הבחירות לנשיאות ארה”ב – סקירת מצב, מאי 2016 (חלק שלישי)


הבחירות לנשיאות ארה”ב – סקירת מצב, מאי 2016 (חלק שלישי)



ד”ר ישראל בר-ניר
12.05.2016 23:05


למה שהיא  לא אמרה

למה שהיא לא אמרה


מאמר שלישי בסקירת מערכת הבחירות לנשיאות ארה”ב 2016. המאמר יעסוק בעיקר בהיבטים הישראליים של מערכת הבחירות.





הבחירות לנשיאות
ארה”ב – סקירת מצב, מאי 2016 (חלק שלישי)


מאמר שלישי בסקירת מערכת הבחירות
לנשיאות ארה”ב 2016. המאמר יעסוק בעיקר בהיבטים הישראליים של מערכת הבחירות.


ד”ר ישראל בר-ניר


אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי


“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת
ה”הוצאות”


זה
יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!


הצטרפו לקבוצת הפייסבוק


“נציב
תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”


בן
75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!


“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא


המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים


ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים


מתי
מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?


בג”ץ
8743/14, שמחה ניר,
עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן


א.   מבוא – עידן אובאמה, דמדומי שקיעה


פחות משנה נותרה לשהייתו של אובאמה בבית הלבן.
במבט לאחור אפשר לומר שאת הבטחתו המרכזית במערכת הבחירות של 2008 – שינוי, אובאמה קיים.
הבעיה היא שהשינוי היה בכיוון הפוך ממה שבוחרי אובאמה ציפו.


מהשוואה בין מצבה של ארה”ב היום למצבה
בסוף שנת 2008 כאשר אובאמה נבחר מתקבלת תמונה עגומה. מאחר והמאמר עוסק בהיבטים הישראליים
של מערכת הבחירות המתנהלת כעת, אתרכז כאן רק במעמדה הבינלאומי של ארה”ב. בפוליטיקה
האמריקאית מקובל לכנות נשיא בתקופת כהונתו השנייה “ברווז צולע” (
lame
duck
). הכינוי הזה מיטיב לתאר את מעמדה הבינלאומי
של ארה”ב בשלהי כהונתו של אובאמה. בזירה הפנימית אובאמה התאמץ, ובמידה לא מעטה
אף הצליח, לא להתנהג כברווז צולע ולהזיז דברים. אבל בזירה הבינלאומית זה לא הלך לו.


טליירנד (Charles
Maurice de Talleyrand-Périgord
), מי שהיה שר החוץ של נפוליאון, נהג לומר אני
מפחד יותר מצבא של מאה כבשים המונהגות בידי אריה, מאשר מצבא של מאה אריות המונהגים
בידי כבשה (
J’ai plus peur d’une armée de 100 moutons
menée par un lion qu’une armée de 100 lions menée par un mouton
).


צבא של אריות המונהג בידי כבשה – קשה למצוא
תאור מוצלח יותר לארה”ב של אובאמה בשנת 2016 (במאמר מוסגר – לעתים קרובות אני
תוהה אם הדימוי הזה איננו הולם גם את מדינת ישראל ומלחמתה בטרור הפלשתינאי, אבל זה
נושא לדיון אחר).


מנקודת מבט ישראלית זו התפתחות חמורה ביותר.
אם ארה”ב תהיה חלשה, אם לא יפחדו מארה”ב, אם בעולם יזלזלו בארה”ב, מדינת
ישראל תיוותר ללא בעל ברית של ממש. האפשרות שאת אובאמה יחליף מי שהוא/היא שימשיך בקו
של אובאמה איננה מעודדת.


ב.    יחסי ישראל ארה”ב – מורשת אובאמה


בתקופתו של אובאמה יחסי ישראל ארה”ב התדרדרו
לשפל חסר תקדים. את המצב היטיב לתאר סגנו של אובאמה, ג’ו ביידן, כאשר לא מכבר, בהופעתו
בפני השדולה היהודית האנטי ישראלית,
J-Street, דבר על תחושה של תסכול משווע (overwhelming
frustration
) מממשלת ישראל השוררת בממשל אובאמה (https://www.yahoo.com/news/biden-overwhelming-frustration-israeli-govt-020034105.html) .


דיונים מרתוניים מתנהלים בתקשורת הממסדית בישראל,
דיונים בהם פוליטיקאים, מומחים, פרשנים, עיתונאים, ושורה ארוכה של “לשעברים”
ומייבינים אחרים מנתחים את המצב ומנסים למצוא לו הסבר. לכולם יש תשובה חד משמעית אחת
– הכל באשמתו של נתניהו. זו תשובה שמקורה בהרגלי חשיבה שהתפתחו בקהילות היהודיות בגלות
בהן היהודים חיו אלפיים שנה תחת איום מתמיד של סכנה קיומית. לדפוס החשיבה הזה מצטרפת
השנאה הפתולוגית לנתניהו שהתפתחה בקרב האליטות “הנאורות” בישראל – ביביפוביה.
אנשים הלוקים בביביפוביה אינם מסוגלים להתעלות מעל לביצת ההשמצות וההכפשות ולראות את
המצב מפרספקטיבה קצת יותר רחבה. כתוצאה מכך אין להם יכולת להבחין עד כמה גישתם היא
שילוב של הונאה עצמית והתעלמות מן המציאות.


נתניהו בהחלט נושא באחריות לתחושת התסכול השוררת
בבית הלבן, אבל לא מהסיבות עליהן מצביעים יריביו מבית. אדרבא, מקריאה נכונה של המצב
הכללי צריך היה להבין שלפחות בתחום מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל, נתניהו צריך היה
לקבל צל”ש.


איני טוען לרגע שהמצב הוא אידיאלי, או אפילו
שהוא טוב במיוחד. אבל בהתחשב בלחצים שהופעלו עליו במהלך שמונה שנות אובאמה וכן בחתירה
המתמדת מבית תחת מעמדו, העובדה שנתניהו הצליח למנוע מאובאמה ליישם את האג’נדה שלו בישראל,
ושביהודה ושומרון עדיין לא קמה מדינה ערבית שנייה היא הישג חסר תקדים.


במאמר מוסגר, מבקריו של נתניהו שמקשקשים מבוקר
עד ערב על “חזון מדיני” (מה זה בדיוק?), או על “יוזמה חדשה” (בלי
לפרט למה כוונתם), או על “פתרון שתי המדינות” (איך זה יבוצע בפועל?) מתעלמים
מהעובדה שבין נהר הירדן והים התיכון כבר יש שתי מדינות (רצועת עזה היא מדינה לכל דבר),
ושלמעשה מדינה ערבית ביהודה ושומרון תהיה מדינה שלישית.


עם כניסתו לבית הלבן אובאמה הכריז על כוונתו
להביא לשידוד מערכות ביחסיה של ארה”ב עם העולם הערבי ועם עולם האיסלאם בכלל –
מדיניות של הושטת יד – כך הוא הגדיר את זה. בדיעבד זו הייתה פשיטת יד ולא הושטת יד.


מרכיב אינטגרלי של מדיניות הושטת היד היה הערכה
מחדש של מערכת היחסים עם מדינת ישראל. הביטחון של מקבלי ההחלטות בישראל שהשינויים במדיניות
ארה”ב לא יפגעו ביחסים עם ישראל, ושהם יימשכו כמקודם היה אשליה בלבד (
wishful
thinking
). יחסים בין מדינות מבוססים על אינטרסים ולא
על סנטימנטים. בודדים בלבד במדינת ישראל קראו נכון את המפה הפוליטית – ואלה תוייגו
כ”הזויים”, “ימנים קיצוניים” או סתם “גזענים”.


הרעת היחסים עם ארה”ב היא עובדה שאין
עליה עוררין. אבל זאת הייתה הרעה יזומה, והיוזמה הייתה כל כולה מהצד האמריקאי. רק מי
שאטום באופן מוחלט לא מכיר בכך. למרות זאת, השמאל והמרכז (יש דבר כזה?) מייחלים לניצחונה
של הילארי קלינטון בבחירות בשל תקוותם שהיא תמשיך את מדיניות אובאמה . . .


המטרה העיקרית של מדיניות הושטת/פשיטת היד
הושגה. אובאמה גרם לשינוי מהותי במבנה המדיני של המזרח התיכון. שוב, כמו בהבטחתו להביא
לשינוי במערכת הבחירות ב-2008, השאלה אם השינוי הוא לטובה בכלל לא הייתה על הפרק. הצלחתו
של אובאמה ערערה את הסדר הקיים ויצרה תוהו ובוהו מוחלט באזור. בראש ובראשונה זה התבטא
בהעברת מרכז הכובד האזורי לאיראן שתחת חסותו של אובאמה קבלה יד חופשית להמשיך את תהליך
ההתגרענות שלה ומימון שיאפשר לה להמשיך להיות היצואן מספר 1 של טרור למדינות האזור
והעולם. בנוסף לכך, עד עכשיו נספרו למעלה מחצי מיליון קורבנות אזרחים ומיליוני פליטים
שאבדו את בתיהם ורכושם – שאת כולם יש לזקוף לזכותו של אובאמה. מול רשימת ה”הישגים”
המרשימה הזאת של אובאמה, ניצב כישלון מהדהד אחד – מדינת ישראל. המשטר נותר יציב, השלטון
לא הוחלף, ורצועת עזה מספר 2 לא קמה ביהודה ושומרון. כמו כן, למרבה הפלא המצב הכלכלי
אפילו השתפר. כל זה קרה לא בגלל שאובאמה לא ניסה. הוא ניסה ועוד איך, אבל לא הצליח.


ממש אכזבה. אפשר להבין את התסכול עליו דיבר
ביידן.


צריך להבין שבמזרח התיכון החדש שאותו אובאמה
ניסה ליצור, אין מקום למדינת ישראל. היא לא רק גורם מיותר, היא גורם מפריע. אמון על
משנתו של פרופ’ אדוארד סעיד, לה אובאמה נחשף בעת לימודיו באוניברסיטת קולומביה, הוא
רואה במדינת ישראל יצירה מלאכותית של הקולוניאליזם, נטע זר באזור.


הבעיה העיקרית, מנקודת מבטה של מדינת ישראל,
היא שלאובאמה נותרו עוד כתשעה חודשים “לסגור חשבון” עם נתניהו. אובאמה לא
סולח. במיוחד לא למי שהעז להמרות את פיו. מניסיון העבר סביר מאוד שהוא לא יעזוב את
הבית הלבן בלי להשאיר איזה “זובור” לנתניהו.


ג.     מערכת הבחירות ויהדות ארה”ב


מטבע הדברים, בשל מערכת היחסים בין ישראל וארה”ב,
יש התעניינות רבה בארץ במה שמתרחש במערכת הבחירות כאן. להלן, אסקור בקיצור את ההתפתחויות
העיקריות בתחום הזה השנה.


משקלה המספרי של הקהילה היהודית בארה”ב
הוא לא מי יודע מה. הכוח האלקטורלי היהודי מוגבל מאוד ובא לידי ביטוי במספר מצומצם
של מחוזות בחירה בהם יש ריכוז גבוה של יהודים. עיקר תרומתם של היהודים למערכות הבחירות
הוא בפעילויות (שדולות למיניהן) ובגיוס כספים. מבחינה היסטורית היהודים נוטים לתמוך
בדמוקרטים – בדרך כלל למעלה מ-80% מצביעים עבור הדמוקרטים. החריג היחיד עד היום היה
רייגאן שקבל כ 30% מהקולות היהודיים.


זו מסורת שהמתחרים השונים על המועמדות מופיעים
בפני השדולה היהודית –
AIPAC, ומבטיחים
הרים וגבעות – כמה טוב יהיה מצבה של ישראל אם וכאשר הם יבחרו לנשיאות. אף אחד לא מתכוון
לקיים את ההבטחות האלו, אבל זה נשמע טוב. הפעם היו מספר שינויים שהמשמעות שלהם הרבה
יותר עמוקה ממה שנראה על פני השטח.


שינוי ראשון הוא סירובו של סונדרס להופיע בפני
וועידת
AIPAC. לכאורה
זה מוזר כי הוא מתחרה עם הילארי על הקול הדמוקרטי, והרוב המכריע של ציבור המצביעים
היהודים בארה”ב מצביע עבור הדמוקרטים. הסיבה להתנהגותו של סונדרס היא לחצים שהופעלו
עליו ע”י תנועת ה-
BDS. התמיכה
העיקרית בסונדרס היא של הדור הצעיר – יהודים ולא יהודים – ושל העולם האקדמי. זו זירת
הפעולה העיקרית של תנועת ה-
BDS. עבור
הציבור הזה כל מעשה או מחווה שיכולים להתפרש כתמיכה בישראל הוא אבי אבות הטומאה. זה
כולל הופעה בוועידת
AIPAC. התנהגותו
של סונדרס היא חסרת תקדים, במיוחד עבור מועמד דמוקרטי. לא היה בעבר מקרה אחד בו מועמד
שלקח את עצמו ברצינות לא הופיע בפני וועידת
AIPAC – אפילו אובאמה הופיע שם במהלך מסע הבחירות שלו ב-2008. יותר מכל זה
מעיד על כוחה העולה של תנועת ה
BDS. שורה
של נאומים והתבטאויות אנטי ישראליים, הגובלים בהסתה אנטישמית, שסונדרס נשא אח”כ,
מצביעים על כך שהיעדרותו מוועידת
AIPAC לא הייתה אירוע בודד.


הופעתה של הילארי, המועמדת הדמוקרטית השנייה,
בפני וועידת
AIPAC לא חרגה מהמקובל. חשוב לשים לב
גם למה שהיא אמרה ויותר מכך למה שהיא לא אמרה. מה היא אמרה? “אם אבחר לנשיאות,
הדבר הראשון שאעשה יהיה להזמין את נתניהו לפגישה בבית הלבן”. נו באמת, או כמו
שמקובל לומר בסלנג האמריקאי
Big Deal. ביקור של נתניהו בבית הלבן, זה מה שיביא את הגאולה לעם היושב בציון?
מעבר לזה היא לא אמרה כלום. היא אפילו נמנעה מלחזור על הקשקושים הרגילים בנוגע למעמדה
של ירושלים. מה שיותר חשוב היא העובדה שהיא התעלמה לחלוטין מתופעת ה-
BDS
והיא גם לא מצאה לנכון להתייחס לגל האנטישמיות הגואה במוסדות ההשכלה
הגבוהה ברחבי ארה”ב. זה לא מפליא, כי גם חוגי התומכים שלה מעורבים עד צוואר בתנועת
ה-
BDS, ורבים מיועציה הקרובים פעילים בתנועה הזאת.


למעשה הילארי קלינטון איננה כל כך רחוקה בעמדותיה
מאלו של סונדרס. היא רק לא אומרת את זה. במהלך כהונתה כמזכירת המדינה היא ביצעה בדבקות
את מדיניותו האנטי ישראלית של אובאמה, ובפגישותיה עם נתניהו היא אפילו הייתה הרבה יותר
קיצונית וקשוחה. גם בתקופת נשיאותו של בעלה היא גילתה עוינות רבה למדינת ישראל. זאת
אשליה להאמין שיחול שיפור ביחסי ישראל ארה”ב אם היא תבחר. במקרה הטוב הם יישארו
כפי שהיו בתקופת אובאמה. יותר סביר שתהיה הרעה.


באשר למועמדים הרפובליקנים, טד קרוז וג’והן
קייסיץ’ לא חידשו הרבה. כצפוי, השתתפותו של דונאלד טראמפ עוררה מחלוקת. בהתחלה הייתה
התנגדות לעצם הזמנתו לכינוס. קבוצה של כמה מאות רבנים רפורמים איימה לצאת מהאולם באופן
הפגנתי בעת הופעתו – חלק מהם גם מימש את האיום.


טראמפ הפתיע בכך שבניגוד להרגלו הוא הופיע
עם נאום מוכן אותו הוא קרא מהטלה-פרומפטר. נאומו הכיל ביקורת חריפה על מדיניותו של
אובאמה כלפי ישראל, מה שהביא לו תשואות סוערות (הנהלת
AIPAC
שלחה יותר מאוחר התנצלות לבית הלבן על התשואות, לא על דבריו של טראמפ
. . .). מעבר לזה טראמפ לא התחייב לשום דבר. לשאלה איך יראו יחסי ישראל ארה”ב
במקרה שטראמפ ייבחר אין לי תשובה. אני לא חושב שמי שהוא יודע. לפחות אי אפשר יהיה להאשים
אותו שהוא הפר את הבטחותיו. הדבר העיקרי ממנו יש לחשוש הוא האגו שלו. הוא משוכנע שאישיותו
ויכולת השכנוע שלו מספיקים כדי לפתור כל בעיה. במובן הזה הוא דומה לאובאמה. מאחר ומידת
הבנתו את המזרח התיכון היא מינימלית במקרה הטוב, האפשרות שהוא יסתבך, כמו נשיאים קודמים,
בניסיונות ליישם רעיונות בלתי מציאותיים היא ממשית ביותר.


ד.    IV. הערות לסיכום


במהלך כתיבת המאמר חלו מספר שינויים בזירה.
הראשון הוא שטראמפ שריין סופית את מועמדותו. עדיין לא ברור אם הרפובליקנים יתלכדו סביבו.
יש לא מעטים בצמרת המפלגה הרפובליקנית שעדיין משתעשעים ברעיון של הימנעות מהצבעה או
אפילו הליכה נפרדת עם מועמד משלהם.


אם זה יקרה המשמעות היא שהילארי תזכה בקלות.


השינוי השני הוא שבניגוד לכל הציפיות הילארי
עדיין לא סגרה סופית את מועמדותה. סונדרס ממשיך לזנב בה, והרושם – עד כמה שניתן להאמין
למשאלי דעת הקהל – הוא שתומכיו של סונדרס אינם “בכיס” של הילארי. קשה לי
להאמין שיהיו דמוקרטים שימנעו מהצבעה בגלל שהם מעדיפים את סונדרס, אבל ייתכן שלהילארי
יש בעיות דומות לאלו של טראמפ עם המפלגה שלה.


הערה אחרונה מתייחסת למשאלי דעת הקהל, שכרגע
מנבאים ניצחון בטוח להילארי מול טראמפ. לדעתי יש לקחת את כל המשאלים האלה לא עם גרגיר
של מלח אלא עם כף גדולה של מלח. המשותף לכל המשאלים הוא שהגישה שלהם היא מה שהייתי
מגדיר כ”גישה קונבנציונליות”. טראמפ איננו מועמד קונבנציונלי. עד לרגע האחרון,
בו הוא זכה במועמדות, אף אחד לא צפה שזה יקרה (לקראת הסוף החלה תזוזה מסויימת, אבל
עדיין נמנעו מ”להכתיר” אותו). ההנחה הבסיסית היא שגוש המדינות שבאופן מסורתי
תמך בדמוקרטים יתמוך בהילארי, ושזה יבטיח לה 240 אלקטורים. לפיכך היא צריכה לנצח במדינה
אחת נוספת כמו פלורידה או פנסילבניה כדי לעבור את הסף של 270 אלקטורים. בפנסילבניה
אין להילארי כמעט שום סיכוי אחרי שהיא הצהירה שבכוונתה לחסל את תעשיית הפחם שהיא מקור
התעסוקה העיקרי במדינה הזאת. גם בפלורידה סיכוייה אינם וורודים במיוחד – ההיספנים של
פלורידה הם ברובם קובנים ולא מכסיקנים. יתרה מזאת, ההנחה שגוש המדינות ה”בטוחות”
הוא “בכיס” של הילארי מתבססת על “מה שהיה הוא שיהיה”, הנחה שלא
פעם מתגלית כמופרכת. סיכוייו של טראמפ לזכות בכמה מהן (ניו יורק למשל) הם די טובים.
מה שמעניין הוא שכל המשאלים המנבאים ניצחון להילארי, מנבאים שלסונדרס יהיה יותר קל
לנצח את טראמפ. יש בזה משהו. סונדרס הוא סוציאליסט רדיקאלי עם רעיונות מטורפים, אבל
הוא אינו נושא מטען של שרצים כמו הילארי. לטראמפ יהיה הרבה יותר קשה להתמודד עם סונדרס
מאשר עם הילארי.


מערכת הבחירות הנוכחית מראה שיותר מכל הציבור
האמריקאי מייחל לשינוי, שינוי של ממש. הצלחתם של טראמפ ושל סונדרס היא אינדיקציה ברורה
למגמה הזאת. הילארי קלינטון מייצגת יותר מכל את המערכת הפוליטית הקיימת, זו שנפשו של
הציבור נקעה ממנה.


למאמר
הראשון בסדרה


למאמר
השני בסדרה


______________


למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!


נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)


אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא


דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס





כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר