אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור (מחזה דוקודרמה)

*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


ערב עיון על שיימינג לשופטים – בואו בהמוניכם!

שמחה ניר, עו"ד 09.05.2016 21:36
לחץ להגדלה

לחץ להגדלה


בואו, הציגו שאלות, אל תתנו ליושבים בפאנל למכור לכם קלישאות!



ערב עיון על שיימינג לשופטים – בואו בהמוניכם!

בואו, הציגו שאלות, אל תתנו ליושבים בפאנל למכור לכם קלישאות!

שמחה ניר, עו"ד

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

ביום 22 למאי, בשעה 16.00 – 18.30 יתקיים באוניברסיטה העברית בירושלים, במרכז האירוח על שם ברונפמן בקמפוס הר הצופים, ערב-עיון בנושא "שיימינג לשופטים ברשתות חברתיות".

כותרת הערב:

הלבנת פנים ברבים: שיימינג של שופטים ברשתות חברתיות

כותרת המשנה:

ערב עיון בנושא ביוש פומבי של שופטים ברשתות חברתיות ובתקשורת בגין אופן ניהול ההליכים על ידם, ובגין תוכן פסקי הדין שלהם

ואם לא די בכך, בדף הפייסבוק של בוגרי הפקולטה למשפטים האוניברסיטה העברית אנחנו מקבלים פירוט נוסף (ההדגשה שלי):

ערב העיון יעסוק בנושא ביוש בפומבי (שיימינג) של שופטים ברשתות חברתיות ובתקשורת בגין אופן ניהול הליכים על ידם ובגין תוכנם של פסקי הדין שלהם. ערב העיון יעסוק, בין היתר, במסגרת הנורמטיבית הרלוונטיות – לרבות כלל הסוביודיצה, חופש הביטוי והזכות לפרטיות, בממשק בין הביקורת הציבורית לבין מסגרות אתיות ומשפטיות קיימות, בהתמודדות המסגרות הרגולטוריות הקיימות עם תופעת הביוש במדיה החדשה, וביכולתם של כל המעורבים בדבר להגן על שמם הטוב ועל זכויותיהם המשפטיות.

שימו לב למלים המודגשות, המלמדות כי מטרתו האמיתית של ה"עיון" היא להגן על השופטים מפני הביקורת, שהרי לשם הגנה על שמם הטוב של השופטים קיים החוק לאיסור לשון הרע, ואין צורך בשום חקיקה נוספת.

אלה המשתתפים באירוע (קרי: ה"פאנל"):

  • מנחה הערב, הפרופ' אליעזר ריבלין (באוניברסיטה יש לו תואר פרופסור, והפרסום לא חושף את העובדה שהוא שופט בדימוס של ביהמ"ש העליון, וכיום נציב תלונות הציבור על שופטים);
  • השופטת דפנה בלטמן-קדראי;
  • ד"ר לימור זר גוטמן, המתיימרת להיות מומחית לאתיקה;
  • השופט יגאל מרזל, שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, בעבר חבר בוועדת האתיקה של השופטים, מחבר ספר על דיני פסלות שופט (2006);
  • עו"ד ד"ר נמרוד קוזלובסקי, חבר בוועדת ארבל ל"גיבוש אמצעים להגנה על הציבור ובהם נושאי משרה בשירות הציבור מפני פעילות ופרסומים פוגעניים כמו גם בריונות ברשת האינטרנט" (מה אתם מצפים מאחד כזה?);
  • העיתונאי ברוך קרא (אולי הוא ייצג את הצד המותקף, מי יודע);
  • פרופ' שמעון שיטרית (היחיד שמבין בזה משהו, אבל לך תדע איזו עמדה הוא יתפוס).

תמימות הדעים הצפוייה

לא קשה לנחש את תמימות-הדעים שתשרור בערב ה"עיון" הזה:

        "חופש הביטוי כולל גם את החופש לומר דברים מקוממים ומרגיזים, אבל ...",

        "ביקורת מותרת ואף רצוייה, אבל ...",

        "אין גוף שהוא מעל לביקורת, אבל ...",

וכאן יבוא ה"שוברו בצידו" – כל הקלישאות החבוטות-לעייפה:

        "... אבל הביקורת צריכה להיות על הפסק, ולא על הפוסק";

        "... אבל הביקורת צריכה להיות מנומסת, מרוסנת ומאופקת";

        "... אבל הביקורת צריכה להיות אקדמית ובונה, ולא השתלחות לשמה";

        "... אבל הביקורת צריכה להיות עניינית, ולא פוגעת";

        "... אבל הביקורת צריכה להיות בסגנון ראוי, ולא בסגנון בוטה ומשתלח";

        "... אבל הביקורת לא צריכה להיות הכרזת מלחמה על בית המשפט",

וכו', וכו',

בנוסף לכך תבוא לנו הקלישאה "חופש הביטוי אינו חופש הביזוי והשיסוי", אבל גולת הכותרת – עליה יסכימו כל הדוברים – תהייה על הביקורת לשמור על כבודו של השופט, וכבודה של מערכת המשפט כולה, שהיא תנאי-שאין-בלתו לקיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית.

וכאן תגיע הנקודה בה ה"עיון" אמור להתחיל, ולא להסתיים.

עקרון משפטי, חריגים, חריגים-לחריגים וכו'

כדי לדעת שאין לקפח את חיי הזולת, לרמות את שלטונות המס או לחנות במרחק של פחות משני מטרים מברז כיבוי (הידרנט), למשל, לא צריך להגיע לפקולטה למשפטים, כי את זאת יונק כל ילד עם חלב אימו.

כאשר מגיעים ללימודי המשפטים, נכנסים ישר לחריגים לעיקרון: הגנות ההכרח, צורך, ציות לצו של רשות מוסמכת, וכו'.

אחרי כן באים החריגים-לחריגים: עד לאיזו מידה חלים החריגים, ומתי הם כבר לא חלים.

וכן הלאה, וכן הלאה, וככל שאנחנו לומדים יותר, ומחכימים יותר, אנחנו רואים  שאנחנו יודעים פחות, ויש לנו עוד הרבה-הרבה ללמוד.

והשאלה היא אם ערב ה"עיון" הזה יהיה ברמה "אוניברסיטאית", או ברמת-גן.

לו אני מנחה הערב

אילו הייתי אני מנחה הערב, הייתי פותח בדברים האלה: אין מחלוקת על כך שגם השופטים נתונים לביקורת, ואין מחלוקת על כך שהמבקר צריך לשמור על כבודו של המבוקר, ולשם כך אין צורך בשום ערב-עיון, אבל השאלה היא אם התפיסה הזאת היא מוחלטת, או שיש לה חריגים.

ובמלים "עממיות" יותר: האם השופט רשאי להשתולל כאוות נפשו, לעשות את הלא-ייעשה (למשל: לקחת שוחד), וכל מה שמותר לומר על כך הוא "טעה כבוד השופט בלקחו שוחד".

לא למותר לציין כי בתור מנחה הערב הייתי דואג לכך שמחצית המשתתפים יחלקו על המוסכמה לפיה "לעולם לא", דהיינו שגם אם יעשה השופט את הגרוע-מכל – הביקורת עליו תתייחס לכך כאל "טעות" בלבד.

לצערי לא אהיה בנוכחים

כיוון שאני נמצא כעת בארה"ב, לא אוכל להיות נוכח באירוע הזה, לצערי, אבל אם הייתי נוכח בו הייתי מציג למשתתפים כמה שאלות, ולכן אני מזמין אתכם, הקוראים, להגיע לשם, ולבחור מהשאלות שאני מציג כאן את מה שנראה לכם.

קחו, למשל, את השאלה הזאת (גירסאות מקוצרות – בהמשך):

·        אני מבקש להציג דוגמה – מי שרוצה יראה בה דוגמה היפותטית, ומי שירצה יראה בה דוגמה אמיתית.

בית משפט של ערכאה ראשונה דוחה טענת חוסר סמכות בהחלטה האומרת אין לי סמכות לבחון את שאלת סמכותי.

העניין מגיע אל בית המשפט העליון במסגרת ערעור בזכות, והערעור נסב על נקודה אחת בלבד: ההחלטה הזאת אין לה בסיס חוקי, ועל כן יש להחזיר את התיק לערכאה הראשונה, על מנת שתשמע ראיות וטענות, תחליט אם התיק הזה בסמכותה, ותפעל על פי החלטתה.

בית המשפט העליון דוחה את הערעור בנימוק שההחלטה עליה נסב הערעור "אינה לפנינו".

לצורך הדיון כאן נצא מההנחה שההחלטה הזאת אכן קיימת בתיק, שהשופטים יודעים שהיא קיימת, ושהם משקרים במצח נחושה באמרם שההחלטה הזאת "אינה לפניהם".

אם ההחלטה "אינה קיימת", די בכך כדי לדחות את הערעור, אבל לא זו בלבד שהשופטים משקרים, הם מוסיפים עמודים רבים של הערות-אגב שאינם אלא שיימינג למערער, המבוסס על דברים שאין להם שחר – לא בתיק עצמו, ולא בכלל.

על פסה"ד של ביהמ"ש העליון אין ערעור, ובמקרה הזה גם אין עילה לדיון נוסף.

להתלונן על השופטים – הנתל"ש יקבע שאין לו סמכות "להתערב בתוכנו של פסק-הדין" (נכון, הפרופ' ריבלין?), ושרי המשפטים לדורותיהם – להם "סמכות הגג" בנושא הזה – מעולם לא נקטו צעדי כנגד שופטים – אפילו במקרים חמורים כאלה.

אבל זה לא הכל: סמוך לאחר מתן פסק-הדין עומד על הפרק קידומו של השופט שנתן את פסק-הדין, והמערער מגיש התנגדות לקידום הזה, ומשלא נענה – עותר לבג"ץ, בטענת "חוסר סבירות קיצוני", וטענות אחרות.

הבג"ץ דוחה את העתירה בנימוק שיש בה "נסיון לערער על פסק הדין, והבג"ץ אינו הפורום לכך", כאשר העתירה אינה מתייחסת ל"נכונות" של פסק הדין, אלא לרבב ה"התנהגותי" שדבק בשופט – ומכך שופטי הבג"ץ מתעלמים לחלוטין, בסלפם את מהות העתירה.

עינינו הרואות: שופטים משקרים במצח נחושה, מביישים שלא לצורך את המערער, בלי לתת לו להגן על עצמו מפני הביוש הזה, והשופט שעמד בראש ההרכב, וגם כתב את פסק-הדין – עוד מקודם לכהונת הנשיא, או המשנה-לנשיא של בית המשפט העליון.

והשאלה שלי: כאשר שופט מתנהג כך, אין שום גוף חוקי אשר מוכן לטפל בו, והמוצא היחיד הוא בפנייה אל הציבור – מדוע לא לעשות לו "שיימינג", מדוע לא לביישו ולהשפילו עד עפר, כדי שיבין – או שהציבור "יעזור" לו להבין – שמקומו בבית, ולא על כס השיפוט?

ובאותו הרוח: כאשר מערכת המשפט מגינה על שופט כזה, ואף מקדמת אותו, בידעה שהוא כזה – מדוע לא לעשות גם לה "שיימינג", מדוע לא לבייש אותה ולהשפילה עד עפר, כדי שהציבור יבין שיש לעשות לה "החלפת דם" כללי, ולהקים תחתיה מערכת משפט בה לא תהייה לשקר ממשלה?

כיוון שבאירועים כאלה לוחצים, לפעמים, על השואלים  מן הקהל לקצר, הרי גירסה מקוצרת לאותה השאלה (ובהמשך – גירסה מקוצרת עוד יותר):

·        שופט ניגש לכתיבת פסק-הדין "עם כוונות-זדון בלב", והדבר ניתן להוכחה כשם שמוכיחים כל "כוונה" המצריכה הוכחה.

כיוון שמדובר בביהמ"ש העליון אין על כך ערעור, וגם אין עילה לדיון נוסף.

הנתל"ש דוחה תלונה בנימוק שהוא "לא בוחן כליות ולב", ושר המשפטים בכלל לא נוגע בזה.

אבל זה לא הכל: סמוך לאחר מתן פסק-הדין עומד על הפרק קידומו של השופט, הנפגע מגיש התנגדות לקידום הזה, ומשלא נענה – עותר לבג"ץ, והיא נדחית בנימוק שיש בה "נסיון לערער על פסק הדין, והבג"ץ אינו הפורום לכך", כאשר העתירה אינה מתייחסת ל"נכונות" של פסק הדין, אלא לרבב ה"התנהגותי" שדבק בשופט – ומכך שופטי הבג"ץ מתעלמים לחלוטין, בסלפם את מהות העתירה.

והשאלה: כאשר שופט מתנהג כך (ושני שופטים חותמים לו "אני מסכים"), כאשר אין שום גוף חוקי אשר מוכן לטפל בו, והמוצא היחיד הוא בפנייה אל הציבור – מדוע לא לעשות "שיימינג" לו ולמערכת המשפט אשר מתייצבת מאחוריו ואף מקדמת אותו, מדוע לא לביישם ולהשפילם עד עפר, כדי שיבינו – או שהציבור "יעזור" להם להבין – שמקום כולם בבית, ולא על כס השיפוט?

ושאלה באותו הרוח, מקוצרת עוד יותר:

·         שופט משקר במצח נחושה לגבי דברים הנמצאים בתיק בו הוא דן: מדוע לא לביישו עד עפר?

שאלות נוספות:

·         מדוע להשתמש בביטוי "שיימינג" במקום במילה העברית "ביוש", אם לא כדי להחדיר לתת-ההכרה של השומע את המובן-מאליו שיש כאן משהו "נורא", שאין בכלל צורך להסבירו – כאשר בנושא הזה שום דבר אינו מובן-מאליו?

·         מדוע להשתיק ויכוח ציבורי קשה, מר ונוקב, על תרבות השפיטה, כאשר יש הסבורים שהיא  קלוקלת, וכמו בכל ויכוח קיימת האפשרות שהטוענים לכך אכן יצליחו לשכנע?

·         הערב הזה הוגדר כ"ערב עיון בנושא ביוש פומבי של שופטים ברשתות חברתיות ובתקשורת", והשאלה היא במה דמם של השופטים סמוק יותר מדמם של עובדי-ציבור אחרים, ומדמו של כל אדם מן היישוב? מדוע שזה לא יהיה "ערב עיון בנושא ביוש פומבי של בני אדם"?

·        מה דינו של שופט שעושה "שיימינג" לזולתו, תוך ניצול חסינותו השיפוטית, ובלי שהדבר נחוץ להכרעה השיפוטית?

מדוע שלא לבטל את החסינות הזאת?

מדוע לא לביישו, כשם שהוא  עושה לזולתו?

·        מדוע שלא לאפשר לציבור להגיב – לטקבק, אם תרצו – ללא צנזורה, וללא צורך להזדהות, על הפסיקה – בין באתר מערכת המשפט, בין באתר מקביל – כדי שהשופטים יידעו מה הציבור חושב עליהם, ויבינו, סוף-סוף, שהציבור הוא בעל-הבית עליהם, ולא להיפך?

להזכירכם: אהרן ברק הרבה לומר "כשאנחנו, השופטים, יושבים לדין, אנחנו גם עומדים לדין", ואיך יעמדו השופטים לדין, אם למי שמעליהם – הציבור הרחב, בעל-הבית העליון – אין כלים לכך, ואין החופש למלא על פי מצפונם את התפקיד הזה?

·         איזו סיבה שבעולם יש לכך שהחופש לומר דברים "מקוממים ומרגיזים" ייעצר לפתחה של הרשות השופטת (אם נשתמש בלשונו של הפרופ' זאב סגל ז"ל)?

·        אין לכחד שעניין ה"שיימינג" – לשופטים ובכלל – נולד בעקבות פתיחת המרשתת לציבור הרחב שלפני כן לא הייתה לו היכולת להביע את דיעותיו ברבים, ובמיוחד לאור האפשרות לבקר את המימסד באופן אנונימי.

והשאלה היא מדוע, לפני שמקיימים ערבי-עיון כאלה, ולפני שמקימים ועדות למלחמה במפרסמים האנונימיים – מדוע לא לטפל קודם במפרסמים בגלוי? מדוע פלוני, אשר תוקף את השופטים כבר חמישים שנה, בשמו האמיתי (אפשר להזכיר את השם המפורש: עו"ד שמחה ניר), עושה שמיניות באוויר כדי שיעמידו אותו לדין – ואין איש המרים את הכפפה?

·        "סעיף הזילות" שבחוק העונשין הוגדר בארץ הולדתו – אנגליה – עוד במאה התשע-עשרה כ"מיושן ומתאים לאוכלוסיות הצבעוניות במושבות הים" (מקביל, אולי, ל"ערביי השטחים" אצלנו), והפרופ' שמעון שטרית, הנוכח כאן, בוודאי יאשר זאת.

והשאלה היא מדוע לא לבטל את העבירה הארכאית הזאת, ולהסתפק בחוק לאיסור לשון הרע?

·         כאשר השופטים מאבדים את אמון הציבור – מדוע שלא להחליף את הציבור, ובכך לפתור את הבעייה – אחת ולתמיד (עד שיהיה צורך להחליף שוב את הציבור)?

·         כאשר השופטים מכופפים ידיים, מאיימים בהוצאות, לא מוכנים לשמוע דבר חוץ מהסכמה "למשוך את התביעה/בקשה/ערעור/עתירה", והנתל"ש אומר שזו הייתה רק "המלצה, מבלי לקבוע עמדה" – מדוע לא לבייש גם את השופטים וגם את הנתל"ש?

·        במקום לדכא את הביקורת, מדוע לא להקשיב לה? מדוע לא להקים ועדת חקירה שתבדוק מדוע הציבור מאבד את אמונו בשופטיו?

האם סתימת-הפיות תשקם את אמון הציבור בשופטיו, או דווקא תדרדר אותו עוד יותר?

הוראות שימוש

א.      שתפו והפיצו את דבר קיומו של האירוע הזה.

ב.      בואו בהמוניכם לאירוע.

ג.       הביאו אתכם תדפיס של השאלות שהצעתי (אפשר לחבר שאלות נוספות, כל המרבה הרי משובח). ייתכן שעד מועד האירוע אני אוסיף כאן עוד שאלות.

ד.      כשיפנו לקהל להציג שאלות – קיפצו ועשו הכל כדי לקבל את זכות הדיבור.

ה.     אם אפשר להתארגן ולחלק את השאלות – מה טוב, ובכל מקרה תמיד תישארנה שאלות שלא נשאלו.

ו.        דווחו לנו (למטה מכאן יש אפשרות להוסיף תגובה, והיא מתפרסמת מיידית).

ז.       בהצלחה!!!

להרשמה: alumni.law@mail.huji.ac.il

_______

למאמר באתר חופש הביטוי על שם אשר יגורתי-גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

www.grunis.con

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה