פסח התשע"ז – חג שמח וכשר לחו"לכם!

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500 באתר: פנייה לנשיאת ביהמ"ש העליון, מרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו *** רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו

* איילת שקד – כשלון ושחיתות * עוד על "נאציזם כחול-לבן" *  על האקטיביזם השיפוטי *

*** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! ***

אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


משפט אלאור אזריה: "הוציאו השופטים ונדעם"!

שמחה ניר, עו"ד 04.01.2017 13:01
צילום: דנה קופל

צילום: דנה קופל


הערות ראשוניות בעקבות הכרעת-הדין



משפט אלאור אזריה: "הוציאו השופטים ונדעם"!

הערות ראשוניות בעקבות הכרעת-הדין

שמחה ניר, עו"ד

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

"יש ג'ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם"

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

סמל צה"ל אלאור אזריה הורשע היום, 4.1.2017, בהריגתו של מחבל אשר שכב פצוע על הארץ.

שעות ספורות לפני הכרעת-הדין פירסם תא"ל (מיל) צביקה פוגל קריאה: לזכות - ולהחזיר את האחריות למפקדים, בה אמר, בין השאר:

להחלטת בית הדין הצבאי יש משקל קריטי ביכולת להבין את הצורך לדעת להפריד בין שמירה על ערכי צה״ל לבין טעות בשיקול דעת או תרגום לא נכון של תמונת המצב בשטח. ... אני סבור כי לתוצאות המשפט יהיו השלכות משמעותיות יותר למפקדים, שעליהם מוטלת המשימה הקשה מכל, להוביל לוחמים למלחמה, להסתער ולנצח, אך גם לדעת כי מותר לטעות, לא מתוך רוע או זדון אלא בסערת הקרב, שמי שלא נטל בה חלק כנראה לא יבין לעולם עד כמה אי אפשר לתחום אותה בנהלים ובפקודות בלבד.

... לדעתי הטעות שנעשתה בהעברת האירוע לבית דין חייבת להיות מתוקנת על ידי בית הדין, ולהורות על החזרת האירוע לחיק המפקדים. הם היו אחראים בדיוק באותה מידה לתוצאה הסופית של האירוע ולכן, אם חטא אלאור, יישפט בפני מפקדיו כחייל, כלוחם ולא כפושע.

... אלאור אזריה חייב להיות מזוכה בדין הפלילי ולחזור למשפט בפני מפקדיו, שאמורים להוביל את ילדינו למלחמה הבאה.

ואני הגבתי:

אכן, המקרה הזה לא מוסיף כבוד לפיקוד הצה"לי.

אכן על המפקדים "מוטלת המשימה הקשה מכל, להוביל לוחמים למלחמה, להסתער ולנצח, אבל מוטלת עליהם גם האחריות לכך שהלוחמים לא יעשו מעבר למה שדרוש כדי להסתער ולנצח".

אכן, צריך גם "לדעת כי מותר לטעות, לא מתוך רוע או זדון אלא בסערת הקרב", אבל מה עושים כאשר לא מדובר בטעות, אלא ברוע וזדון, המונעים משנאת האוייב ולא מאהבת המולדת?

האמירה כי "מי שלא נטל בה חלק כנראה לא יבין לעולם עד כמה אי אפשר לתחום אותה בנהלים ובפקודות בלבד" מתיישבת עם הטענה כי השופטים יושבים ב"חדרים ממוזגים", אבל מי שחושב שאם הם יישבו באוהל הודי מחניק בלב המדבר הם יעשו יותר צדק – אני מפקפק בכך.

כל מה שאמרתי לעיל אין בו שום נקיטת עמדה באשר למקרה הזה, כי אני לא מכיר את התיק.

מה שאני כן יכול להגיד, ואת זה יודעים כל מוקירי זכרי, הוא שאני, כסניגור בנשמתי, שמח על כל נאשם שיוצא זכאי: אם יתברר שאזריה לא אמר בזמן-אמת את מה שמייחסים לו; אם יתברר שהמחבל מת עוד לפני הירייה/ות; אם יתברר שהמחבל עשה תנועות שמשאירות מקום לחשש - אם כך יתברר, והוא יזוכה - אשמח בשמחתו.

כשלוש שעות לאחר מכן נפל הפור (הוא נפל, ו-97 עמודיו גם הודפסו, הרבה לפני כן): אזריה הורשע בהריגה ובהתנהגות בלתי הולמת, והשופטים קבעו שהוא "ירה ללא צורך".

כצפוי, הרוחות סערו, ותוך שמונה שעות מתחילת הקראתה של הכרעת הדין, שנמשכה שעתיים, אולי יותר, מנה אתר YNET 1264 תגובות ב-977 דיונים, ואתר NRG מנה 416 "שיחות".

כצפוי לא פחות, כ-99% מהתגובות (הערכה בלבד) צידדו באזריה, ורק אחוז אחד תמך בפסק הדין.

מוקירי זכרי יודעים שאני לא קנאי עיוור לכל נפיחה של שופטים, בוודאי שלא שופטים צבאיים, ואם אומר כי אצלי "כל פסק דין הוא מוטה ולקוי כל עוד לא הוכח אחרת", בוודאי שיש בכך הגזמה, אבל בתיק המתוקשר הזה סביר להניח שהשופטים ידעו שהם נכנסים לשדה מוקשים הרותח בשמש, וכל מילה שהם יאמרו תזכה לביקורת – מכאן או מכאן.

בניגוד למה שראינו אצל השקרנים אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ויורם דנציגר, בתיק כזה השופטים לא יכולים לומר הנאשם בחר שלא להעיד, ומילא פיו מים, אחרי שהוא עמד על דוכן העדים ימים שלמים, וכל העם ראו את הקולות.

בכל הזהירות הראוייה אני יוצא, איפוא, מתוך הנחה א-פריורית (הניתנת להפרכה, כמובן) שהכרעת הדין היא נכונה.

השאלה היא איך יכולים מאות מגיבים (ומן הסתם אלפים ורבבות שלא הגיבו) לצאת בוודאות מתוך ההנחה ההפוכה, תוך שעות ספורות ממתן הכרעת הדין. לכך יכולים להיות כמה הסברים, ובין השאר:

הסבר אחד, שסבירותו היא "לכל היותר אפס", הוא שכולם גהרו על פני 97 עמודיה של הכרעת-הדין, העמידו אותה מול כל הראיות שבתיק, והגיעו למסקנה מלומדת שלהכרעת-הדין אין כל בסיס בראיות שהיו לפני השופטים.

הסבר שני הוא שהמגנים את הכרעת-הדין התכוונו לומר כי גם מתוך הנחה שכל הממצאים נכונים, אזריה היה צריך לצאת זכאי.

הסבר שלישי: תהיינה הנסיבות והעובדות אשר תהיינה – הוא הרג ערבי, ומגיע לו פרס ישראל.

כמובן שיכולות להיות אפשרויות נוספות, כולל אפשרויות-ביניים.

מה לא מקובל עלי

המשותף לכל התגובות – הן אלה התומכות בהכרעת הדין ואלה התוקפות אותה – הוא שכולן מתבססות על התוצאה, ולא על האופן בו השופטים הגיעו אליה.

        האם לתוצאה היה בסיס בראיות?

        האם השופטים התייחסו לכל הראיות והטענות?

        האם המסקנות שהם הסיקו מהממצאים מבוססות, לוגית?

        האם, על פי מה שיש בתיק, יש בסיס לדיעה קדומה, התקרנפות, "יפי נפש" וכו'?

האמת, אני לא יודע, אין לי תשובה לאף אחת מהשאלות האלה, כי אני, כאמור, לא מכיר את התיק, ולכן גם לא אביע דיעה עליו, אבל זה גם מה שאני מצפה מאחרים.

כמו שאתם מכירים אותי, אין לי שום בעייה לשפד את השופטים – כולם ביחד, וכל אחד לחוד – אבל אותי מעניינת תרבות השפיטה, לא התוצאה. מבחינתי מותר לשופטים לטעות, ובלבד שישתדלו להגיע לתוצאה הצודקת, שיעשו מלאכתם ביושר אינטלקטואלי, בתום-לב, בחריצות ובמקצועיות.

גם אין לי בעייה עם העמדתם של השופטים ל"משפט הרחוב" – בתנאי שגם הרחוב יעשה את מלאכתו ביושר אינטלקטואלי, בתום-לב, בחריצות ובמקצועיות. כך, למשל, הביקורת וההתקפות על הרשעתו של רומן זדורוב ברציחתה של הילדה תאיר ראדה: המבקרים אינם טוענים שמגיע לו פרס ישראל על הרצח הזה, או שמותר לרצוח ילדות בנות 13 שנים. הם טוענים כי להרשעה הזאת אין ידיים ורגליים, וכי השופטים עשו מלאכתם רמייה – אבל הביקורת מבוססת על לימוד מעמיק של התיק ומה שיש בו.

ואת זה אני מצפה מכל מי שמבקר פסיקה זו או אחרת: תנו לשופטים לטעות, כל עוד הם פועלים בחריצות וביושר (errare humanum est), אבל שפדו אותם על תרבות השפיטה הקלוקלת – כאשר אתם מוצאים בסיס לכך.

אלאור קצב, משה אזריה

כדי שלא תייחסו לי "מוטות" – פוליטית או אחרת – אביא כאן תהייה מסויימת על הכרעת-הדין, נקודה אחת המצריכה התייחסות.

אומר בית הדין (בעמ' 12):

ללא ביסוס עובדתי לטענה כי אדם מת יכול לזוז, נשמטת הקרקע תחת הטענה כי המחבל כבר היה מת בעת שירה בו הנאשם. יוצא אפוא, כי לאור קביעתה החד משמעית של ד"ר גיפס לפיה אדם מת לא יכול לזוז, קביעה שלא נסתרה כלל על ידי מומחי ההגנה, הרי שדי בכך כדי לדחות קו הגנה זה של הנאשם. בהעלותו קו הגנה מאוחר זה, מבקש הנאשם למעשה לאחוז את החבל משני קצותיו: מצד אחד לטעון לטעות כנה במצב הדברים לעניין מידת הסכנה שנשקפה מהמחבל, בין היתר, לאור התזוזה שביצע עובר לירי; ומהצד האחר לטעון כי בזמן הירי המחבל כבר היה מת, באופן שנותק הקשר הסיבתי בין הירי שביצע לבין המוות.

לא קראתי את הכרעת-הדין כולה, גם לא בהקשר הזה, וייתכן שהשופטים התייחסו גם לכך, אבל עניין "אחיזת החבל משני קצותיו" אינו נקי מספקות.

קיימת אפשרות כי אזריה ראה את תנועותיו של המחבל רק בדמיונו החולני, ואז יכולה – אולי – לעמוד לו הגנת ה"טעות בעובדה", וקיימת גם האפשרות שהוא פשוט שיקר, אבל כאשר הראיות מאפשרות מסקנה עובדתית לטובת הנאשם, שקריו של הנאשם לא צריכים להיות לו לרועץ. זאת גם ההלכה הקיימת: שקריו של הנאשם יכולים להחליש את אמינות עדותו, אבל הם לא יכולים להקים כנגדו יש-מאין.

אני מניח כי במקרה הזה בית הדין הגיע למסקנה שהמחבל מת מהירי של הנאשם, ולכן ההערה בדבר "קו ההגנה המאוחר" ו"אחיזת החבל משני קצותיו" (אני מעדיף בשני קצותיו) הינה מיותרת לחלוטין. כאשר מדברים על "קו הגנה מאוחר", הכוונה היא להמצאות שממציא הנאשם אחרי שהוא מסתבך, והן עומדות בסתירה לעדויות קודמות שלו, אבל באשר לממצאים "פורנזיים", אלה לעולם מגיעים מאוחר יותר, הנאשם לא אמור להיות מודע להם, וכשהם מגיעים לידי ההגנה, היא רשאית – ואף חייבת – לעשות בהם את מה שהיא מבינה.

הדבר מזכיר לי נקודה מסויימת במשפט משה קצב: הסניגורים, בהתבססם על ראיות שבתיק, טענו לאפשרות שהוא שיקר בהכחישו קשר מיני כלשהו עם המתלוננת (דבר המונע ממנו לטעון ל"קשר מיני בהסכמה"), וטענו כי על סמך ראיות אלא ואלה קיימת האפשרות שהוא שיקר, כדי למנוע מבוכה מול אשתו. יכול להיות שיש בראיות בסיס לכך, ויכול להיות שלא, אבל גירסת ה"חבל בשני קצותיו" לא יכולה לגבור על המארג הראייתי שבתיק.

ובחזרה לעניין אזריה. לטעמי יכלו השופטים להסתפק במשהו מעין זה:

ההגנה טענה כי המחבל כבר היה מת בעת שירה בו הנאשם, אולם לאור קביעתה החד משמעית של ד"ר גיפס לפיה אדם מת לא יכול לזוז, קביעה שלא נסתרה כלל על ידי מומחי ההגנה, הרי שדי בכך כדי לדחות קו הגנה זה של הנאשם, בין אם הוא מתיישב עם עדותו, בין אם אינו מתיישב איתה.

 אבל דעתי, כידוע, עדיין "לא נחשבת".

על מניעיהם של המבקרים

תחושת-הבטן שלי – רק תחושת-בטן, המצריכה אישוש מחקרי – היא שההסבר השלישי שנתתי לעיל (תהיינה הנסיבות והעובדות אשר תהיינה – הוא הרג ערבי, ומגיע לו פרס ישראל) היא הדומיננטית אצל המבקרים את הכרעת הדין.

מבחינתי זה מביש: בושה לעם היהודי, בושה ליהדות, בושה לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב, בושה למדינת ישראל, בושה למין האנושי.

אציין כי לפי ההלכה היהודית, ככל שאני מבין אותה, מה שיוחס לאזריה, ועל פיו הוא הורשע, עולה כדי רצח ממש, וייתכן מאוד שההחלטה להעמיד אותו לדין רק על הריגה, ולא על רצח, עשתה עימו חסד רב – גם לפי הדין הכללי הקיים בישראל.

כיצד מדבירים את התופעה המבישה הזאת?

ראשית – צריך לחקור איכן קבור הכלב. לבדוק את הנושא לפי פילוח סוציו-אקונומי, לפי פילוח פוליטי, לפי ההשכלה ולפי כל פילוח אפשרי, כולל פילוחים שאני לא רוצה לדבר עליהם, כי הם לא פוליטיקלי-קורקט.

אחרי שמגיעים למסקנות, יש להתחיל בחינוך, אבל זה לא התחום שלי.

דונאלד אזריה, אלאור טראמפ

אני לא רוצה להיכנס לוויכוח הציבורי אם הנשיא הנבחר של ארה"ב, דונאלד טראמפ, יהיה טוב לישראל, אם לאו. אני מקווה שכל הציפיות ממנו – הן בישראל והן בארה"ב – אכן תתגשמנה, אבל זה נושא אחר.

מה שהפריע לי בהפגנות כנגד הרשעתו של אזריה הוא שלט-הענק עם סיסמת-הבחירות של טראמפ: MAKE AMERICA GREAT AGAIN.

מה זה שייך? האם הריגתם של שבויים פצועים "תחזיר לישראל את גדולתה"?!

על צביעותו של הסניגור אילן כץ

סנגורו של אזריה, עו"ד אילן כץ, אמר, בין השאר, כי "בית הדין הצבאי היה עם התביעה, גם הבאנו ראיות לכך.  ... ראינו קביעות שאינן תואמות את חומר הראיות".

אילן כץ, אל"מ במיל', היה בעברו סגן הפרקליט הצבאי הראשי, וגם מנכ"ל לשכת עורכי הדין, והוא לבטח ראה הרבה פסקי-דין כאלה – רובם, מן הסתם, צידדו בעמדתו כמייצג התביעה – ולא שמענו מפיו מילה אחת כנגד התופעות האלה.

בכהונתו כמנכ"ל הלשכה הוא ראה גם הרבה פסקי-דין המרשיעים עורכי-דין אחרים על אמירות כפי שהוא אומר לנו היום – וגם על כך לא שמענו מפיו, ולו גם מילה אחת.

די לצביעות, די להתחסדות!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה