*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


אליקים רובינשטיין השקרן-הנבל יורה לעצמו ברגליים, פוגע ומיילל מרות: "אני מיואש"!

שמחה ניר, עו"ד 25.02.2017 20:10
אליקים רובינשטיין השקרן-הנבל יורה לעצמו ברגליים, פוגע ומיילל מרות: "אני מיואש"! - שמחה ניר - אמון הציבור - זכויות האזרח - צו מוחלט - צו על-תנאי - ייאוש - שקרים - שחיתות האגו - אגו - בג"ץ - שמרטפות - נבלה משפטית - אליקים רובינשטיין


תיק שמרטפות בן 13 שנים, ש"עדיין לא רואים בו את חוף המבטחים" *** על מי מלין הנבל, ועל מי הוא לא מלין?



אליקים רובינשטיין השקרן-הנבל יורה לעצמו ברגליים, פוגע ומיילל מרות: "אני מיואש"!

תיק שמרטפות בן 13 שנים, ש"עדיין לא רואים בו את חוף המבטחים" *** על מי מלין הנבל, ועל מי הוא לא מלין?

שמחה ניר, עו"ד

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

"יש ג'ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם"

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

את "תיקי השמרטפות" אנחנו מכירים כבר "ממזמן", ובמאמר הן לא תיקחנו עימך: על החזירות של ביהמ"ש העליון (ב): מדוע השופטים עובדים כל כך קשה רק כדי שלא לפסוק לעותרים כצדקתם? הראיתי כיצד אליקים רובינשטיין, השמרטף המשתגל, גומר שלוש פעמים, ואליעזר ריבלין גומר בחוץ.

שופטי הבג"ץ, כידוע, לא אוהבים לתת צווים מוחלטים, גם כאשר הם מוצאים שהעותרים צודקים: זה מזמין "הצפה" של הבג"ץ בעתירות, וזה עושה להם שם של "מתמסרים בקלות", רחמנא ליצלן.

הם, השופטים, בכלל גם לא אוהבים לתת פסקי-דין: זה מחייב להפעיל את התאים האפורים, ומה שהם לא יפסקו – הצד המפסיד יבוא בטענות, והציבור יגיד שהם "סמולנים", "אקטיביסטים", ומה לא.

גם המשיבים (קרי: פרקליטות המדינה) לא אוהבים להפסיד במשפט (מי כן אוהב?), אפילו שהם לא מייצגים את עצמם, ואין להם שום בעייה לומר לבית המשפט "אכן, העותרים צודקים, אנחנו מסכימים שיינתן צו מוחלט, כמבוקש בעתירה".

אבל האגו גובר על המחוייבות הציבורית, וכפי שאנחנו מכירים אותם, הם ימכרו את האם-אמא שלהם עבור הניצחון הליטיגנטי.

זהות האינטרסים מונחי-האגו של השופטים והפרקליטים הביאה לפיתוחה של "פרקטיקה" לפיה הפרקליטות מוסרת "הודעה מטעם המשיבים" לפיה "הנושא בטיפול", ומבקשים "ארכה" ... השופטים נותנים להם ארכה, ועוד ארכה, ועו"ד ארכה ... ובסוף – לפעמים כגנבים-בלילה – הם מחליטים שהעתירה "התייתרה", ומוחקים אותה כלא-הייתה: ראו אשר יגורתי (ל"ח): גרוניס והפרקליטה שוש שמואלי משתגלים שלוש שנים, ובסוף הם מוכרחים לגמור, שם דיברתי על סחבת שאינה פרי העומס על השופטים, אלא דווקא יוצרת אותו, וטבעתי את המונח שחיתות האגו, דבר המשקף את התופעה שהשופטים לא רוצים להיחשב כ"מתמסרים בקלות", וגם חוששים שתדמית של עושי-צדק-להמונים תדחף את ההמונים להציף אותם בתביעות, עתירות, ערעורים ומה לא.

התירוץ לפרקטיקת השמרטפות הזאת הוא "לוודא כי אלה פועלות באופן הנדרש", אבל זה תירוץ-כזב: כשנוח להם הם דוחים אותך בקש, בטענה שהם "לא מנהלים את המדינה", אבל כשנוח להם ההיפך, הם מנהלים גם מנהלים.

אליקים רובינשטיין, השקרן-הנבל, הוא שנתן לתיקים האלה את הכינוי "תיקי שמרטפות", והוא, כנראה, עדיין לא מבין מה שהם עושים, או, למען הדיוק, אינו רוצה להבין, משום שהפעם, ככל הנראה, הוא שבר את כל השיאים: בג"ץ 3336/04, התנועה להגינות שלטונית ומרדכי ציבין, עו"ד, נגד מועצת הרבנות הראשית לישראל, משרד ראש הממשלה והמשרד לשירותי דת.                                          

אומר רובינשטיין (בהחלטה מיום 5.2.2017, ההדגשות לא במקור):

א.        הנושא שלפנינו מייאש; עתירה מ-2004, צו על תנאי מ-2008 והתוצאות זעומות, ואולי אף נסיגה לאורך השנים, אם בוחנים את ההצעות שעלו וירדו. כל שהצליחו לאורך שלוש עשרה שנה כמעט הוא להביא ל"פיילוט" זעיר במקום אחד, ואחריתו מי ישורנה. הועדה של הרבנות הראשית כבודה במקומה, וכמובן יש לברך על דיוניה, ואנו מצפים לעיין בדו"ח הסיכום, אך דומה שאין רואים עדין את חוף המבטחים.

...

ג.         ייקבע דיון למחצית מארס 2017. עד שבוע לפני הדיון תוגש הודעת עדכון מטעם המשיבים.        

זה מה שקורה בתיק הנסחב 13 שנים, עם למעלה מ-100 החלטות, עם "תוצאות זעומות, ואולי אף נסיגה לאורך השנים", עם "אין רואים עדיין את חוף המבטחים", עם "הודעת עדכון" נוספת, המי-יודע-כמה במספרה, שתגיע בזמן קריב (וכנראה גם בעגלה) ועם דיון עתידי שאנחנו לא יודעים מה ייצא ממנו.

עתירה, עילה, תשובה

כאשר עתירה מגלה עילה-לכאורה, היא מצריכה תשובה. אם היא לא מגלה עילה כזאת, מוחקים אותה ללא צורך בתשובה מאת המשיבים (נושא כאוב בפני עצמו).

כך, למשל, אם העותר מבקש משר החוץ שייתן לו רישיון נהיגה: כיוון ששר החוץ לא מוסמך לתת רישיונות נהיגה, אין טעם לברר את העובדות הנטענות בעתירה, כי גם אם הן תימצאנה נכונות, הן לא תענקנה לעותר רישיון נהיגה ממי שאינו מוסמך להנפיק רישיונות כאלה.

כמובן שבמציאות אין דוגמאות פשטניות כאלה, ולרוב יש צורך להתעמק בכל תיק – דבר ששופטינו לא ממש אוהבים לעשות.

כיצד יודעים המשיבים שהם צריכים להשיב? בית המשפט מוציא "צו על תנאי" (להלן גם צע"ת) אשר מורה להם להשיב, "אם רצונם בכך", ולאחר מכן בית המשפט דן בעתירה, כאשר לפניו עמדות הצדדים – בכתב ובעל-פה.

מהו הדין אם המשיבים בוחרים שלא להשיב?

לא ידוע לי על מקרה כזה, אבל הדעת נותנת שבית המשפט יהפוך את הצו-על-תנאי ל"צו מוחלט", דהיינו יעניק לעותרים את הסעד המבוקש על ידם, והוא הדין גם אם המשיבים אכן משיבים, אבל תשובתם לא מניחה את דעתו של בית המשפט.

קצת היסטוריה

התנהלות הדברים כמתואר לעיל הייתה ההתנהלות ה"קלאסית" בבג"ץ, עם וריאציות וניואנסים שונים, עד לאמצע שנות השבעים של המאה הקודמת.

עד אותה התקופה היית משלם אגרה בסך 25 ל"י (להערכתי שקולים כנגד 30 – 40 ש"ח של היום, לכל היותר), התיק היה עולה לשופט התורן, זה היה מחליט אם להוציא צע"ת, או להעביר לדיון בפני הרכב, ואם העתירה הועברה להרכב, היית מוזמן להופיע בפני ההרכב תוך יומיים-שלושה: היו נותנים לך הזדמנות לשכנע את ההרכב שיש להוציא צע"ת: אם שכנעת – יש צע"ת, לא שכנעת (וזה היה ברוב המקרים) – היו מעיפים אותך מכל המדרגות, היית יוצא משם עם טעם מר בפה, אחרי יומיים-שלושה זה היה עובר, וכשהיית חוסך 25 לירות נוספות, היית חוזר אליהם, וחוזר חלילה.

מה שהקל עליך אז היה שבהעדר הזמנת המשיבים לדיון הראשוני הזה, לא חייבו אותך בהוצאות.

נקודה נוספת: מאז פרוץ המדינה ועד לאותה התקופה אגרת הבג"ץ הייתה, כאמור, 25 ל"י בלבד, ואז, כרעם ביום בהיר, האגרה הועלתה ל-100 ל"י. הדבר לא עבר בשתיקה, קמה זעקה בציבור, והאגרה הוחזרה כבראשונה (לשם השוואה: האגרה כיום, כ-1800 ש"ח, היא גבוהה פי 50 – 60, במונחים ריאליים, ואף אחד לא קופץ על רגליו האחוריות!).

בשנת 1976 עלה על כס נשיא ביהמ"ש העליון השופט יואל זוסמן, אשר גם לפני כן, בשש שנותיו כמ"מ הנשיא (היום: המשנה-לנשיא), זכויות האזרח מול השלטון הרומסני היו בשפל המדרגה, אחוז הצווים המוחלטים  ירד פלאים, ואז גם הונהגה ה"פרקטיקה" החדשה.

לפי הפרקטיקה החדשה השופט התורן היה מוציא החלטה "לתגובת המשיבים". זה לא היה צו-על-תנאי שהצריך תשובה שעובדותיה נתמכות בתצהיר, ולכן המשיבים – קרי הפרקליטות שהשיבה בשמם – יכלו לקשקש ולשקר כאוות-נפשם.

כעת, אחרי שהמשיבים כבר הוזמנו להגיב, אפשר היה לחייב אותך בהוצאות לטובתם...

ומה הלאה? ההמשך האבולוציוני הוא "תיקי השמרטפות" ששופטי הבג"ץ כפו על עצמם: מורחים תיקי בג"ץ חודשים ושנים, עם "תגובות", "הודעות", "עדכונים", "הודעות מעדכנות" ומה לא ... עד שכל עתירה "מתייתרת", ונמחקת – לרוב בחשכת-ליל.

ואני רק שאלה

כאשר עתירה לבג"ץ "אינה מגלה עילה", דינה לדחייה על-הסף, בלי בירור עובדתי, כאמור לעיל, וכאשר היא מגלה עילה, יש מקום לחייב את המשיבים להשיב, ואם המשיבים משיבים, בית המשפט מחליט אם תשובתם מניחה את הדעת.

ועכשיו באה שאלת-התם: אם העתירה מגלה עילה, מדוע שאתם, השופטים הנכבדים לא תוציאו מיד צו-על-תנאי, ועם קבלת התשובה תשפטו ותכריעו?

והתשובה, כרגיל

אם השופטים מוציאים את הצע"ת מיד כאשר נראה להם שהעתירה אכן מגלה עילה, זה נותן לעותר יתרון התחלתי, ומכניס את המשיבים ללחץ. זה נותן לעותרים גם יתרון תקשורתי, שהרי אם הבג"ץ הוציא צו-על-תנאי, מן הסתם "יש בזה משהו".

בטח שיש בזה משהו, אבל בהוצאת הצע"ת בקלות כזאת יש כדי לעודד עותרים נוספים "להציף" את הבג"ץ בעתירות.

וזה מזכיר לי את הסיפור על הרב-חובל אשר נפרד בנמל חיפה מקבוצת ישראלים אחרי "קרוז" ברחבי הים התיכון: עומד לו האיש על הרציף לוחץ בחום את ידו של כל אחד, בתקווה לטיפ יפה, ולא מקבל שום דבר, אבל בסוף מלווה הקבוצה תוקע לו ביד חבילה שמנה של "ירוקים", בשם כל הקבוצה.

אומר לו הרב-חובל: אני לא יודע אם אתם, היהודים, אכן צלבתם את ישו, אבל אני בטוח שהוצאתם לו את הנשמה לפני שעשיתם את זה!

וזה הפרינציפ בתיקי שמרטפות: גם אם השופטים יתנו לך, בסופו של דבר, את מבוקשך, הם יוציאו לך את הנשמה לפני שהם יתנו לך את זה.

כאשר הם מוציאים לך את הנשמה במקרים האלה, הם משיגים כמה דברים, ובהם:

ראשית – הם מפנקים את יצר-השררה והאגו שלהם, והם לא מוציאים לעצמם שם של "מתמסרים בקלות";

שנית – כאשר, בסוף הדרך, הם "מייתרים" את העתירה, הם חוסכים לעצמם כתיבת פסק-דין, שהיא לא רק טירחה, אלא גם מושא לביקורת של מי שיפסיד, ושל הציבור כולו.

שלישית – כל עוד התיק מתנהל, אתה "מחושק", בלי יכולת להגיש עתירות נוספות, שאם תעשה כן, תוציא לעצמך שם של "עותר סדרתי", ואם העתירות הן נגד אותם המשיבים, ועוד בנושאים דומים, אתה גם "מטרידן סדרתי", ועורך דינך יגיד "בוא נחכה קודם לפסק הדין הזה" (דבר שלא יעזור, כי השופטים, כאמור, יוציאו לך את הנשמה, ואיתה גם את החשק לחזור אליהם – אפילו אם תשיג את מבוקשך).

אדון רובינשטיין, על מה אדוני "מיואש"?

רובינשטיין, כאמור, מתבכיין על כך ש"הנושא שלפנינו מייאש; עתירה מ-2004, צו על תנאי מ-2008 והתוצאות זעומות, ואולי אף נסיגה לאורך השנים ... כל שהצליחו לאורך שלוש עשרה שנה כמעט הוא להביא ל'פיילוט' זעיר במקום אחד, ואחריתו מי ישורנה. ... דומה שאין רואים עדין את חוף המבטחים", אבל באותה הנשימה הוא קובע דיון לעוד ששה-שבעה שבועות, עם אופציה לעוד "הודעת עדכון מטעם המשיבים".

רובינשטיין, אם העתירה מגלה עילה, מדוע נזקקתם לארבע שנים עד להוצאת הצו-על-תנאי?

ואם, במועד-לתשובה שנקבע בצע"ת, המשיבים לא נתנו תשובה המניחה את הדעת – מדוע לא עשיתם את הצע"ת לצו מוחלט?

רובינשטיין, אתם המצאתם את ה"פרקטיקה" המתועבת הזאת, אתה אפילו נתת לה את השם "שמרטפות", ועכשיו אתה "מיואש"?

ממה אתה "מיואש", אליוקים – מיוצא-חלציך, מהגולם שיצרת, והוא קם עליך?!

אז אני "יגיד" לך, אדון רובינשטיין, את מה שאתם, השופטים אומרים לכל העולם – חוץ מאשר לעצמכם: אין לך להלין, אלא על עצמך!

כשר המשפטים וזכויות האזרח הבא, כיצד אדביר את התופעה הזאת?

עתירה שתוגש לבג"ץ תוכרע על פי מצב הדברים והדין הקיים בעת הגשתה של העתירה.

מוסד הצו-על-תנאי יתייתר, כי כל עתירה תחייב תשובה.

אם יתברר שהעותר צודק, יינתן צו מוחלט המחייב את המשיבים לפעול על פי המבוקש בעתירה.

במאמר כיצד אחזיר את אמון הציבור בבג"ץ התוויתי את הפרוצדורה הזאת:

הוגשה עתירה, יהיה כל משיב רשאי להגיש את תשובתו תוך 7 ימים מיום שהומצא לו העתק מהעתירה, זולת אם קבע בית המשפט מועד מוקדם יותר. בית המשפט או הרשם רשאי, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, להאריך את המועד בחמישה עשר ימים נוספים.

התשובה תהייה נתמכת בתצהיר, והמצהיר מטעם המשיב לא יצהיר אלא על עובדות שהן בתחום ידיעתו האישית.

לא הוגשה תשובה, ייתן בית המשפט פסק-דין על פי העתירה.

הוגשה תשובה רשאי העותר להגיש תגובה לתשובתו של המשיב, תוך 10 ימים מיום שהומצא לו העתק מהתשובה. בית המשפט או הרשם רשאי להאריך את המועד ככל שימצא לנכון.

התגובה תהא נתמכת בתצהיר; על עובדות שהן בתחום ידיעתו האישית של העותר יצהיר שהן נכונות, ועל עובדות אחרות יצהיר שהן נכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו.

הנה  כי כן, אין עוד "תיקי שמרטפות", ובהעדר בקשות להארכת-המועד כל עתירה תהייה בשלה לדיון בעל-פה, לגופה, תוך 17 יום מים הגשתה.

אתה הבנת את זה, אליוקים?!

____________

יום כיפור התשע"ב: אליקים רובינשטיין, שתיצלה באש הגהינום, שתמות בייסורי-תופת!

מפולארד עד פלוני – אליקים רובינשטיין הנבל לא השתנה.

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה