימים... קישטע קלאפטע רעה."

13.  במעשיהם המתוארים בסעיף 5, ביצעו שלושת הנאשמים עבירת זילות בית משפט באופן שפירסמו על השופטת פרי דברי גידוף בקשר לכהונתה כשופטת בכוונה לפגוע במעמדה, או כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה.

ובפירוט הוראות החיקוק המתייחסות לכך נאמר, לעניין זה, "זילות בית משפט ... עבירה לפי סעיף 255 לחוק העונשין".

לפני שנבחן את סעיף הזילות, ננתח קודם, אחת-אחת, את האמירות המפורטות בסע' 5:

  • ... פרסמו שלושת הנאשמים ... פרסום שכותרתו "ערוץ 1 פותח את התחת לשופטת הנוער טובה פרי ...

טוב, "פותח את התחת" זה ביטוי וולגארי, והייתי אומר גם לשון השוק, אבל זו בסך-הכל מטאפורה (כמו גדיעת-ידיים, למשל), שאף אחד אחד לא מפרש אותה כפשוטה. אפשר לומר "קורע את הצורה", ואניני-הטעם יאמרו "מותח ביקורת חריפה", או אפילו "מותח ביקורת קטלנית", אבל, מכל מקום, הכוונה היא אותה הכוונה, ואף אחד לא יפרש את הדברים אחרת, אם הם נאמרים כך או כך.

מעבר לכך, האמירה הזאת אינה על השופטת עצמה, אלא דיווח עם פרשנות על מה שערוץ 1 עושה לשופטת, ודיווח כזה, בלשון השוק, בלשון הרחוב, בלשון העם או בלשונם של אניני-הסגנון, אינו עבירה לפי סעיף הזילות, ואם ערוץ 1 מרגיש עצמו נפגע מדיווח לא נכון – זה עניין אחר לגמרי.

  • ... מסלקת עורכי דין מאולמה בצרחות ...

מצג עובדתי על מה שראו עיניו, ומה ששמעו אזניו, של המדווח: נכון או לא נכון – זה עניין לביקורת על אמינותו של כלי-התקשורת המדווח.

  • "פסיכוטיות של בבון" ...

זו פרשנות "מוסיקלית" של המדווח, וברור לקורא שזו רק פרשנות, אנלוגיה, מטאפורה.

  • "איך התמוגגנו היום כאשר פתחנו ערוץ 1 לראות איך הערוץ פותח לשופטת טובה פרי את השושנה. וואי וואי, איזה זובור עשו לה. כל האינטרנט ראה את זה.

האם אסור למפרסם לדבר על רגשותיו לנוכח מה שראה ושמע בערוץ 1? האם, אחרי משטרת-המחשבות, מבית מדרשו של אדמונד לוי ומבית מדרשן של איילת שקד ועדנה ארבל, רוצים ליצור אצלנו גם משטרת רגשות?

  • כל השופטים צופים בזה ולועגים לה.

זאת מעין הגזמה-בעלמא שאף קורא לא מתייחס אליה כפשוטה, ולא יוצא מתוך ההנחה שהכותבים בדקו מה עשו "כל" השופטים. זה בדיוק כמו שאני אומר כי כל משטרת ישראל טסה לדרום אמריקה כדי להשפיע על הגב' ה' להתלונן על חיים רמון – אף אחד לא מתייחס לכך ברצינות, במיוחד כאשר הכל יודעין כי בסך-הכל יצאו לשם רק שני קציני משטרה.

  • במוקד הכתבה הקלטה סודית מתוך אולמה של השופטת טובה פרי בו היא נשמעת כאילו בזה הרגע יצאה מאברבנאל. מטורפת על כל הראש, צורחת על עורך דין יוסי נקר ...

שוב: הדיווח הוא על איך שהשופטת נשמעת, כאשר מילת-המפתח היא כאילו.

  • שתי אימהות גיבורות התראיינו וסיפרו עד כמה השופטת טובה פרי מטורפת.... כך היא חוטפת ילדים...

נו, ומה הפסול בכתב שהכתוב מתאר את המשך הכתבה בערוץ 1? האם אסור לספר על האימהות הגיבורות שהתראיינו, ועל מה שהן סיפרו?

  • וטובה פרי תפוטר בעוד 3, 2, 1... ימים...

זו משאלת-לבב לגיטימית, אולי אפילו תחזית של יודעי-דבר. אני עצמי פרסמתי תחזית על רצח שופט תוך חמש שנים (שהתאמתה תוך פחות מארבע), והבעתי משאלה שאליקים רובינשטיין ייצלה באש הגהינום, ושימות בייסורי-תופת (משאלה שהתגשמה רק באופן חלקי, אבל אנחנו עדיין צעירים ...).

  • קישטע קלאפטע רעה".

כן, מבחינת הפוליטיקלי-קורקט עדיף היה לומר שהיא "אינה שופעת טוב-לב, אם ננקוט לשון המעטה זהירה", וש"תפשוט את הגלימה", או ש"יינקטו נגדה הליכים לפי סע' 7(4) לחוק יסוד: השפיטה", אבל, כאמור לעיל, לשון-השוק אינה הופכת התבטאות כשרה ל"זילות".

על סעיף ה"זילות"

סעיף 255 לחוק העונשין, זה לשונו:

זילות בית המשפט

255.   האומר או כותב דבר על שופט או דיין לענין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו - מאסר שלוש שנים, אולם ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו ענין לציבור לא תהא עבירה לפי סעיף זה.

נפרק את הסעיף הזה לגורמיו:

  • האומר או כותב דבר על שופט או דיין לענין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו,

נניח שאתה נאשם בכך שאמרת על שופט שהוא לוקח שוחד דרך-קבע, ואתה מבקש להציג קבלות בחתימתו האישית של השופט: בית המשפט לא ייתן לך, משום שלעניין הסעיף הזה טענת "אמת דיברתי" אינה רלוואנטית...

והלאה: מה עם ה"כוונה לפגוע במעמדו"?

ראשית – כאשר שופט לוקח שוחד, חובה אזרחית מהמעלה הראשונה היא לפגוע במעמדו, ואם הוראת-החוק הזאת אוסרת על כך – יש למחוק אותה כליל מספר החוקים.

שנית – איך אפשר להפריד בין הכוונה להילחם בשחיתות בשירות הציבורי לבין הכוונה "לפגוע במעמדו" של השופט היחיד?

שלישית – מכל התיקים של "זילות בית המשפט" שעברו תחת ידי, בית המשפט אף פעם לא התייחס לעניין הכוונה: הנאשם דב סובול, שהורשע ע"י השופט אפרים דורון בעבירת תעבורה טען בערעורו כי השופט הרשיע אותו משום שהוא "חובש כיפה, עטור זקן עבות".

הכרתי את אפרים דורון, אחד השופטים הפרו-תביעתיים ביותר שקמו למדינת ישראל, אבל האמירה הזאת הייתה דבר-שטות, משום שהוא דפק את כולם, ללא הבדל דת, מין, צבע העור, או אורך שרוכי הנעליים.

אלא מאי? הנאשם הזה, בערעורו, אמר מה שאמר מתוך כוונה לזכות בערעור, ולא מתוך כוונה "לפגוע במעמדו" של השופט, אבל כל הערכאות – מבימ"ש השלום ועד לעליון, התעלמו מהטענה הזאת.

או, למשל, פרשת השופטת ורדה אלשיך, אשר זייפה פרוטוקול מתוך כוונה לפגוע במעמדו של עו"ד רפאל ארגז: כידוע, הנתל"ש קבע כי התלונה מוצדקת, אבל לא המליץ שום דבר אופרטיבי (מתוך הנחה ששר המשפטים, יעקב נאמן-לעצמו, ונשיא ביהמ"ש העליון, אשר יגורתי-גרוניס, הם כבר "ילדים גדולים", והם יודעים מה לעשות עם הקביעה שלו), אבל נאמן ויגורתי נאחזו בכך שהנתל"ש לא המליץ שום דבר אופרטיבי, וסירבו "לפגוע במעמדה" של אלשיך.

נניח שכעת עו"ד ארגז מפרסם ברבים את כל מה שיש לו על השופטת, ומועמד לדין על עבירת ה"זילות", ובמשפטו הוא טוען לא התכוונתי לפגוע במעמדה של השופטת, משום שבמישור הציבורי מעמדה הוא כבר "לכל היותר אפס", ואין עוד במה לפגוע, ואילו במישור ה"מערכתי" גם כן אי אפשר לפגוע, אחרי שהשר והנשיא העניקו לה חסינות מלאה.

ואתם יודעים מה? אם בפרשת דב סובול הנ"ל נקבע כי ההגנות לפי החוק לאיסור לשון הרע (כולל לגבי דברים הנאמרים בהליכים משפטיים) אינן חלות על עבירת ה"זילות", מקל-וחומר שהן לא חלות לגבי הנאמר בתלונה לנתל"ש, וניתן להעמיד את עו"ד ארגז לדין על "זילות בית המשפט" – למרות שתלונתו נמצאה מוצדקת!

והלאה, אל לשונו של הסעיף:

  • או מפרסם דברי גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה ...

חפשו בכל המילונים העבריים תשובה לשאלה מה זה "גידוף", ותקבלו שורה של הפניות סיבוביות, אשר בסופה תוחזרו שוב אל המילה "גידוף" ...

המילה "גידוף" היא גלגולה של המילה invective שבסעיף 131 לפקודת החוק הפלילי, 1936, המנדטורית, וגם אם תחפשו במילונות הכי מכובדת (למשל: מילון מריאם-וובסטר) לא תמצאו הרבה.

מה שאפשר לומר בוודאות (וניתן למצוא לכך תמיכה גם בפסיקה) הוא שהמילה "גידוף" שבסעיף הזילות מתייחסת לפן הלשוני, או ה"לינגוויסטי", של הדברים, וכדי לבחון את הפן הזה אנחנו צריכים לבחון אותו באופן עצמאי, מחוץ לחוק (שהרי, בהעדר הגדרה בחוק עצמו, ההנחה היא ש"דיברה תורה בלשון בני-אדם"), ומחוץ לעובדות (שהרי, כאמור, לעניין סעיף הזילות העובדות אינן רלוואנטיות).

טלו, לדוגמה, אמירות כאלה:

ראש הממשלה אומר שטויות, או שר התחבורה משקר.

האם יש באמירות האלה משום "דברי גידוף"? אפילו אם החוק יקבע כי "המפרסם דברי גידוף נגד ראש ממשלה או שר", אף בית משפט לא יקבע שהאמירות האלה הן "דברי גידוף": לשון הרע – כן, "גידוף" – ממש לא!

וכעת השאלה היא מה דינן של אמירות כאלה:

נשיאת ביהמ"ש העליון, מרים נאור, אומרת שטויות, או המשנה-לנשיאה, אליקים רובינשטיין, משקר.

הדעת נותנת שדינן של אלה כדין האמירות על ראש הממשלה או על השרים: או שאלה גם אלה הן דברי "גידוף", או שאלה גם אלה אינן דברי גידוף, אבל אם תעלה במשפטך את הקונסטרוקציה המשפטית הזאת, בית המשפט יצחק לך בפנים, וירשיע אותך בלי להתייחס לטיעון שלך (מכיר אותם מהעבודה).

אבל אם תגיד עליהם שההתעלמות שלהם מטענותיך יש בה חוסר יושר אינטלקטואלי – גם על כך הם יעמידו אותך אל הקיר.

והנה דוגמת-המחץ:

ראש הממשלה ונשיאת ביהמ"ש העליון אומרים שטויות, או המשנה-לנשיאת ביהמ"ש העליון ושר התחבורה משקרים.

במקרה הזה אי אפשר להפריד בין הדבקים, ושאלת ה"גידוף" קמה ונופלת לגבי השרים והשופטים גם-יחד, אבל השופטים יתעלמו גם מהטיעון המבריק הזה. הם לא יודעים אחרת.

והשאלה הבאה: מה פשר "להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה", או, ביתר דיוק, "דברי גידוף ... כדי להחשיד או לבזות", ומהם בדיוק "דרכי השפיטה"?

נניח שאתה אומר כי מרים נאור לוקחת שוחד...

האם זה "דבר גידוף"?

אם זה היה "דבר גידוף", כל כתבי האישום על עבירות השוחד היו מלאים ב"דברי גידוף", בלי קשר לשאלה העובדתית אם הנאשמים אכן קיבלו, או נתנו, שוחד.

ומה בדבר הכוונה (המשתמעת מהמילה "כדי")?

אם אתה אומר כי מרים נאור לוקחת שוחד, האם זה "כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה", או כדי לטהר את "דרכי השפיטה" ממה שבתיהמ"ש שלנו מגדירים כ"אבי אבות הטומאה"?

כיצד הפעלת סעיף הזילות עובדת בפועל, קראו  את המחזה בגובה העיניים.

ובחזרה ללשונו של הסעיף:

  • דינו - מאסר שלוש שנים,

כיוון שאנחנו בעד ביטולו כליל של סעיף ה"זילות", שאלת העונש אינה רלוואנטית.

והנה, ה"סוכריה", הבאה להראות שהמחוקק אינו "רע להכעיס", והוא מוכן, בטובו, לתת לנו גם מעט הגנה, סייג להוראה העונשית:

  • אולם ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו ענין לציבור לא תהא עבירה לפי סעיף זה.

באשר לעניין ה"כנות" אין לי בעייה, כי אחרי למעלה מחמישים שנה של אמירת אותם הדברים שוב ושוב, איש לא יוכל לפקפק בכנותי (אלא אם יחליטו על כך מראש), אבל שאלת ה"אדיבות" היא הבעייתית כאן.

נניח שלפני ההקלדה אני מסיר את כובעי, מרכין את ראשי בזווית של 45 מעלות (ורצוי אפילו יותר!), ומנסח את הדברים כך: עם כל הכבוד, כבוד המשנה לנשיאת ביהמ"ש העליון אמר דבר שטות ... האם סייג ה"כנות ואדיבות" יעמוד להגנתי?

לא זו בלבד שהסייג הזה לא יעמוד להגנתי, ושאף בית משפט לא יתייחס אליו, אלא שאפילו "על הנייר" הוא חל רק על הביקורת "לטיב החלטתו" של שופט (או דיין), אבל הוא לא חל על פרסומם של "דברי גידוף".

כך, למשל, לא יעזור לך אם תפרסם כי "כבוד השופט טעה בלקחו שוחד": איש לא ייתן להוכיח שהשופט לקש שוחד, כי הרי "טענת אמת-דיברתי אינה הגנה לעניין סעיף הזילות".

והם צודקים: אם שופט לוקח שוחד, ואתה מציג קבלות בחתימת-ידו, זה "פוגע באמון הציבור בבתי המשפט", אבל אם שופט לוקח שוחד, והם לא נותנים לך להציג קבלות בחתימת-ידו, זה "שומר" על אמון הציבור בבתי המשפט!

והרי שופטי ישראל ידועים ברחבי העולם ככאלה אשר משתוקקים בכל מאודם לשמור על אמון הציבור בהם!

ויש לי רק שאלת-תם: מדוע לא להרחיב את סעיף הזילות כך שיכלול גם את ראש הממשלה, את השרים, המנכ"לים, המשנים-למנכ"לים, הסמנכ"לים ושאר בעלי התפקידים במשרדי הממשלה, וכן גם את הרמטכ"ל, המפכ"ל, קציני הצבא והמשטרה, ושאר בעלי הדרגות בצבא ובמשטרה – האם אמון הציבור בכל אלה אינו ראוי להגנה?!

להרוג את סעיף הזילות!

כעולה מהמתואר לעיל, סעיף "זילות בית המשפט" הוא "סעיף סל" אשר ניתן להשליך לתוכו כל ביקורת לא-מחמיאה על שופטים, וכאשר הדבר נעשה – שום הגנה-שבחוק לא תעמוד לו לנאשם.

כפי שכבר ציינתי לעיל, סעיף הזילות יובא למשפטנו ע"י המנדט הבריטי על פלשתינה (א"י) בשנת 1936. באנגליה, ארץ-מכורתו וערש-הולדתו, הוא נחשב, עוד במאה ה-19, כ"מיושן" (obsolete), ומתאים לשימוש האוכלוסיות ה"צבעוניות" אשר במושבות שמעבר לים (overseas colonies) – משהו מקביל ל"ערביי השטחים" אצלנו, אבל מדינת ישראל של המאה ה-21 מסרבת לוותר עליו.

חברת הכנסת זהבה גלאון הגישה בעבר הצעת חוק לביטול סעיף הזילות, וחזרה עליה בכנסת שאחריה, אבל לא התעקשה להמשיך, "בגלל התנגדות הממשלה" (דבר אשר בהחלט מקשה להעביר הצעות-חוק פרטיות).

לימים, כאשר התיעוב הימני ממערכת המשפט צבר עוצמה פרלמנטרית כזאת שאפשרה לעביר את החוק הזה (עם או בלי גלאון ומפלגתה) היא כבר הייתה במחוזות אחרים, וכל נסיונותי להניע אותה לרענן את הצעתה עלו בתוהו.

הבעייה כיום היא בכך שאמנם יש לנו ממשלה ימנית שממש אינה אוהבת את השופטים, ורוצה לקצץ את כנפיהם, ויש לנו שרת-משפטים אולטרא-ימנית, איילת שקד, אשר רוצה לקצץ את כנפיהם עוד יותר, אבל חופש-הביטוי ממנה והלאה, והיא גם צריכה להתפייס עם מרים-כלענה נאור, ויש לנו גם משה כחלון, שהוא עדיין עבד-נרצע למערכת המשפט (וגם הוא צריך להתפייס עם מרים כלענה).

התשובה לכל אלה תבוא רק כאשר עבדכם הנאמן יהיה שר המשפטים וזכויות האזרח.

ראו את המצע שלי, נכון לערב פסח, התשע"ז. ראו במיוחד את פרק י"ד, העוסק בחופש הביטוי.

על סעיף "העלבת עובד הציבור"

סעיף ה"זילות" אינו הוראת-החוק הבעייתית היחידה ככל הנוגע לחופש-הביטוי.

יחד איתו קם – ויחד איתו צריך גם ליפול – סעיף העלבת עובד הציבור, גם הוא בא אלינו על כנפי המנדט הבריטי, במסגרת פקודת החוק הפלילי, 1936.

הסעיף הזה נדון בשנת 2011 בבית המשפט העליון בהרכב של תשעה שופטים, בפרשת יוסף אונגרפלד. מפסק הדין, המונה 91 עמודים, אפשר לדעת בבירור רק דבר אחד: כיוון ששישה שופטים תמכו בהרשעה, ושלושה לא תמכו בה, ההרשעה נותרה על כנה, אבל מי שינסה למצוא "הלכה פסוקה" בערב-רב האמירות של תשעת השופטים יתקשה מאוד לדלותה משם.

על מה הורשע אונגרפלד? על פרסום כרזה האומרת כך:

"צריך לפטר את א' א' [השוטר המתלונן] בגלל שיתוף פעולה עם עבריינים כלפי אלה שהתלוננו נגדם[.] משטרה לא צריכה תפוחים רקובים".

מה יש כאן? ישנה כאן כריכה של שלוש אמירות:

א.    "צריך לפטר את א' א' [השוטר המתלונן] ...

ב.     בגלל שיתוף פעולה עם עבריינים כלפי אלה שהתלוננו נגדם[.]

ג.       משטרה לא צריכה תפוחים רקובים".

ומה יש לנו כאן?

ראשית –    יש לנו כאן אמירה על מה ש"צריך" לעשות. המילה "צריך" מניבה בגוגל כ-25,800,000 תוצאות (0.59 שניות), וזה אומר שכל מי שיש לו דיעה על מה ש"צריך" לא מהסס להביע אותה.

אכן, ייתכן שלא צריך לפטר את השוטר, אלא דווקא להזמין אותו להדליק משואה בערב יום העצמאות הסמוך למקום מגוריו, אבל השאלה "מה בעצם צריך" היא לב-ליבו של הדיון הציבורי הלגיטימי.

שנית –       השאלה אם השוטר אכן "משתף פעולה עם עבריינים" היא שאלה עובדתית, אשר מקומה יכירנה בהליכים לפי החוק לאיסור לשון הרע, אבל זו בדיוק הנקודה: לא מעמידים את האומר לדין על פרסום לשון הרע, אלא על ה"העלבה", וזאת כדי שאפשר יהיה לחסום את הדיון בשאלה אם השוטר עליו נאמרו הדברים אכן משתף פעולה עם עבריינים.

וזה אומר שאם היית אומר על רפ"ק ערן מלכה שהוא משתף פעולה עם עבריינים (רות דוד ורונאל פישר) אפשר היה להעמידך לדין ולהרשיעך בגין "העלבת עובד ציבור", ולא היו נותנים לך להוכיח כי אמת דיברת.

ובמלים אחרות: כמו סעיף ה"זילות", גם סעיף "העלבת עובד הציבור" נועד לטאטא אל מתחת לשטיח את השחיתות בשירות הציבורי.

ושלישית –  האם יש מישהו החולק על האמירה הנורמטיבית ש"משטרה לא צריכה תפוחים רקובים"?!

כיום הנושא הזה עומד שוב על הפרק: בשנת 2013, כשנתיים לאחר פסק הדין בדנ"פ אונגרפלד, הועלה הנושא הזה שוב, והפעם ע"י אליצור סגל, אותו  אנחנו כבר מכירים "ממזמן".

תחילתו של הסיפור היא במאמר שפרסם סגל בשנת 2004, והוא עדיין נמצא במקומו המקורי. על כתב-האישום שהוגש נגדו בעקבות המאמר הזה כתבתי, בשנת 2006, תחת הכותרת מדינת ישראל נגד הרב אליצור סגל – אישום מטופש על העלבת עובד ציבור, וכותרת-המשנה האם זו "תפירת תיק" פוליטית, מתוזמרת בין המשטרה לבין בית המשפט העליון, או פרטאצ' משטרתי מצוי, נוסח "ספינת הדגל טובעת"?

במהלך משפטו של סגל היה תלוי עניינו של אונגרפלד בביהמ"ש העליון, וסביר להניח שמשפטו של סגל עוכב שם, כדי לראות מה יפסוק ביהמ"ש העליון בפרשת אונגרפלד, אבל מה שנפסק באונגרפלד לא עזר לסגל: הוא הורשע בשנת 2012, ובשנת 2013 אישר ביהמ"ש המחוזי את ההרשעה, וסגל הגיש לבית השפט העליון בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בדיון בבקשה אמרה מרים-כלענה נאור (עפ"י רויטל חובל, הארץ 27.01.2015):

"באונגרפלד דובר על שוטר בתחנת משטרה שהעליבו אותו, שסף הסיבולת שלו מותר שיהיה יותר נמוך. פה אנו עוסקים במאמר פובליציסטי", אמרה הנשיאה נאור. "אני תוהה על שיקול הדעת. סף הסיבולת של עובד ציבור בכיר יותר מאונגרפלד (צ"ל בכיר יותר מהשוטר בתחנה – ש' נ') צריך להיות הרבה יותר גבוה... האם זה לא הלך רחוק מדי?".

נאור הוסיפה: "יש תחושה שזה קצת נלקח יותר מדי רחוק. אם זה מה שיוצא מאונגרפלד, יש לשייף אותו". נציגת הפרקליטות, עו"ד עדי שגב, עמדה על ההחלטה להעמיד את סגל לדין וציינה את "עצמת ההשפלה" בהתבטאויות של סגל. בתגובה לכך רמזה נאור שייתכן שהסוגיה תועבר לדיון בהרכב מורחב של תשעה שופטים.

ואכן, בהמשך הוחלט שוב על דיון בהרכב של תשעה שופטים דבר נדיר במיוחד, ולא זכור לי מקרה נעשה דבר כזה, בנושא כלשהו, תקופה כל כך קצרה (פחות מארבע שנים) אחרי פסק דין קודם בהרכב מורחב, בסוגיה זהה.

השאלה היא מה נקבל הפעם: אם נקבל רק אבחנה דקה בין העלבה של שוטר בתחנת חדרה ("שסף הסיבולת שלו מותר שיהיה יותר נמוך"), לבין העלבה של רב צבאי ראשי ("שסף הסיבולת שלו צריך להיות הרבה יותר גבוה"), ובין שלט המונף ברחוב לבין מאמר פובליציסטי – לא עשינו ולא כלום, משום שבכל תיק מכאן ואילך נראה יום-יום כיצד בתי המשפט מחמירים במקרים קלים ומקלים במקרים חמורים, ואם נבקש שוב לדון בסוגיה בבית המשפט העליון, לעולם נקבל תשובה ש"הכל תלוי בנסיבותיו ה'פרטיקולאריות' של כל מקרה ומקרה", ורשות ערעור ניתנת "לצורך ליבונה של הלכה, ולא לצורך יישומה יישומה בכל מקרה ספציפי".

ובמלים אחרות: אחרי שני "ליבוני הלכה", כל אחד מהם בהרכב של תשעה שופטים, נשארנו, למעשה, בלי שום הלכה פסוקה המאפשרת  לדעת מה יפסוק בית המשפט בכל מקרה בעתיד, בכל צבר של עובדות נתונות.

אם זה מה שיקרה – לא התקדמנו לשום מקום, וגם הצרה הזאת, אף היא ירושת המנדט הבריטי על פלשתינה (א"י), נשארת איתנו, ויהיה צורך לבטל גם אותה בדרך של חקיקה.

מאידך, קיימת אפשרות שבית המשפט "ישייף" את הלכת אונגרפלד, כלשונה של מרים-כלענה. על כך אפשר לומר שזה עדיף על לא-כלום.

עדיף על לא-כלום – אבל עדיין לא מספיק, כפי שנראה מיד.

מדוע לא להעליב?

בחודש ספטמבר 2013 פרסמתי את המאמר על סעיף "העלבת עובד ציבור": כן להעליב, כן לפגוע, כן, להכאיב!

מאמר זה נכתב בתגובה לדבריה של ציפי לבני, שרת המשפטים לעת-מצוא, אשר הבינה שהשימוש בסעיף "העלבת עובד הציבור" מנוגד לחופש הביטוי, אבל במקום לבטל אותו היא אמרה ש"צריך" לנהוג איפוק בהפעלתו.

בנוסף לדעתי על הסעיף הזה הבאתי שתי דוגמאות (אמיתיות, מנסיוני האישי): האחת – מעובדי-הציבור במגזר הפרטי, והשנייה – מעובדי הציבור במגזר הציבורי.

בדוגמה מהמגזר הפרטי הראיתי שרק אחרי שהעלבתי קשות עובדת-ציבור אשר לא הבינה שפה אחרת – רק אז קיבלתי את מה שהייתי זכאי לו, ואילו בדוגמה מהמגזר הציבורי הראיתי איך השירות הציבורי בארה"ב מתפקד פי אלף יותר טוב מאשר בישראל – גם בלי הסעיף הזה, אשר בא להגן על ה"תיפקוד" של השירות לציבור.

קיראו את המאמר – מדבר בעד עצמו.

סתימת-הפיות בלשכת עורכי הדין

הביטוי "באיזה סגנון אדוני מדבר", שאני הוא אביו-מולידו, מופיע בגוגל קרוב ל-1000 פעמים.

באשר ללשכת עורכי הדין, ולשימוש-לרעה שהם עושים בעניין  ה"סגנון", הקדשתי, בין השאר, את המאמר על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות, וכולכם מכירים גם את הסיפור האישי שלי: שתי הוצאות לצמיתות מעריכת-הדין + 27 שנות השעייה (הכל מצטבר, כך שגם בגלגול הבא לא אוכל לעסוק במקצועי, ובגלגול שאחריו אצטרך לספור 27 שנים לפני שאוכל לחזור למקצוע – בתנאי שלא יכניסו לי משהו חדש, מעברי הרחוק) – והכל על "ביטויים" כגון "המדינה לא מגלה לנו".

איך זה מתבצע בפועל המחשתי במחזה מי שיחד את אהרן ברק.

תמצית המחזה:

השופט שלמה לוין, משנה לנשיא ביהמ"ש העליון, כותב לשר המשפטים כהאי לישנא:

לכבוד

מר מאיר שטרית

שר המשפטים

ירושלים

 

נכבדי,

הנדון: כב' הנשיא אהרן ברק – שוחד

ביום 1.1.2001 התקיים הדיון בתיק רע"א 1234/00.

בתיק זה ישבו לדין כב' הנשיא, אנוכי, וכב' השופט ת' אור.

בתיק זה היה מצבו של המבקש, שמעון בן-יעקב, בכי רע, וכל שלושת השופטים, ובמיוחד כב' הנשיא, לחצו על המבקש לחזור בו מהבקשה, ברומזם כי יחוייב בהוצאות עונשיות לדוגמא אם לא יעשה כן.

והנה, ביום 3.7.2001, החליט כב' הנשיא להרחיב את ההרכב לשבעה שופטים, וההרכב המורחב הזה, ברוב של חמישה שופטים (כולל כב' הנשיא עצמו), מול דעת מיעוט של שני שופטים (אנוכי וכב' השופט ת' אור), החליט לדון בבקשה כאילו הייתה ערעור שהוגש ברשות, ובעקבות כך קיבל את הערעור, ואף העניק למבקש (המערער) יותר מאשר ביקש, וגם חייב את המשיב בהוצאות עונשיות לדוגמא. הכל הסתיים תוך שבועיים ימים, ופסק הדין ניתן ביום 17.7.2001.

תהיתי מה פשר התפנית המפתיעה שביצע כב' הנשיא, וכיצד הופכת בקשה בר"ע אשר נידונה לכישלון על הסף בערעור בהרכב כה חריג.

את תהיותי שטחתי בפני כב' הנשיא, בארבע עיניים, אולם תשובותיו לא הניחו את דעתי, דבר אשר הניע אותי לקיים ברור עצמאי, בטרם אמצא את עצמי חושד בכשרים.

ואכן, הבירור שערכתי העלה את העובדות הבאות:

ביום הדיון הנ"ל (1.1.2001), בשעה 23.09, יצאה שיחה מהטלפון האישי של כב' הנשיא (02-7654321), בלשכתו, אל הטלפון בביתו של המבקש עצמו (03-8765432). באותה שעה לא היה איש בלשכת הנשיא זולת כב' הנשיא עצמו. שיחה זו הייתה קצרה מאוד (24 שניות).

באותו לילה, בשעה 02.03 לאחר חצות, יצאה שיחה טלפונית נוספת, הפעם מהטלפון בביתו הפרטי של כב' הנשיא (02-9876543) אל הטלפון שבביתו של המבקש הנ"ל, אשר מספרו, כאמור, 03-8765432. שיחה זו ארכה כ37- דקות.

ביום המחרת הגיע שליח אל ביתו של כב' הנשיא, ובידו מעטפה אשר הכילה חמישה צ'קים וכולם בחתימתו של המבקש הנ"ל, וכולם לפקודתו של אהרן ברק. הצ'קים הנ"ל הוסבו בחתימתו של כב' הנשיא, והופקדו בחשבונה האישי של רעייתו, חשבון מס' 98765432-1, בסניף רחביה של הבנק למסחר בע"מ, לפי הפירוט כדלקמן:

צ'ק מס' 00987654321 ע"ס 10,000 ש"ח הופקד ביום 1.2.01

צ'ק מס' 00987654322 ע"ס 10,000 ש"ח הופקד ביום 1.3.01

צ'ק מס' 00987654323 ע"ס 10,000 ש"ח הופקד ביום 1.4.01

צ'ק מס' 00987654324 ע"ס 10,000 ש"ח הופקד ביום 1.5.01

צ'ק מס' 00987654325 ע"ס 10,000 ש"ח הופקד ביום 1.6.01

צ'ק מס' 00987654326 ע"ס 10,000 ש"ח הופקד ביום 1.7.01

 

והנה, יומים לאחר הפקדתו ופירעונו של הצ'ק האחרון החלה התפנית האמורה: ההחלטה על הרחבתו של ההרכב, וכל השאר.

כמי שאמור לשמור על טוהר המידות וניקיון הכפיים במערכת המשפט אבקשך להביא את עניינו של כב' הנשיא לפני הוועדה לבחירת שופטים, לפי סע' 7 (4) לחוק יסוד: השפיטה, וכן להעביר את העניין לטיפולה של המשטרה. איני מדבר על קובלנה משמעתית נגד כב' הנשיא, שהרי הדבר הזה בגדר המובן-מאליו.

בכבוד רב,

ש' לוין, שופט

המשנה לנשיא בית המשפט העליון.

 

על המכתב הזה הועמד השופט לדין משמעתי בפני ביה"ד המשמעתי לשופטים.

בכתב האישום, לאחר ציטוט המכתב בשלמותו, נאמר כי הנאשם "השתמש במכתבו אל שר המשפטים בלשון בוטה ומשתלחת, ובסגנון לא מאופק ולא מרוסן", וכי הוא נהג "באופן שאינו הולם את מעמדו כשופט בישראל".

הנאשם ביקש להביא הוכחות לכך שאהרן ברק קיבל שוחד, אבל הדבר לא ניתן לו, מהנימוק הזה:

החלטה: מדובר בעבירה של התנהגות בלתי הולמת שופט בישראל, ובעבירות כאלה טענת "אמת דיברתי" אינה הגנה. אנחנו לא חולקים על זכותו של אדם, ואפילו על חובתו, למתוח ביקורת, ואפילו חריפה, על בעלי תפקידים ציבוריים, אבל הדברים חייבים להיות מרוסנים ומאופקים, ולא בסגנון בוטה ומשתלח. אין כל קשר בין תוכן הדברים לבין אופן הצגתם. הבקשה נדחית.

 

לפני שאתם קוראים את המחזה עצמו (מרתק! מומלץ!!!) קיראו את המכתב, ואמרו איכן יש בו דברים שאינם "מרוסנים ומאופקים", "סגנון בוטה ומשתלח" או רבב כלשהו ב"אופן הצגתם" של הדברים, אבל, כמו שאתם יכולים לנחש, הנאשם, כבוד השופט ש' לוין, הורשע בעבירה שיוחסה לו, ואנחנו לעולם לא נדע אם אהרן ברק אכן קיבל שוחד, או שהייתה זו עלילה מרושעת.

והפואנטה שבכל המחזה הזה: למעט העובדות, שהותאמו לעלילה (תרתי משמע) של המחזה, פסק-הדין עצמו הועתק מילה-במילה מפסק-דין של בית דין משמעתי של לשכת עורכי הדין, שאושר בכל הערכאות, כולל ביהמ"ש העליון (וגם הפרוטוקול משתדל להיות נאמן לרוחו של הפרוטוקול בתיק ש"דיגמן" למחזה עצמו).

ועכשיו קיראו להנאתכם (?!): מי שיחד את אהרן ברק.

סתימת-הפיות – גם בכנסת

גם בכנסת שלנו ענייני ה"סגנון" וההתנהגות ה"בלתי הולמת" עולים כפורחים.

חה"כ מוטי יוגב קרא "להרים על בית המשפט העליון כף של D-9", ובהזדמנות אחרת הוא אמר:

"אני קורא לשופט פוגלמן לפשוט את מדי השופט ולהצטרף לרשימה המשותפת שפסיקותיו כדעותיה. ראוי שהממשלה וכך גם אני אשתדל בכנסת למצוא הדרכים לעקוף את פסיקותיו הלא מוסריות והלא מידתיות של השופט פוגלמן באופן שנרתיע רוצחים ואויבים ונגן על קיומם של עם ישראל ומדינת ישראל ונציל חיים".

מבקשי נפשו הפוליטית של יוגב ביקשו להנחית גם עליו כף של דחפור – אולי אפילו כבד יותר מ-D-9 – והתלוננו בפני ועדת האתיקה של הכנסת על שתי האמירות האלה.

ועדת האתיקה ניקתה את יוגב מ"פרט האישום" הראשון, אבל לא קיבלה את עמדתו של יוגב לגבי ההתבטאות השנייה, ועל כך כתבתי כי החלטת ועדת האתיקה של הכנסת לנזוף בחה"כ מוטי יוגב על דבריו בעניין עוזי פוגלמן – אות קלון לדמוקרטיה הישראלית.

קיראו את המאמר חה"כ מוטי יוגב וחופש הביטוי ותבינו כיצד הופכים ביקורת לגיטימית לעבירת "אתיקה".

כעת בואו נחזור אל העבר הלא-כל-כך רחוק:

ביום 2.1.2008 אמר חה"כ דאז, אריה אלדד, מעל דוכן הכנסת:

"כיוון שממילא דנים כבר בשאלה הנכבדה הזו, אני מציע עוד קריטריון אחד למונח "דם על הידיים" – מי שתגבר ביודעין ארגון טרור רצחני, באופן שהוסיף מאות לוחמים לשורותיו, וצייד אותם בנשק ובתחמושת, יש לו דם על הידיים. לראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט יש דם על הידיים, דמם של הנרצחים בפיגועי הטירור הוא גם עליו".

על הדברים האלה קפץ השר עמי אילון על רגליו האחוריות, וקבל על אלדד בפני ועדת האתיקה של הכנסת, וזו קבעה כי הקובלנה הינה מוצדקת.

בהחלטתה זו נאמר, בין השאר (ההדגשה במקור):

הוועדה לא קיבלה לגופם את ההסברים של חה"כ אלדד, כפי שפורטו בתגובתו מיום 2.1.2008. יצוין כי בעבר דנה ועדת האתיקה, אז בראשות חה"כ אריה אלדד, בקובלנה שעסקה בהתבטאות זהה, והטילה עונש חמור על חה"כ הנקבל (ראו החלטת ועדת האתיקה מיום י"ג באייר התשס"ד (4.5.2004). הוועדה אינה רואה מקום לשנות מהחלטת ועדת האתיקה הקודמת, המהווה תקדים מנחה בפני הוועדה.

ככה זה שאתה לא חושב מעבר לקצה-חותמך: היום אתה דוד, מחר אתה גוליית (או להיפך).

הביטוי "דם על הידיים" הוא מטאפורה מקובלת ונדושה – הרבה יותר מאשר "גדיעת הידיים": הוא יותר קרוב למציאות כאשר מדובר על מי שרצח בני אדם בעצמו (אפילו שהוא עשה זאת בשלט-רחוק ולא התקרב לשום טיפה של דם), היא יותר "מטאפורי" כאשר מדובר על מי שתכנן פיגוע, והוא מטאפורי לחלוטין כאשר מדובר על מנהיג של יישות עויינת, כמו, למשל, איסמעאיל הנייה.

והרגוני הרוג: מהו הדין אם אני אומר לאיסמעאיל הניה ולאהוד אולמרט יש דם על הידיים?

האם יש כאן, או אין כאן, חציית אותו "קו גבול בין חופש הביטוי הפוליטי, הלגיטימי, של חבר הכנסת לבין הפקרות לשון" (כלשונה של ועדת האתיקה, בהחלטה הנ"ל)?

אם חצינו את קו-הגבול שבין הלשון הלגיטימית לבין "הפקרות הלשון", הרי שלחבר-הכנסת אסור לייחס "דם על הידיים" לא רק לאהוד אולמרט, אלא גם לאיסמעיל הניה, ואם לא חצינו – אז לא חצינו.

אלא מאי? אם אומרים את הדבר רק על הנייה – מחיאות-כפיים, ואם אומרים את זה רק על אולמרט – הרי זו "הפקרות לשון". ללמדכם שההיטפלות לעניין ה"סגנון" או ה"לשון" היא רק מסווה להתחמקות מהדיון לגופו של עניין.

להתחמקות מהדיון לגופו של עניין – משום שאם לא ניאחז בתירוץ ה"סגנוני" נצטרך להתמודד עם הטענה שאין הבדל בין אולמרט לבין הנייה – התמודדות שאין אנו יודעים מי ינצח בה.

אגב אורחא

בעקבות החלטתה של ועדת האתיקה בעניינו של אריה אלדד כתבתי לו מכתב בו תמכתי בו בעניין התבטאותו-הוא, הצבעתי בו גם על תקדימים-שאינם-תקדימים, ואף ייסרתי אותו בשוטים ובעקרבים (בעיקר בשוטים): מההחלטה לנזוף בך אנו למדים כי היא מתבססת על החלטה קודמת של אותה הוועדה, כאשר אתה-עצמך היית היו"ר שלה, ועל כך אמרינן על דאטפת, וגו'.

קיראו את זה: לחה"כ אריה אלדד: אמרת שלאהוד אולמרט יש "דם על הידיים", ומה שוועדת האתיקה עשתה לך כמוהו כרצח "על רקע כבוד המשפחה".

אלדד לא טרח להשיב לי, אפילו בשביל הנימוס, וכמוהו גם חה"כ מוטי יוגב לא ענה לי כאשר שלחתי לו את מאמר-התמיכה חה"כ מוטי יוגב וחופש הביטוי.

על הצביעות

חטפתי לא מעט בימי חלדי התרסות מסוגת "באיזה סגנון אדוני מדבר", חלקן מפי שופטים, במהלך דיון וחלקן באישומים משמעתיים, על אמירות כגון "רותם את העגלה לפני הסוסים", "קריקטורה של ...", "המשפט בביהמ"ש קמא התנהל כמו משפט צבאי", "המשפט התנהל כמו בשוק", "תנאי המעצר הם בלתי אנושיים", "ובכך הצטרפת", "המדינה לא מגלה לנו", "מעיד כמאה/כאלף עדים", וכו', אבל, כל אמירה כזאת נשמעת תדיר מפי שופטים ומפי "כוהני האתיקה", ואף אחד לא מעמיד אותם לדין, או אפילו נוזף בהם בעל-פה.

ואם תאמר "עושה מלאכתו רמייה, כסגנונו של כב' נשיא ביהמ"ש העליון, הד"ר י' זוסמן", יאמרו עליך "הוא אמר 'עושה מלאכתו רמייה'" – וזוסמן יוק, ללמדך שכדי לשפד אותך הם יעוותו את דבריך כך שיתאימו לתוצאה שהם סימנו מראש: סתימת פיותיהם של המבקרים את "המערכת".

וקיראו גם את זה: על הצביעות והאידיוטיות בהתרסות על ה"סגנון", ותבינו שאף אחד בעולם  לא ממש דואג לצחות ה"סגנון" שלכם.

דרישת שלום ממאיר שמגר, אהרן ברק, דורית ביניש ואשר יגורתי

מסורת היא ששופטים בביהמ"ש העליון מחליטים חודשים ארוכים, ואפילו שנים, לפני פרישתם איזה פסק-דין הם ישפיכו לנו בטקס הפרידה החגיגי שלהם, או אפילו בתום שלושת חודשי ה"אקסטרא" שלהם, ולשם כך הם גוררים חודשים ושנים תיקים אותם אפשר לסיים בפסק-דין קצר ומהיר.

מאיר שמגר הוריש לנו את פס"ד בנק המזרחי, הערת-אגב ארכנית בת למעלה מ-300 עמודים, פרי עבודתם המשותפת של תשעה שופטים, עליו כתבתי את המאמר בנק שמגר, מאיר ברק, אהרן המזרחי – יום הולדת ראוותני להערת-אגב נכונה, אבל נבזית ושערורייתית.

אהרן ברק גרר במשך כמעט חמש שנים את פסק-הדין בעתירתם של הוועד הציבורי נגד העינויים בישראל ו-LAW – אגודה להגנת איכות הסביבה וזכויות האדם בעניין הסיכולים הממוקדים, ובסוף, יומיים לפני פרישתו הסופית, הוא הוציא מתחת ידו פסק-דין המונה 17,157 מלים (62 עמודים, יחד עם הערות-ההסכמה של דורית ביניש ואליעזר  ריבלין), כאשר החלק האופרטיבי שלו מונה 49 מלים בלבד, לאמור:

אשר על כן הוחלט, כי אין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא אסור על פי המשפט הבינלאומי המנהגי, כשם שאין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא מותר על פי המשפט הבינלאומי המנהגי. דיני הסיכול הממוקד קבועים במשפט הבינלאומי המנהגי, וחוקיותה של כל פגיעה אינדיבידואלית צריכה להיקבע לאורם.

אנחנו הרי יודעים כי כאשר למשפטן אין משהו חכם יותר להגיד הוא אומר הכל תלוי בנסיבותיו ה"פרטיקולאריות" של כל מקרה ומקרה, בלה-בלה-בלה: זה באמת נכון הפעם, אבל כדי להגיע למסקנה הגאונית הזאת די היה לתת דוגמת-קצה אחת בה, לכל הדיעות, הסיכול הממוקד הוא מותר, ודוגמת-קצה נוספת, בה, לכל הדיעות, הסיכול הממוקד הוא אסור, ולהפטיר בכך שכל המקרים שבין שתי הקצוות הן "תחום אפור" התלוי במכלול הנסיבות.

דורית ביניש השפיכה בנאום הפרישה שלה את בג"ץ הבטחת ההכנסה – פס"ד צודק, שהולדתו בשערוריה, עליו אמרתי:

שלא כמו הישראלי המצוי אשר גומר מהר כדי "לרוץ ולספר לחבר'ה" – דורית ביניש דווקא גמרה לאט מאוד, והחזיקה במשך שבע שנים תיק בעל נפח בינוני למדי, הכל כדי לרוץ ולספר לחבר'ה בטקס פרישתה מהכהונה,

ואף הוספתי כי ביניש ושות' השאירו את העותרים לדמם למוות בצד הדרך, וסיימתי באמירה כי הדרך אל הכוונות הטובות רצופה גהינום.

במחשבה שנייה ייתכן שהייתי נותן לפסה"ד הזה כינוי פחות מחמיא, אבל בשביל מנועי החיפוש אני משאיר אותו כפי שהוא.

אשר יגורתי-גרוניס לא עזב אותנו בלי הדיון הנוסף בעניין מדינת ישראל נ' מוסטפה דיב מרעי דיראני, אשר נסחב כשלוש וחצי שנים, והניב פסק דין של רוב ומיעוט בן 132 עמודים, מחציתם של יגורתי עצמו, כאשר החלק האופרטיבי שהוא מציע (והתקבל ע"י רוב השופטים בהרכב) מונה 52 מלים, וזה לשונו:

מן הבחינה "הטכנית" בלבד, אינני רואה טעם רב בהותרת התביעה תלויה ועומדת במשך הזמן שבו צפוי להימשך העימות המזוין עם ארגון החיזבאללה. על כן, יש להורות על מחיקת התביעה, ודיראני יוכל לבקש לחדש הדיון בה עם תום העימות המזוין (ויובהר כי לא תשמע טענת התיישנות בקשר לפרק הזמן שבו תביעתו לא בוררה).

ובמלים אחרות: במקום שמדינת ישראל תעשה את חשבון-הנפש שלה בעניין היחס לאסירים אותם היא מחזיקה בכלא (אפילו אם הם בחזקת "אוייב"), ואם דיראני (הטוען בתביעתו כי התעללו בו בכלא הישראלי) יזכה בפיצוי המדינה תוכל להימנע מהתשלום עד בוא השלום (על כך אין מחלוקת), גם חשבון-הנפש הזה, של מדינת ישראל עם עצמה, יידחה עד בוא השלום.

וראו גם: על פרשת דיראני החדשה: על החלטה מפוקפקת של מרים נאור, על עלבון לאינטליגנציה, על ציניות וחוסר-טאקט.

ובחזרה לפרשת אליצור סגל

בדומה לקודמיה, סביר להניח כי גם מרים-כלענה הנאורה תוריש לנו משהו למזכרת, עם פרישתה (הטקס החגיגי בעוד כחצי שנה, ביום 26.10.2017, הסוף הסופי 26.1.2018)?

הניחוש שלי הוא ש"פסק הדגל" שלה יהיה בתיק אליצור סגל, לו הקדשנו את הפרק על "העלבת עובד הציבור", לעיל, והוא יינתן ביום 26.10.2017, במסגרת טקס הפרידה המסורתי.

עוד אני מנחש הוא שפסקי הדין של כל השופטים גם יחד ימנו כ-300 עמודים, בהם כל שופט ירצה להראות עד כמה הוא חכם.

מה יאמר פסק הדין?

בפרק על ה"העלבה", לעיל, הצגתי שתי אפשרויות:

השאלה היא מה נקבל הפעם: אם נקבל רק אבחנה דקה בין העלבה של שוטר בתחנת חדרה ("שסף הסיבולת שלו מותר שיהיה יותר נמוך"), לבין העלבה של רב צבאי ראשי ("שסף הסיבולת שלו צריך להיות הרבה יותר גבוה"), ובין שלט המונף ברחוב לבין מאמר פובליציסטי – לא עשינו ולא כלום, משום שבכל תיק מכאן ואילך נראה יום-יום כיצד בתי המשפט מחמירים במקרים קלים ומקלים במקרים חמורים, ואם נבקש שוב לדון בסוגיה בבית המשפט העליון, לעולם נקבל תשובה ש"הכל תלוי בנסיבותיו ה'פרטיקולאריות' של כל מקרה ומקרה", ורשות ערעור ניתנת "לצורך ליבונה של הלכה, ולא לצורך יישומה יישומה בכל מקרה ספציפי".

ובמלים אחרות: אחרי שני "ליבוני הלכה", כל אחד מהם בהרכב של תשעה שופטים, נשארנו, למעשה, בלי שום הלכה פסוקה המאפשרת  לדעת מה יפסוק בית המשפט בכל מקרה בעתיד, בכל צבר של עובדות נתונות.

אם זה מה שיקרה – לא התקדמנו לשום מקום, וגם הצרה הזאת, גם היא ירושת המנדט הבריטי על פלשתינה (א"י), נשארת איתנו, ויהיה צורך לבטל גם אותה בדרך של חקיקה.

מאידך, קיימת אפשרות שבית המשפט "ישייף" את הלכת אונגרפלד, כלשונה של מרים-כלענה. על כך אפשר לומר שזה עדיף על לא-כלום.

וכמו שאמרתי לעיל, עדיף על לא-כלום זה עדיין לא מספיק.

זה לא מספיק אפילו לעניין "העלבת עובד הציבור", אבל זה הרבה פחות מבלתי-מספיק לעניין חופש הביטוי בכללותו.

מה אני מציע?

במצע המעודכן שלי, עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבאמצע מעודכן, אפריל 2017, בפרק העוסק בחופש הביטוי, אני מציע:

יד.        חופש הביטוי

74.        יחוקק חוק יסוד: חופש הביטוי.

75.        תבוטל כל הוראת דין המגבילה את חופש הביטוי, למעט חוק איסור לשון הרע ולמעט כל דין המסדיר את ההגנה על סודות רשמיים או מסחריים.

76.        בהגדרת "לשון הרע" אשר בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, במקום "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול ..." יבוא: "לשון הרע היא דבר שבעובדה שפרסומו עלול ...", כדי להבהיר שחופש-הפרשנות והבעת-הדיעה לא ייפגע בגלל הבעת דיעה שיש בה כדי לפגוע במאן-דהוא.

77.        במיוחד יבוטלו סעיפי "העלבת עובד ציבור" וסעיף ה"זילות".

78.        עניינים שבסגנון, אופן ההתנסחות וכו', יהיו עניינים שבין אדם לעצמו ובין אדם לחבריו, אבל הם לא יהוו עבירה לפי דין כלשהו (כולל דין משמעתי), ולא יהיו בסיס לעיצום כל שהוא על פי הדין.

79.        חופש הביטוי יישמר גם לשופטים ולעורכי דין.

בלי עזרתכם שום דבר לא יזוז!

כפי שציינתי בפתח הדברים, חופש-הביטוי בישראל עומד לחטוף מכה קשה.

זה לא אומר שעד היום חופש הביטוי נמצא במצב טוב במיוחד, אבל כיום, עם שרת המשפטים, איילת שקד, אשר חופש הביטוי הוא לצנינים בעיניה, ועם גילויי השחיתות הקוראים לזעקה ציבורית רמה, מסתמנת החמרה רבתי במצב חופש-הביטוי.

כמו שאתם רואים אותי, ומכירים אותי, אני מכין את עצמי במרץ, וללא לאות, לתפקיד שר המשפטים וזכויות האזרח הבא של מדינת ישראל.

מעולם לא היה למדינת ישראל שר משפטים אשר נכנס לתפקידו עם משנה סדורה כמו שאני נושא עמי, כאשר החידוש הוא בכך שבנוסף ל"משפטים" יהיה דגש חזק במיוחד על זכויות האזרח.

ומה שרואים כאן הוא רק ההתחלה!

עד היום נושא זכויות האזרח היה יתום במשרד המשפטים, כאשר המוטו הנצחי הוא לנצח את האזרח בקרב המשפטי, לנצח בכל מחיר.

והתוצאה: 99.9% הרשעות במשפטים הפליליים, ורק 1% צווים מוחלטים בעתירות של האזרח לבג"ץ.

ושרי המשפטים? אלה, לדורותיהם, ראו את עצמם כמייצגי השופטים מול הציבור שבחר בהם, ולא את הציבור מול השופטים.

ומה הפלא בכך שתרבות השפיטה מידרדרת מיום ליום, ואמון הציבור בשופטים מרקיע תהומות ומידרדר מדחי אל דחי?

אין יוצאים מזה לדרך חדשה?

זה תלוי בכם.

זה תלוי בכם, כי צרו כתפי, ולא אוכל לשאת את המשא לבדי.

זה תלוי בכם, כי כדי להניע דברים לא די במסרים, יש צורך גם במספרים.

זה תלוי בכם, כי בלי גייסות לא נגיע לשום מקום.

הפיצו את הדברים האלה לכל מי שאתם מכירים, ולכל מי שאתם יכולים!

ותודה לחו"לכם!!!

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה