אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור (מחזה דוקודרמה)

*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


משפט אלאור אזריה: הפרופ' ישראל אומן, משפט זה לא משחק!

04.02.2017 19:58
ולבסוף אפילו

ולבסוף אפילו


אחד מי"ב הישראלים זוכי פרס נובל, דתי-לאומי חובש-כיפה, מבייש את קדשי היהדות, ומציע שיטת משפט התואמת את ערכיהם של הגויים, אותם הוא שונא ומתעב, ושל השופטים – אותם הוא שונא ומתעב לא פחות: קודם נחליט אילו מסרים אנחנו רוצים להעביר, ואחר כך נספק את התוצאה המשפטית הרצוייה



משפט אלאור אזריה: הפרופ' ישראל אומן, משפט זה לא משחק!

אחד מי"ב הישראלים זוכי פרס נובל, דתי-לאומי חובש-כיפה, מבייש את קדשי היהדות, ומציע שיטת משפט התואמת את ערכיהם של הגויים, אותם הוא שונא ומתעב, ושל השופטים – אותם הוא שונא ומתעב לא פחות: קודם  נחליט אילו מסרים אנחנו רוצים להעביר, ואחר כך נספק את התוצאה המשפטית הרצוייה

שמחה ניר, עו"ד

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

"יש ג'ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם"

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

"תורה עם דרך ארץ"

הפרופ' ישראל אומן הוא חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2005, על מחקריו בתחום תורת המשחקים. כך ויקיפדיה:

ישראל אוֹמַן (Robert John Aumann) (נולד ב-8 ביוני 1930) הוא מתמטיקאי ישראלי וחתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2005, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא חבר באקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית. חום מחקרו העיקרי הוא תורת המשחקים.

... אומן, כיהודי דתי לאומי שבא מעולמה של הקהילה היהודית בגרמניה, התחנך וחי ברוחה של תפיסת "תורה עם דרך ארץ".

לאחרונה התבטא אומן בעניין משפטו של החייל אלאור אזריה, וכך אמר:

"השורה התחתונה של תורת המשחקים זה התמריצים שאתה יוצר במהלכים שלך, ומה החלטה כזאת של השופטים אומרת לאזרחים ולחיילים של המדינה ומה זה אומר לאויב. מה שאתה אומר לחיילים – 'אדוני, אל תסתבך, אם אתה נמצא במקום שיש פיגוע אז תברח, לא בגלל הפוגע המחבל או האויב אלא בגללנו שלא תעמוד למשפט, אתה לא צריך להסתבך'.

"נכון שעכשיו זה נחשב מקובל אצל הערבים להיות מחבל או להתאבד אבל בכל זאת יש אנשים שאולי רוצים לחיות וכאן אנחנו יוצרים תמריץ שאם אתה עושה מעשה טרור אתה יכול לירות ואחר כך להרים את הידיים ולא יפגעו בך".

מדוע אתה "מסתבך", אם אתה לא בורח? כך הפרופ' המלומד:

"השופטים המלומדים האלה יושבים בחדר מחומם ודנים כמה חודשים מה החייל היה צריך לחשוב אבל הוא היה צריך להגיב בתוך רגע".

תיאורית "החדר המחומם" של מר תורת המשחקים היא וריאציה "חורפית" על תיאורית "החדרים הממוזגים" ה"קיצית", אשר לאורה השופטים אינם רשאים, מבחינה מוסרית, לדון את חברם, החייל המסתער על הג'בלאות הצחיחות בחום יולי-אוגוסט, ועל כך אמרתי לא פעם כי אם השופטים הצבאיים היו צריכים לשבת לדין באוהל הודי מצחין ומחניק, בלב המדבר – הסיכוי למשפט-צדק היה קטן בהרבה.

אבל מה שקריאת הדברים האלה עוררה אצלי הוא חשבון ישן שעדין פתוח אצלי עם הפרופסור הנכבד, אשר עכשיו, כשהפסיקה אינה לטעמו הפוליטי, אומר לחייל צה"ל משהו מעין בני, אל תתיירא לא מן המחבלין ולא מן המרצחין, אלא מהשופטין, שעושים מעשי זמרי בחדרין מחוממין/ממוזגין, ומבקשין שכר כפנחס.

לפני כעשר שנים, לאחר זכייתו של הפרופ' אומן בפרס נובל, פניתי אליו בניסיון לעניין אותו בעוולות מערכת המשפט, אולי גם להזמין אותו "לכהן" כאמיל זולא ישראלי, אשר יקרא אני מאשים – ז'אקיז!... (J'accuse!...).

לפנייתי זו קיבלתי תשובה ממזכירתו, אשר ביקשתני לתאר את הנושא בהיקף של שניים-שלושה עמודים – וכך עשיתי.

גם אני נוהג כך כשפונים אלי ומבקשים את עזרתי, או את עצתי: שלחו לי פירוט תמציתי של הנושא, בהיקף חצי עמוד עד עמוד ואראה אם, במה וכיצד, אוכל לעזור לכם, ואם יהיה צורך אנחה אתכם לפרט את הנושא עוד יותר.

מה שמאפיין את הנושא הזה הוא שרבים מאלה המבקשים את עזרתי, או עצתי, מגיעים אלי כשהם כבר מותשים וחבולים עד כדי כך שהם כבר לא יכולים לפרט את בעייתם, אפילו בהיקף של חצי עמוד, אבל מי שחוזר אלי עם הפירוט, אני לעולם עונה לו, ואם אני לא יכול לעזור, אני מסביר לו מדוע אני לא יכול לעזור.

ראו, למשל: אנדריי סלאבו, קווים לדמותו של מהנדס כפוי-טובה וגס-רוח.

אבל הפרופ' לא ענה לי, ולא כעסתי עליו.

לא כעסתי על כך שהוא לא ענה לי, כי הוא לא  חייב לי כלום. לא כעסתי, כי הוא בכל זאת גילה נכונות לקרוא את אשר אכתוב לו ואפרט, ולא כעסתי, כי הנחתי שכמוני פונים אליו רבים, ואולי הוא באמת לא יכול לחזור אל כולם, אם אין לו מסר שיכול לעזור לפונה, ולו במעט, והפונים רבים.

אבל כעת מתברר שחתן פרס נובל לתורת המשחקים לא הבין את כללי המשחק, אלא אחרי שהוא עצמו חטף את הגול. כמובא לעיל, מפיו, הוא אמר כי –

"השורה התחתונה של תורת המשחקים זה התמריצים שאתה יוצר במהלכים שלך",

והמהלכים, כמובן, כוללים גם את מה שאתה לא עושה, למרות שיש לך הזדמנות לעשותם, במיוחד במעמדך הציבורי, ולא קשה לנחש מה היה קורה אם אחד מי"ב חתני פרס נובל הישראלים היה יוצא כנגד עוולות המשפט במדינה, במיוחד כאשר הוא לא בא להגן על האינטרסים האישיים או הפוליטיים שלו.

אז הוא שתק, ועכשיו הוא מתבכיין, כאשר דורכים לו על היבלות הפוליטיות שלו.

אבל זה לא הכל, כי הוא פולט שטויות שבגללן היה צריך לקחת ממנו את הנובל אשר נבל בידיו.

בואו ונחזור אל "השורה התחתונה של תורת המשחקים", ואל "התמריצים שאתה יוצר במהלכים שלך, ומה החלטה כזאת של השופטים (הרשעתו של אלאור אזריה – ש' נ') אומרת לאזרחים ולחיילים של המדינה ומה זה אומר לאויב".

לחיילים של המדינה, לפי תורת המשחק:

מה שאתה אומר לחיילים – 'אדוני, אל תסתבך, אם אתה נמצא במקום שיש פיגוע אז תברח, לא בגלל הפוגע המחבל או האויב אלא בגללנו שלא תעמוד למשפט, אתה לא צריך להסתבך'.

אכן מסר-המחץ: לא "חתירה למגע" כל עוד יש חשש לחיי אדם וצריך לבלום כל צר ואוייב, ולא קדושת-החיים, כמצוות היהדות שהפרופ' המלומד מתיימר לקיים, אלא בריחה משדה המערכה.

ולאוייב:

"נכון שעכשיו זה נחשב מקובל אצל הערבים להיות מחבל או להתאבד אבל בכל זאת יש אנשים שאולי רוצים לחיות וכאן אנחנו יוצרים תמריץ שאם אתה עושה מעשה טרור אתה יכול לירות ואחר כך להרים את הידיים ולא יפגעו בך".

אכן, גם זה מסר-המחץ: יושבים להם המחבלים בבית, או בכיתות-הלימוד שלהם (המחוממות בחורף, וממוזגות בקיץ, איך לא), קוראים את פסקי הדין של בתיה"ד הצבאיים, ולפיהם הם מחליטים אם לצאת לפיגוע:

כיוון שביה"ד הצבאי הרשיע את אלאור אזריה, אנחנו נחגור עכשיו את חגורות-הנפץ ונצא לטבוח ביהודים. אם יתפסו אותנו, ישכיבו אותנו על הארץ, יפשיטו אותנו מהחגורות, יזמינו אותנו לארוחת שחיתות במסעדת-פאר, ישכנו אותנו בהילטון-ירושלים ובהזדמנות הקרובה ישחררו אותנו במסגרת עיסקת-חילופין זו או אחרת.

אבל אם בית הדין היה מזכה את החייל היורה, לא היינו שמים נפשנו בכפנו, ולא היינו יוצאים למשימה הזאת, כי אלאור אזריה וחבריו "יחזרו לחיק הטרור" וימשיכו לטבוח בנו.

אכן, ממש בצפר לטרוריסטים, ממש תורת-המשחקים (גם היהודים משחקים בהפסקות).

קודם נחליט איזה "מסר" אנחנו רוצים להעביר, אחר כך נוציא פסק-דין בהתאם!

לשיטתו של הפרופסור, קודם השופטים צריכים להחליט אילו מסרים הם רוצים להעביר לציבור: רבו מעשי הרצח? רבו הגניבות? נרד לרחוב, נתפוס כמה עוברי-אורח, נוציא מהם "הודאות" (אפשר לתת להם כמה כאפות, לשבור להם כמה שיניים, זה לא שולל את רצונם הטוב והחופשי – כך הפסיקה); רבו תאונות הדרכים? נגיש דוחות ללא ראיות, ואם הנאשמים יכפרו באשמה, אנחנו נטרטר אותם עד שיאמרו כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך.

כן, כן ... כידוע, כל הרשעת-חינם פירושה עבריין אמיתי מהלך חופשי, וממשיך לפשוע, אבל זה לא "מסר" – לא לפושעים, לא לקרבנות, ולא לציבור בכלל.

חומר-עזר לשופטים בישראל (כאילו שהם זקוקים ל"תורת המשחקים" הזאת).

המוסר היהודי

בילה פריינד, ירושלמית  חרדית בת 43, אם לשמונה ילדים, סוככה בגופה על מחבל שביצע פיגוע דקירה, והגנה עליו מפני האספסוף אשר ביקש לעשות בו שפטים (לינץ', בעברית צחה).

בלה פריינד לא שירתה בצה"ל (אביה, ניצול השואה, כן שירת), לא למדה את החש"ץ ולא את הוראות הפיקוד העליון ופקודות מטכ"ל, וכנראה שגם לא שיננה את הוראות הפתיחה באש ואת ציווי ה"חתירה למגע".

כך ויקיפדיה:

בילה (לאה) פריינד (נולדה ב-1949) היא אישה ירושלמית שהתפרסמה בשנת 1992[1][2] כשהגנה בגופה על מחבל מפני המון מבקש נקמה זמן קצר לאחר ביצוע פיגוע דקירה. בעיתונות נכתב שמה בטעות "בלה פרוינד", וכך היא מוכרת בציבור.[3]

עוד בויקיפדיה, שם:

המעשה של פריינד זכה לשבחים אך גם לביקורת, ועורר פולמוס ציבורי והדים בינלאומיים. בין היתר (על פי טענת עיתון אמריקאי), פסק הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, הרב הראשי לישראל, כי מאחר שהמחבל לא היווה עוד סכנה הרי שפריינד נהגה כהלכה.[5] כעבור כחודש אמרה פריינד בראיון לעיתון ניו יורק טיימס:

"אכן, הערבי דקר ילדים. למרות זאת, כיהודים – בני העם הנבחר, עלינו לקחת נשימה עמוקה בטרם ניטול את החוק לידינו. אנשים זעקו לעברי אחרי הדקירה: "עין תחת עין!", אך זהו נושא קריטי של דיני נפשות, שבעבר היו מוכרעים על ידי חברי הסנהדרין"[6].

ב-2001 איבדה חבר קרוב בפיגוע בעטרות. בעקבות הפיגוע אמרה בראיון ל-ynet שאינה מצטערת על שהגנה על המחבל שמונה שנים לפני כן, מפני ש"אנחנו לא כמוהם".[8]

בשנת 2005, בעקבות הלינץ' בשפרעם, כתב העיתונאי עוזי בנזימן:

"בניגוד לבלה פרוינד, לא נמצא בשפרעם אדם אחד שישכב על הרוצח הכפות, עדן נתן זדה, וימנע בכך את הלינץ' שביצעו בו תושבים נסערים".[1]

ומה מציע לנו הפרופסור המלומד והנכבד, חתן פרס נובל לתורת המשחקים, אשר, כיהודי דתי לאומי שבא מעולמה של הקהילה היהודית בגרמניה, התחנך וחי ברוחה של תפיסת "תורה עם דרך ארץ"?

הוא מציע לנו לזנוח את המוסר היהודי, ו"להיות כמותם" – כמו אלה שהוא מתעב ושונא בכל נימי נפשו.

ו"להיות כמותם", אליבא דהפרופ' היהודי, חובש-הכיפה, זה גם להעתיק את תרבות-השפיטה של המקומות מהם הם באו אלינו: קודם נתלה את הנאשם, אחר-כך נעשה לו משפט-צדק!

בעצם, אולי הוא צודק

הפרופסור לתורת המשחקים מצפה מהשופטים, כאמור, שיחליטו קודם מהי התוצאה (ורצוי גם שתהייה לטעמו האישי, או הפוליטי), ואחר כך יתפרו את פסק-הדין למה שהם החליטו מראש.

אבל זה בדיוק מה שהשופטים שלנו ממילא עושים (ואני נלחם בתופעה הזאת כבר למעלה מחמישים שנה): קודם מחליטים על התוצאה, אחר כך מתעלמים מכל ראייה וטענה שאינן מתיישבות עם התוצאה אותה הם סימנו מראש, ואם לא די להם בכך – הם גם ממציאים דברים שלא היו ולא נבראו, כ"תמיכה" בתוצאה הזאת, או שהם שמים בפי הצד המפסיד (מי שהם החליטו מראש שהוא יפסיד) טענות מטופשות שהוא כלל לא טען – כדי שיהיה להם מה "להדוף".

וזה מסביר גם  מדוע הפרופ' המלומד לא הרים את הכפפה שהשלכתי לרגליו: הוא דווקא אהב את שיטת ה"עבודה" שלהם, את תרבות-השפיטה הקלוקלת שלהם, הוא קיווה שהיא תפעל תמיד לטובתו, אבל נכנס למשחק כאשר הם הפסיקו לספק לו את הסחורה בה הוא חפץ.

אכן, מעשה אומן!

___________

עוד בסדרה זו:

משפט אלאור אזריה: "הוציאו השופטים ונדעם!"

משפט אלאור אזריה: מרים-כלענה נאור משתלחת במשתלחים, ולא קוראת את המפה

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

 


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה