*** המאמר ה-4500 באתר: פנייה לנשיאת ביהמ"ש העליון, מרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***

רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! *** מישאל חשין – קווים לדמותו

*** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! ***

אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן!

בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


ערעור על בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין – חלופה למצב הקיים

שמחה ניר, עו"ד 29.11.2016 19:46
הצפה-פוביה

הצפה-פוביה


עתירה לבג"ץ אינה הכלי המתאים והאפקטיבי למי שנכשל במבחנים, וסבור כי נעשה לו עוול



ערעור על בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין – חלופה למצב הקיים

עתירה לבג"ץ אינה הכלי המתאים והאפקטיבי למי שנכשל במבחנים, וסבור כי נעשה לו עוול

שמחה ניר, עו"ד

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

"יש ג'ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם"

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

מבוא

במאמר הקודם, על רמת הבחינות בלשכת עורכי הדין ועל הכשירות למקצוע: קשקשנות, דמגוגיה, ושימוש מניפולטיבי בדברי אמת (חובה לקרוא, לפני שממשיכים כאן!), עמדתי על הסברי-הפלאסטיק הכורכים את רמת הבחינות עם ניהולן ע"י לשכת עורכי הדין, שהיא גוף אינטרסנטי, המעוניין להערים קשיים על כל המבקש להצטרף למקצוע.

כן עמדתי באותו המאמר על ניגוד העניינים בין הצרכן המצוי לבין העוסקים במקצוע:

האינטרס של הצרכן המצוי הוא שיהיה לו שיהיו לו על המדף עורכי-דין בכל רמות האיכות, והוא יוכל לבחור מהם את הרצוי לו, בהתחשב ביכולתו הכלכלית. שיהיה לו "עורך הדין השכונתי" שלו, אליו הוא יוכל לפנות בענייני היום-יום, ואם הוא ייזקק למשהו "כבד" יותר, הוא "יירד העירה" לתור אחרי עורך-דין מתאים יותר לעניינו ולכיסו.

האינטרס של העוסקים במקצוע הוא בדיוק ההיפך הגמור: לשלול מהצרכן את האפשרות להסתפק במועט, או בבינוני.

וסיכמתי כי ההכרעה בנושא הזה חייבת להיות על המגרש הפוליטי.

כעת אני רוצה לעשות צעד נוסף: למסד את זכות הערעור על מבחני הלשכה – מחוץ למסגרת הלשכה.

והכוונה היא לאפשר ערעור לבית המשפט העליון על התוצאות של הבחינות האלה – לא עתירה לבג"ץ, אלא ערעור מארץ הערעורים.

ואל תבינו אותי שלא כהלכה

כמו שאתם מכירים אותי, אין לי אמון מוגזם, אם בכלל, בשופטי ישראל, כולל שופטי ביהמ"ש העליון, ומי שלא מכיר מוזמן לקרוא את שלושת המאמרים האלה, שפרסמתי לאחרונה:

הן לא תיקחנו עימך: על החזירות של בית המשפט העליון (א): מדוע השופטים קופצים את ידם?

מדוע השופטים קופצים את ידם במתן סעד לפונים אליהם, גם כשאלה נמצאים צודקים? האם הם רוצים להוריש לנכדיהם את הסעד שהם מונעים מהאזרח?

הן לא תיקחנו עימך: על החזירות של ביהמ"ש העליון (ב): מדוע השופטים עובדים כל כך קשה רק כדי שלא לפסוק לעותרים כצדקתם?

אליקים רובינשטיין, השמרטף המשתגל, גומר שלוש פעמים; אליעזר ריבלין גומר בחוץ.

הן לא תיקחנו עימך: על החזירות של ביהמ"ש העליון (ג): מאיר שמגר חוסך רשויות לערער, שומר אותן לנכדיו

מדוע מאיר שמגר מסרב לתת רשות לערער, אחרי שהוא עצמו קובע שהבקשה עברה את כל המשוכות?

אלא מאי? בלי החזירים האלה המצב היה גרוע בהרבה (וזו גם תשובתי לכל אלה אשר קוראים "לבטל את הבג"ץ").

היאך תוקפין את תוצאות הבחינות האלה, כיום?

מתן רישיון לעריכת דין (או הסירוב לתיתו), לרבות כל הכרוך בכך, הינו פעולה מנהלית, והיא נבחנת לפי כללי המשפט המנהלי.

איכן תוקפים מעשה מינהלי? בבג"ץ (גדול או קטן, לא ניכנס לזה כרגע).

רצוי, כמובן, לפנות קודם ל"סעד חלופי", אבל הסעד החלופי היחיד הוא פנייה אל ועדת הבחינות עצמה (הנסיון מראה כי יש לכך תכלה, אבל מעטה מאוד).

ואכן, נעשו נסיונות למצוא את התרופה בעתירה לבג"ץ, ולאחרונה שניים, אשר כשלו: בג"ץ 9053/15, בג"ץ 5520/16.

בבג"ץ 9053/15, לאחר הרצאת-דברים המתיימרת להיות חלק מהנמקה "מפורטת", מגיע השקרן אליקים רובינשטיין אל ה"גויעל-נפש" (ההדגשות במובאות כאן – לא במקור):

ז.        לאחר העיון, אין בידינו להיעתר לעתירה, בנתון לאמור להלן. נפתח ונאמר, כי העתירה מציבה דילמה שאינה פשוטה והחוזרת על עצמה. באמרנו זאת איננו מדברים בהרכב הועדה העורכת את הבחינות, שכן לטעמנו הרכב הועדה, גם בטרם תיקון החוק, שעליו כמובן יש לברך מאוד כשלעצמו והגיעה שעתו לאחר הועדות המכובדות שהמליצו, הבטיח את אובייקטיביות השאלות כשלעצמן. ההרכב המכובד, שכלל בין השאר שלושה שופטים, וחברים נכבדים אחרים, גם אם הם מן הלשכה, היה כשלעצמו ערובה לאובייקטיביות, ואין לנו כל אינדיקציה שהכנת השאלות הושפעה ממדיניות כזו או אחרת של הלשכה. הקושי שהיה ועודנו נעוץ בשניים, ראשית, במהות השאלות על פי המצב החוקי הקיים, וגם נושא זה מצוי – יש לקוות – בראשית שינוי עם התיקון לחוק, ושנית, בבעיה שלא קל לכמתה, קרי, היקף הבחינה אל מול הזמן הניתן (מעבר לקושי נקודתי של שאלה פלונית או אלמונית המתעורר בעתירות מדי פעם). איננו יכולים להתווכח עם תחושתם של העותרים שלא עברו את הרף הנדרש (הטוענים כי מסכימים לדעתם גם נבחנים שעברו בדוחק), באשר לזמן שניתן, ויתכן שיש בה ממש, מכל מקום כך באופן סובייקטיבי. אנו מכבדים זאת, אך אין הדבר יכול להצדיק סעד של מתן "פקטור", הן כיון שאיננו מוצאים מקור של ממש בדין לאפשרות זו והן כיון שמדובר בסעד רדיקלי גורף. גם לא השתכנענו, כי הנתונים, עם כל הבעייתיות והמחלוקת לגביהם, מצדיקים "מהפכה" כמו מתן סעד כזה.

 הנה, כל מה שאנחנו מכירים מהתנהלות הבג"ץ מצוי גם כאן: לטעמנו הרכב הועדה ... הבטיח את אובייקטיביות השאלות כשלעצמן. ההרכב המכובד ... היה כשלעצמו ערובה לאובייקטיביות, ואם לא די בכך, "אין לנו כל אינדיקציה שהכנת השאלות הושפעה ממדיניות כזו או אחרת של הלשכה".

בלה-בלה-בלה.

נו, אם יו"ר הוועדה הוא שופט (יוסף אלרון, נשיא ביהמ"ש המחוזי בחיפה) שהלשכה תומכת בקידומו לביהמ"ש העליון, והרכב הוועדה כולל גם "חברים נכבדים אחרים, גם אם הם מן הלשכה", האם אין בכך משום ניגוד-עניינים "מובנה"?

ואיך אפשר להביא "אינדיקציה" לכך ש"הכנת השאלות הושפעה ממדיניות כזו או אחרת של הלשכה"? האם מצפה רובינשטיין כי הוועדה תרשום פרוטוקול ובו תאמר "אנחנו רוצים להילחם בהצפת המקצוע, ולכן נדאג, באמצעים כשרים או לא כשרים, שייכשלו כמה שיותר"?

והאם העלייה הדראסטית המתמדת בשיעורי הנכשלים אינה, כשלעצמה, "אינדיקציה" ל"מדיניות כזו או אחרת של הלשכה"?

לשיטתו של רובינשטיין, גם אם יעלו את שיעור הנכשלים ל-99%, עדיין לא תהייה בכך כל "אינדיקציה" למדיניות "כזו או אחרת".

טוב, אחרי שהוא דוחה את העותרים בקש המקובל ע"י הבג"ץ, הוא שופך עליהם קיתונות של דבש: "יש לקוות" ... וכו':

הקושי שהיה ועודנו נעוץ בשניים, ראשית, במהות השאלות על פי המצב החוקי הקיים, וגם נושא זה מצוי – יש לקוות – בראשית שינוי עם התיקון לחוק, ושנית, בבעיה שלא קל לכמתה, קרי, היקף הבחינה אל מול הזמן הניתן (מעבר לקושי נקודתי של שאלה פלונית או אלמונית המתעורר בעתירות מדי פעם). איננו יכולים להתווכח עם תחושתם של העותרים שלא עברו את הרף הנדרש (הטוענים כי מסכימים לדעתם גם נבחנים שעברו בדוחק), באשר לזמן שניתן, ויתכן שיש בה ממש, מכל מקום כך באופן סובייקטיבי. אנו מכבדים זאת, אך אין הדבר יכול להצדיק סעד של מתן "פקטור", הן כיון שאיננו מוצאים מקור של ממש בדין לאפשרות זו והן כיון שמדובר בסעד רדיקלי גורף. גם לא השתכנענו, כי הנתונים, עם כל הבעייתיות והמחלוקת לגביהם, מצדיקים "מהפכה" כמו מתן סעד כזה.

ח.       ועם שאיננו נעתרים לעתירה, נאמר כי חשנו שיש מקום שהועדה הבוחנת המכינה את הבחינה הבאה, תידרש למצוקות האנושיות שמבטאים העותרים. לא בשל גודש בחינה רבת ממדים ולוח זמנים צפוף בבחינה יצליח הנבחן או חלילה ייכשל, אלא על פי ידע, ידע, ידע, הכל כמובן כנדרש בתקנות דהאידנא. נזכיר גם שישנם תלמידים מבוגרים או ממגזרים מסוימים שראוי להקל עליהם בתחום ה"טכני", לא בנושאי הידע. מותר לקוות שלנקודות אלה תינתן תשומת הלב בהכנת הבחינה הבאה, מבלי שנתערב בעבודת מכיניה אשר יש ליתן בהם אמון כראוי, גם במצב הקיים ובודאי עם כניסת התיקון לחוק לתוקפו. בנתון לאמור נמחקת העתירה בלא צו להוצאות.

אני מניח שהעותרים ראו ב"צימוקים" האלה משום "הישג" כלשהו, אפילו "חלקי", אבל התוצאות של הבחינות הבאות הראו כי מדיניות המאבק ב"הצפת המקצוע" עליה הכריזה הלשכה עדיין חיה ובועטת.

נחמת עניים.

בבג"ץ הבא (5520/16) רובינשטייןאותו רובינשטיין הנבל – הוריד את הגרזן על העותרים מהר מאוד, וללא סחור-סחור:

בהמלצתנו, לאחר שמיעת טענות, חזרו העותרים מן העתירה והיא נמחקת.

מי שלא מבין מה פשר ה"בהמלצתנו" הזאת, מוזמן לקרוא את המאמרים האלה:

אבל, כדרכו, הוא מוכרח להוסיף הערות-אגב, נופת-צופים (והייתי אומר טינופת צופים):

נוסיף כי ראוי שבכירים בלשכת עורכי הדין יימנעו מהתבטאויות הכורכות בין מגמות הלשכה באשר לצמצומו של מספר עורכי הדין לבין תוכן הבחינות, לפיהן כביכול נעשה מאמץ להקשות בבחינות בשל אותה מדיניות. הועדה האמונה על הבחינות, ובתוכה בין השאר שלושה שופטים בראשות נשיא בית משפט מחוזי וחברים נכבדים מן המקצוע בשירות הציבורי ובמגזר הפרטי, אינה נתונה – גם במצב המשפטי עד הנה – למרותה של הלשכה, ומלאכתה נעשית באופן מקצועי; וכדי שלא לפגוע הן בועדה הן באמון הציבור חשוב להקפיד על הפרדה בין נושא הבחינות לנושא הכללי של היקף המצטרפים למקצוע. העתירה נמחקת בלא צו להוצאות.

מה זה אומר?

זה אומר תשתוללו "כאוות רצונכם", אבל אל תקשקשו, כי זה מקשה עלינו לגלגל את העותרים מכל המדרגות.

אלא מאי? כיוון שהקשקושים כבר קושקשו, אי אפשר להחזירם אלי-רחם, וגם אם הם ייפסקו – אנחנו כבר יודעים מה עומד מאחורי שיעורי הכישלונות ההולכים ועולים, והערות מסוג "הועדה האמונה על הבחינות ... אינה נתונה ... למרותה של הלשכה, ומלאכתה נעשית באופן מקצועי" כבר אינן עושות רושם על איש.

מה זה "אינה נתונה למרות הלשכה"? האם העובדה שיו"ר הוועדה זקוק לתמיכת הלשכה לצורך קידומו לביהמ"ש העליון אינה "מרות"? טוב, לא "מרות" אלא "תלות" ... והאם נציגי הלשכה בוועדה אינם "נתונים למרות" – של עצמם?!

ובקיצור: מי שתלה תקוות כלשהן בהערות-האגב בבג"ץ הראשון (9053/15) גילה את ריקנותן ואפסותן בבג"ץ השני (5520/16), ומי שתלה תקוות כלשהן בהערות-האגב בבג"ץ השני, הוא יגלה את ריקנותן ואפסותן בפעם הבאה.

ותזכרו שאמרתי לכם.

הערה נוספת

לפני שנעבור אל התרופות למצב, נחזור לרגע אל הבג"ץ הקודם (9053/15), שם רובינשטיין מדבר על "קושי נקודתי של שאלה פלונית או אלמונית המתעורר בעתירות מדי פעם".

אכן, הבג"ץ אינו מעמיד את  מומחיותו-הוא במקום מומחיותה של הרשות המוסמכת, ועל כך אין מחלוקת. כך, למשל, בג"ץ לא יתערב במומחיותם של בוחני הנהיגה, אפילו אם השופטים, בעברם, היו בעצמם בוחני נהיגה, או מורי נהיגה.

אלא מאי? גם לעיקרון הזה ישנם לפחות שני סייגים: האחד הוא כזה שהשופטים ייזקקו לו כשמתחשק להם, והשני הוא כזה שהשופטים, ככל הנראה, לעולם לא ייזקקו לו.

את הסייג הראשון אנחנו מכירים מ"בג"ץ יומן סומייל", הוא בג"צ 243/62, אולפני הסרטה בישראל בע"מ נגד לוי גרי ו-המועצה לביקורת סרטים ומחזות, משרד הפנים, פד"י טז, ע' 2407, 2426, שם אומר השופט משה זילברג:

"אין אני כופר בכלל הנודע – כלל אשר, מרוב שימוש בו, נהפך כמעט ממטבע לאסימון – כי אין בית-המשפט הגבוה לצדק מעמיד את שיקוליו-הוא במקום שיקולי הרשות המוסמכת. ואף-על-פי-כן, כאשר העניין הוא בעל חשיבות ציבורית מרובה, וגדרי הספקות שבו אינם מצריכים מומחיות מיוחדת, אלא נהירים ובהירים וברורים לכל – במקרה כזה אין חולקין כבוד לרב, היא הרשות המוסמכת, ובית-משפט זה, אם ייראה לו הדבר, יהפוך על-פיה את קערת החלטת הרשות".

הסייג השני צריך להיות ברור-מאליו, והוא גם עולה בקנה אחד עם עילת ה"טעות בדין", לפיה הבג"ץ יתערב אם הרשות המוסמכת טעתה בדין, או בפרשנותו. הוא יתערב גם יתערב, כי בכל הנוגע לפרשנות המשפטית – בית המשפט הוא מומחה-העל.

את העיקרון הזה יש להפעיל גם כאשר מדובר על "קושי נקודתי של שאלה פלונית או אלמונית המתעורר בעתירות מדי פעם", משום שבית המשפט הוא לא פחות חכם בשאלות כאלה מאשר "הרשות המוסמכת", היא ועדת הבחינות של לשכת עורכי-הדין.

אלא מאי?

כפי שהראיתי בסדרת המאמרים על החזירות של בית המשפט העליון (ראו קישורים לעיל), שופטי העליון קופצים את ידיהם במתן סעד משני טעמים עיקריים: מחד – החשש מפני "הצפה", ומאידך – האגו שלהם, שלא מרשה להם להיחשב כ"מתמסרים בקלות".

וזה מביא אותנו אל המכשיר שאני מציע לביקורת על בחינות ההסמכה של הלשכה.

ערעור לבית המשפט העליון

העדר אפשרות לתקוף פעולה שלטונית או שיפוטית נותן קארט-בלאנש לשחיתות והסתאבות.

כאשר הערעור הוא בזכות, ערכאת הערעור לא יכולה להתחכם ולהתחמק בטענות של "חוסר ניקיון כפיים", חוסר "גילוי נאות", "סעד חלופי" וכו': פרט לעניין אמינות העדים היא נכנסת (או, לפחות, אמורה להיכנס) לנעליה של הערכאה שמתחתיה.

הבג"ץ, לעומת זאת, נוטל לעצמו חירות יתירה לדון במה שמתחשק לו, ולגלגל מכל המדרגות את מה ואת מי שמתחשק לו. במקרים רבים הוא עושה זאת כגנב-בלילה.

הפתרון שהייתי מציע הוא לאפשר, בחקיקה, ערעור לבית המשפט העליון על תוצאותיהן של בחינות הלשכה. ערעור "רגיל", בו הכל חשוף לאור השמש – שהוא, כידוע, חומר-החיטוי הטוב ביותר.

ערעור כזה יראה את השאלות ואת התשובות, והוא יקבע אם התשובות הן "נכונות", אם לאו.

הוא גם יקבע אם שאלה זו או אחרת היא אכן מתאימה לעו"ד מתחיל, אם לאו.

הוא יקבע הרבה דברים, ואם כך יהיה, השאלה אם ועדת הבחינות היא אובייקטיבית, אם לאו, תאבד  הרבה מחשיבותה.

עניין נוסף אשר יצריך חקיקה הוא ציון-המעבר, והוא ייקבע במישור הפוליטי, כפי שהסברתי במאמר הקודם, ושם יובאו בחשבון כל האינטרסים המנוגדים.

כן, השופטים לא יאהבו את זה. זה הרבה עבודה, וגם להם יש הצפה-פוביה.

אז יש לי הפתעה בשבילכם, שופטים נכבדים: אנחנו לא מחזיקים אף אחד באזיקים, ומי שלא רוצה לעבוד – לא נוציא נגדו צווי-הבאה.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה