אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור (מחזה דוקודרמה)

*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


אהרן ברק, ברק טראמפ, דונאלד אובמה: תחזית לתוצאת המפגש בין בנימין נתניהו ודונאלד טראמפ

שמחה ניר, עו"ד 14.02.2017 23:40
נראה אותו כשיחזור

נראה אותו כשיחזור


את התחזית הזאת אני מפרסם סמוך לאחר חצות, אור ליום ד', 15.2.2017, כ-12 שעות לפני תחילת פגישתם של טראמפ ונתניהו, ואולי 15 – 20 שעות לפני סיומה והיציאה אל המיקרופונים *** תזכרו שאמרתי לכם



אהרן ברק, ברק טראמפ, דונאלד אובמה: תחזית לתוצאת המפגש בין בנימין נתניהו ודונאלד טראמפ

את התחזית הזאת אני מפרסם סמוך לאחר חצות, אור ליום ד', 15.2.2017, כ-12 שעות לפני תחילת פגישתם של טראמפ ונתניהו, ואולי 15 – 20 שעות לפני סיומה והיציאה אל המיקרופונים *** תזכרו שאמרתי לכם

שמחה ניר, עו"ד

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

"יש ג'ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם"

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקדמה

מלחמת הגירושין המשפטית שלי מאשתי הראשונה הייתה אחת הממושכות והמכוערות שידעה מדינת ישראל מיום הקמתה.

הגיעו הדברים לכך שאחרי התכתבות עניפה של הצעות והצעות נגדיות עניתי לעורכת הדין של הצד שכנגד אוקיי, אני מקבל את הצעתך זו ככתבה וכלשונה, אז היא אמרה רגע-רגע, ופתחה את הכל מחדש.

איך נגמר הסיפור? כאשר אחד הערעורים שלי הגיע לבית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, אז עדיין בדרכו-אל-צמרת, נטל את היוזמה, הציע לכל אחד מהצדדים מקל וגזר (בעיקר גזר, אם זכרוני אינו מטעה אותי), כופף פה, לחץ שם, והוציא מתחת ידיו, באבחת-עיפרון, הסכם גירושין אשר הביא לסיומה את כל המלחמה הזאת.

מה שאפיין את ההליכים המשפטיים עד לאותה הנקודה, והוא תקף עד היום, הוא האפלייה המגדרית, אשר במסגרתה עושים הכל כדי לשבור את רוחו, נפשו וגופו של האב-הבעל, מתוך הנחה שהלחצים עליו יביאו אותו לכניעה גמורה.

אז אני לא נכנעתי, והפשרה לה הסכמתי לא הייתה פיסגת מאוויי, אבל הייתי מוכן לחיות איתה, וכמו שאתם רואים, אני עדיין חי, נושם ובועט – גם אחרי כשלושים שנה מאז.

אהרן ברק, אגב, לא איים בהוצאות על מי שלא יקבל את ההצעה שלו, כי הוא הבין שלחצים מיותרים יביאו לתוצאה ההפוכה, והוא רצה להביא שלום לאזורנו, או, לפחות, להפסקת-אש (והוא הצליח).

והמסקנה: כדי להביא שלום צריך המתווך/המגשר להראות מידה רבה של נייטראליות, וללחוץ על שני הצדדים ברגישות הדרושה כדי לזכות באמונם של שניהם.

ברק אובמה והשלום בין ישראל לפלשתינאים

נשיא ארה"ב הקודם, ברק אובמה, רצה בכל מאודו להביא שלום לאזורנו.

איך אנחנו יודעים? כמו שאנחנו יודעים שאני רוצה לזכות בפיס: אני קונה כרטיס, הזכייה נותנת לי משהו בחיים, ולא יכולה לגרום לי שום נזק.

אנחנו יודעים שכל נשיא אמריקאי רוצה להיכנס להיסטוריה כמי שהצליח לעשות את הבלתי-אפשרי הזה: זה טוב לאגו, זה מביא כבוד, ובמקרה של אובמה – זה יכול היה להצדיק את זכייתו בפרס נובל לשלום, בראשית כהונתו, כאשר הוא עדיין לא הספיק לעשות שום דבר למען השלום.

גם דונאלד טראמפ, אליו נגיע בהמשך, רוצה שלום, מאותם הנימוקים, וגם בנימין נתניהו רוצה שלום, מאותם הנמוקים, וכפי שנראה בהמשך – לכל אחד מהם ישנם אילוצים משלו, המונעים ממנו יד חופשית לעשות את מה שהוא מבין כי טוב – טוב לעצמו, טוב לציבור שלו, טוב לכולם.

אובמה לא התכוון לכפות על הצדדים לסכסוך הזה פתרון מסויים. הוא רצה לעזור להם להגיע בעצמם להסדר מוסכם כלשהו, אבל בהמשך הוא הבין שפתרון שתי המדינות יש לו הסיכוי הרב ביותר להתגשם.

בלי להביע דיעה כלשהי בעד או נגד הפתרון הזה, הסקרים מראים שמבחינת דעת הקהל בישראל ובקרב הפלשתינים הוא הכי קרוב לתמיכת הציבור בשני הצדדים, ועל כן אובמה, מבחינתו, צדק לחלוטין, שהרי למה לו לנסות פתרון חסר-סיכויים, אם הוא יכול לנסות פתרון בעל סיכויים טובים יותר?

ולא רק שהסקרים תומכים בפתרון שתי המדינות, אלא שגם ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, תומך בו מדי פעם (ע"ע נאום בר-אילן), כך שאם אובמה נדלק על הפתרון הזה, הוא, כמתווך חסר עניין משלו, עשה את הדבר הכי הגיוני, באספקלריה שלו.

לפתרון הזה ישנו, מבחינת ישראל, קושי מסויים: תמיכתה של מפלגת השלטון (הליכוד) בפתרון הזה תגרע מכוחה האלקטורלי – הן לטובת מפלגות הימין המתנגדות לו, והן לטובת מפלגות השמאל, התומכות בו.

אילו לליכוד היו היום 40 מנדטים בכנסת, ולגוש השמאל (מחנ"צ-מרצ) 30 מנדטים (ביחד 70 מנדטים), פתרון שתי המדינות היה קורם עור וגידים 5 דקות אחרי הבחירות, ואם החשבון הזה היה שונה, והיו חסרים כמה מנדטים – יאיר כחלון ומשה לפיד היו תומכים בו תמורת "כופתאות" פוליטיות אילו ואחרות, הרשימה המשותפת הייתה תומכת בו "מבחוץ", ועד לבחירות הבאות ההסדר היה "מתקבע", וביבי היה מגיע אליהם כמנהיג לאומי, כמדינאי מהשורה הראשונה בקנה מידה עולמי.

ההסדר הזה לא יכול היה להתגשם אם 70 המנדטים הנ"ל היו מחולקים בין הליכוד לגוש השמאל ביחס 35:35 (35 לליכוד ו-35 לשמאל, ולא להיפך), כי בבחירות הבאות השמאל היה נושא את דגל ה"אמרנו לכם", ולוקח מהליכוד 10 מנדטים לפחות, גם הימין (בעיקר נפתלי בנט והבית היהודי) היה נושא את דגל ה"אמרנו לכם" ולוקח מהליכוד 10 מנדטים, וביבי היה נשאר כראש הסיעה הרביעית-חמישית בכנסת, עם 15 מנדטים, וסותם את הגולל על הקריירה הפוליטית שלו.

גם בכנסת הנוכחית, אגב, הקונסטלציה הזאת כמעט אפשרית: לליכוד ולשמאל יש 59 מנדטים, ואפשר להניח תמיכה נוספת, אבל ביבי לא מוכן להצהיר בפירוש על קווי-יסוד חדשים, שבמרכזם יעמוד הסדר שתי המדינות, חצי מהמחנ"צ לא מאמינים לשום מילה שלו, והוא לעולם לא יסכים להיערכות פרלמנטרית שתסמוך על תמיכה-מבחוץ של הערבים.

ובמלים ברורות: ביבי רוצה (אני מוכן להאמין שהוא באמת רוצה), אבל לא יכול.

גם מבחינת אובמה (ולמעשה מבחינת כל מתווך אחר, לרבות דונאלד טראמפ, שאליו, כאמור, נגיע בהמשך) ישנו קושי: למדינת ישראל יש מה לתת, ואילו לפלשתינים אין מה לתת, רק לקבל.

שונה היה המצב אם אנחנו והפלשתינאים היינו משני צדדיו של הקו הירוק, ומדברים על "חילופי שטחים", אבל הקו הירוק מת, אנחנו מחזיקים בידינו את כל הקלפים, ולפלשתינים יש רק מה לקבל, ואילו לתת הם יכולים רק הצהרות, אבל כל הצהרה שתצא מהם, הישראלים יגידו שזה רק "מן השפה ולחוץ".

אובמה רצה, בכל מאודו, לרשום על שמו את השלום במזרח התיכון, אבל מדינת ישראל, המחזיקה בידיה את כל הקלפים, הפנתה אליו כתף קרה, משום שאף מנהיג ישראלי לא יכול להרשות לעצמו לעמוד על מדשאת הבית הלבן יחד עם הנשיא האמריקאי, ולמסור לעולם הצהרת-תמיכה ברעיון שתי המדינות (ואם רוצים המחשה, זאת  האזהרה שנתן נפתלי בנט לנתניהו, ערב נסיעתו לפגישה עם טראמפ: "אם יוזכר המושג 'שתי מדינות' בפגישת נתניהו-טראמפ – תרעד האדמה").

אז גם אובמה רצה, וגם הוא לא יכול היה.

מי האשם בכשלונו של אובמה?

ראשית – הוא האשם בכך שהוא לא קיבל את הצעתי, שהייתה יכולה – אולי – להצליח במקום שכל האפשרויות האחרות נכשלו, ולא היה, גם לא יהיה, שום סיכוי שתתקבלנה.

שנית – אשמים בו גם המנהיגים הפלסטינים, אשר, בטיפשותם, לא נתנו את המעט שיש ביכולתם לתת: הכרה בהיותה של ישראל מדינה יהודית. אם הם היו מסכימים לכך, השלום אמנם לא היה מגיע (מהסיבות שפירטתי לעיל), אבל הם היו זוכים לכמה נקודות בקרב התעמולתי, בו ביבי שלנו הוא, בינתיים, אלוף העולם בכל המשקלים והמשקולות.

ושלישית – אשמים בו גם המנהיגים הישראליים, אשר לא סיפקו לאובמה את הסחורה שהוא רצה בה (הסכמה ישראלית לתכנית שתי המדינות, או לכל תכנית אחרת).

אני לא רוצה להתחשבן עם אובמה, כי הוא גילה רצון טוב להביא את הסכסוך הישראלי-פלשתיני לידי סיום.

אני לא רוצה להתחשבן עם המנהיגים הפלשתינים, כי אני לא בחרתי בהם, הם לא מייצגים אותי, והם לא חייבים לי שום דבר.

אני כן רוצה להתחשבן עם המנהיגים שלי (ולמען הדיוק: העם אשר בחר בהם) אשר לא הביאו לאובמה שום הסכמה לאומית-ישראלית שאפשר היה להציג אותה כהוכחה לכך שאנחנו, הישראלים, חפצי-שלום אנו, ואילו הם, הפלשתינים, אינם חפצים בשלום, אלא בהשמדתנו והשלכתנו אל הים התיכון/בחזרה לאושוויץ (מחק את המיותר).

מה יעשה אובמה בערוב כהונתו, אחרי שהוא ניסה לעשות משהו בנושא במשך שמונה שנים – והצדדים הפנו אליו כתף קרה? הוא יגיד להם נמאסה עלי העבודה הסיזיפית הזאת, עזבו אותי במנוחה, לכו לאו"ם בלעדי, ותסתדרו בעצמכם.

ובמלים אחרות: הוא נמנע מהטלת וטו בהצבעה במועצת הביטחון על הצעה אנטי-ישראלית, ובכך הוא, למעשה, תמך בה, והיא התקבלה (הסברתי זאת בשולי המאמר מדינת ישראל ודונאלד טראמפ: נא להנמיך ציפיות!).

כעת קמו הישראלים וזעקו חמס: אובמה אנטישמי, הוא בגד בברית עם ישראל, הוא נתן יד להקשחת ליבם של הערבים!

צריכה להיות חוצפה ישראלית בלתי-רגילה להאשים את אובמה ב"בגידה" בישראל, אחרי שהוא העניק לה סיוע של 38 מיליארד דולר לעשר השנים שלאחר כהונתו – סיוע שאף נשיא אמריקאי לפניו לא העניק לה, ושהוא, אובמה, לא העניק לאף מדינה אחרת.

חוץ מזה, מה אתם מצפים ממנו, אחרי שאנחנו מפנים אליו כתף קרה במשך שמונה שנים, והוא מרגיש שביבי נתניהו סובב אותו על אצבעו הקטנה?

ומעל לכל: אכן, קבלת ההצעה האנטי-ישראלית הקשיחה את ליבם של הערבים, אבל הווטו האמריקאי על ההצעה היה מקשיח לא פחות את ליבם של הישראלים.

אז אובמה עשה כמיטב יכולתו, וכשל כי הצדדים לא שתפו איתו פעלה, וכאמור לעיל הוא אמר, למעשה, נמאסה עלי העבודה הסיזיפית הזאת, עזבו אותי במנוחה, לכו לאו"ם בלעדי, ותסתדרו בעצמכם.

צריך להבין דבר אחד: אובמה לא היה הנשיא או ראש הממשלה של מדינת ישראל, אלא של ארה"ב, ובתור שכזה הוא היה חייב לעמו ולארצו בלבד.

וגם לאגו שלו, לא לשכוח, וכיוון שהאגו שלו נפגע, הוא רצה להיות בעל המילה האחרונה, והוא אכן אמר את המילה האחרונה.

וזו השאלה שהייתי מפנה לכל המציגים את ברק אובמה כ"אנטישמי" ו"שונא ישראל": מדוע אתם לא מציעים להחזיר לו את המענק הביטחוני, בסך 38 מיליארד דולר ל-10 שנים? מדוע שלא תאמרו לו מנוול, אנטישמי, שונא ישראל, אתה לא תקנה אותנו בכסף, אנחנו מעדיפים לחיות בסכנה ביטחונית מתמשכת, ולא בחסדיהם של העושים מעשי זמרי, ומבקשים שכר כפנחס?

אף אחד לא קם!

ומה עם דונאלד טראמפ?

כמו שאמרתי לעיל, כמו שברק אובמה רצה להביא שלום לאזורנו, וכמו שביבי נתניהו רוצה את אותו הדבר, גם טראמפ רוצה להביא שלום בין ישראל לפלשתינים.

גם הוא, ככולם, רוצה להביא את השלום הזה, כי זה טוב לתדמית, זה טוב להיסטוריה, זה טוב גם לאגו, וזה טוב גם לבחירות הבאות.

אלא מאי?

כפי שהסברתי לעיל, לפלשתינים אין מה לתת, ואילו לישראל יש מה לתת, אבל למנהיגיה אין ציבור העומד מאחוריהם, ומסכים לתת.

ובמלים אחרות: באמתחתו של ביבי העומד מול טראמפ אין יותר סחורה מאשר באמתחתו של ביבי, העומד מול אובמה.

מהתקשורת האמריקאית העוקבת אחרי טראמפ אנחנו למדים שהוא כבר הגיע למסקנה שכדי להשיג את המטרה הזאת הוא זקוק לעזרתן של המדינות הערביות המיודדות עם ארה"ב, ואשר יש להן הידברות כלשהי עם ישראל (סעודיה, למשל).

מהתיווך הערבי הזה אפשר להפיק דבר חיובי אחד לישראל: נכונותם של הפלשתינים להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי.

דא עקא שהדבר הטוב הזה הוא הסיוט הכי קשה של המנהיגים הישראליים, משום שאז נגמרים כל התירוצים שהפלשתינים "אפילו לא מוכנים ...", וגו', והם יצטרכו לשבת ולדבר על הסדרים טריטוריאליים ופתרון שתי המדינות (או כל פתרון אחר, שסיכוייו פחותים).

האם טראמפ מתכונן לעשות לנתניהו הנחות?

בשולי המאמר מדינת ישראל ודונאלד טראמפ: נא להנמיך ציפיות! אמרתי ביום 14.1.2017, ששה ימים לפני כניסתו של טראמפ לבית הלבן:

דונאלד הביזנסמן

דונאלד טראמפ הבטיח, במערכת הבחירות שלו, "לנהל את המדינה כמו ביזנס", ובתור ביזנסמן הוא יצפה מישראל תמורה לכל דולר שהוא נותן לנו – כולל תמורת העברתה של השגרירות, אם הוא אכן יגשים את הבטחתו.

ומה יהיה אם לקראת תום שמונה שנות כהונה, כאשר כבר אין עליו מורא הבוחר (היהודי ובכלל), וחלומו המתוק-ורוד להביא שלום באיזור הולך ונמוג? זה יתחיל להימאס גם עליו כמו שנמאס על אובמה, וגם הוא יעשה לנו את מה שאובמה עשה לנו. הוא יגיד נמאס לי לתת לכם ולתת לכם, ולא לקבל שום תמורה – לכו לאו"ם ותסתדרו בלעדי.

ובמלים אחרות: הוא יימנע מהטלת וטו על הצעת החלטה אנטי-ישראלית.

ותזכרו שאמרתי לכם להנמיך את הציפיות מדונאלד טראמפ, כך שכל מה שנקבל ממנו יהיה מעל למצופה.

כעת נראה שהתרחיש הזה יתקיים הרבה יותר מוקדם, אולי כבר בפגישה הראשונה בין טראמפ לנתניהו.

אומר מיכאל וילנר, ג'רוזלם פוסט, 8.2.2017, בדיוק שבוע לפני פגישתם של טראמפ ונתניהו, בקשר לחוק ההסדרה ולמה שנכרך בו:

Given the law would retroactively legalize roughly 4,000 units, its enforcement would amount to a rebuke of the Trump administration, now that the White House has called on the Israeli government to cease the construction of new settlements or the expansion of existing ones.

ובעברית שלנו: חוק ההסדרה תוקע לטראמפ ולממשלו אצבע בעין.

That statement, originally made to The Jerusalem Post, shocked Israelis and Americans alike who expected leniency from the new president on the settlement matter. But Trump administration officials were hoping for time and space to formulate their policy on settlements before Netanyahu’s visit. A relentless stream of developments may be affecting that policy-making process.

ובמלים אחרות: מי שמצפה ליד רכה מצדו של דונאלד טראמפ, בל יופתע, ובל "יזועזע" להיווכח שאנחנו, הממשל, נגיע למפגש הזה עם שיעורי-בית מוכנים, ומה שאתם, הישראלים, מבשלים בלעדינו, עשוי להשפיע על המדיניות שלנו.

וה"סוכריה" המרה:

Trump plans to sit Netanyahu down on February 15 for a “long conversation” focused on Middle East peace, White House Press Secretary Sean Spicer says – not specifically on Iran, as surely Netanyahu would prefer. The Trump administration has vowed a publicly respectful relationship with the Israeli government and people. But Netanyahu may be walking into a similar meeting as he did in 2009 when he first met with Obama in the Oval Office – and found himself caught off guard by that administration’s policy ideas, including a total freeze on settlement activity.

והפירוש: נתניהו לבטח ירצה להתמקד על איראן, אבל לעניין זה אנחנו לא זקוקים לו, ואם הוא ירצה לנתב את הדיון הרחק מעבר לעניין הישראלי-פלשתיני, אנחנו נשב איתו ל"שיחה ממושכת" ונעשה לו מה שאובמה עשה לו: נדרוש ממנו להפסיק את הבנייה בהתנחלויות, ולשבת לדבר עם הפלשתינים.

ולסיום:

That 2009 meeting was dubbed “the ambush” in Israel, as Netanyahu had no forewarning of Obama’s dramatic request. With Trump officials expressing concern with settlements, strong interest in a peace process and frustration with Israel’s recent actions, the prime minister may be in for another surprise.

ובמילותינו: הממשל מודאג מההתנחלויות, ומגלה עניין רב בתהליך שלום, ותסכול מהפעולות האחרונות של ישראל.

מה מחכה לנתניהו בפגישה עם טראמפ?

עיתונו של ביבי, ישראל היום, מדווח, יום לפני הפגישה:

רה"מ נתניהו המריא אתמול לוושינגטון, לקראת פגישתו עם הנשיא האמריקני דונלד טראמפ מחר. לפני טיסתו אמר נתניהו כי הוא נוסע לארה"ב "למרות הלחצים מבית", והוסיף: "אני אוביל. אני אנווט. זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות – להוביל ולנווט את הברית ההיסטורית בין המדינות, לטובת כל אזרחי ישראל".

נו, טוףףףףף ... אנחנו יודעים ממי הוא לקח את "אני אנווט", אבל יצחק רבין התכוון לניווט בתוך המערכת הפוליטית הישראלית, ואילו נתניהו רוצה לנווט את דונאלד טראמפ. קשה לי להאמין.

נתניהו, שייפגש בארה"ב גם עם סגן הנשיא מייק פנס, מזכיר המדינה רקס טילרסון, יו"ר בית הנבחרים פול ראיין וחברי סנאט, הוסיף כי "הברית בין ארה"ב לישראל היא ברית איתנה מאוד והיא עומדת להתחזק עוד יותר. טראמפ ואני רואים עין בעין את האיומים הגדולים באזור, וכך גם לגבי ההזדמנויות. היו לנו דיונים רבים לפני הנסיעה, כולל דיון בקבינט שהיה יסודי מעמיק ורציני".

"הברית בין ארה"ב לישראל היא ברית איתנה מאוד והיא עומדת להתחזק עוד יותר"? בהחלט נקודה להצהרה חגיגית משותפת על מדשאת הבית הלבן.

"רואים עין בעין את האיומים הגדולים באזור"? איש לא רואה אותם אחרת, וגם זה טוב להצהרות חגיגיות משותפות, אבל, כאמור, ארה"ב אינה זקוקה לעצות מראש ממשלת ישראל, אלא, אולי להצעה שישראל תשלח את חיל האוויר שלה להוציא עבור האמריקאים את הערמונים מהאש הגרעינית האיראנית.

רה"מ מעוניין להתמקד בפגישה בנושא האיראני ובגרורותיו התוקפניות חיזבאללה וחמאס, וכן בנעשה בסוריה, בהסדר הצפוי שם בין ארה"ב לרוסיה ובמידת המעורבות האיראנית בו. רה"מ הודיע כי לא יסכים לנוכחות איראנית קבועה בהסדר בסוריה. ... בחדשות 2 דווח כי נתניהו צפוי להעלות בפני טראמפ גם את נושא ג'ונתן פולארד.

כן, זה ברור ...: איראן, חיזבאללה, חמאס, סוריה, ארה"ב ורוסיה, העברת השגרירות, ג'ונתן פולארד ... הכל חוץ מהעדשה שמתחת לכל המזרנים האלה: הבעייה הבלתי-פתירה של ישראל והפלשתינים.

בערוץ 10 דווח אתמול מפי מקורות אמריקניים כי טראמפ לא ינקוט בפגישה במונח "שתי מדינות" ולא יתעמת עם נתניהו בנושא הבנייה בהתנחלויות, וכי הוא מעוניין להיות הנשיא שיביא שלום בין ישראל לפלשתינים.

אני לא יודע אלו הם אותם "מקורות אמריקניים", וגם לא באיזה מונח טראמפ ישתמש. אני גם לא רואה איך אפשר, בכפיפה אחת, גם להבליג על נושא הבנייה בהתנחלויות וגם לחתור להבאת שלום בין ישראל לפלשתינים.

כאן ישנן שתי אפשרויות, או שלוש, בעצם:

האחת – טראמפ אכן לא יתעמת עם נתניהו, אבל אז לא משנה באיזה מונח הוא ישתמש;

השנייה – הוא ישתמש במונח אחר, מונח "מכובס", אבל יתעמת גם יתעמת עם נתניהו ("שיחה ממושכת", זוכרים?);

והשלישית – הוא יקרא לילד בשמו, ויתפוס את השור בקרניו. בנושא הזה אנחנו בהחלט יכולים לסמוך על ישראל היום, שנוסד בשביל ביבי, עובד עבור ביבי, ולא יפרסם דבר שאינו תואם את האינטרסים של ביבי:

שלשום קיים נתניהו ישיבת קבינט ובה שמע את העצות והדרישות של שרי הפורום המדיני־ביטחוני המצומצם. השר גלעד ארדן אמר אתמול כי "רה"מ וכל השרים בקבינט מתנגדים להקמת מדינה פלשתינית". עם זאת, רה"מ לא צפוי להודיע לטראמפ כי הוא משנה את מדיניותו, אלא כי הוא ממשיך לדבוק בעקרון שתי המדינות.

וזה אומר שדונאלד לא יצטרך לעבוד קשה כדי להוציא מפיו את שתי המלים "שתי מדינות", אבל הוא יצטרך להבטיח לעצמו שביבי לא עובד עליו, ושעם חזרתו הבייתה הוא יגיד לשותפיו מימין "בצחוק אמרתי".

וישנו נושא אחד בו ביבי לא ייגע: הסיוע הביטחוני: הוא קיבל מאובמה יותר ממה שהיה מקבל מטראמפ, והוא לא יכול – בוודאי שלא בשלב הזה, בו הוא לחוץ בין הפטיש (דונאלד טראמפ) לבין הסדן (נפתלי בנט, איילת שקד ושות') – להגיד למארחו רגע-רגע, אני רוצה גם כסף, עוד כסף.

ביבי נתניהו, תגיד תודה לאובמה.

מה יקרה בפגישת-העבודה בין דונאלד וביבי (א): הצוות של טראמפ יגיע ללא שיעורי-בית

כשאני מדבר על "פגישת עבודה" אני מדבר, כמובן, על מה שמתרחש אחרי כל הטקסים והצרמוניות, כאשר שני הצדדים יושבים עם כל היועצים שלהם.

מה יגידו ביבי ויועציו?

הם יחזרו על כל הקלישאות הידועות: אנחנו מוכנים לוויתורים כואבים, אבל "הם" לא רוצים שלום, הם רוצים לזרוק אותנו לים, או, אפילו, לשלוח אותנו חזרה לאושוויץ, הם לא מוכנים אפילו להכיר במדינת ישראל כביתו של העם היהודי אשר נרדף במשך אלפיים שנות, ובקיצור: אין פרטנר לשלום.

השאלה היא אם טראמפ וצוותו יבואו עם שיעורי-בית, אם לאו, למה שהם, כאמור, הגדירו כ"שיחה ממושכת".

כמו שאני אומר שוב ושוב, טראמפ נכנס למערכת הבחירות בלי שיעורי-בית, ניהל אותה בלי שיעורי-בית, נבחר בלי שיעורי-בית, ומנהל את העניינים בלי שיעורי-בית.

אם גם במקרה הזה הם יגיעו לפגישה ללא שיעורי-בית, ביבי יסובב אותם על אצבעו הקטנה, והפגישה תסתיים על מדשאת הבית הלבן, בהודעה משותפת המגלה תקוות-בעלמא, ואפס תוצאות אופרטיביות, כפי שצפיתי במאמר מדינת ישראל ודונאלד טראמפ: נא להנמיך ציפיות! ועדכנתי במאמר מדינת ישראל ודונאלד טראמפ: נא להנמיך ציפיות! (עדכון). במקרה הזה ביבי יוכל לחזור הבייתה, מדושן-עונג, עם הצהרה שהוא נפגש עם "גדול הידידים של ישראל בבית הלבן, מאז ומעולם", והשלום הישראלי-פלשתיני נשאר תקוע באותו מקום.

הבעייה היא שטראמפ אכן רוצה לרשום על שמו את השלום הזה, והשאלה היא עד כמה הוא יהיה מוכן לגרור את זה, עד שזה יימאס עליו כמו על אובמה, והוא, כמו אובמה (ראו לעיל), יגיד לישראלים אתם לא משתפים פעולה, נמאסתם גם עלי, לכו לאו"ם לבדכם ותגידו "אבא נשאר בבית, הוא לא יכול היה להגיע".

מה יקרה בפגישת-העבודה בין דונאלד וביבי (ב): הצוות של טראמפ יגיע עם שיעורי-בית מוכנים לתפארה

אם הם יגיעו לפגישה עם שיעורי-בית מוכנים-לתפארה, אני צופה תרחיש כזה, פחות או יותר:

נתניהו:     אני מבקש לפתוח בעניין הגרעין האיראני, המהווה סכנה קיומית לישראל, לארצות הברית, לעולם החופשי, ולעולם כולו ...

טראמפ:   מר נתניהו, אנחנו מסכים לכל מילה שלך, נא לעבור לנושא הבא.

נתניהו:     לעניין החיזבאללה ...

טראמפ:   מר נתניהו, גם בנושא הזה אנחנו מסכימים. הלאה ...

נתניהו:     החמאס ...

טראמפ:   גם כאן אין לנו חילוקי דיעות. הלאה ...

נתניהו:     סוריה ...

טראמפ:   בעייה כאובה, אנחנו רואים אותה עין-בעין, ואנחנו מכינים הפתעה לכל העולם. הלאה ...

נתניהו:     העברת השגרירות לירושלים ...

טראמפ:   מר נתניהו, אני שמח שהגעת לנקודה העיקרית. אתה מבין שהנושא הזה קשור קשר בל-יינתק מהמו"ם לשלום בינכם לבין הפלשתינאים.

נתניהו:     ודאי, ודאי. מדינת ישראל תאבת-שלום היא אבל הם לא חפצים בשלום ...

טראמפ:   מה הצעתם להם?

נתניהו:     אנחנו נתנו להם הכל, עצרנו את הבנייה בהתנחלויות ובמזרח ירושלים, ישבנו לשיחות איתם  וכמעט הגענו להסכמה, אבל ברגע האחרון הם טירפדו את הכל.

טראמפ:   איך הם טירפדו?

נתניהו:     הם סירבו להכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי.

טראמפ:   איך זה עלה?

נתניהו:     אנחנו דרשנו את זה.

טראמפ:   אם קיומה של מדינת ישראל תלוי בהכרה הפלשתינית, מצבה גרוע, לא כן, ביבי?

נתניהו:     הסירוב שלהם להכיר בישראל הוא הוכחה שהם לא מעוניינים בשלום, אלא בשליחתנו בחזרה לאושוויץ.

טראמפ:   נניח שהם מסכימים להכיר בכם, כפי שאתם דורשים, האם לא תגידו שזה רק min hassafa velachuts?

נתניהו:     בהחלט לא, אנחנו נברך על כל הצהרה ברוח זאת.

טראמפ:   מר נתניהו, האם אתם מבינים שכדי להגיע להצהרה כזאת יש צורך בתיווך של מדינה ערבית ידידותית לארצות הברית, ושגם לכם יש דיבורים איתם, סעודיה, למשל?

נתניהו:     אנחנו מעדיפים מו"ם ישיר, ללא תנאים מוקדמים.

טראמפ:   אבל בסרט הזה כבר הייתם, אתם דרשתם הצהרה כזאת כתנאי מוקדם-מאוחר, אבו-מאזן, בטיפשותו סירב, והמו"ם התפוצץ כך שאתם זכיתם לנקודות-תדמית נוספות כרודפי-שלום, ואבו-מאזן יצא בלי כלום, עם תדמית של סרבן-שלום. כמה פעמים אפשר למחזר את זה, ואיזו סיבה יש להם לשחק לידיכם שוב ושוב?

נתניהו:     אם אתם חושבים שבתיווכה של סעודיה אפשר לקדם את הנושא, אנחנו מסכימים.

טראמפ:   האם אתם מבינים שהסעודים יתחילו מעניין שתי המדינות לשני העמים?

נתניהו:     בהחלט, בהחלט. אנחנו בהחלט בעד פתרון שתי המדינות. הצהרתי על כך בנאום בר-אילן המפורסם שלי, הצהרתי עליו אלף פעמים ואחת לפני כן, ואחרי כן, ואני חוזר ומצהיר גם בפניך היום, וגם מול המיקרופונים, כשנצא מכאן אל הרפורטרים.

טראמפ:   ומה עם נפתלי בנט ושרת המשפטים היפהפיה שלו, הילד ...

נתניהו:     איילת, לא הילד. איילת שקד.

טראמפ:   נו, ומה איתם? הם הרי איימו עליך, ממש השבוע הזה, שאם תזכיר אצלי את שתי המדינות "האדמה תרעד"?

נתניהו:     עזוב אותם, הם רק מאיימים. הם לא יעזבו את הממשלה, כי בממשלה הם יכולים לעשות תרגילי-סחבת, ואם הם עוזבים את הממשלה, אז בוז'י הרצוג נכנס במקומם, וחזון המדינה הפלשתינית קורם גידים ועור תוך חמש דקות, למגינת-ליבם.

טראמפ:   אבל חצי מהמפלגה של בוז'י לא מאמינים לך ...

ג'ארד קושנר: שלי יחימוביץ ...

נתניהו:     יחימוביץ'!

קושנר:     יחימוביץ!

נתניהו:     יחימוביץ'!

קושנר:     יחימוביץ!

נתניהו:     יחימוביץ'!

קושנר:     יחימוביץ!

טראמפ:   יחימוביץ, יחימוביץ', מה זה משנה. אם בנט והילד ...

נתניהו:     איילת!

טראמפ:   אם בנט ואיילת יוצאים מהממשלה, אתם הולכים לבחירות, וזה לפחות חצי שנה של קיפאון מדיני, ואחר-כך בנט לוקח מכם את "תרומת האברים" שהוא לקח מכם בבחירות הקודמות, והפעם הוא לוקח מכם תרומת אברים, יוצא עם 20 מנדטים – וזה הסוף של רעיון שתי המדינות.

נתניהו:     סמוך ...

טראמפ:   שמעתי משהו על "תרבות הסמוך" של הישראלים, אבל אתה יודע היטב שעם ה"סמוך"אי אפשר לרדת למכולת, כמו שאתם, הישראלים מרבים לומר.

נתניהו:     אוקיי, מר טראמפ, קח את הסלולאר שלי, וצלצל על חשבוני אל הסעודים, שיארגנו ועידת-פסגה סעודית-ישראלית-פלשתינית, ונשמח אם גם אתם, האמריקאים, תשתתפו בה. שיפתחו יומנים,  אצלי כבר פתוח.

טראמפ:   זה לא יהיה מהיום-להיום, אבל אני אבקש מהיועץ מייקל פלין ...

נתניהו:     לא פיטרת אותו אתמול?

טראמפ:   אוי וויי ... שכחתי. אני מפטר חמישה יועצים ביום, ובגילי אני כבר לא זוכר את מי פיטרתי, ואת מי לא. אני אדבר עם קליאן, או עם שון ספייסר.

נתניהו:     אני שמח, אדוני הנשיא.

טראמפ:   מר נתניהו, לקראת סיום פגישתנו המועילה, ולפני שאנחנו יוצאים אל המיקרופונים, אני רוצה להגיד לך בכל הרצינות, ושתיקחו זאת כולכם, בכל הרצינות: עם אובמה שיחקתם מחבואים במשך שמונה שנים, ובסוף זה נמאס לו, והוא זיין אתכם במועצת הביטחון. גם יש לי שמונה שנים בבית הלבן, אבל אם ברני סנדרס יביס אותי בעוד ארבע שנים, ואם בעוד שנתיים, בבחירות של אמצע-הקדנציה, המפלגה הדמוקרטית תשתלט על הקונגרס (היא די קרובה לכך גם היום), החלום שלי להביא את השלום באזורכם יושלך לפח האשפה של ההיסטוריה. אין לי זמן למשחקים האלה, ויש לי אגו נפוח לא פחות מאשר לשמחה ניר ...

נתניהו:     עזוב את שמחה ... הוא הושעה מעריכת הדין ל-27 שנים + פעמיים לצמיתות, הכל במצטבר ...

טראמפ:   מה זה שייך? השעו לו גם את האגו?

נתניהו:     לא. ניסו לעשות לו גם את זה, אבל לא הצליחו, כי החוק בישראל לא מאפשר את זה. אולי אצלכם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות זה אפשרי.

טראמפ:   לא, גם אצלנו זה לא אפשרי. הילארי ניסתה, אבל האגו שלי חזק משלה, לשמחתי ולשמחתכם.

נתניהו:     אני שמח מאוד.

טראמפ:   לכן, כיוון שאין לי זמן, ויש לי אגו שלא סובל כישלונות, אם לא תשתפו פעולה, ואם תתחכמו, אני אעשה לכם בעוד שנתיים את מה שאובמה עשה לכם אחרי שמונה שנים. אני ביזנסמן, הבטחתי לנהל את המדינה כמו ביזנס, וכשדונאלד טראמפ מבטיח, הוא גם מקיים – תשאלו את בועז ביסמוט מישראל היום. בוא נצא אל הרפורטרים.

נתניהו:     רגע, מר אוב... סליחה, מר טראמפ, אני רוצה להעלות נושא נוסף.

טראמפ:   והוא?

נתניהו:     אנחנו מבקשים להסיר את איסור היציאה של ג'ונתן פולארד מארה"ב.

טראמפ:   שמעתי משהו על כך, אבל אני לא מעורה בפרטים.

קמים, לוחצים ידיים ויוצאים אל המדשאה.

על מדשאת הבית הלבן

טראמפ:   סיימנו זה עתה את פגישת-העבודה הראשונה שלי ושל צוותי עם ראש ממשלת ישראל, מר בנג'מין נתניהו, פגישה מועילה, עם פתח-תקווה לשלום בין ישראל לבין הפלשתינים, פתרון המבוסס על רעיון שתי המדינות לשני העמים באזור המסוכסך הזה.

                אני מברך את מר נתניהו על הסכמתו לקיים פגישת פסגה ישראלית-סעודית-פלשתינית, שגם אנחנו, האמריקאים, ניטול בה חלק.

לא שכחתי ולא זנחתי את הבטחת-הבחירות שלי להעביר את שגרירות ארצות הברית מתל-אביב לירושלים, אבל, כמו שאתם יודעים, הדבר מצריך זמן ועבודת-מטה, והכל כרוך יחד עם הסדר השלום בין ישראל לפלשתינים.

הפתרון הנראה לנו כעת הוא פתרון שתי המדינות, כאשר ירושלים המאוחדת תהיה בירתה של מדינת ישראל, ושל המדינה הפלשתינית, ואז נקים בירושלים שתי שגרירויות – אחת לכל אחת משתי המדינות.

ההסדר הזה יקום תוך שנתיים מהיום – עד לבחירות אמצע הקדנציה. Believe me!

נתניהו:     אני מודה לך, כבוד הנשיא של המדינה הכי ידידותית לישראל, בעולם כולו.

                מר טראמפ הוא ידידה הטוב של ישראל זה שנים רבות, וכשהוא מבטיח, הוא מקיים.

                מדינת ישראל דוגלת בפתרון שתי המדינות לשני העמים, וחתרה אליו מאז הקמתה.

                אכן, היו קשיים בהשגת המטרה הזאת, ואני לא רוצה, בהזדמנות חגיגית זאת, לצאת בהאשמות – כולכם יודעים למי אני מתכוון – וכמו שאמר משוררנו הלאומי, חיים נחמן ביאליק, עוד הדרך רב, עו"ד רבה המלחמה.

                אני מודה לך, אדוני הנשיא, על מאמציך ופועלך למען השלום, ואני מזמין אותך, בשם העם בישראל, לבקר בארצנו, בקרוב.

טראמפ:   אני מודה לך, אדוני ראש הממשלה, על ההזמנה, ואני אבקר בארצכם הנפלאה עוד השנה. Believe me!

לאן חותר דונאלד טראמפ?

בראשית כהונתו של ברק אובמה בבית הלבן הוא עשה שגיאה מטופשת, מבחינתו: הוא יצא למסע היכרות במזרח התיכון, אבל פסח על מדינת ישראל.

הרגוני הרוג, אבל אין שום הסבר, אפילו לא ניחוש פרוע, מה הוא רצה להשיג בכך, ודומני שגם למעריציו ולשונאיו אין בדל-ניחוש בנושא הזה.

גם דונאלד טראמפ עשה, בשבוע הראשון לכהונתו, שגיאה דומה, שנראתה לי מטופשת באותה המידה: הוא דיבר על זיכרון השואה, בלי להזכיר את ששת מיליוני היהודים שנטבחו בה.

אבל במחשבה שנייה נראה לי שטראמפ ידע בדיוק מה הוא עושה, ולמה.

הוא ביקש, כנראה, לשדר לביבי ולמדינת ישראל: אני איש עסקים, הבטחתי לנהל את המדינה כמו עסק, ובעסקים כמו בעסקים – אין סנטימנטים. דעו לכם, הישראלים ומנהיגיהם, שאני לא בכיס הקטן שלכם, אני רוצה להשיג את המטרה, ואם יהיה צורך – אני אלחץ גם עליכם!

וזה מחזיר אותנו אל אהרן ברק, בו פתחנו: כדי להשיג הסכם בין יריבים צריך ללחוץ על שניהם, ואם מישהו בישראל חושב ש"ידיד ישראל" זה ייתן לנו, בלי כל תמורה, שגרירות בירושלים, וטו אוטומטי באו"ם עד יומו האחרון בבית הלבן, וכו' וכו' – שישכח מזה.

ותזכרו שאמרתי לכם.

סיכום

נתתי הפעם שתי תחזיות-קצה:

האחת – שהאמריקאים באים לפגישה ללא שיעורי-בית, וביבי מסובב אותם על אצבעו הקטנה, והתוצאה היא כפי שחזיתי במאמר מדינת ישראל ודונאלד טראמפ: נא להנמיך ציפיות! ועדכנתי במאמר מדינת ישראל ודונאלד טראמפ: נא להנמיך ציפיות! (עדכון). במקרה הזה ביבי יוכל לחזור הבייתה, מדושן-עונג, עם הצהרה שהוא נפגש עם "גדול הידידים של ישראל בבית הלבן, מאז ומעולם", והשלום הישראלי-פלשתיני יישאר תקוע באותו מקום.

והשנייה – שהם, טראמפ ויועציו, באים מוכנים לתפארה, ומחזיקים את ביבי קצר: גם לא נותנים לו לצאת בלי הצהרה מפורשת של תמיכה בפתרון שתי המדינות, וגם לא נותנים הבטחה מפורשת להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים – לא במועד מסויים, ולא בכלל.

לשתי אפשרויות-הקצה האלה אפשר להוסיף וריאציה אשר יכולה לחול על שתיהן: טראמפ יגיד לישראלים אני לא רוצה לדחוף אתכם לשום פתרון מסויים – לא שתי המדינות ולא בכלל – אני רק רוצה להביא אתכם להסדר שאתם והפלשתינים תמצאו לנכון, אבל גם כך אני לא אניח לכם.

כמובן שאם לכך ביבי יחתור, זה יחסוך ממנו את הבעיות-מבית, עם בנט ושקד, אבל גם אם זה יהיה הכיוון – הכל תלוי בשיעורי-הבית שאיתם האמריקאים יבואו לפגישה.

ההערכה שלי היא שתוצאת הפגישה בין טראמפ לנתניהו תהיה קרובה יותר, קרובה בהרבה, לאפשרות השנייה – בערך על נקודת ה-20% של הקו המחבר את שתי אפשרויות-הקצה.

ותזכרו שאמרתי לכם!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה