אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור (מחזה דוקודרמה)

*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


דמוקרטולוגיה – הדמוקרטיה הישראלית ללא כחל ושרק (א)

ד"ר ישראל בר-ניר 08.07.2016 16:59
היו זמנים

היו זמנים


מאמר ראשון בסדרה העוסקת בדמוקרטיה הישראלית, האם באמת נשקפת סכנה לדמוקרטיה ואם כן, ממי



דמוקרטולוגיה – הדמוקרטיה הישראלית ללא כחל ושרק (א)

מאמר ראשון בסדרה העוסקת בדמוקרטיה הישראלית, האם באמת נשקפת סכנה לדמוקרטיה ואם כן, ממי

ד"ר ישראל בר-ניר

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

מאמר ראשון בסדרה העוסקת בדמוקרטיה הישראלית, האם באמת נשקפת סכנה לדמוקרטיה ואם כן, ממי. בחלק הראשון נדון בהיבטים האזרחיים של הנושא. בחלק השני נעסוק בהיבטים הצבאיים של הנושא.

א.   מבוא

סערות פוליטיות במדינת ישראל הן כמעט אירוע של יום יום. אין כמעט נושא שאינו הופך להיות סלע מחלוקת ברמה לאומית, ללא כל קשר למידת חשיבותו. בהשאלה מחוקי פרקינסון, בדרך כלל עוצמת הרעש התקשורתי היא ביחס הפוך למידת חשיבות הנושא.

חילופי גברי שנתניהו ביצע על מנת להרחיב את הבסיס הקואליציוני של ממשלתו הכניסו את המדינה להיסטריה תקשורתית. לדברי התקשורת הממוסדת – מדובר ב"רעידת אדמה" פוליטית, צונאמי – לא פחות. על מה ולמה? על תהליך שקורה לעתים מזומנות בכל מדינה דמוקרטית בה שורר משטר פרלמנטרי. שרים מודחים ואחרים מתמנים במקומם, שרים מועברים ממשרד אחד למשרד אחר, שרים מקודמים לתפקידים יותר בכירים, וכיוצא באלה – הכל בהתאם לצורך השעה. בכל מדינה נורמלית דברים כאלה מתרחשים בלי לגרום להתרגשות מיוחדת. בדרך כלל הכותרות בתקשורת נמוגות אחרי יום או יומיים. גם במדינת ישראל דברים כאלה התרחשו יותר מפעם בעבר, ולא תמיד בנסיבות שהביאו כבוד למבצעיהם (שתי דוגמאות מתוך רבות הן ה"תרגיל המסריח" מתקופתו של שמעון פרס, וסיפור המיצובישי מתקופתו של יצחק רבין המנוח).

אבל במדינת ישראל כללי המשחק שונים. במדינת ישראל מה שמכתיב את הכללים זו הביביפוביה(1) – אפקט נלווה (side effect) של תעמולת "רק לא ביבי". עבור הביביפוב המצוי, יום בו לא נאמר, נכתב או נרמז מה שהוא בגנותו של נתניהו הוא יום אבוד.

לדיון מלא בביקורות, בגידופים ובנאצות ובהתקפות שניחתות על נתניהו מכל הכיוונים, גם ספריה שלמה לא תספיק. בין השאר, כמה ממבקריו של נתניהו תוקפים אותו על כך שצעדיו נובעים מ"מניעים פוליטיים"(!). נו באמת, למה הם מצפים מפוליטיקאי? אהוד ברק, שכיהן פעמיים כשר הביטחון ואף אחת משתי הקדנציות לא היתה סיפור הצלחה, רואה בהתנהגותו של נתניהו ניצני פאשיזם – לא פחות! דבריו של ברק היו נדבך נוסף במסכת הקינות על הסכנה הנשקפת לדמוקרטיה הישראלית מנתניהו. היתה להם תהודה רבה בתקשורת הבינלאומית.

ב.    מי או מה מאיים על הדמוקרטיה הישראלית?

בהתחשב בתנאים ששררו בעת הקמת המדינה, מערך היחסים בין המחנות השונים שהיו על סף מלחמת אזרחים, וכן העובדה שמהיום הראשון לייסודה מדינת ישראל נמצאת במאבק מתמיד על עצם קיומה, העובדה שבישראל מתקיים אורח חיים דמוקרטי היא נס. נס לא פחות גדול מהנס של הקמת המדינה. מאחר ומרביתו של דור המייסדים בא ממדינות שהתרבות הדמוקרטית לא הייתה הצד החזק שלהן, הפליאה עוד גדולה שבעתיים.

סקירה של מגוון המדינות שנוצרו או זכו לעצמאות מאז תום מלחמת העולם השנייה, מלמדת שמדינת ישראל היא חריג. היא אחת מהמדינות הבודדות, את מספרן אפשר למנות על אצבעות יד אחת, שהקמתן לא לוותה במלחמות אזרחים ושפיכות דמים, ושלא הפכו לדיקטטורות פאשיסטיות או קומוניסטיות.

מדינת ישראל שייכת למיעוט קטן (בין 15% ל-20%) מבין חברות ארגון האומות המאוחדות בהן מתקיים אורח חיים דמוקרטי. האם המשטר בישראל הוא מושלם? בהחלט לא. האם אין פגמים וחריקות בישראל? וודאי שיש. האם אין בישראל מידה מסוימת של אפליה או קיפוח? וודאי שיש. תראו לי מדינה אחת בעולם שבה הכל מושלם, שבה אין פגמים ושבה לא קיימת אפליה של מיעוטים במידה כזאת או אחרת. למדינת ישראל אין במה להתבייש, מה גם שבהשוואה לסביבה, מצבם של תושבי ישראל, היהודים וכן המיעוטים השונים, הוא מעל ומעבר.

הבעיה האמיתית של הדמוקרטיה בישראל, היא שבקרב האליטות ובמיוחד בין אלה המתחזים כמגיני הדמוקרטיה, הרעיון הדמוקרטי איננו בגדר סחורה שיש לה ביקוש. מה שיותר חמור, את חוסר השלמתם עם הרעיון הדמוקרטי הם אינם מביעים בדיבור בלבד. הם נוקטים בצעדים מעשיים לחתירה תחת אושיות הדמוקרטיה הישראלית.

דחיית הרעיון הדמוקרטי ע"י האליטות איננה נובעת מפגמים כאלה או אחרים של הדמוקרטיה. מה שמפריע להם הוא העיקרון הבסיסי של הדמוקרטיה – שלטון העם. מצב זה הוא לצנינים בעיניהם. הם השלימו עם המצב כל עוד מוסרות השלטון היו בידיהם, כל עוד העם "ציית" להם ואיפשר להם במשך עשרות שנים ליהנות ממנעמי השלטון באין מפריע. והנה, בבוקר בהיר באביב 1977 הם קמו וגילו שדמוקרטיה זה לא מושג ערטילאי עליו לומדים באוניברסיטה, שדמוקרטיה זה מושג ממשי עם השלכות על חיי היום יום. הם לא האמינו שזה יקרה אי פעם, שכמו שמנחם בגין המנוח ניסח את זה, העם יגנוב להם את המדינה.

המהפך של 1977 היה מבחן קריטי לדמוקרטיה הישראלית, מבחן אותו היא עברה בהצלחה. חילופי שלטון באמצעות הקלפי ולא באמצעות הרחוב, וללא שפיכות דמים, הם אחד מהסממנים החשובים ביותר של חברה דמוקרטית. ההצלחה הזאת היא בדיוק מה שפוסל את הדמוקרטיה בעיני האליטות. הרעיון שכל אחד יכול לבחור וכל אחד יכול להיבחר הוא פסול מעיקרו בעיני הצמרת האינטלקטואלית. לא כך הם רואים את הדמוקרטיה. את הזכות לבחור הם מוכנים לקבל כל עוד ציבור הבוחרים "מבין" עבור מי עליו להצביע, אבל הזכות להיבחר? לא צריך להגזים.

גם היום, כמעט 40 שנה אחרי המהפך, האליטות עדיין לא השלימו עם העובדה שעליהן להתחלק בשלטון עם "שותף" – העם.

ביטוי להשקפת העולם הזאת ניתן למצוא בדבריו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק: העליות השונות, גם ממדינות הגוש הסובייטי לשעבר, וגם ממדינות האיסלאם, לא באו מארצות בהן שרר שלטון דמוקרטי, מסביר ברק. והוא ממשיך, בהעדר מסורת של תרבות שלטון דמוקרטית, למרבית האוכלוסייה הישראלית, המושג "דמוקרטיה" פירושו שלטון הרוב. זאת, לדעתו של ברק, תפיסה דלה מאוד של דמוקרטיה. הדברים הופיעו בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות" שהתפרסם בערב חג השבועות לפני שנה (ב-2015).

הקביעה הזאת איננה נחלתו הבלבדית של אהרון ברק. דמוקרטולוג אחר, יוסי ביילין, קובע ש"בחירה ישירה של ראש ממשלה ע"י ציבור הבוחרים היא אנטי דמוקרטית"(!). כל כך למה? כי לציבור הבוחרים אין שיקול דעת (את הדברים האלה ביילין אמר כאשר הוא כיהן כשר המשפטים בממשלתו הכושלת של אהוד ברק). מעניין היה לדעת איך ביילין היה מגדיר את המצב בארה"ב, בה הנשיא נבחר בבחירות ישירות כבר למעלה ממאתיים שנה. לשאלה למי יש שיקול דעת, ביילין איננו נותן תשובה, אבל לא קשה לנחש למי הוא מתכוון. "הישגיו" האלקטוראליים של ביילין בתקופה שהוא עמד בראש מפלגת מרץ, מצביעים על כך שלציבור הבוחרים בישראל דווקא יש שיקול דעת בריא.

פרופ' שטרנהל, הוא דמוקרטולוג מזן אחר. הוא מתייחס לאי המוסריות של הדמוקרטיה – דמוקרטיה אין פירושה ‏לומר אמן אחר הלך רוחו של הרוב. דמוקרטיה מחייבת לקבל את הכרעת הרוב, אך אינה מחייבת להכיר בצדקתה או ‏בלגיטימיות המוסרית שלה (עיתון "הארץ" מיום 17 ביוני, 2016). מה הם בדיוק הקריטריונים לפיהם שטרנהל קובע את הלגיטימיות המוסרית של משטר? ומי בכלל העניק לו מעמד של בר סמכא לקביעת קריטריונים כאלה? אחרי ככלות הכל מדובר באדם שהצהיר שאם ערביי יהודה ושומרון ירצחו רק גברים בין המתנחלים וימנעו מפגיעה בנשים וילדים הציבור בישראל "יבין" אותם. הסתה לרצח של אזרחים – זה מה שמקנה "לגיטימיות מוסרית" לדעותיו של שטרנהל?

ההתנשאות האליטיסטית הזאת איננה דבר חדש. היא קיימת מהיום בו המדינה נוסדה, והיא נחלתה של מרבית הצמרת האינטלקטואלית בישראל. היא נובעת מהביטחון שמתוך עשרה קבין של חוכמה שירדו לעולם, "עמך", או הציבור, לא קבל אפילו אחד. היושבים בצמרת אינם יכולים להשלים עם מציאות בה העם, אותו הם רואים כאוסף של חסרי שכל, איננו מבין שעליו להצביע עבורם.

למען הדיוק יש לציין שהתנשאות אליטיסטית כזאת קיימת גם בדמוקרטיות אחרות.

זה רק טבעי שאדם שכיהן במשרה רמה, אם בבית המשפט העליון, שם היה חורץ לשבט או לחסד את גורלם של מאות, אולי אלפי, בני אדם שנפל בגורלם לעמוד לדין בפניו, ואם בתפקיד בכיר אחר בו היה מקבל החלטות הרות גורל, יתקשה להשלים עם העובדה שקולו בקלפי הוא שווה ערך לזה של כל אחד מפשוטי העם. דפוס החשיבה הזה הוא נחלתם של מרבית אנשי הצמרת האינטלקטואלית.

על כך אמר ג'ורג' אורוול באלגוריה שלו "חוות החיות" – בדמוקרטיה כולם שווים, אבל ישנם כאלה ששווים יותר.

ג.     מגיני הדמוקרטיה – האומנם?

הביקורות וההתקפות על ממשלתו של נתניהו, וכן על ממשלות קודמות בהן הימין "נתן את הטון", הן מסך עשן שמאחוריו מסתתרת מגמה החותרת לשינוי המשטר הדמוקרטי בישראל. מה שהאליטיסטים חותרים אליו הוא משטר המכונה מריטוקרטיה(2). זו צורת משטר בה מוסרות השלטון הן בידיהם של אנשים הראויים לשלוט, אנשים שיודעים מה טוב לעם, אנשים שידעו לנווט את העם ואת המדינה בצורה הטובה ביותר הן בעת שלום והן בעת מלחמה, אנשים שמסוגלים להתעלות מעל לאג'נדה הפרטית שלהם.

משטר כזה קיים רק בסמינרים באוניברסיטה. מחוץ להיכלות האקדמיה אין חיה כזאת. למעשה המונח מריטוקרטיה הוא מילת כיסוי (Euphemism) לצורת שלטון שהיא דיקטטורה לכל דבר. חסידי השיטה מאמינים בדיקטטורה "נאורה". אחרי ככלות הכל, ה"ראויים" – רק טובת הכלל מול עיניהם. אבל ההיסטוריה מלמדת ששלטון דיקטטורי, גם אם הוא נאור בתחילת דרכו, מסתאב מהר מאוד.

הבעיה מתמצית בשאלה איך קובעים מי הוא "ראוי", ויותר מכך, למי הסמכות להחליט מי הוא "ראוי". לדעתם של ביילין ודומיו, על ציבור הבוחרים אי אפשר לסמוך שהוא ידע במי לבחור, כי אין לו שיקול דעת. אז איך בכל זאת? לאנשים כמו אהרון ברק, יוסי ביילין, ואחרים באליטות הישנות יש וודאי תשובות מן המוכן לשאלות האלו. אבל האם בקרב הצמרת האליטיסטית שוררת תמימות דעים לגבי מי הוא ראוי? מסופקני. ניסיון העבר מלמד שהם אף פעם לא יגיעו להסכמה על מועמד אחד.

הדמוקרטיה היא מערכת שברירית ורגישה לכל פעילות חתרנית. קל מאוד לערער אותה. המשכיותה מותנית בכך שכל המעורבים שומרים על "כללי המשחק". המעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה איננו כרוך בהכרח בהפיכה צבאית. אפשר להשיג את אותה מטרה באמצעים יותר אלגנטיים. העיקרי שבהם הוא הפרת האיזון בין רשויות השלטון, או שבירת "כללי המשחק".

החיים חזקים יותר מכל תאוריה, ולא כל מה שמוגדר בהיכלות האקדמיה ניתן ליישום כלשונו בחיי היום יום. הפרדת רשויות מלאה היא מושג תיאורטי שאיננו בר ביצוע, במיוחד לא במשטר פרלמנטרי בו מלכתחילה יש חפיפה בין הרשויות המבצעת והמחוקקת.

במדינת ישראל, אחרי כ-2,000 שנה של חיים תחת שלטון זר, ובתנאים ששררו בעת הקמת המדינה, חקיקה מסודרת ויצירת מערכת שלטונית תקינה לא היו בראש סדרי העדיפויות של המייסדים. למעשה, גם היום העם היושב בציון עדיין לא עיכל את מלוא המשמעות של ריבונות וקיום עצמאי.

אלתורים ופתרונות אד הוק לבעיות שונות שהתעוררו היו מעשה של יום יום בכל תחומי החיים. פתרונות שנועדו לענות על צורך השעה נותרו בתוקף גם אחרי שהצורך נעלם. פתרונות זמניים ננקטו בידיעה שהם לקויים, בהנחה שבבוא העת, כאשר יפוג הלחץ והנסיבות תאפשרנה, העיוותים יתוקנו. אבל בהשאלה מהכתוב במשנה, אַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה (מסכת אבות, פרק ב'), העת לתקן אף פעם לא מגיעה. תמיד ישנן סיבות לדחות את התיקון. התירוצים המקובלים הם "זה לא הזמן", או "יש דברים יותר דחופים". החריגות והסטיות המתגלות חדשות לבקרים במוסדות השלטון השונים, מקורן בהליכים לקויים של הקמת המערכת השלטונית בתקופת חבלי הלידה של המדינה.

הנזק הגדול ביותר שנובע מהליקויים האלה הוא במערכות אכיפת החוק. בראש ובראשונה – העדר חוקה. עמימות חוקתית שנובעת מניסוחים לא ברורים, וחוסר הגדרה ברורה של סמכויות ותחומי פעולה הן פתח ליצירת בלגן חוקתי. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, ניצל את הפרצה הזאת כאשר הנהיג את מה שהוא מכנה "מהפיכה חוקתית". הצורה בה הוא עשה זאת הייתה יותר הפיכה (putsch) מאשר מהפיכה (revolution).

נחזור לנקודה הזאת בפרק הבא.

ד.    איך להרוס את הדמוקרטיה בלי להתאמץ

אנרכיסט אמריקאי בשם אלינסקי (Saul David Alinsky) כתב בשנות השבעים של המאה הקודמת ספר בשם A Pragmatic Primer for Realistic Radicals :Rules for Radicals. הספר הזה מציע שיטות לערעור הדמוקרטיה באמצעים דמוקרטיים. הספר הזה הפך להיות "התנ"ך" של השמאל הרדיקלי בעולם המערבי. גם במדינת ישראל רבים שואבים השראה ממנו. מרביתן של תנועות המחאה "החברתיות" שבשנים האחרונות צצות כפטריות אחרי גשם, נעזרות בספר הזה לתכנון צעדיהן בשטח.

אלינסקי לא היה מקורי. מרבית רעיונותיו מופיעים במאמרים שפרסם גבלס, שר התעמולה של המפלגה הנציונאל-סוציאליסטית בגרמניה, בשנות העשרים של המאה הקודמת. יישום הרעיונות האלה סלל את דרכה של המפלגה הנציונאל-סוציאליסטית לתפיסת השלטון בגרמניה בשנות ה-30.

הטכניקות המוצעות ע"י אלינסקי כוללות הפגנות, הפרות סדר באספות של מתנגדים פוליטיים, חסימת עורקי תנועה, השתלטות על מבני ציבור, ישיבות מחאה (sit ins), הצפת בתי המשפט בתביעות טורדניות וכיוצא באלה – פעולות שנועדו לשבש את סדרי הממשל התקין.

במרבית הדמוקרטיות המערביות, הטכניקות של אלינסקי מיושמות בעיקר ע"י קבוצות שוליים רדיקליות, מימין ובעיקר משמאל. במדינת ישראל הן אומצו ע"י האליטות, כשמערכת אכיפת החוק, במקום להילחם בהן, נוטלת חלק פעיל ב"משחק".

יותר מאשר על הפרדת הרשויות, שלטון דמוקרטי תקין מתבסס על הפרדה בין הסמכויות של הרשויות השונות. חדירה מוגזמת של אחת מהרשויות לתחומיהן של הרשויות האחרות, מקשה על ניהול ממשל תקין ומובילה לאנרכיה. במדינת ישראל זה מתבטא בחדירתה של הרשות השופטת לתחומים לא לה, אקטיביזם שיפוטי בעגה המקובלת. התהליך הזה קבל תאוצה עם כניסתו של אהרון ברק לבית המשפט העליון. ביטול זכות העמידה והקביעה "הכל שפיט" היו הכלים באמצעותם ברק ניהל ביד רמה את מה שזכה לכינוי "אימפריאליזם שיפוטי".

דוגמא אחת היא הנוהג הפסול שכמה חברי כנסת אימצו – לעתור לבית הדין העליון נגד חוקים שהתקבלו בכנסת (יוסי שריד המנוח היה מהמובילים בשימוש בטכניקה הזאת). זה מביא לשיבוש תהליך החקיקה. בתהליך החקיקה המקובל חוק מתקבל אחרי שעבר שלוש קריאות בכנסת. בעתירתם לבית המשפט, חברי כנסת שהשתתפו בשלושת הקריאות, נוטלים לעצמם את הזכות ל"קריאה רביעית". אין לזה בסיס – לא חוקי ולא מוסרי. יתרה מזאת, את הקריאה הנוספת הזאת מבצע גוף חיצוני, גוף שלא נבחר, גוף שפועל ע"פ מערכת כללים שונה לחלוטין מזו של הרשות המחוקקת. זו למעשה עקיפה של הכנסת והעברת סמכויות החקיקה לבית המשפט.

דוגמא שניה היא מהעבר הקרוב, התערבות בית המשפט בנושא "מתווה הגז". לא נדון כאן בשאלה אם היה בכלל מקום להתערבות בית המשפט בנושא. מה שמקומם היא העובדה שהשופטים לא ביססו את פסיקתם על נימוק חוקי, אלא על נימוק ערכי. הם קבעו שלדעתם "הממשלה איננה יכולה לכבול את ידיהן של ממשלות עתידיות"! דעתם של שופטים איננה תחליף לחוק. הטענה שהחלטותיה של ממשלה אינן יכולות לחייב ממשלות שתבאנה אחריה, לא רק שאין לה בסיס חוקי, אין לה גם בסיס הגיוני. חוק כזה אם היה קיים, היה יוצר מצב בו להחלטותיה של כל ממשלה אין תוקף מעבר לתקופת כהונתה. מי שהוא העלה אי פעם טענה כזאת בקשר להסכמי אוסלו האומללים שנחתמו לפני למעלה מעשרים שנה? תחשבו איזו מהומה הייתה מתעוררת אם הממשלה הנוכחית או אחת ממשלות הימין הקודמות הייתה משתמשת בנימוק הזה ומבטלת אותם.

בית המשפט חייב לפסוק ע"פ החוק וכאשר בחוק אין תשובה (לאקונה), אין זה תפקידם של השופטים לתקן את החוק או להמציא תשובות. זה תפקידה של הרשות המחוקקת. שיקולים מוסריים או ערכיים, ונימוקים ערטילאיים מהסוג של "לא יעלה על הדעת" או "לא ייעשה כך במקומותינו" או "זה לא עומד במבחן הסבירות", אינם יכולים להחליף את החוק.

_____________

[1]  ביביפוביה – ליקוי נפשי שאפשר לכנותו AIDS (Acquired Intellectual Deficiency Syndrome ) בתרגום חופשי תסמונת של כשל אינטלקטואלי נרכש.

2  המושג מריטוקרטיה, באנגלית Meritocracy, נגזר מהמילה merit - איכות, ערך.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

 



ישראל בר-ניר
שמחה
1.1.1. תגובה
הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה