פסח התשע"ז – חג שמח וכשר לחו"לכם!

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500 באתר: פנייה לנשיאת ביהמ"ש העליון, מרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו *** רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו

* איילת שקד – כשלון ושחיתות * עוד על "נאציזם כחול-לבן" *  על האקטיביזם השיפוטי *

*** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! ***

אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


פרשת חה"כ יהודה גליק והשופטת חגית מאק-קלמנוביץ – הזדמנות שהוחמצה

שמחה ניר, עו"ד 13.10.2016 20:35
לא צריך לסגת, לא צריך להתנצל!

לא צריך לסגת, לא צריך להתנצל!


הביטוי "דם על הידיים" אינו "משהו גס", שצריך לסגת ממנו ולהתנצל *** גם לשופטים מותר לטעות, כל עוד הם עושים מלאכתם ביושר *** איך הוחמצה ההזדמנות לטפל בתרבות השפיטה



פרשת חה"כ יהודה גליק והשופטת חגית מאק-קלמנוביץ – הזדמנות שהוחמצה

הביטוי "דם על הידיים" אינו "משהו גס", שצריך לסגת ממנו ולהתנצל *** גם לשופטים מותר לטעות, כל עוד הם עושים מלאכתם ביושר *** איך הוחמצה ההזדמנות לטפל בתרבות השפיטה

שמחה ניר, עו"ד

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

"יש ג'ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם"

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

השתלשלות האירועים

ביום 9.10.2016 התרחש בירושלים פיגוע חבלני, בו נהרגו שניים, ונפצעו חמישה. המחבל, אשר "חוסל", נידון ביום 30.5.2016, במסגרת עיסקת-טיעון, לארבעה חודשי מאסר, ועל אף התנגדות התביעה נדחה ריצוי המאסר עד ליום 16.10.2016, "בהתחשב בכך שהנאשם הודה ושיתף פעולה, והן בנימוק הכלכלי שהוסבר".

השופטת הייתה חגית מאק קלמנוביץ.

ביום המחרת, 10.10.2016, שעה 0938, פרסם חה"כ יהודה גליק בדף הפייסבוק שלו, פנייה אל השופטת מאק קלמנוביץ (ההדגשות לא במקור, ובהמשך נבין מה פשרן):

כבוד השופטת מאק קלמנוביץ

ערב יום כיפור תשע"ז אני לא סולח לך. דם ההרוגים על ידייך.

לעולם לא אשכח את אותו יום רביעי 22/10/14 בו אני עומד בפנייך מתחנן על נפשי.
מנסה לטעון בכל כוחי שמדובר בעלילה שאין לה התחלה אמצע וסוף.
העדפת להאמין למחבלים (זויה בדרנה, חיר שימה) ולמסייעיהם המוסלמים (פכרי, ראוף, טובול).
הגשתי לך בדיקת פוליגרף האשמת אותי שאני פועל שלא לפי כללי סדרי הדין.
זעקתי בפנייך האם מעניינת אותך האמת או "סדרי הדין"?
לעגת לי
העדפת את המחבלים על פניי והחלטת על הרחקתי מהר הבית כי כהגדרתך "יש חשש מסוכנות ממני"
קיבלת את הטענה המעוותת והשקרית שלמרות שפעם אחר פעם אני הייתי המותקף בהר הבית
ומעולם לא הרמתי אצבע או מילה רעה כלפי איש
העדפת להאמין לאלימים למחבלים למנוולים לשקרנים
הרגשתי שאת מתנקשת בחיי!!
בדיוק שבוע לאחר מכן יום רביעי 29/10/14 על בסיס הרוח הגבית שהוא קיבל ממך
ניסה מועתז חג'אזי לירות בי ולרצוח אותי. ניסיון ההתנקשות שלו לא כאב לי כלל
ניסיון ההתנקשות שלך היה כסכין הפולח את הלב
אין צורך לומר שלבסוף הוכח מעל כל ספק שאני זך ונקי כשלג.

לתחנוניי לא היטית אוזן אבל לתחנוני אותו מחבל שנעצר כל כך הרבה פעמים על אלימות האזנת.
התאכזרת לרחמנים וריחמת על אכזרים.

דם שני ההרוגים אתמול מרוח על ידייך.

בהמשך הקטע המודגש הראשון נמחק מהפוסט של גליק, והקטע המודגש השני נמחק גם הוא, ובמקומו נאמר (גם כאן ההדגשה לא במקור – בפייסבוק אין הדגשות):

כתוצאה מכך שדחית את ריצוי מאסרו של מחבל במשך 4 חודשים, הוא רצח אתמול שני יהודים תמימים ופצע רבים אחרים.
ערב יום כיפורים מול ריבונך התוכלי לרחוץ בניקיון כפייך?

אל התיקונים האלה נחזור בהמשך.

עקב הפרסום התרחשו כמה דברים:

אביה של השופטת, חננאל מאק, שלח לח"כ יהודה גליק מכתב:

אני מכיר ומוקיר עד מאוד את אביך וכן את אמך משכבר הימים. משום כך אני רואה בך התגלמות הכינוי חומץ בן יין. ואכן, חומץ בן יין כמוך מסוגל לערב מין בשאינו מינו ולפרסם את חרפתו ואת עזות המצח שלו בראש חוצות. בצד הביזיון שרכשת לעצמך בצדק, ביזית גם את כנסת ישראל ואת חבריך לדרך.

"למרות כל אלה אני בטוח שאתה יודע מה שאמרו חכמים בדבר חלותה של כפרת יום הכיפורים, ואת הנובע מכך באשר לחובתך האישית כלפי בתי, השופטת חגית מאק-קלמנוביץ', ובייחוד באשר לחובתך להתנצל ברבים על דבריך המכוערים, וה' הטוב יכפר בעדך. שנה טובה וגמר חתימה טובה.

וגליק עונה:

קראתי מכתבך בעיון רב ולצערי לא מצאתי בו טענה עניינית אחת שאוכל להתייחס אליה. בניגוד למכתבך הרי שהפרסום שלי היה מנומק לחלוטין וכלל עובדות. ניתן להתווכח עם הדברים בצורה עניינית ומכובדת, אינני חף מטעויות, אבל כשהמכתב כולו השתלחות אין בידי דרך להתמודד.

כעיקרון, שופטים אינם חפים מטעויות ומותר למתוח עליהם ביקורת ואף ביקורת נוקבת. הדברים שלי נכתבו בכאב רב וביטאו צער על השפלה ועלבון שספגתי מבתך, לחלוטין לא בצדק. את הסבל שמרתי בבטני זה זמן רב גם אחרי שבעקבותיו היה ניסיון לרצוח אותי. הבוקר הוא פרץ החוצה בעקבות סערת נפש עזה.

אם בתך תרצה להתקשר אליי ולהתנצל בפניי הרי שהיא מוזמנת לעשות כך ואהיה מוכן לשקול אפשרות לקבל את התנצלותה. אם תעיר הערות ענייניות על דברים אשמח להתייחס עניינית. כל עוד דבריך כוללים רק השמצות אסתפק באיחולי שנה טובה לבתך ולכל משפחתך.

הנהלת בתי המשפט הגיבה על הפוסט של גליק: "מערכת בתי המשפט רואה בחומרה רבה את הפרסום האמור ומטפלת בעניין", ואכן, בהמשך התקיימה שיחה בין נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור ובין שרת המשפטים איילת שקד. בתום שיחה זאת שוחחה שקד עם גליק ולאחר מכן הוא פרסם פוסט חדש:

מערכת המשפט בישראל אינה חפה מביקורת ואפילו ביקורת נוקבת אבל איש אל יהין להרים ידו ולפגוע במערכת זו או במי מעובדיו. לולא מערכת המשפט, ישראל תיהפך לאנרכיה חלילה. מערכת שמקבלת ביקורת היא מערכת חזקה ולא חלשה. הביקורת שמתחתי הבוקר השתדלה להיות עניינית אך השתמשתי בביטוי שלא היה מן הראוי להשתמש בו ואני מצר על כך.

עד כאן האירועים הרלוואנטיים ולפני שנעבור לפרשות – עוד אירוע אחד: החל מיום 23.5.2016 מכהן גליק כחבר-הכנסת.

לו אני דובר מערכת המשפט

לדוברת מערכת המשפט, איילת פילו, ישנה שיטה להגיב על הביקורת הנמתחת על שופטים: או שלא להגיב כלל, או למחזר תגובות כגון "השופטים אומרים את דברם רק במסגרת החלטותיהם השיפוטיות", "הדברים אינם ראויים לתגובה", "חזקה על שופטי ישראל ש...", "דברים אלה אינם ראויים לתגובה", "אין לנו מה להוסיף", וכו', וכאשר מערכת המשפט משאירה את עמדת השמירה בשיממונה, מה הפלא שאמון הציבור בה נמצא בצלילה חדה,  לקראת ההתרסקות הבלתי-נמנעת?

לו אני דוברת מערכת המשפט, הייתי מוציא תגובה מעין זו:

מובנת אכזבתו של חה"כ גליק מתוצאות ההליך המשפטי, לרבות מכך שהשופטת לא האמינה לעדותו, והאמינה לעדים שהעידו נגדו.

דא עקא שבהעדר ראיות חפציות (מסמכים, צילומים, הקלטות וכו') אין מנוס מלהיזקק לעדויות בעל-פה. עדויות כאלה הן פחות טובות מראיות חפציות, משום שהן מתבססות על התרשמותם של העדים, על זיכרונם ועל התרשמותו של השופט מהעדים, ועל כן הן אינן חפות מטעויות, אבל, כאמור, בהעדר ראיות חפציות אין מנוס מלהיזקק להן.

טרוניתו של חה"כ גליק על כך שהשופטת סירבה לקבל כראייה מימצאי פוליגרף מבוססת על אי הבנתו בדיני הראיות, ועל אי מודעותו לכך שבדיקת הפוליגרף אינה ראייה קבילה במשפטנו.

חבר הכנסת גליק יכול ליזום חקיקה שתאפשר את השימוש בפוליגרף, בין כראייה בפני עצמה, בין כראייה מסייעת, אבל הוא לא עשה כן.

ובאשר לקשר הסיבתי שמוצא חבר הכנסת הנכבד בין עיכוב ביצועו של עונש המאסר שהוטל על המחבל לבין מעשי-הרצח שביצע – קשר כזה אינו אלא בדמיונו של מר גליק.

ראשית – עיכובי-ביצוע הם דבר שבשיגרה, ומעולם לא שמענו מפי חה"כ גליק דבר וחצי דבר כנגד עצם קיומו של מוסד עיכוב-הביצוע. יש לציין כי פיגועים רבים – אולי רובם ככולם – בוצעו ע"י אנשים שאפילו לא הורשעו, והמחבל בו מדובר הורשע בעבירה קלה יחסית, ונידון לעונש מאסר קצר יחסית, בהסכמת המדינה.

ושנית – אם מאסרו של המחבל לא היה מעוכב, ומרוצה עד תום, הוא היה משתחרר מהמאסר ביום 30.9.2016, דהיינו תשעה ימים תמימים לפני הפיגוע הקטלני, כך שאפילו דעתו של מר גליק הייתה מתקבלת על ידי השופטת – זה לא היה מונע את הרצח.

דעתי האישית

את הדברים שהייתי אומר כדובר המערכת, הייתי אומר גם בלי המשכורת הממשלתית, כי אני מאמין בהם.

כל מי שמכיר אותי ואת משנתי יודע אל נכון שאני לא דן שופטים לפי התוצאה שהם מספקים, אלא לפי הדרך בה הם מגיעים אליה.

כך, למשל, שופט המכריע את הדין בהטלת-מטבע צריך לעוף הבייתה, גם אם התוצאה אליה הוא מגיע היא נכונה וצודקת, גם לטעמי (ולזכותה של השיטה הזאת ייאמר כי, להבדיל מהשיטה הקיימת, היא מבטיחה עשיית-צדק ב-50% מהמקרים).

גרוע משופט הפוסק בהטלת-מטבע הוא שופט המתעלם מטענות וראיות שאינן מתיישבות עם התוצאה שהוא החליט עליה מראש, בודה דברים שלא היו ולא נבראו, או שם בפיהם של בעלי דין טענות מטופשות שהם כלל לא טענו, כדי שיהיה לו מה "להדוף" – וזה, לצערי, המצב הקיים היום במערכת המשפט: תרבות-השפיטה הקלוקלת עליה אני קורא תגר למעלה מחמישים שנה – בערך משנת הולדתו של חה"כ גליק (1965).

תשובה לחה"כ גליק

יהודה גליק לא מלין על תרבות השפיטה של שופטי ישראל בכלל, ועל זו של השופטת חגית מאק קלמנוביץ, הוא מלין על התוצאה, שלא הייתה לטעמו בשני מקרים.

במקרה הראשון, בו הוא נפגע אישית, הוא שתק, ככל הידוע לי.

הוא שתק במשך שנתיים ימים, והוא המשיך לשתוק גם אחרי שהיה לחבר הכנסת.

הוא שתק, כי כל מה שהיה לו זה שהשופטת, אותה השופטת, לא האמינה לעדותו, והאמינה לאלה שהעידו נגדו, ובסוף, לדבריו, התברר שדווקא הוא היה הצודק, אבל אלה דברים של יום-ביומו, שבית המשפט מאמין לעדים אלה, ולא לעדים אלה, והוא לא יצא כנגד השיטה, בידעו כי בהעדר ראיות חפציות אין מנוס מלפסוק על פי עדים חיים.

הוא שתק במשך למעלה מארבעה חודשים אחרי שהשופטת עיכבה את ביצוע מאסרו של המחבל-לעתיד – וזאת כשהוא כבר היה חבר הכנסת. אם נלך לשיטתו-הוא, גם על ידיו מרוח דמם של ההרוגים.

ובלשונו של נתן אלתרמן:            

ואתה תבקשנו מידי הרוצחים

ומידי השותקים גם יחד.

הוא שתק, הוא לא דרש מהפרקליטות לערער על עיכוב-הביצוע.

הוא שתק. הוא מעולם לא התריע על קלות היד בעיכובי-הביצוע.

הוא שתק, אולי משום שגם חבריו – המתנחלים, נוער הגבעות ואחרים – זוכים מפעם-לפעם לעיכובי ביצוע. טול, למשל, את צווי הפינוי וההריסה שמוציא הבג"ץ ליישובים ומבנים ב"שטחים": אחרי שהוא מוציא את הצווים הוא מעכב את הביצוע לחודשים ושנים, ואחר כך מאריך את העיכוב עוד ועוד, ואחרי כן הוא מעכב "פעם אחרונה", ופעם "אחרונה בהחלט", ואחר כך "אחרונה סופית ומוחלטת", ועוד הארכה עם הצהרה ש"הארכה נוספת לא תינתן", ובסוף-בסוף הוא נותן הארכה נוספת, "בנסיבות העניין" ... (ולאחרונה, ממש בימים האלה: מחלקת הבג"צים בפרקליטות צפויה לפנות לבית המשפט העליון במהלך חול המועד או מיד לאחר החג השני במטרה לעכב את הריסת המאחז הלא חוקי בחצי שנה).

הוא שתק, וחיכה לקונסטלציה המתאימה להרמת קול צעקה, ואכן היא באה, כאשר אותה השופטת אשר לא האמינה לו לפני שנתיים העניקה לפלוני עיכוב-ביצוע, ואותו פלוני ביצע פיגוע חבלני.

האם חה"כ גליק חקר את פסיקותיה של השופטת לאורך-זמן? אולי היא דווקא החמירה עם המחבלים, והמקרים בהם הוא נאחז היו חריגים-לקולה?

לא, הוא לא חקר, או שהוא חקר וגילה ממצאים שאינם תומכים בתיזה שלו.

אנלוגיה מענייני המשפחה

בתי המשפט למשפחה מוציאים צווי-הרחקה כנגד בני זוג (גברים, כמובן) אם הם מהווים סכנה לבנות זוגם או לילדים.

אני לא יודע עד כמה קלה על ההדק אצבעם של שופטי המשפחה כשהם מוציאים צווי הרחקה, אבל יש והם מסרבים להוציא צווים כאלה, בשקלם את הסיכון מול זכותו של אדם לחיות בביתו-הוא.

ומה קורה אם באחד מאלף, או אחד מעשרת-אלפים, מקרים בהם בית המשפט נמנע מהוצאתו של צו הרחקה, מי שלא הוצא נגדו צו ההרחקה רוצח את בת זוגו, ו/או את הילדים? קמה זעקה: אמרנו שזה יקרה, הזהרנו מפניו, ואכן זה קרה – להעיף את השופט!!!

אכן, זה קרה, אבל אי אפשר להוציא צווי הרחקה כנגד אלפי ורבבות בני זוג, ללא אבחנה ורק בגלל החשש הקלוש-סטטיסטית שאולי זה יקרה.

אי אפשר להוציא צווי-הרחקה באופן אוטומטי על כל בקשה, כי זה לא צודק, וכי זה יביא למאות אלפי בקשות כאלה, ומאות-אלפי צווי הרחקה, ועדיין לא ימנע כליל את מקרי הרצח בתוך המשפחה – הן משום שמי שרוצה לרצוח יצפצף על צו ההרחקה, והן משום שבמקרים לא מעטים הרציחות בוצעו במשפחות שלא היו מוכרות – לא למשטרה ולא לשירותי הרווחה.

בדומה לכך, בתי המשפט נותנים מדי-פעם עיכובי-ביצוע, גם למי שהורשעו על ידם ועונשם כבר נגזר: הם מעכבים ביצוע של תשלום הקנס, הם מעכבים ביצוע של פסילה מלנהוג, והם מעכבים ביצוע גם של עונשי מאסר.

הם מעכבים ביצוע עונשיהם של גנבים, מועלים, שודדים, אנסים, ומי לא.

הם מעכבים ביצוע לצורך הערעור, הם מעכבים ביצוע "לצורך התארגנות", והם מעכבים ביצוע "בנסיבות המקרה".

הם מעכבים, כי מי שנשפט לחצי שנת מאסר, למשל, הסיכון שהוא מהווה לחברה לא ישתנה, בין אם ריצוי המאסר יתחיל מיד, או שהוא יתחיל חודש, חודשיים או יותר, לאחר מכן.

וככל הידוע, חבר-הכנסת יהודה גליק לא יצא מעולם נגד מוסד עיכובי-הביצוע – וגם לא הפעם, בדיוק כשם שהוא לא נזעק להגיש הצעת-חוק שתכשיר כראייה את ממצאי הפוליגרף.

תשובה לאביה של השופטת

כמובא לעיל, אביה של השופטת שלח לח"כ יהודה גליק מכתב, בו הוא מגדיר את גליק כ"חומץ בן יין", וה"יין" הם הוריו של גליק, אותם הוא "מכיר ומוקיר משכבר הימים".

מעניין, כי אותי אף אחד לא כינה "חומץ בן יין", למרות הורי הפולניים, ז"ל, אשר הצדיקו אוטומטית את השלטונות ושאר בעלי-השררה (כולל את המורות שלי מהבצפר העממי, שמבחינתם גם הן תמיד היו הצודקות). האם הורי לא נחשבו כ"יין", או שאני (עדיין) לא נחשב כ"חומץ"? שאלה.

יש לאביה של השופטת רק בעייה אחת: שופטי ישראל – כולל בתו – טוענים השכם-והערב כי הביקורת צריכה להיות "לגופו של עניין", ולא "לגופו של אדם", ובמקרה הזה דווקא חה"כ גליק נהג על פי הנורמה הזאת, ולא הוא.

אחרי שהאב מחדיר לתת-התודעה שלנו את ההכרה שחבר-הכנסת הוא "חומץ בן יין", ולפני שהוא "מסכם", הוא מכניס לנו כמובנת-מאליה, בשיטה הרב-מפרקית, אמירה סתומה לפיה "אכן, חומץ בן יין כמוך מסוגל לערב מין בשאינו מינו".

אכן, ביקורתו של גליק על השופטת היא שגוייה, וגם לטעמי הוא "מערב מין בשאינו מינו", אולם לטעמי עירוב-התבשילין הזה הוא שונה מזה של האב, והאב לא מסביר לנו לאיזה "עירוב" הוא מתכוון.

נו, ואחרי שהאב משכנע אותנו (ולמעשה רק את עצמו) כי חבר-הכנסת הוא "חומץ בן יין" אשר "מסוגל לערב מין בשאינו מינו", מה יותר "טבעי" או "מתבקש" מאשר לכרוך-יחד את ההמשך – "ולפרסם את חרפתו ואת עזות המצח שלו בראש חוצות. בצד הביזיון שרכשת לעצמך בצדק, ביזית גם את כנסת ישראל ואת חבריך לדרך".

צר לי מאוד, אבל ביקורת שגוייה (ובמקרה הזה – גם לטעמי) עדיין אינה "חרפה", ובוודאי שלא "עזות מצח", ובמקרה הזה חה"כ גליק לא רכש לעצמו שום "בזיון", וממילא גם לא "בצדק" (כריכה בתוך כריכה), ועל כן הוא לא "ביזה" – לא את כנסת ישראל (כריכה נוספת) ולא את חבריו-לדרך (עוד כריכה).

על תגובתו של גליק למכתבו של האב

גליק פותח בדברים נכונים:

קראתי מכתבך בעיון רב ולצערי לא מצאתי בו טענה עניינית אחת שאוכל להתייחס אליה. בניגוד למכתבך הרי שהפרסום שלי היה מנומק לחלוטין וכלל עובדות. ניתן להתווכח עם הדברים בצורה עניינית ומכובדת, אינני חף מטעויות, אבל כשהמכתב כולו השתלחות אין בידי דרך להתמודד.

וזה אכן מתיישב עם מה שאמרתי לעיל.

כעיקרון, שופטים אינם חפים מטעויות ומותר למתוח עליהם ביקורת ואף ביקורת נוקבת.

ועל כך אמרינן "בוקר טוב אליהו", משום שהאב לא טען ששופטים חפים מטעויות, וגם לא שלל את זכותו של אדם לבקר את השופטים, כך שניתן היה להסתפק בפסקה הראשונה של מכתב-התגובה, ולא להיכנס לכל האפולוגטיקה המיותרת, שזה המשכה:

הדברים שלי נכתבו בכאב רב וביטאו צער על השפלה ועלבון שספגתי מבתך, לחלוטין לא בצדק. את הסבל שמרתי בבטני זה זמן רב גם אחרי שבעקבותיו היה ניסיון לרצוח אותי. הבוקר הוא פרץ החוצה בעקבות סערת נפש עזה.

והנה, יצא המרצע מן השק, בדיוק כפי שתיארתי לעיל: אני מאמין שבמקרה האישי שלו הוא אכן חש "השפלה ועלבון" שהוא ספג מהשופטת, ו"לחלוטין לא בצדק", אבל העיתוי של ה"פריצה החוצה" משקף, לדעתי, יותר קונסטלציה מתאימה לצרכיו הפוליטיים מאשר "סערת נפש עזה".

במיוחד אמורים הדברים לאור זאת שגליק החזיק בבטן, שנתיים ימים, את אותם "צער, השפלה ועלבון", ולא ביקר בזמן-אמת את השופטת על עיכוב עונש המאסר של המחבל-לעתיד, כפי שפירטתי לעיל.

ההמשך הוא ניסיון נואל, ומיותר, להעביר את הקרב לשטחו של האוייב:

אם בתך תרצה להתקשר אליי ולהתנצל בפניי הרי שהיא מוזמנת לעשות כך ואהיה מוכן לשקול אפשרות לקבל את התנצלותה.

ורק בסוף הוא חוזר לעניין, ואומר לאב:

אם תעיר הערות ענייניות על דברים אשמח להתייחס עניינית. כל עוד דבריך כוללים רק השמצות אסתפק באיחולי שנה טובה לבתך ולכל משפחתך.

תגובתה של מערכת המשפט

כאמור לעיל, מערכת המשפט "ראתה בחומרה רבה" את דבריו של גליק, וההמשך היה אופייני ל"רומן" שמנהלת שרת המשפטים, איילת שקד, עם נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור: נאור אמרת לשקד "תגידי לו", וזו האחרונה אצה-רצה לרצות את נאור, ועשתה לגליק "סדרת חינוך".

בעקבות סדרת-החינוך הזאת, כפי שכבר ראינו לעיל, מחק גליק מהפוסט שלו את המלים "דם ההרוגים על ידייך", אשר בשורה הראשונה, ואת השורה המסכמת ("דם שני ההרוגים אתמול מרוח על ידייך"), אשר במקומה הוא הביא "דברי הסבר":

כתוצאה מכך שדחית את ריצוי מאסרו של מחבל במשך 4 חודשים, הוא רצח אתמול שני יהודים תמימים ופצע רבים אחרים.
ערב יום כיפורים מול ריבונך התוכלי לרחוץ בניקיון כפייך?

אבל בכך הוא לא הסתפק, והוסיף פוסט חדש, אשר נראה כאילו חובר ע"י מישהו מ"כוהני הסגנון", ואולי אפילו הוכתב ע"י מרים נאור, באמצעות איילת שקד, כ"תחנת ממסר":

מערכת המשפט בישראל אינה חפה מביקורת ואפילו ביקורת נוקבת אבל איש אל יהין להרים ידו ולפגוע במערכת זו או במי מעובדיו. לולא מערכת המשפט, ישראל תיהפך לאנרכיה חלילה. מערכת שמקבלת ביקורת היא מערכת חזקה ולא חלשה. הביקורת שמתחתי הבוקר השתדלה להיות עניינית אך השתמשתי בביטוי שלא היה מן הראוי להשתמש בו ואני מצר על כך.

הבה נפרק לגורמיו את הרב-מפרקי הזה:

מערכת המשפט בישראל אינה חפה מביקורת ואפילו ביקורת נוקבת ...

על כך כבר אמרתי לעיל: בוקר טוב, אליהו!

אבל איש אל יהין להרים ידו ולפגוע במערכת זו או במי מעובדיו.

והשאלה היא מדוע לא, כאשר, למשל, שופט נוהג בחוסר יושר אינטלקטואלי, ומועל בזדון בחובתו "לשפוט את העם משפט צדק"?

קחו, למשל, את פרשת הדי-ניין של חה"כ מוטי יוגב, עליו הגנתי, למרות שלדעתי הוא לא נוגע בתרבות השפיטה, אלא בתאימות הפסיקה לציפיותיו הפוליטיות.

או, למשל, השקרנים אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ויורם דנציגר: מדוע לא לבזותו עד-עפר, כאשר הדבר מגיע לו, לטעמו של המבקר?

לולא מערכת המשפט, ישראל תיהפך לאנרכיה חלילה.

מדינת ישראל כבר אנרכיה, והאחריות העיקרית לכך רובצת על מערכת המשפט, שיכולה לנווט את ספינת-ציון הנידחת אל חופי-מבטחים, אבל היא – בעקשנות ובהתמדה – מנווטת אותה אל הסלעים.

מערכת שמקבלת ביקורת היא מערכת חזקה ולא חלשה.

טוב, את זה אנחנו יודעים, אבל חבר-הכנסת יהודה גליק מעולם לא אמר זאת לפני כן, לא לשופטים עצמם, ולא לציבור הרחב, ופוסט-ההתנצלות הזה נותן למערכת המשפט את ההכשר להמשיך ולא לקבל את הביקורת.

הביקורת שמתחתי הבוקר השתדלה להיות עניינית ...

מהמלים "השתדלה להיות עניינית" משתמעת הודאה כלשהי שלמרות ה"השתדלות", הביקורת לא הייתה עניינית, אבל אין ספק שהביקורת הייתה עניינית-לחלוטין (ואני אומר שהיא עניינית, למרות שאני, כפי שהסברתי, לא מסכים איתה, לגופה), כך שאין מקום לדבר על "השתדלות".

אך השתמשתי בביטוי שלא היה מן הראוי להשתמש בו ואני מצר על כך.

ועל כך אמרינן הופפפההההה! יצא המרצע מן השק!!!

מהו אותו ה"ביטוי"? דם ההרוגים על ידייך.

"באיזה סגנון אדוני מדבר!!!" ...

אין ספק שלא הביקורת לגופה הייתה זו שהקפיצה את מערכת המשפט, אלא הביטוי "דם ההרוגים על ידייך", בו השתמש חה"כ גליק – כמה אופייני למערכת המשפט בישראל, אשר מסרבת לקבל ביקורת, ומסיטה את הדיון אל תחום ה"סגנון".

אלא מאי? הביטוי "דם על הידיים" הינו מטאפורה שגורה למדי בהווייה הישראלית. לפעמים היא על גבול העובדות (למשל: כאשר אדם רוצח במו-ידיו, אפילו אם הוא הספיק לרחוץ אותן), אבל לפעמים היא מטאפורה מובהקת (למשל: כאשר מדובר במי שמתכנן פיגועי רצח, ומשאיר את עצם הביצוע לאחרים).

הביטוי הזה לא מוגבל לדם אמיתי. כך, למשל:

זיכוי דרעי • עיתונאים חרדים? פרשנים עם דם על הידיים.

ידינו לא שפכו את דמו של רפאל מירלאשווילי? - יצחק נחשוני - דעות - ...

אב שכול הותקף בעצרת למען החייל מחברון: "שפכו את דמו של בני" - ...

News1 | רמי סדן: שפכו את דמי לשווא

חדשות 2: יוסי גיספן: "שפכו את דמו, גולן שומר דיסטנס מהמעריצים"

שוטרי החרש שפכו את דמו של שמואל דכנר - האתר של קימקא

ynet הרב דרוקמן: "שפכו את דמו של הרב אלון" - יהדות

רדיו ללא הפסקה - מאזינה לנתן: "שפכו את דמו של סרן אפרתי, מה ...

בהקשר להודעתו של נפתלי בנט, יו"ר מפלגתה של איילת שקד, לפיה דוח ועדת זכויות האדם של האו"ם נכתב "עם דם על הידיים", אומר הלשונאי ד"ר רוביק רוזנטל:

הצירוף 'דם על הידיים' הוא מטבע לשון הגורר שובל היסטורי מרתק. הוא התגלגל במקביל ממקורות היהדות ומהתרבות האירופית, ומהווה הגדרה משפטית-מוסרית של מי שהרג או היה מעורב בהריגת חפים מפשע. באנגלית נאמר have someone’s blood on one’s hands, בגרמנית: an seinen Handen klebt Blut, ובצרפתית: avoir du sang sur les mains, וכן ברוסית ובשפות נוספות. הניב האנגלי מוליך לצירוף קדום יותר, הלקוח מסמלי האבירים בימי הביניים: bloody hand.

לניב, כאמור, גם מקורות מקראיים. הוא מופיע בחזון ישעיהו ומתייחס כאן למי שעזב את דבר האל: "יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ". ישעיהו אחראי גם לביטוי 'ידיו מגואלות בדם', במקור: "כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם, וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֹן" (ישעיהו נט 3). מי שהעניקה לביטוי את צורתו היא יידיש: זיינע הענט זיינען אַינגעטונקט אין בלוט (ידיו טבולות בדם). הידיים השופכות דם מופיעות בפרשת עגלה ערופה, שם אומרים הזקנים "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה". הדם כאן דם בהמה, אך דימוי שפיכת הדם מוכר בכל השפות, וגם לו מקור תלמודי: "בעוון שפיכות דמים בית המקדש חרב, ושכינה מסתלקת מישראל".

מעניין שכאשר מבקשים להגן על שופט, הביטוי הזה כשר-למהדרין:

News1 | יו"ר המחוז בלשכה: שפכו דמו של השופט דרורי

או, למשל, כאשר מתפרסם כי הוגשה תלונה כנגד שופט, והציבור "שופך את דמו" בטרם הועמד לדין והורשע, ואפילו בטרם מוצתה החקירה:

ynet בדיקת עבירות המין: השופט יצא לחופשה - חדשות

תגובות בדיקת עבירות המין: השופט יצא לחופשה | משפט ופלילים Ynet

ynet שופט שלום מחיפה פרש בגלל שהעתיק עבודה? - חדשות

עוד דם על הידיים, גם כן בהקשר לשופטים

השופט מוריס בן-עטר ז"ל התאבד בשנת 2011, בגלל עומס התיקים שהוטל עליו, ובגלל שכדי "לעזור" לו השפילו אותו בכך שהורידו אותו לביהמ"ש לעניינים מקומיים, והוסיפו על גבו הכחוש גם תיקים "מקומיים", בלי להוריד ממנו את התיקים ה"רגילים" – וזאת כאשר מצבו הקשה כבר היה ידוע.

האחראים למצבו הקשה היו מנהל בתיהמ"ש דאז, השופט משה גל, נשיאת בימ"ש השלום דאז, השופטת שולמית דותן, ונשיאת ביהמ"ש העליון דאז, השופטת דורית ביניש – ואני אומר ללא שמץ של היסוס: דמו של השופט מוריס בן-עטר ז"ל מרוח על ידיהם של שלושת אלה.

השופט עדי אזר ז"ל נרצח בשנת 2004, "רק בגלל היותו שופט". הוא נרצח כתוצאה מחוסר-האמון במערכת המשפט, ומשום שהיה השופט הכי "זמין" לרוצחים.

הזהרתי שזה יקרה.

בשנת 2000, פחות מארבע שנים לפני הרצח, פרסמתי מאמר שכותרתו אהרן ברק: לא מלאך ולא מפלצת, אבל יש לו בעייה – על פרשת אריה דרעי ועל אמון הציבור במערכת המשפט.

במאמר הזה אמרתי-חזיתי-הזהרתי:

מערכת המשפט אינה מוכנה לקיים בביתה-פנימה בדק-בית ראוי ונוקב. מי שלא מוכן לקיים את בדק-הבית הזה, מי שסבור כי אמונו של הציבור במערכת המשפט מחוסן מפני שחיקה, עשוי לחטוף מכה אנושה וכואבת, ולקום בוקר אחד עם כאבי-גב נוראים. זה יכול להיות תוך שנה, וזה יכול להיות תוך חמש שנים, אבל זה יכול להיות עוד לפני שהדברים הכתובים כאן יראו אור. ...

... אותה "מכה אנושה וכואבת" שאני צופה למערכת המשפט יכולה להתבטא באחת מאלה (לא רשימה ממצה):

א.    ניסיונות לשחד שופטים, חלקם יצלחו וחלקם לא;

ב.    פגיעה בשופטים, כולל רצח;

ג.     התאבדות של יחיד או של קבוצה עם גילוי מחאה פומביים על אטימות וחוסר צדק במערכת;

ד.    "חאראקירי" מוסרי: התפטרות של שופט המלווה בהתנצלות פומבית "בשם מערכת המשפט לדורותיה", יחד עם הכאה-על-חטא, בין על חזהו-שלו, בין על חזם של אחרים ("עם שופטים כאלה איני מוכן לשבת יחד");

ה.    חאראקירי ממש: התאבדות של שופט, מלווה באותה הכאה-על-חטא.

אין זו הפעם הראשונה שאני אומר את הדברים האלה. אמרתי אותם אפילו בהליכים בבית המשפט העליון - ואין שומע.

אבל הכתובת, רבותי, כבר על הקיר, ואם-וכאשר הדבר יקרה, אל תגידו לא שמענו, לא הוזהרנו.

מדוע אני מזכיר את שתי הפרשות האלה באותה הנשימה?

משום שאם דמו של השופט מוריס בן-עטר ז"ל מרוח על ידיהם של השופטים משה גל, שולמית דותן, ודורית ביניש – דמו של השופט עדי אזר מרוח על ידיהם של כל שופטי ישראל, אשר הוזהרו על אבדן אמון הציבור בהם, ועל ההשלכות הטראגיות שעלולות לנבוע מהן, אבל לא רק שהם לא עשו דבר כנגד אבדן האמון הזה, אלא שהם פוחדים ממנו פחד-מוות, ובורחים מפניו כמפני-אש.

אז הנה לכם: אני אומר בדיוק על ידיהם של מי מרוח דמם של השופטים אזר ובן-עטר ז"ל, ונראה אתכם, כוהני ה"סגנון" הצבועים והמטומטמים שתגידו לי "באיזה סגנון אדוני מדבר".

ונראה אותך, מר חננאל מאק, שתתריס כנגדי כי אני "חומץ בן יין", אשר "מסוגל לערב מין בשאינו מינו ולפרסם את חרפתו ואת עזות המצח שלו בראש חוצות", וכי "בצד הביזיון שרכשתי לעצמי בצדק", אני "ביזית גם את חברי לדרך".

חה"כ גליק לא אמר שום דבר גס, לא היה צריך להתנצל

כפי שראינו לעיל, הביטוי "דם על הידיים" הוא מטאפורה כשרה-למהדרין, בדיוק כמו המטאפורה של חה"כ מוטי יוגב בעניין הדי-ניין, אשר הוכשרה ע"י ועדת האתיקה של הכנסת.

ולא זו בלבד שהיא כשרה-למהדרין, אלא שהיא גם משקפת בדיוק את המסר שגליק התכוון להעביר.

אז למה להתנצל, כאשר אף אחד (חוץ ממני, אבל אני לא נחשב) לא חולק על הביקורת לגופה?

לא כך מתקנים שגיאות, לא כך מכים על חטא

ראו את מאמרי על חובת הדיווח להוצל"פ ע"י כונס נכסים שהוא גם בא-כוחו של הזוכה: על תקנה לא-רלוואנטית, ועל טעות אידיוטית שלי, אותו פתחתי כך:

כל אדם עלול לטעות, גם אני.

לא כל אדם מסוגל להכיר בטעויותיו, ואני מניח שאני אולי קצת יותר טוב מאחרים, אבל גם אצלי עשויות להיות טעויות שאני לא אכיר בהן.

לא כל אדם מסוגל לגלות את טעויותיו-הוא בעצמו, בלי שאחרים יעמידו אותו עליהן. כמובן שאף אדם – וזה חל גם עלי – אינו יכול לדעת אילו מטעויותיו הוא עוד לא גילה – לא בעצמו ולא בעזרת אחרים.

אבל אני מגלה לפעמים, בכוחות עצמי, טעויות מטעויות שלי.

עד כאן אין שום דבר מיוחד, אלא שלפעמים הטעויות שלי, אותן אני מגלה, הן טעויות אידיוטיות.

מהי טעות אידיוטית? טעות של אדם בתחום בו אסור לו לטעות, למשל בתחום המקצועי שלו, ולא כל שכן בתחום בו הוא מומחה במיוחד, נחשב מומחה במיוחד, או, לפחות, אמור להיות מומחה במיוחד – או רואה את עצמו  מומחה במיוחד.

זה קרה לי פעם אצל השופט שלי ("ישנם שופטים שלא מכירים את המילה זיכוי") טימן. הופעתי בפניו, ואמרתי כי בנקודה משפטית מסיימת הייתי אידיוט בעבר, ובאותה הזדמנות חגיגית ביקשתי לתקן את הטעות הזאת.

כאשר אמרתי את הדבר הזה, הקלדנית נעצה בי מבט שואל, ואני אמרתי לה "תרשמי, תרשמי!", אבל זה לא הספיק לה, והיא הפנתה את אותו המבט אל השופט, אשר אמר לה: "אם הוא אומר, אז תרשמי".

וזה מביא אותי אל הטעות האידיוטית האחרונה שלי, במאמר על חובת הדיווח להוצל"פ ע"י כונס נכסים שהוא גם בא-כוחו של הזוכה.

בהמשך, כאשר אני מנתח את הטעות, הסברתי את שורשה, ואמרתי: כאן בדיוק נפלתי באיוולתי, כאן כשלתי ברך.

יכולתי למחוק את המאמר הראשון, ויכולתי להחליפו במאמר המתוקן, ואיש לא היה ער לטעות, אבל זה לא מתאים לי, ולטעמי זו גם לא הדרך – דרך תלישתם של דפים מההיסטוריה.

אז כתבתי את המאמר החדש, עם קישור למאמר הקודם, וכל החפץ ייקרא את שניהם, ילמד משהו בהלכות הוצאה לפועל, ואם רצונו בכך – גם ילמד איך מתקנים טעויות, בצורה הכי מכובדת שאפשר, ובלי להתכחש לכך שקודם לכן טעית.

לו אני במקום גליק

נניח שאני במקומו של חה"כ יהודה גליק, ונניח שאכן הייתי מתחרט על הביטוי. אם כך הווה, הייתי משאיר את הפוסט המקורי כפי שהוא, וכהבעת חרטה הייתי מפרסם פוסט חדש, אשר זה לשונו:

בביקורת שמתחתי הבוקר על השופטת חגית מאק קלמנוביץ השתמשתי בביטוי שלא היה מן הראוי להשתמש בו ואני מצר על כך.

יחד עם זאת, אני עומד מאחורי ביקורתי, לגופה, ומי שרוצה לחלוק עלי – זו זכותו המלאה.

אחרי הבהרה-התנצלות כזאת, מערכת המשפט הייתה נשארת עם הלשון בחוץ, יחד עם פטרוניתה, שרת המשפטים איילת שקד.

ההחמצה

למעלה מחמישים שנה אני נאבק בתרבות השפיטה הקלוקלת, ורק בשנים האחרות החל הציבור להבין שלא מדובר על "טעויות פה-ושם", אלא על חוסר יושר אינטלקטואלי ושאר רעות חולות.

רבים בציבוריות עדיין בוחנים את השופטים לפי התוצאה שהם מספקים במקרה ספציפי זה או אחר, ובמקרים לא מעטים גם לפי השאלה אם התוצאה עונה על ציפיותיהם הפוליטיות של המבקרים: פעם זה בימין, ופעם זה בשמאל.

למעלה מחמישים שנה אני מנסה להסביר לחברי – בשמאל ובימין גם יחד – כי השופטים הם אותם השופטים והבעייה אינה באוריינטציה הפוליטית שלהם, אלא בתרבות השפיטה הקלוקלת.

לשמחתי הרבה יותר ויותר אנשים מתחילים להפנים את זה.

לצערי הרב הוחמצה גם הפעם ההזדמנות להעלות לדיון הציבורי את תרבות השפיטה: חבר הכנסת יהודה גליק הביא שתי דוגמאות להחלטות מוטעות של השופטת, אבל לא טען דבר לעניין תרבות השפיטה (של השופטת המסויימת, או של השופטים בכלל), ואילו מערכת המשפט ושרת המשפטים הסתתרו מאחורי ענייני ה"סגנון".

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה