*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


על מלחמות-השכנוע, ישראל-פלשתין (פלסטין)

שמחה ניר, עו"ד 28.01.2017 19:59
על מלחמות-השכנוע, ישראל-פלשתין (פלסטין) - ישראל והפלשתינים - טרור - דונאלד טראמפ - יושר אינטלקטואלי - שמחה ניר


מה אנחנו אמורים לעשות, מתוך ההנחה שאין סיכוי לשלום באיזורנו רק בגלל סרבנותם של הערבים, אשר רצונם היחיד הוא להשמידנו כליל ולרשת את ארצנו, מן הים עד המדבר?



על מלחמות-השכנוע, ישראל-פלשתין (פלסטין)

מה אנחנו אמורים לעשות, מתוך ההנחה שאין סיכוי לשלום באיזורנו, רק בגלל סרבנותם של הערבים, אשר רצונם היחיד הוא להשמידנו כליל, ולרשת את ארצנו, מן הים עד המדבר?

שמחה ניר, עו"ד

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

"יש ג'ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם"

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הנושא הזה לא ממש באג'נדה שלי, וכמו שכבר הבהרתי לא פעם, אני אתמוך בכל הסדר שיהיה מקובל על 51% מהישראלים, ו-51% מהפלשתינים, ואם 51% מהישראלים יסכימו על פתרון כלשהו לבעייה – אני אלך עם זה אל הפלשתינים, אבל בינתיים הישראלים עצמם לא הגיעו, בינם לבין עצמם להסכמה כלשהי.

אבל לי, כישראלי, מפריע משהו בעניין הזה.

מה שמפריע לי כל הזמן, וקשה לי לעבור עליו בשתיקה, זה שהישראלים עסוקים כל הזמן בלשכנע את עצמם (המשוכנעים-ממילא) בכך שהערבים לא רוצים שלום, אלא רק להשמידנו ולרשת את הארץ כולה.

מה שאני מצפה מהחברה הישראלית הוא שאם זו דעתה – שתגלה יושר אינטלקטואלי, שתקום ותאמר לעצמה ולכל העולם "אין מה לעשות, הערבים לא רוצים שלום, ואין כל טעם אלא לחכות עד שהם יבואו ויאמרו רוצים אנו", ובינתיים אנחנו נמשיך לאכול טרור ואינתיפאדות.

ואם זו אינה דעתה – שתמשיך לחתור לשלום, בלי להאשים את הערבים בסרבנות-שלום, כי הרי, לפי החלופה הזאת, זו אינה דעתה.

למדינת ישראל ישנה מטרה חשובה ביותר: להגיע לשלום באיזור.

אם זה בלתי אפשרי – עלינו להכיר בעובדה הזאת כלפי עצמנו, וכלפי כל העולם, ולהודיע לכל מתווכי העולם (כולל דונאלד טראמפ) שיפסיקו לנסות להביא שלום בינינו לבין הפלשתינים ושאר העולם הערבי, כי זו מלאכה לבטלה.

אם לכך נגיע, אנחנו חופשיים אחר כך לנסות ולשכנע את כל העולם ש"הערבים אשמים, כי הם לא רוצים בשלום, ושהמחלוקת אינה מחלוקת על טריטוריה (שאפשר להתפשר עליה) אלא ריב-תרבויות בינינו, שוחרי-השלום, לבינם, שלא רוצים אלא להשמידנו, ולרשת את ארצנו כולה".

אלא מאי? גם להם יש מומחי-תעמולה ו"הסברה", ובמלחמה הזאת התמיכה היחידה המובטחת לנו היא של ארה"ב ושל מיקרונזיה.

וכאשר נפסיד גם במערכה הזאת, נוכל לרחם על עצמנו,  ולנחם את עצמנו בכך ש"העולם כולו נגדנו" וש"בפוליטיקה העולמית שולטים רק הכוח והאינטרסים". כאילו שבפוליטיקה הישראלית (ולמעשה בכל פוליטיקה) לא שולטים רק הכוח והאינטרסים.

ישנה גם אפשרות נוספת: להתכחש ביודעין למצב הבלתי-פתיר הזה, ולהמשיך לנסות לשכנע את עצמנו ואת כל העולם שאנחנו רוצים בשלום, ואילו הם רוצים רק להשמידנו.

אלא מאי? המצב הזה זהה למצב המתואר לעיל, אבל בהבדל אחד: בהתכחשות-ביודעין הזאת אנחנו מרמים את עצמנו להאמין שהוא שונה, וממשיכים לנסות ולשכנע את העולם שהוא שונה, כאשר אנחנו עצמנו יודעים שהוא לא שונה.

כמובן שגם הערבים יעשו את אותו הדבר, והדרא קשיא לדוכתיה.

כעת, בין אם נכיר בכך, בין אם לאו, אנחנו במצב בלתי-פתיר, אנחנו והערבים מקיזים את דמנו ודמינו, דמם ודמיהם – הכל הדדי.

ואחר כך, בעוד שניים, שלושה או חמישה דורות, עייפים ומותשים, חבולים ומרוטים, נגיע אנחנו והערבים לאותו שולחן המו"מ (שאולי ייצבע מחדש, כדי להחזיר לו את עלומיו האבודים), ואז שוב נעמוד אנחנו והערבים מול אותה הברירה: להגיע לאותו ההסדר אליו יכולנו להגיע שניים, שלושה או חמישה דורות קודם, או להמשיך במלחמות-השכנוע של פעם.

והדרא קשיא לדוכתיה.

מה אני רוצה לומר הפעם?

לצורך המאמר הזה אני מוכן לצאת מתוך ההנחה הקשה ביותר האפשרית: העם בציון רוצה שלום, ואף מוכן לוויתורים כואבים, ואילו הערבים לא רוצים שלום, אפילו תמורת כל ויתור שלנו – זולת שניעלם מהאיזור, והם יירשו את ארצנו מן הים ועד המדבר.

אם כך הדבר – אנחנו צריכים להיות ישרים עם עצמנו, ולהיערך לחיים במצב הזה, עד דור עשירי עד עולם.

הבעייה היא שאף מנהיג ישראלי לא מוכן להביט אל הציבור ישר בעיניים, ולומר לו עשינו כל מה שאפשר, אבל בגלל הסרבנות הערבית אין מה לעשות, ועלינו להיות מוכנים לאלפיים שנות טרור נוספות.

ואם, אחרי ההיערכות הזאת, מדינת ישראל תרצה להשקיע את עצמה במאבק הסיזיפי לשכנע את כל העולם (דהיינו את מי שממילא כבר משוכנע בכך) שאנחנו תאבי-שלום חסרי-תקנה, ואילו הערבים הם סרבני-השלום – שתעשה מה שהיא רוצה, אבל לי אין שום עניין במלחמת-ההסברה הזאת.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה