*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


עומדים במרים: נאור מקשקשת על שיטת הסניוריטי, ועל דברים אחרים

שמחה ניר, עו"ד 27.03.2017 22:27
עברתי רק כדי לראות

עברתי רק כדי לראות


מה תשאיר אחריה נשיאת ביהמ"ש העליון? *** כמה אפסים יושבים היום בבית המשפט העליון?



עומדים במרים: נאור מקשקשת על שיטת הסניוריטי, ועל דברים אחרים

מה תשאיר אחריה נשיאת ביהמ"ש העליון? *** כמה אפסים יושבים היום בבית המשפט העליון?

שמחה ניר, עו"ד

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

"יש ג'ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם"

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

כה אמרה מרים נאור, נשיאת ביהמ"ש העליון

שרון פולבר (הארץ, 26.3.2017) מביאה לנו את הדברים האלה:

שקד מעכבת את מינוי נשיאת העליון כדי לבחון מחדש את שיטת הסיניוריטי

השופטת אסתר חיות אמורה להתמנות לנשיאה בהתאם לשיטת הוותק, אך השרה סירבה לבקשת נאור להעלות את הנושא לסדר היום של הוועדה למינוי שופטים. גורם המעורה בוועדה: "העליון כמרקחה"

שרת המשפטים איילת שקד שוקלת לבטל את שיטת ה"סיניוריטי", אשר אינה מעוגנת בחקיקה ולפיה השופט הוותיק ביותר בבית המשפט העליון מתמנה לנשיא. גורם המעורה בנעשה בוועדה למינוי שופטים אמר ל"הארץ" כי בעקבות הפרסומים, "בית המשפט העליון כמרקחה".

הנושא התעורר הפעם – איך לא – עם פרישתה הצפוייה של מרים נאור, הנשיאה הנוכחית, דבר המחייב בחירה של מי שיבוא במקומה, כאשר הבאה ב"תור" היא השופטת אסתר חיות.

ב"ידיעות אחרונות" דווח כי שקד סירבה להעלות לסדר היום של הוועדה את מינויה של חיות בחודש יוני, למרות בקשה של נאור לאשר את המינוי מוקדם ולהתחיל בחפיפה.

שקד סבורה כי יש יתרונות וחסרונות לשיטה, וכעת בוחנת אותה כשהדיון בעניין צפוי להיקבע ליולי או אוגוסט. ... ה"גורם" גורס כי שקד טוענת כי מוקדם לאשר את המינוי של חיות וכי אפשר להמתין עמו.

ובהמשך:

הגורם הוסיף כי בנושא זה "בית המשפט העליון כמרקחה". לדבריו, השופטים חוששים מצעדיה של שקד כיוון שלשם מינוי נשיא נדרש רוב רגיל של חמישה מתוך תשעת חברי הוועדה, ועל כן למרות התנגדותם ניתן להשלים מהלך בסוגיה ללא תמיכתם. ...

הנשיאה נאור תומכת בשיטה והביעה עמדה זו גם בראיון שהעניקה לביטאון לשכת עורכי הדין: "זו השיטה הנכונה ואין לשנותה", אמרה הנשיאה והוסיפה: "קחו את המערכת שלנו ותשוו אותה למה שקורה במערכות אחרות, מבלי לנקוב בשמות. תראו כמה אצלנו אין מחנאות, אין חשבונאות, אלא שיטה שכולם יודעים איך היא עובדת, ואז יש שקט. זה הדבר החשוב בעיניי. אם אדם מתמנה לעליון, נקודת המוצא צריכה להיות שהוא יכול, אם מגיע זמנו, לכהן גם כנשיא המוסד".

להבהרת התמונה, למי שלא מכיר את הנושא: כאשר הקידום לכהונת הנשיא (והמשנה-לנשיא) הוא לפי הוותק, מי שבכניסתו לביהמ"ש העליון הוא הצעיר בשופטים, יהיה, בבוא היום, הנשיא של בית המשפט, משום שכל העומדים לפניו בתור "ינשרו" לפניו, עם הגיעם לגיל הפרישה (ובדומה לכך, מי שבכניסתו לביהמ"ש העליון הוא השני-בצעירים יהיה המשנה-לנשיא, אבל למחוז-הבחירה הוא לא יגיע).

שקד עושה את הדבר הנכון, אם כי ברור לכל לאן היא חותרת, ולא צריך להוסיף (כי זה חורג מנושא המאמר).

בדבריה של נאור אין כל חדש, זולת – אולי – הטיפשות הרב-מפרקית (מהמקפצה):

"קחו את המערכת שלנו ותשוו אותה למה שקורה במערכות אחרות, מבלי לנקוב בשמות" ...

מדוע לא לנקוב בשמות? איזה מין "מחקר אמפירי" זה, כאשר מציעים בסיס-להשוואה, ולא מציגים אותו?!

אז אני "יגיד" לכם: אם נוקבים בשמות, מגיעים, למשל, לביהמ"ש העליון האמריקאי, שם לא רק שאין "סניוריטי", אלא שהנשיא לא חייב להתמנות מבין שופטיו: הוותק השיפוטי של הנשיא הנוכחי, ג'ון ג'י רוברטס הבן, היה, בסך-הכל, שנתיים כשופט בימ"ש מחוזי, וככל הנראה איש לא טען אז כי העדר הוותק השיפוטי הוא בעוכריו, וגם כיום איש לא טוען זאת.

"תראו כמה אצלנו אין מחנאות, אין חשבונאות" ...

זה חידוש מדעי המצדיק קבלת פרס נובל למתימטיקה.

כשאני למדתי בכיתה א' של הבצפר העממי, למדנו על "כמה יש": כמה חתולי-רחוב יש בחצי רחוב בכפר סבא, כמה טיפשים יש בביהמ"ש העליון, כמה זמן צריך להמתין ל"טסט" במשרד הרישוי בזרנוגה גימ"ל, כמה אגרה יש לשלם עבור הזכות להיזרק מכל המדרגות – עד למרתף – כאשר עותרים לבג"ץ, וכמה סגנים-בשכר יש לראש עירית אום-אל-פאחם.

כאשר מדברים על "אין", וגם זאת לומדים בכיתה א' של אותו הבצפר, אי אפשר לשאול "כמה אין", כי "אין" זה "אפס", אפס הוא אפס, ואין "כמויות" שונות של אפס.

כמובן שאפשר לשאול כמה אפסים יושבים היום בבית המשפט העליון, אבל התשובה היא רבים מספור, וזה כבר יותר מאפס. הרבה יותר מאפס.

"... אלא שיטה שכולם יודעים איך היא עובדת, ואז יש שקט. זה הדבר החשוב בעיניי".

כך, ללא בושה: לא מעלותיו של הנשיא, כישוריו השיפוטיים, כישוריו הניהוליים, מנהיגותו וכו', אלא רק "שקט" ... "שקט תעשייתי" – זה הדבר הכי חשוב בעיניה! עברתי כמה פעמים מתחת לחלונותיו של ביהמ"ש העליון האמריקאי בוושינגטון די.סי., ולא שמעתי שום רעשים. ממש לא.

"אם אדם מתמנה לעליון, נקודת המוצא צריכה להיות שהוא יכול, אם מגיע זמנו, לכהן גם כנשיא המוסד".

שימו לב: "נקודת המוצא צריכה להיות ...": האם כל מה ש"צריך" להיות אכן קיים פועל?

מה בעצם צריך?

האם, בזמן שבוחרים שופט צעיר לביהמ"ש העליון נותנים את הדעת לאיכות תפקודו כנשיא, בבוא העת?

האם, בשנת 1978, מישהו ידע משהו על אהרן ברק אשר יעשה אותו לנשיא  טוב, או רע, בשנת 1995, וב-11 השנים לאחר מכן?

ומה עם דורית ביניש, שהנשיא מאיר שמגר התנגד לבחירתה לביהמ"ש העליון, אבל אהרן ברק הגניב אותה מיד לאחר פרישתו של שמגר, כאשר הציבור היה נסער בגלל רצח יצחק רבין, והשאלה מי יהיה נשיא ביהמ"ש העליון בעוד 11 שנים הייתה – אין לומר בעדינות – קצת פחות חשובה?

והאם, כאשר בחרו את אליעזר ריבלין, או את יורם דנציגר, מישהו נתן את הדעת לכך שהם יישבו רק שבועות ספורים על כס הנשיא?

והפואנטה:

"אם אדם מתמנה לעליון, נקודת המוצא צריכה להיות שהוא יכול, אם מגיע זמנו, לכהן גם כנשיא המוסד".

טוב, אני מוכן לקבל את הטענה ש"כל אחד יכול": כל טוראי יכול, אם "מגיע זמנו" (פז"מ כבר אמרנו?) להיות רב-טוראי (את הטר"ש כבר ביטלו...), כל רב"ט יכול להיות סמל, וכן הלאה, וכן הלאה ... עד לרמטכ"ל, אבל מה שטוב בדרגים הנמוכים, בהם הדרגה היא "סמל סטאטוס" ולא בהכרח פונקציה פיקודית, אינו טוב בדרגים הבכירים, בהם רק כישוריו של המועמד הם הקובעים (ובאשר לרמטכ"ל, גם יכולתו "לזרום" עם מדיניותה של הממשלה).

כך, למשל, כאשר ממנים את נשיא ביה"ד הצבאי לערעורים (אלוף, לפי התקן), לא עושים את חישובי-הסניוריטי, ולא בוחנים את יכולתו לכהן כרמטכ"ל, "אם מגיע זמנו".

כן, כן ... כאשר מתקרב מועד מינויו של הרמטכ"ל הבא, לפעמים יש "רעשים", יש "בחישות" ויש מסמכי-הרפז ... אז יש "רעשים", יש "בחישות" ויש מסמכי-הרפז, ואין "שקט תעשייתי", אבל אף אחד לא נופל מהכיסא, ואף אחד לא מציע להנהיג את שיטת הסניוריטי במינוי הרמטכ"לים.

המילה "יכול", בהקשר הזה, גם היא מקומה לא יכירנה בהקשר הזה, משום שה"יכולת" הזאת אינה "בינארית", לאמור יש רק "יכול" ו"לא יכול", ללא 15 גוונים של אפור ביניהם.

אני מוכן לקבל את עמדתה של נאור, לפיה בין כל 15 השופטים בביהמ"ש העליון, ישנם 15 שופטים אשר "יכולים" לכהן כנשיא, אבל השאלה היא מי מאותם ט"ו המופלאים יהיה הנשיא הכי טוב של בית המשפט העליון.

נניח שכאשר בחרו את אהרן ברק, בן ה-42, לביהמ"ש העליון עשו בוולב"ש את החישוב הרלוואנטי ואמרו לאיש הזה יש 90% הכישורים להיות נשיא לביהמ"ש העליון בשנת 1995, כאשר שמגר יגיע לגיל הפרישה, וזה יותר מהמועמד הנוכחי, שלמה לוין, שיש לו רק 89% מהכישורים, ואצלנו, כידוע, האיכות מעל לכל – לא "חבר מביא חברה", לא שיקולים פוליטיים, לא "דילים" עם לשכת עורכי-הדין – לא כלום, רק האיכות.

אלא מאי? במרוצת השנים מתברר כי אהרן ברק מאכזב, וכישוריו ירדו ל-89%, בעוד ששלמה לוין "התעלה על עצמו", השתפר, ועכשיו יש לו 90% – אם "האיכות היא מעל לכל", זה לא מתיישב עם אותה "שיטה שכולם יודעים איך היא עובדת, ואז יש שקט", דבר שהוא "החשוב בעיניה" של נאור, ואם ה"שקט" הוא "מעל לכל" – פשיטא שהאיכות אינה במקום הראשון.

ומה עם ההבדל באיכות אינו 89:90, דבר שאולי אפשר להקריבו למען ה"שקט", אבל ירד ל-60:90 לטובת שופט אחר (משום שהמועמד ה"צעיר ומבטיח" התגלה ככישלון, בעוד שאחד השופטים האחרים, אשר בתחילה הוערך נמוך מאוד, "השתבח עם הזמן" ויכולתו עכשיו היא 90%?

ראו גם: עוד על שיטת הסניוריטי + תחזית קודרת ל-12 השנים הבאות.

תפקידו של נשיא ביהמ"ש העליון

נשיא ביהמ"ש העליון אינו "רב השופטים", אינו "שופט ראשי", וכשהוא יושב לדין הוא אמנם יושב כאב-בית הדין של ההרכב, אבל אין לדעתו שום יתרון על פני דעתו של כל שופט אחר באותו ההרכב.

לנשיא ביהמ"ש העליון יש כמה תפקידים על פי החוק, שהחשוב בהם נקבע בסע' 27 לחוק בתיהמ"ש:

27.  (א)    השופט או השופטים אשר ידונו בענין פלוני ייקבעו בידי נשיא בית המשפט העליון.

          (ב)    המועד אשר בו יתחיל בית המשפט העליון לדון בענין פלוני ייקבע בידי נשיא בית המשפט העליון.

מדוע זה התפקיד הכי חשוב? משום שבקביעת ההרכב הוא יכול לעצב את המשפט הישראלי על פי תפיסותיו – לשם כך עשאוהו נשיא.

קביעת ההרכבים מתבטאת הן לגבי תחום מומחיותו של כל שופט ושופט, והן לגבי ערכיו.

כך, למשל, אם תיק פלילי יישמע ע"י הרכב שופטים שמומחיותם היא במשפט האזרחי, ותיק אזרחי יישמע ע"י הרכב "פליליסטי", נקבל בית משפט שממנה לכל תיק את ההרכב הגרוע ביותר האפשרי.

ואם בעניין ערכיו של השופט קא עסקינן, טול, למשל, תיק אשר במרכזו עומד חופש-הביטוי: אפשר לקבוע לו הרכב של שופטים אשר מקדשים את הערך הזה, ואפשר לקבוע לו שופטים אשר חופש-הביטוי הוא לצנינים בעיניהם, ומי שממונה על כך הוא הנשיא.

ועכשיו תגידו לי זה בדיוק אהרן ברק, שהשליט על המשפט הישראלי את ערכיו שלו – איך אתה מגן עליו?!

אז לא: מיד תראו מה דעתי עליו, כנשיא.

אם ממנים כנשיא מי שערכיו אינם תואמים את ערכיה של החברה – הבעייה היא עם הממנים, ואם הדבר מתגלה בשלב מאוחר יותר – ישנם דרכים להיפטר ממנו, אבל כל עוד לא נפטרנו ממנו אי אפשר לקחת ממנו את הזכות, החובה והאחריות שהתפקיד מטיל עליו.

אם הנשיא קובע הרכב אשר יתאים למקרה ספציפי של אדם ספציפי, כדי להגיע לתוצאה ספציפית באותו המקרה הספציפי – זה לא עניין של ערכים, אלא פשע ציבורי המחייב העפתו מבית המשפט לבית הכלא, בגין שימוש-לרעה בסמכות שניתנה לו.

קביעת המועד אשר בו יתחיל בית המשפט העליון לדון בעניין פלוני גם היא חשובה, משום שאם ביהמ"ש ידון חודשים ושנים בשאלות העומדות ברומו של עולם, בעוד שאסירים יושבים בכלא ומחכים לדיון בערעורם – זה דבר שלא ייעשה, ועל כך אחראי הנשיא, הוא ולא אחר, הוא ולא הקנטאור (ראו להלן).

אהרן ברק – נשיא גרוע, נשיא כושל

כאשר נדונה בכנסת האפשרות להוסיף שופטים לבית המשפט העליון, אהרן ברק בא לישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, והביע התנגדותו לתוספת שופטים. הנימוק: גם במספר השופטים הקיים הוא כבר לא מכיר את הפסיקות שלהם ...

אז, עם כל הכבוד, רצית  להיות נשיא – תשפוט פחות, ותעשה את המלאכה שהחוק הטיל עליך. גם הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר ושאר הפיקוד הבכיר לא יוצאים לקרב כדי להסתער במו-גופם על האוייב – זה לא בגלל ש"לא נאה להם", או שהם מ-פ-ח-ד-י-ם, אלא בגלל שהם לא יכולים, בו זמנית, גם להילחם וגם לנהל את המלחמה.

אהרן ברק לא היה שונה, ככל הנראה, מכל קודמיו ומכל אלה שבאו אחריו, בעניין קביעת-ההרכבים ה"רנדומלית", האקראית: ישנו הקנטאור, אותה ברייה מהמיתולוגיה היוונית, אשר חצייה תוכנת-מחשב אקראי, וחלקה פקידים במזכירות ביהמ"ש הקובעים גורלות.

הקנטאור הזה קרוי "יומן בית המשפט", וכאשר אתה מקבל הזמנה לדיון, נאמר בה "הרכב השופטים עשוי להשתנות מטעמי היומן": זה קל, זה פוטר את הנשיא מהצורך להפעיל את התאים האפורים, וזה חוסך את הביקורת הציבורית על שיבוץ "מכוון" ו"מגמתי".

בעניין השיבוץ ה"רנדומלי", דומני שאני היחיד המתנגד לו, מול הברית המוזרה של השופטים והציבור, אשר חושש משיבוץ מכוון ומגמתי, אבל זה לא העניין: אם הנשיא מקדיח את תבשיליו, צריך להעיף אותו, ולא את כלי המטבח, או את המתכונים.

על הקנטאור כתבתי לאהרן ברק בשנת 2005: אהרן ברק, אחרי עשר שנים בתפקיד ושנה לפני הפרישה, אולי תתחיל להפנים שאתה נשיא בית המשפט העליון? הדבר לא היה בגדר "מכתב של אזרח מודאג", אלא בגדר של פנייה רשמית, במסגרת תיק מסויים, בו דרשתי שברק יפעיל את סמכותו על פי החוק.

כמה מפתיע: הוא לא ענה לי.

עוד על אהרן ברק ונשיאותו הכושלת: שופט השבוע (5): אהרן ברק: אות ומופת לקשקשנות נטולת מחשבה, כנראה במבט לתקשורת (ובהזדמנות זו הרשו לי להביע את צערי על כך שהמדור "שופט השבוע", אותו יצרתי בשבילכם, הקוראים, לא הצליח להמריא).

הסמכות המנהיגותית

סמכותו המנהיגותית של נשיא ביהמ"ש העליון אינה קבועה בשום חוק, אבל אין עליה עוררין.

השאלה היא מה עושה הנשיא עם הסמכות הזאת. איזו "מנהיגותיות" הוא מנהיג.

מנהיגות יכולה להתבטא בהנחיית השופטים להמעיט בהערות-אגב, להתייחס לטענות ולראיות, וכן הלאה, אבל כל מנהיגותו של ברק לא התבטאה אלא בנאומים פומביים וחצי-פומביים, עליהם הוא היה חוזר שוב ושוב, כמו תקליט ויניל שבור.

קחו נתח-אקראי, משפט רב-מפרקי החוזר על עצמו:

... השפיטה איננה ג'וב. היא צורת חיים. אין בה חיפוש אחר יחסי ציבור, אחר פרסום, אלא אחר אובייקטיביות, אחר הנייטרליות, אחר האמת. לא שררה – אלא צניעות. לא עוצמה – אלא חמלה. לא שמן – אלא שם טוב. זה מה שיש לי. לא ניסיון לרצות את הכל – אלא עמידה על ערכים. לא כניעה לקבוצות לחץ – אלא הליכה אחרי הערכי, אחרי האמיתי.

נו, בטח ... "השפיטה איננה ג'וב" ... חבל שהוא לא הוסיף שגם נשיאות ביהמ"ש העליון "איננה ג'וב".

"היא צורת חיים": נו, ומה הפלא שהשופטים נלחמים בחירוף-נפש כדי לשמר את צורת-חייהם ולגונן עליה?

"אין בה חיפוש אחר יחסי ציבור, אחר פרסום ...": ומהו פס"ד בנק המזרחי, אם לא רדיפה אחרי יחסי הציבור והפרסום? למי הייתה נחוצה הקולקציה הגדולה ביותר בהיסטוריה של המשפט הישראלי, כנראה, של אמירות-האגב האלה, המשתרעות על פני למעלה מ-300 עמודים – אם לא לרודפי הפרסום האלה?!

"... אלא (חיפוש) אחר אובייקטיביות, אחר הנייטרליות, אחר האמת": כיוון שברק כורך את שלושת הערכים האלה יחד, וכיוון שהמאמר זה לא דן באהרן ברק אלא במרים-כלענה, אתייחס אני לחולייה אחת בשרשרת – ה"חיפוש אחר האמת", ואתן לכם דוגמה אחת מני דוגמאות "עליונות" רבות: השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ויורם דנציגר: שקרנים, לכו הבייתה!

"לא שררה – אלא צניעות": כריכה של שני "ניגודים" שאינם ניגודים משום שאינם עומדים על אותו המישור, וגם כאן, מאותם הטעמים, אתייחס רק לאחד מהם – "לא שררה": האם כיפוף הידיים, בעזרת שוט ה"הוצאות" – הלכך יקראו "לא שררה"?

"לא עוצמה – אלא חמלה": האם הוצאת עורך-דין ממקצועו פעמיים לצמיתות (במצטבר) + 27 שנים נוספות – גם כן במצטבר – בגלל "התבטאויות" כגון "המדינה לא מגלה לנו", האם גם היא גילוי של חמלה, או הפגנת עוצמה?

"לא שמן – אלא שם טוב. זה מה שיש לי": כנראה שהגאון הזה – הנשיא הכי שנוא בתולדות ביהמ"ש העליון – לא יודע לעשות ספירת-מלאי (משונה מאוד לגבי מי שבמקביל ללימודי המשפטים למד גם כלכלה).

"לא ניסיון לרצות את הכל – אלא עמידה על ערכים" – ראו: על אימת הציבור שאחזה בשופטינו, על שיקולי הרשות המבצעת ועל פסיקה במצפון רע.

"לא כניעה לקבוצות לחץ – אלא הליכה אחרי הערכי, אחרי האמיתי"? ראו את ההתקפלות המבישה של שופטי-העליון בוולב"ש (מרים-כלענה, יחד עם אליקים רובינשטיין וסלים ג'ובראן השקרנים): אחרי שהם עלו על הבריקדות בהתנגדותם לבחירתו לביהמ"ש העליון של השופט יוסף אלרון (הוא "לא קורץ מחומר של העליון"), הם נכנעו לאפרים נוה (אפי נוה, בשביל מנועי החיפוש) וחבריו בלשכת עורכי הדין, אשר איימו כי ""בלי מינוי יוסף אלרון לא תהיה היום בחירה של שופטים לעליון" ... הלכן יקראון במקומותינו "לא כניעה לקבוצות לחץ – אלא הליכה אחרי הערכי, אחרי האמיתי"?!

אמרתי "התקפלות מבישה" – כי זה לא היה רק בעיני, אלא גם בעיני מרים-כלענה עצמה: בתום ישיבת הוולב"ש היא ביקשה "שלא להציג את הבחירה כניצחון של גורם זה או אחר בוועדה" (בקשה שהופרה דקות לאחר הבחירה, כשנכתב בהודעה לעיתונות: "הבחירה ההיסטורית של שרת המשפטים שקד").

בחירה "היסטורית" או לא היסטורית – שקד הורידה את נאור על הברכיים, ויפה עשתה.

ראו באיזו קלילות אלגנטית החלקתי בחזרה מאהרן ברק אל מרים נאור, ואתם אפילו לא הרגשתם ...

מרים-כלענה אומרת ...

כמצוטט לעיל, נאור אומרת כי –

"אם אדם מתמנה לעליון, נקודת המוצא צריכה להיות שהוא יכול, אם מגיע זמנו, לכהן גם כנשיא המוסד".

והמאמר הזה כולו בא להבהיר כי לא מספיק שהמתנה "יכול" (דרישת המינימום), וכאשר ממנים נשיא לעליון (ולמעשה גם לכל עבודה אחרת), לא די בכך שהמתמנה עונה על דרישות-המינימום, והממנה צריך לשוות לנגדו גם את ציפיות-המקסימום.

כאמור, נאור וחבריה התנגדו לבחירתו של יוסף אלרון, מהטעם שהוא "לא קורץ מחומר של העליון", והשאלה היא אם נאור עצמה קורצה מהחומר ה"נשיאותי": אני בספק אם היא עונה על דרישות-המינימום, אבל היא מאוד-מאוד רחוקה מציפיות-המקסימום.

וכמובן, שאלה דומה היא אם אליקים השקרן קורץ מהחומר ה"משנה לנשיאותי".

מכל נשיאי העליון עד כה, רק שניים מנשיאי העליון קורצו מהחומר הנשיאותי: מאיר שמגר ואהרן ברק: הייתה להם הכריזמה, היו להם כושר הניהול והמנהיגות, והיה להם הכוח להצעיד את ביהמ"ש העליון, ואיתו את מערכת המשפט כולה, לכל כיוון שירצו – לתפארת מדינת ישראל, לדור-דור.

אבל הם לא רצו, ועל כן מערכת המשפט עומדת היום כפי שהיא עומדת.

הם יכלו ולא רצו, ואחרים – לפניהם ואחריהם – גם לא יכלו: אות ומופת לכישלונו של מוסד "נשיא בית המשפט העליון" לדורותיו: תרבות שפיטה קלוקלת, אמון הציבור מרקיע-תהומות – היום סביב ה-30%, מחר "לכל היותר אפס".

ואל התהלוכה הצולעת הזאת מצטרפת כעת גם מרים נאור. מה היא תשאיר אחריה חוץ מקשקושים על הסניוריטי, על "הידברות", על "אמון הציבור" ועל שאר ירקות רקובים כאלה, כאשר גם היא לא מוכנה להקשיב לרחשי ליבו של הציבור?

קחו, למשל, את הקשקוש הזה:

אמון הציבור במערכת המשפט, שהוא היקר בנכסיה, מותנה בהכרה של כל אזרח ואזרח כי ההכרעה השיפוטית נעשית באופן הוגן, אובייקטיבי, תוך מתן יחס שווה לצדדים המתדיינים. בהכרה כי השופט עושה צדק, על פי הדין.

על האמירה הזאת בניתי את מכתבי אל נאור, לו הקדשתי את המאמר ה-4500 באתר הזה: עומדים במרים: האם שופטי ישראל אכן חפצים באמון הציבור, ואליו תשוקתם?

שלחתי אליה את המכתב הזה, וקבלתו אושרה לי, אבל לא זו בלבד שהיא לא ענתה לי עליו, אלא שהיא גם סירבה לענות לי על השאלה אם בכלל יש בכוונתה לענות לי עליו – ומאז כבר עברו חדשיים ימים.

כן, כן ... אני מסכים שהשופטים לא צריכים לשפוט על פי "רוחות הרחוב", אבל אם הם חפצים באמון הציבור, הם צריכים להקשיב לו, לשמוע מה לוחץ לו על היבלות.

אבל הם משתינים על אמון הציבור בקשת גבוהה במיוחד, פוחדים ממנו פחד-מוות, ובורחים מפניו כמפני אש.

אני שר להעביר את הזמן

שר: יוסי בנאי
מילים: יוסי בנאי
לחן: יאיר רוזנבלום

יש כאלה ששרים כמו בתפילות
את סוד אהבתם
יש כאלה ששרים בשני קולות
את חורף בדידותם

יש כאלה ששרים במצעדים
שירים על תהילה
יש כאלה ששרים שירי דודים
ומחפשים כלה

אבל אני שר להעביר את הזמן
כמו ששר אותו משורר
להעביר בשיר
שלא משאיר סימן
שרק שולח מן חיוך מסמיק לו ועובר

יש כאלה ששרים ת'שאלות
ומחפשים תשובה
יש כאלה ששרים את הלילות
בחלומות תקווה

יש כאלה ששרים בקול ניחר
שירים של מחאות
יש כאלה ששרים על המחר
נסים ונפלאות

אבל אני שר להעביר את הזמן...

יש כאלה ששרים על הזריחה
בקצב שקיעתם
יש כאלה ששרים את המבוכה
בסתר דמעתם

יש כאלה ששרים על הפרישה
ומשאירים מכתב
יש כאלה ששרים על הפגישה
וממתינים לשווא

אבל אני שר להעביר את הזמן ...

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה