*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


משפט אלאור אזריה: מרים-כלענה נאור משתלחת במשתלחים, ולא קוראת את המפה

שמחה ניר, עו"ד 11.01.2017 13:43
הם לא קהל-היעד שלה

הם לא קהל-היעד שלה


"נשיאת בית המשפט העליון וחבר שופטיו" פרסמו הודעת-גינוי "לנוכח המתקפות חסרות הרסן ולנוכח האיומים המופנים כלפי שופטי בית הדין הצבאי" *** עכשיו הם מחכים לרצח הבא של שופט או תובע *** אני מציע גישה אחרת להשיב כבראשונה את אמון הציבור בשופטיו



משפט אלאור אזריה: מרים-כלענה נאור משתלחת במשתלחים, ולא קוראת את המפה

"נשיאת בית המשפט העליון וחבר שופטיו" פרסמו הודעת-גינוי "לנוכח המתקפות חסרות הרסן ולנוכח האיומים המופנים כלפי שופטי בית הדין הצבאי" *** עכשיו הם מחכים לרצח הבא של שופט או תובע *** אני מציע גישה אחרת להשיב כבראשונה את אמון הציבור בשופטיו

שמחה ניר, עו"ד

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

"יש ג'ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם"

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

יב אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר; נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל-גּוֹיִם.  יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה--מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל, אָרִים כִּסְאִי; וְאֵשֵׁב בְּהַר-מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן.  יד אֶעֱלֶה, עַל-בָּמֳתֵי עָב; אֶדַּמֶּה, לְעֶלְיוֹן.  טו אַךְ אֶל-שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל-יַרְכְּתֵי-בוֹר.  טז רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ, אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ:  הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ, מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת.  יז שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר, וְעָרָיו הָרָס; אֲסִירָיו, לֹא-פָתַח בָּיְתָה.  יח כָּל-מַלְכֵי גוֹיִם, כֻּלָּם--שָׁכְבוּ בְכָבוֹד, אִישׁ בְּבֵיתוֹ.  יט וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ, כְּנֵצֶר נִתְעָב--לְבֻשׁ הֲרֻגִים, מְטֹעֲנֵי חָרֶב; יוֹרְדֵי אֶל-אַבְנֵי-בוֹר, כְּפֶגֶר מוּבָס.  כ לֹא-תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה, כִּי-אַרְצְךָ שִׁחַתָּ עַמְּךָ הָרָגְתָּ; לֹא-יִקָּרֵא לְעוֹלָם, זֶרַע מְרֵעִים.  כא הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ, בַּעֲו‍ֹן אֲבוֹתָם; בַּל-יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ, וּמָלְאוּ פְנֵי-תֵבֵל עָרִים.  כב וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת; וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר, וְנִין וָנֶכֶד--נְאֻם-יְהוָה.  כג וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד, וְאַגְמֵי-מָיִם; וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת.

(ישעיהו י"ד).

בית המשפט העליון פרסם "הודעה מטעם נשיאת בית המשפט העליון", המתייחסת לאי-הנוחות (ראו איך אני נזהר בסגנוני) שגילו חלקים בציבור מהכרעת דינו של ביה"ד הצבאי בעניינו של אלאור אזריה.

ההודעה אינה חתומה ע"י הנשיאה, מרים נאור, ואינה חתומה בכלל. נשאלת השאלה אם הדבר הוא למטה מכבודה לדבר עם הציבור, כך שהיא צריכה להביע את מה שיש לה באמצעות דובר אלמוני אשר יפיץ הודעות "מטעמה".

במחשבה ראשונה הייתי מעדיף להתעלם מההודעה הזאת, ואם הנשיאה רוצה שנתייחס אליה ולהודעותיה – שתתייצב בעצמה מאחוריהן בכך שתחתום עליהן בעצמה. שתדבר עם הציבור בגובה העיניים.

אלא מאי? לא רק שהנושא אכן חשוב ביותר, אלא שתוכן ההודעה חשוב שבעתיים, ולכן אתייחס אליו כאילו הוא גם נחתם אישית ע"י נאור עצמה – לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף ולא על ידי שליח.

זה לשון ההודעה:

בית המשפט העליון

הודעה מטעם נשיאת בית המשפט העליון

נשיאת בית המשפט העליון וחבר שופטיו אינם יכולים לעמוד מנגד, לנוכח המתקפות חסרות הרסן ולנוכח האיומים המופנים כלפי שופטי בית הדין הצבאי.

מערכת בתי הדין הצבאיים היא מערכת שיפוטית עצמאית, והדרך הלגיטימית להשיג על הכרעותיה קבועה בחוק.

מבלי לנקוט, כמובן, עמדה לגבי ההכרעה המשפטית, אנו מגנים בכל לשון מתקפה בוטה כמו זו שאנו עדים לה כעת, שמקומה לא יכירנה בחברה מתוקנת. ביקורת עניינית על פסקי דין היא לגיטימית כמובן, אולם ההשתלחות המתרחשת בימים אלה חצתה את גבולות השיח הלגיטימי והיא מהווה סכנה לשלטון החוק ולדמוקרטיה.

לשופטים בכל ערכאות השיפוט אין אופציה להיכנע להסתות ולאיומים. אין על השופטים מרות זולת מרותו של הדין. כך נהגו – וכך ימשיכו לנהוג – כל שופטי ישראל.

תזכורת: כמה זה "ריסון", ומה זו "השתלחות"?

תחת הכותרת על הצורך ב"איפוק" ו"ריסון": גלגולו של ניגון, או: על הקשקשנות של השופט מנחם אלון (23.4.2006) הראיתי כיצד אמירת-אגב "ספרותית" בפסק-דין מזכה הפכה, תוך שלושה עשורים, לקישקוש-בלבוש בלבוש "משפטי", כאשר בהתחלה היא נעשתה ל"ראציו" חיובי, הפועל לטובת הנאשם, אבל בהמשך, בהדרגה, היא הפכה ל"ראציו" שלילי, הפועל לרעת הנאשם.

תחת הכותרת על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות אמרתי (25.8.2005):

כשמדברים על "איפוק וריסון", לא נשאלת השאלה איזה "איפוק וריסון" (האם ישנם "סוגים" של "איפוק וריסון"?), אלא השאלה כמה "איפוק וריסון", כי העדר מוחלט של איפוק וריסון פירושו הוא שילוח-רסן מוחלט, אבל איפוק וריסון מוחלטים פירושם הוא גם סתימת-פיות מוחלטת.

כאשר הדברים אסורים לאמירה, הם אסורים מכח עצמם, ושאלה ה"איפוק וריסון" אינה מתעוררת כלל, כי אסור הוא אסור, ואין כל צורך "לרפד" את הקביעה שהדברים אסורים.

נשאלת, איפוא, השאלה מהם ה"איפוק והריסון" הנדרשים כאשר הדברים מותרים לאמירה, ומדוע נדרש אדם להתאפק ולרסן את עצמו מלומר דברים אשר מותר גם מותר לאומרם.

וזה מחזיר אותנו לשאלה כמה "איפוק וריסון" נדרשים בנסיבות אלה או אחרות.

דרישה ל"איפוק וריסון" של מאה אחוזים פירושה, כאמור, סתימת-פיות מוחלטת, שהרי גם בביקורת מתונה ישנה מידה מסויימת של חוסר איפוק וריסון, ועל כן מי שדורש מזולתו "איפוק וריסון" צריך לומר גם באיזו מידה: 100 אחוזים של איפוק? 90 אחוז? 63.47 אחוזים?

תחת הכותרת מה זה "משתלח"? ומה זה "סגנון משתלח"? אמרתי (11.08.2005):

... הדבר הכי קרוב ל"השתלחות", ככל הנוגע להתבטאות מילולית, הוא השתלחות-לשון או השתלחות-עט, אשר, אם נמתח עד קצה גבול היכולת את ה"השתלחות", משמעותן היא שליחת לשון לרעה, הכאה ופגיעה בלשון, או שליחת עט לרעה, הכאה ופגיעה בעט.

אבל זה עדיין לא אומר לנו דבר, משום שכל "הכאה" או "פגיעה" היא לרעה, ומצוות "הוכח תוכיח את עמיתך" הלא מחייבת אותך להכות אותו – או להכות בו – "עד שיהיה בן-אדם"...

ובהמשך הראיתי, וגם הבאתי דוגמאות, כי "השתלחות" יכולה להיות לגיטימית, או בלתי לגיטימית, ולכן, כאשר מתייחסים לדברי-ביקורת, השאלה אינה אם הם "השתלחות", אלא אם הם לגיטימיים.

לפני שנמשיך, אציין את מה שצריך להיות ברור-מאליו: ההיפך מביקורת "משתלחת" הוא ביקורת "מלטפת", ומי שרוצה למנוע ביקורת משתלחת, בחופש-הביטוי הוא פוגע.

כעת, הבה נפרק לגורמיו את המשפט הרב-מפרקי של מרים נאור:

נשיאת בית המשפט העליון וחבר שופטיו אינם יכולים לעמוד מנגד, לנוכח המתקפות חסרות הרסן ולנוכח האיומים המופנים כלפי שופטי בית הדין הצבאי.

השאלה היא לנוכח אילו "מתקפות" הם כן יכולים "לעמוד מנגד". אני, למשל, מזמן איבדתי – ולמען הדיוק: השלכתי מעלי – כל רסן במתקפות שלי על השופטים.

קחו, למשל, את זה: השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ויורם דנציגר: שקרנים, לכו הבייתה!

או, למשל, למשל, את זה: יום כיפור התשע"ב: אליקים רובינשטיין, שתיצלה באש הגהינום, שתמות בייסורי-תופת!

או את זה: ביהמ"ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות (טו): דנציגר, הנדל, שהם – שופטים מושחתים, איזו טובת-הנאה קיבלתם/לקחתם תמורת פסק-הדין המתועב הזה? – מאמר חמישה עשר בסדרה בעקבות פסה"ד בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח', בו אני מציג את בשורת השחיתות, על פי מני מזוז, יצחק זמיר ואליקים רובינשטיין, ומראה כי כל הארץ רונאל פישר – וגם שופטי ביהמ"ש העליון, אשר צבועים ב"צבעי שחיתות וסיאוב", להם אני אומר מושחתים, נמאסתם!

אז גם אני משתלח, ואשתלח בהם עד שיהיו בני-אדם.

והנה – לא להאמין! – השופטים עומדים מנגד מול ההשתלחויות שלי, ומול מתקפותי "חסרות הרסן" (עדיף, לטעמי, "שלוחות הרסן"), ולא מוציאים שום "הודעה" המגנה אותי. אכן, בעבר, השופטים התלוננו על ה"סגנון" שלי, ובגללו – רק בגללו – הם הוציאו אותי מעריכת הדין ל-27 שנים + שתי צמיתויות (הכל מצטבר, כנראה ...). האידיוטים האלה לא הבינו שכעת, כשאני כבר לא חבר בלשכת עורכי הדין, אין להם כל שליטה עלי, והם עצמם היו אלה שהתירו מעלי כל רסן.

דא עקא שהפעם הם לא יכולים להתלונן על ה"סגנון" של המבקרים, כי בכך הם יגחיכו אם עצמם לדעת.

אגב, שימו לב לכריכה-יחד של "לנוכח המתקפות חסרות הרסן" ושל "לנוכח האיומים המופנים כלפי שופטי בית הדין הצבאי": בוודאי שאיומים על שופטים (ועל פשוטי-עם גם כן, מיינד יו) הם דבר שאין לעמוד מנגד נכחו, אבל כאשר כורכים-יחדיו דבר נכון ודבר שאינו נכון, נוצר הרושם המוטעה ששניהם נכונים.

ואגב, מרים נאור, ב"הודעה" בה עסקינן, גם היא משתלחת. היא משתלחת במבקרים את הכרעת הדין של ביה"ד הצבאי, אבל זה בסדר, לשיטתי, כי ההשתלחות אינה משהו גס, וחופש-הביטוי, השמור גם לנשיאות ביהמ"ש העליון, כולל גם את חופש-ההשתלחות.

והלאה:

מערכת בתי הדין הצבאיים היא מערכת שיפוטית עצמאית ...

יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא (כנראה שהאמת היא אי-שם בתווך), אבל זה דיון נפרד, המצריך בדיקה של יותר מתיק אחד, וכן בדיקה השוואתית מול מערכת בתיהמ"ש הכלליים – ורצוי גם מול מערכות משפט בעולם החופשי, ובעולם הפחות חופשי.

... והדרך הלגיטימית להשיג על הכרעותיה קבועה בחוק.

וזה כבר לא נכון, בפירוש לא נכון, ממש שקרי, כי הגישה הזאת שוללת את הלגיטימיות של הביקורת הציבורית, ובהמשך היא תשלול גם את הלגיטימיות של הביקורת האקדמית.

אלא מאי? היא לא יכולה לומר כי "הדרך הלגיטימית היחידה להשיג על הכרעותיה קבועה בחוק", כי זה יהיה שקוף מדי, אז היא משמיטה את המילה הזאת, כרוצה ללמדנו על קיומה של אפשרות הערעור, עליה לא שמענו מעולם, אבל במטרה להחדיר לתת-תודעתנו את ההבנה כי זו האפשרות היחידה – ואין בלתה – בלי שנוכל לתפוס אותה בדבר-איוולת.

ומה יהיה אם, כפי שמסתמן, התביעה הצבאית וההגנה יעשו עסקת-טיעון לפיה הנאשם, אלאור אזריה, יקבל עונש מופחת, והוא, בתמורה, לא יערער על הכרעת-הדין? האם העיסקה הזאת תחייב את הציבור שלא לבקר את הכרעת-הדין?

שטות כזאת עו"ד לא שמעתי.

תזכורת: מה זה "בוטה"?

וממשיכה הנאורה ואומרת:

... אנו מגנים בכל לשון מתקפה בוטה ...

הופה ... אחרי "המתקפות חסרות הרסן" באה "מתקפה בוטה", ויש לנו שוב כריכה תת-הכרתית של מעין "מתקפות בוטות וחסרות רסן", כאשר ה-adjectives האלה הם עניינים שונים לחלוטין.

על עניין ה"רסן" דיברנו לעיל, וכעת אנחנו נתקעים שוב בשאלה מה זה "בוטה", אבל כיוון שהתחלנו מה"השתלחות", לא נעשה מלאכתנו שלמה בלי המאמר מה זה "בוטה ומשתלח"? שיעור מולדת, בו אני מתחיל עם ה"השתלחות", וממשיך לעניין ה"בוטות", כשאני נכנס לעומקו של הנושא, עם קישור לשורה של מאמרים "מכוננים" בנושא "מה זה בוטה".

באחד מפסקי הדין של "כבוד" ביהמ"ש העליון משתמש יהונתן הקשקשן 19 פעמים (!) במילה "בוטה" על הטיותיה השונות, וכפי שאני מראה במאמר על "שיעור המולדת" הנ"ל, ובמאמרים המקושרים אליו, המילה "בוטה"  היא כר נרחב לכל קשקשנות אפשרית או בלתי אפשרית, כגון "הפרה בוטה" או "התנהגות בוטה", שאינם מתיישבים עם כל הגדרה מילונית שהיא, בין אם במובן ה"קלאסי" של מילון אבן שושן, בין אם במשמעות ה"מתפתחת" אשר קונה לה שביתה במילונות החדשה יותר.

את המאמר הזה אני מסיים במלים:

ובחזרה למילה "בוטה": אם אני אומר על אדמונד לוי, למשל, שהוא "חרא של שופט": זה סגנון גס, סגנון וולגארי, סגנון הרחוב, אבל אין לזה שום קשר ל”בוטות”.

ואם, למשל, אני אומר על הנ"ל שהוא "מושחת", “בועל קטינות" וכו', יכול להיות שזה נכון, ויכול להיות שזה לא נכון, אבל אין לזה שום קשר לענייני ה"סגנון".

ואם תגידו שהדברים האלה הם "ביקורת בוטה" – כן, זה נכון, אבל אם תבדקו המילון אבן-שושן, למשל, תיווכחו שאין שום פסול בביקורת "בוטה" רק משום שהיא "בוטה", והשאלה אם היא בלשון "בוטה" מקומה אולי יכירנה, אבל גם בלשון "בוטה" או בסגנון "בוטה" אין שום פסול רק משום כך שהם "בוטים".

במאמר הערות בעקבות פס"ד-המריבה – אמינוף נגד מוניץ ודה-ליאו לוי, ולהיפך (א): מה זה "לשון בוטה, לעתים גסה ומשתלחת"? אני מסכם כך:

אדמונד לוי: קשקשן, או סותם-פיות?

ה"חידוש" הפעם הוא בתיבה "לשון בוטה, לעתים גסה ומשתלחת", אשר ממנה אנו למדים כי יכולה גם יכולה להיות לשון "בוטה" אשר אינה "גסה ומשתלחת".

אבל אם נוציא את כל המשמעויות המילוניות של המילה "בוטה" אשר אינן "גס" וכיו"ב, לא נשאר לנו אלא "חריף, נוקב, עוקצני", והשאלה היא מה פסול מצא אדמונד לוי בלשון "חריפה", "נוקבת", או "עוקצנית".

אפשרות אחת: הוא סתם קישקש, בלי לחשוב מה הוא אומר, ומה משמעות הדבר;

אפשרות שנייה: הוא התכוון לומר כי השימוש בלשון "חריפה", "נוקבת", או "עוקצנית" הוא דבר פסול, וזה בהחלט מתאים לתפיסתו על חופש הביטוי כאשר מדובר בביקורת על השופטים ובתי המשפט.

ומה זה "בצורה בוטה"?

נחזור אל פסק הדין אליו התייחסתי לעיל, בו משתמש יהונתן הקשקשן 19 פעמים במילה "בוטה" על הטיותיה השונות. בחלק מהמקרים הוא מצטט ממקומות אחרים, ובחלק מהמקרים הוא סתם מקשקש כפי שגם שופטים אחרים מקשקשים (כגון "הפרה בוטה", או "חוסר כבוד בוטה"), תיבות-לשון אשר אין להן שום משמעות מילונית, והן רק ממחישות את דלות-לשונו של השופט, ואולי גם את רצונו להיראות כ"משכיל" יותר.

לקשקשנות מעוררת-הרחמים הזאת אפשר במבט סלחני, אבל נשאלת השאלה מהי "כוונת המשורר" באמירות כגון זו (ההדגשה היא שלי):

בבית המשפט התבטא המערער כלפי השופט שישב בדין בצורה בוטה וחסרת כבוד. בעניין זה טען המערער בפני בית המשפט, בין היתר, כי "ישנם שופטים שעושים את מלאכתה של התביעה ...", "עושים יד אחת עם התביעה במידה זו או אחרת", ומעוותים את הפרוטוקול בכך ששואלים שאלות מבלי לרשום בפרוטוקול, או רושמים בפרוטוקול "את התשובות כאילו היו תשובות וולונטריות".

שומו שמיים!

האם אלה אינם דברים של יום-ביומו, המוכרים לכל? האם חסרים לנו שופטים פרו-תביעתיים – בעיקר כאלה אשר צמחו בפרקליטות או בתביעה המשטרתית? האם במערכת משפט בה מורשעים 99.9% מהנאשמים אין אפילו שופט "תביעתי" אחד?

ספרו לסבתא.

טוב, נניח שאפשר להתווכח בשאלה אם יש בדברים האלה "חוסר כבוד" כלפי השופט, כי אנחנו יודעים גם בלי לבדוק במילון מה פירוש המלים "חוסר" ו"כבוד", וכאן אנחנו לא דנים בשאלה אם בדברים האלה יש – או אין – "חוסר כבוד", אלא בענייני שפה ולשון.

אבל כאשר מדברים על התבטאות "בצורה בוטה" נשאלת השאלה מהו הפירוש המילוני של המילה "בוטה" בהקשר לאמירות כי "ישנם שופטים שעושים את מלאכתה של התביעה ...", "עושים יד אחת עם התביעה במידה זו או אחרת", ומעוותים את הפרוטוקול בכך ששואלים שאלות מבלי לרשום בפרוטוקול, או רושמים בפרוטוקול "את התשובות כאילו היו תשובות וולונטריות".

נניח כי וועדת חקירה ממלכתית החוקרת את הסיבות לאובדן אמון הציבור בשופטיו אומרת בדיוק את אותו הדבר:

"ישנם שופטים שעושים את מלאכתה של התביעה ...", "עושים יד אחת עם התביעה במידה זו או אחרת", ומעוותים את הפרוטוקול בכך ששואלים שאלות מבלי לרשום בפרוטוקול, או רושמים בפרוטוקול "את התשובות כאילו היו תשובות וולונטריות".

ונניח שמרים נאור מבקשת לבקר את הקביעה הזאת: אם היא תגיד שהדברים האלה מראים חוסר-כבוד לשופטי ישראל, אפשר להתווכח אם אכן בדברים האלה יש משום "חוסר כבוד", ואם בכלל השופטים האלה ראויים לכבוד, אבל ברור שהיא מבינה מה היא אומרת, ויודעת למה היא מתכוונת, אבל אם היא תגיד שהם נאמרו "בצורה בוטה", יהיה ברור שהיא מקשקשת דברים שהיא עצמה לא יודעת מה היא אומרת, ולמה היא מתכוונת.

ועל פסק הדין בו נאמרו הדברים האלה חתומה גם מרים נאור עצמה, והנה היא ממשיכה להשתמש במילה "בוטה", כאשר היא עצמה לא יודעת למה היא מתכוונת.

נחזור, איפוא, אל הודעת-הנזיפה של נאור, בה היא אומרת:

... אנו מגנים בכל לשון מתקפה בוטה ...

וממשיכה:

... כמו זו שאנו עדים לה כעת, שמקומה לא יכירנה בחברה מתוקנת.

המילה "בוטה", עפ"י מילון אבן-שושן, משמעותה "חריף, נוקב, עוקצני", ונשאלת השאלה מדוע "מתקפה" חריפה ונוקבת, ואפילו עוקצנית, "מקומה לא יכירנה בחברה מתוקנת"?

והלאה:

ביקורת עניינית על פסקי דין היא לגיטימית כמובן ...

תודה רבה, כבוד הנשיאה, שאת מרשה לנו ביקורת "עניינית", אבל ה"ליברליות" שלך מעוררת שתי שאלות:

האחת – האם ב"חברה מתוקנת" מותרת רק ביקורת "עניינית"?

נניח שאני אומר כי מרים נאור לא יכולה להיות נשיאת בית המשפט העליון, כי יש לה שני בנים תאומים: לטעמי זו ביקורת מטומטמת, ובאמת לא עניינית, אבל בחברה מתוקנת, בה שורר חופש-הביטוי, מותרת גם ביקורת מטומטמת ולא-עניינית, ומי שרוצה להתבזות בביקורת מטומטמת ולא עניינית – אנחנו מדינה חופשית, והחופש להתבזות הוא חלק מהחופש הזה.

והשנייה – מה לא "ענייני" בביקורת על הכרעת הדין של ביה"ד הצבאי בעניין אלאור עזריה?

במאמר משפט אלאור אזריה: "הוציאו השופטים ונדעם!" הבהרתי היטב כי אני לא אוהב את הביקורת של המאות והאלפים אשר לא קראו את הכרעת-הדין ולא מכירים את התיק, ועוד יותר אני לא אוהב את ההתנפלות על השופטים, המונעת משנאת האוייב ולא מאהבת המולדת.

אלא מאי? העובדה ששמחה ניר לא אוהב את הביקורת עדיין לא אומרת כי הביקורת הזה אינה "עניינית": היא עניינית בדיוק כמו עבודת דוקטורט אשר מגיעה לאותה המסקנה אחרי מחקר של שנים, ואומרת את אותו הדבר, או כמו פס"ד של ערכאת הערעור, המקבל את הערעור, מאותם  הטעמים.

ההמשך נראה כמובן-מאליו כאשר הוא "נכרך" בקודמיו:

... אולם ההשתלחות המתרחשת בימים אלה חצתה את גבולות השיח הלגיטימי ...

כריכה של "ביקורת עניינית על פסקי דין היא לגיטימית כמובן" עם "אולם" ועם "חצתה את גבולות השיח הלגיטימי", ובאמצע "משחילים" את המילה המשוקצת "השתלחות" – וקיבלנו מרקחת מבושלת לטעמה של הרוקחת, כך שאנחנו לא נתפוס איזה רעל היא מוכרת לנו.

אז לא, ממש לא ... הביקורת על הכרעת הדין, כאמור, אינה מקובלת עלי, אבל היא נמצאת עמוק-עמוק בתוך השיח הלגיטימי.

כעת, אחרי שבושלנו עם כל הכריכות האלה, באה כריכה נוספת, "טבעית":

... והיא (ה"השתלחות", איך לא) מהווה סכנה לשלטון החוק ולדמוקרטיה.

צר לי מאוד, אבל אותי לא מלעיטים ב"שורות תחתונות", במטרה שאני אשתכנע, אבל, חוץ מזה, אוי להם לשלטון החוק ולדמוקרטיה בישראל אם ביקורת כזאת אכן מסכנת אותם.

ראו, למשל, את הסיפור על התינוק המסכן את בטחון המדינה, סיפור דומה.

ועוד כריכה:

לשופטים בכל ערכאות השיפוט אין אופציה להיכנע להסתות ולאיומים.

אכן, זה הדבר היחיד בכל הספיץ' הזה שאני מסכים איתו לחלוטין, אבל במקום לתת לנו הרצאה אמיתית בנושא "האם לשופטים ... יש אופציה להיכנע להסתות ולאיומים?", מטביעים את הדבר הנכון הזה למוות בתוך ים של מלל וקשקשנות.

אין על השופטים מרות זולת מרותו של הדין.

אכן, זה מה שהחוק אומר, אבל הם משתינים על המרות הזאת בקשת הכי גבוהה שאפשר, ואם נשיאת ביהמ"ש העליון, מרים נאור, רוצה להגן על התיזה שלה, שתזמין אותי לערב עיון בשאלה "האם השופטים מכבדים את מרות הדין?".

כך נהגו – וכך ימשיכו לנהוג – כל שופטי ישראל".

אז צר לי מאוד, אבל לגבי העבר ("נהגו") זה שקר מוחלט, ולגבי העתיד ("ימשיכו לנהוג") – זו הבטחה שאפילו הבטחות-הבחירות של דונאלד טראמפ והילארי קלינטון גם-יחד אמינות ממנה שבעתיים.

מה יש לנו כאן?

ב"הודעה" של מרים נאור כרוכים יחדיו כמה וכמה נושאים נפרדים, אשר כל אחד ראוי ליום-עיון משלו, והם:

א.      מהן "מתקפות חסרות רסן", איזו מידה של ריסון (בין 0% ל-100%) אפשר לדרוש מציבור או מיחידים אשר מתרעמים על פסק-דין אשר – לדעתם ולהרגשתם – עושה עוול ולא צדק?

ב.      האם צריכים השופטים להוציא הודעת-גינוי כנגד המתרעמים המביעים את ביקורתם על פסק-דין (במיוחד כאשר הם אומרים על עצמם שהם "אומרים את דברם רק בפסקי הדין ובהחלטותיהם")?

ג.       האם מערכת בתי הדין הצבאיים היא מערכת שיפוטית עצמאית?

ד.      האם אפשרות הערעור היא הדרך הלגיטימית היחידה להשיג על הכרעות שיפוטיות (במיוחד כאשר המשיגים אינם בעלי-דין אשר יכולים לערער), או שגם הביקורת הציבורית היא דרך לגיטימית לכך?

ה.     מה זה "מתקפה בוטה", איזו מתקפה בוטה מקומה יכירנה בחברה מתוקנת, ואיזו מקומה לא יכירנה בחברה כזאת?

ו.        האם, בחברה מתוקנת, רק ביקורת "עניינית" היא לגיטימית, ואיך יודעים אם ביקורת מסויימת היא "עניינית", או לא?

ז.       מה זו "השתלחות", ומדוע אסור להשתלח בשופטים, כאשר, לדעת המשתלח, הם ראויים לכך?

ח.     האם השתלחות וביקורת לא-עניינית מהוות "סכנה לשלטון החוק ולדמוקרטיה"?

ט.      האם השופטים בישראל מכבדים את מרותו של הדין ואת שבועתם "לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים"?

כמובן שבכל נושא כזה ניתן להתייחס גם למקרים אקטואליים – וזה כולל גם את פרשת אלאור אזריה.

מה שלא מצריכים "סימפוזיונים" הם הדברים המובנים-מאליהם: זה שאין "לעמוד מנגד" נוכח איומים על שופטים, ועל בני אדם באשר הם, וזה ש"לשופטים בכל ערכאות השיפוט אין אופציה להיכנע להסתות ולאיומים": לאף אחד – שופט או אדם מן השורה – אין אופציה כזאת אבל, אהה, לא הכל מקבלים זאת.

אלא מאי? הצגת הדברים כך תחייב את השופטים לדבר עם הציבור בגובה-העיניים, לענות על שאלות קשות, ולהתמודד עם ביקורת הכי קשה שאפשר, ביקורת הגוברת והולכת עם אמון הציבור אשר מרקיע תהומות.

הרבה יותר קל להפיץ בתקשורת בנות 110 מלים, ולזכות בתהודה מקצה הארץ ועד קצהה.

מחר הם יתחילו לדבר עם הציבור ב"ציוצים" של 140 סימנים (כולל רווחים) – כמו דונאלד טראמפ.

מה הייתי אני עושה, לו אני דובר המערכת?

מערכת המשפט ניצבת כיום בבעייה רצינית: היא איבדה, בהדרגה אבל בהתמדה, את אמון הציבור, וקשה להקים את זה מהיום-להיום, במפץ אחד.

מערכת המשפט צריכה "להחליף שבב": להבין את הציבור ואת מכאוביו, ולהתחיל לדבר איתו בגובה-העיניים.

וזה לא יהיה קל.

אני הייתי  נוקט גישה אחרת, ומפרסם הודעה ברוח זו:

מערכת המשפט מבינה לרוחם ולרגשותיהם של המאוכזבים מהכרעת הדין במשפטו של החייל, סמל אלאור אזריה, ובמיוחד בני משפחתו, חבריו וחבריו-לנשק.

אין ספק שתוצאת המשפט היא קשה, קשה מאוד, אולם גם מלאכתם של השופטים בתיק הזה הייתה קשה עד מאוד.

מלאכתם של השופטים בתיק הזה הייתה קשה, כי היה עליהם ללכת על החבל הדק שבין הגנה על החייל הממלא את שליחותו, ולפעמים נמצא במצבים קשים עד כדי סיכון חייו, לבין מניעתם של פשעי מלחמה שהם בניגוד לחוק הישראלי, בניגוד למשפט העמים, בניגוד למסורת היהודית ובניגוד למוסר האנושי האוניברסאלי.

ישנם מקרים בהם המצב הנגלה לשופטים הוא ברור לחלוטין.

כך, למשל, בפרשת כפר-קאסם, בה נקבע כי ישנן פקודות אשר מעליהן מתנוסס "דגל שחור", האומר "אסור לבצע את הפקודה, כי היא בלתי-חוקית בעליל".

או, למשל, בפרשת יורם שקולניק, אשר רצח בקור-רוח מחבל שכבר נוטרל והיה כפות, וממילא גם לא היה צפוי ממנו שום סיכון.

ובצד המקרים הברורים-לחלוטין ישנם גם מקרים גבוליים, בהם מלאכתם של השופטים היא קשה בהרבה.

מבלי להיכנס לעובדות ולמסקנה שבתיק אזריה, ייתכן מאוד שזה היה מקרה גבולי כזה, ואם השופטים טעו – לשם כך קיימת ערכאת הערעור.

צריך להביא בחשבון כי אין שום שיטת משפט בעולם המחוסנת לחלוטין מפני טעויות. לפעמים לרעת הנאשם, לפעמים לטובתו, ומטרתה של שיטת המשפט בחברה מתוקנת היא למזער עד המינימום האפשרי את מירווח הטעות.

מערכת המשפט מקבלת את הביקורת בהבנה, גם כאשר היא מרגיזה ומקוממת, גם כאשר היא לא עניינית, גם כאשר היא באה מדיעה קדומה, וגם כאשר היא עוברת את גבול הטעם הטוב.

מערכת המשפט מקבלת את הביקורת גם כאשר ההחלטה השיפוטית עדיין נתונה לערעור, בהכירה בכך שזכות הערעור מוקנית רק למי שהיה בעל דין במשפט, ואילו לציבור הרחב אין אפשרות לערער על פסקי דין שאינם נראים לו – אלא בדרך הביקורת הציבורית.

יחד עם זאת, הרוצה שיתייחסו אל ביקורתו ברצינות, חייב להכין את שיעורי-הבית: ללמוד לא רק את ההחלטה השיפוטית, אלא גם את התיק לעומקו.

אכן, לרוב הציבור אין גישה לתיקים המשפטיים, ואין הכלים הדרושים לביקורת-עומק בכל תיק ותיק, ואין לו אלא להיזקק לכלי התקשורת אשר יעשו את המלאכה עבורו, אבל במקרה הנוכחי, משפטו של הסמל אלאור אזריה, אצה למבקרים הדרך, והם אצו להביע את מחאתם בטרם ידעו דבר על המשפט, למעט התוצאה הקשה.

ועל כך יש להצטער.

ולא הייתי מסתפק ב"הודעה" כזאת, אלא גם מתייצב באולפני הטלוויזיה בשעות השיא, ועונה למראיינים על כל השאלות – גם הקשות ביותר.

עד כאן מה שאני הייתי עושה, אם הייתי דוברת המערכת, או לפחות נשיאת ביהמ"ש העליון.

האם מערכת המשפט בשלה לכך?

למרבית הצער מערכת המשפט אינה בשלה להתמודד עם הביקורת בדרך שהייתי הולך בה, כאמור.

הדבר הכי ברור הוא שהודעת ה"נזיפה" המתיימרת לעשות לציבור "סדרת חינוך" מופנית אל קהל-היעד הלא נכון, משום שההמון הסוער נמצא בזירה אחרת, ברחוב, ומה שמעניין אותו זה לראות את אלאור עזריה חופשי לנפשו. קהל-היעד שלה הוא כתבי-המשפט, אשר יפרסמו "כתבות" ברוח "נשיאת בית המשפט העליון ביקרה בחריפות ... ואמרה כי ... וכי ...", ואחר ישימו נקודה, כאילו הם מדווחים על פסק-דין, במקום לנתח את משמעותה של ה"הודעה", ואת האפקט שלה.

ואולי הם אפילו ישימו סימן קריאה אחרי הדיווח, כי זה אפקטיבי יותר. זה כבר "פובליציסטיקה".

אז "נשיאת בית המשפט העליון וחבר שופטיו אינם יכולים לעמוד מנגד", והם אכן לא "עמדו מנגד", הם ישבו מנגד, הם שכבו מנגד, והם ימשיכו לרמות ולשקר כמימים-ימימה, וכאשר יירצח עוד שופט הם יגלגלו עיניהם אלי מרום, לאמור הוא נרצח רק משום שהוא היה שופט (שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת, זוכרים?).

בשנת 2000 חזיתי רצח שופט תוך חמש שנים, וזה קרה תוך פחות מארבע שנים.

השופט עדי אזר ז"ל, כידוע, לא נרצח בגלל שלרוצחיו היה חשבון אישי איתו, אלא בגלל שהוא היה המטרה הכי זמינה ונוחה להם, להביע את זעמם על מערכת המשפט.

ועכשיו הכתובת שוב על הקיר: אתם יכולים לאבטח את שלושת שופטיו של אלאור אזריה, ואתם יכולים לאבטח גם את התובעים במשפטו, אבל אתם לא יכולים לאבטח את כל השופטים ואת כל התובעים, ולעולם לא תוכלו לדעת מתי ומאיפה זה יבוא לכם הפעם.

לא, אני לא מטיף לרצח שופטים ותובעים, כי זו אינה דרכי, ואני גם לא מציע כאן "חוברת הדרכה לרוצחי שופטים ותובעים", כי אלה, לצערי, אינם קוראים את האתר של קימקא.

אני גם לא קורא למערכת המשפט ולשאר מערכות אכיפת החוק "להיכנע לטרור", כאשר אני עצמי לא נכנע לו: בשנת 1975 נשרפה מכוניתי, בה היו חומרי הסברה, כאשר רק משתתפי המושב הראשון של ועידת עורכי הדין בירושלים (בהם גם שופטים ופרקליטים) ידעו על קיומו של החומר הזה, אשר חולק לבאי הוועידה, ואיכן הוא נמצא (כי הכתובת הייתה רשומה בו). משטרת ישראל מנהלת חקירות בהן קיימים מאות ואלפי חשודים פוטנציאלים, ומעט מאוד "קצות חוט" להיאחז בהם, אבל היא דרשה ממני להביא "הוכחות ממשיות", ולא חשדות סתם.

אחר כך התנכלתם לפרנסתי ולחירותי – ואני לא נכנעתי לטרור שלכם, ומדוע שאציע לכם להיכנע לטרור, כאשר אני לא נכנע לו?

אני רק חוזר על תחזיתי משנת 2000, וקורא לכם לעשות את חשבון-הנפש, לבדוק איכן שגיתם, איכה כשלתם ברך, ולחדש את הברית שלכם עם הציבור.

אבל אתם לא תעשו את חשבון-הנפש, כי אין לכם נפש, ואתם לא יודעים לעשות חשבון, אפילו ברמת גן-חובה.

אתם צחקתם עלי בשנת 2000, ושילמתם את המחיר, ואתם תצחקו עלי גם עכשיו, ושוב תשלמו את המחיר.

וכאשר זה יקרה שוב, נשיאת ביהמ"ש העליון תפרסם עוד "הודעה", ויהיו לנו שני ימי זיכרון בשנה, בהם נשמע שוב-ושוב, עד כדי בחילה, את המנטרה "הוא נרצח רק משום שהוא היה שופט".

וכל המקוננים לא ישכחו ליישר את העניבות לפני שהם מקשקשים.

ואם האירוע יאבטחו משמר בתי המשפט, השב"כ, משטרת ישראל, המשטרה הצבאית, וגם גדנ"ע זרנוגה גימ"ל.

ובמוזיאון בית המשפט העליון יקימו "פינה לזכרם". לזכר שופטי ישראל אשר חרפו נפשם בגבורה, ונפלו על משמר משפט-הצדק – רק משום שהם היו שופטים.

והנהלת בתי המשפט תניח את אבן-הפינה לאגף השיקום.

אבל אף אחד מהם לא ישאל את עצמו איך זה קרה לנו, איכה טחו עינינו מראות ומה חלקנו באסונות האלה שבאים אלינו שוב ושוב.

מה בעצם נחוץ

כדי להתמודד עם הביקורת בצורה שתזכה לאמון הציבור, מערכת המשפט צריכה להתבגר, להתפכח משיכרון-הכוח, ולהכיר בעובדה שהיא משרת-הציבור, ולא אדונו. שהתשובה לביקורת אינה יכולה להידמות ל"פסק-דין", משום שמול הביקורת הציבורית מערכת המשפט היא ה"נאשם", ואילו הציבור הוא גם החוקר, גם התובע וגם השופט, והשופטים צריכים להיות בהגנה מתמדת – כי כך הציבור רוצה, והציבור הוא בעל-הבית, הוא ה"לקוח", וכידוע "הלקוח תמיד צודק".

מערכת המשפט היא כמו נהר התמזה: מימיו מתחלפים כל הזמן, והוא על מקומו אלפי שנים.

הייתי מחמיר עוד יותר בהגדרתה של מערכת המשפט, והייתי משווה אותה לנחל הירקון בשנותיו הרעות (שעדיין לא חלפו, אלא במידה חלקית ביותר), ולנחל הקישון עד היום: ביוב, בוצה, סירחון ורעלים למכביר – אשר כל השומר נפשו ירחק מהם ת"ק פרסה.

גם השופטים באים והולכים, גם נשיאי בית המשפט העליון מתחלפים כל חצי תריסר שנים, בממוצע: דור לדור יביע אומר שלילי, והנחל מזדהם והולך.

כדי לטהר את הנחל הזה יש צורך לבצע החלפת-דם כללית.

עומדים במרים

במאמר כבוד(?) השופט(?) צבי סגל נגד עו"ד שמואל יוסף: טומאה, שקרים, ספינים, נקמנות, חוצפה, בולשביזם, מצפון רע, טיפשות – ומה לא הראיתי מדוע למערכת המשפט אין תקנה, אלא בהחלפת-דם כללית, ובמאמר רפורמת שמחה ניר במערכת המשפט הבאתי "מפרט טכני" עם הנחיות-ביצוע, ודברי הסבר לרוב.

השאלה היא אם העיוורים האלה קוראים משהו, ושומעים משהו, זולת את עצמם, כי "עַל-מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה, וְיִשְׁמָעוּ--הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם, וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב" (ירמיהו ו', י').

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה