על דוח הנתל”ש לשנת 2015 – דברים שרואים משם, רואים גם מכאן

נציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר ריבלין, משתבח בעלייה בשיעור של 50% בשיעור התלונות תוך שנה, כאשר הוא הנתל”ש הגרוע ביותר שהיה לנו עד כה *** אנטומיה של סחרירים (ספינים) *** מי היה מאמין ששמחה ניר יתגעגע לטובה שטרסברג-כהן!

שמחה ניר, עו”ד

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

לתמצית המאמר

א.   הקדמה

הנתל”ש (נציב תלונות הציבור על שופטים) אליעזר ריבלין, (להלן: ריבלין, או אליעזר השני), הוציא את הדוח שלו לשנת 2015, וההמון חוגג: 18% תלונות מוצדקות, עלייה של 50% ביחס לשנה שעברה … וואאאוווו, איזה נתל”ש!

מה שחסר לי עכשיו הוא מקהלת הנתל”ש שלנו חב-רה-מן, או אליעזר בחוהור כארז, אליעזר בחוהור כארז, אליעזר בחוהור כא-ה-רז – nobody can deny!

אז אני מכחיש ושולל נחרצות, ואומר שמבחינת שיעור התלונות המוצדקות, ומבחינות אחרות, אליעזר ריבלין הוא הגרוע בכל הנתל”שים עד כה – ועל כך בהמשך.

המאמר הזה, אגב, הוגש לנתל”ש לדיברור-מרצון לפני פרסומו (ראו למטה מכאן), אבל הנתל”ש ויתר על ההזדמנות להתגונן.

ב.    גם לנתל”ש מגיע צדק, או: על התלונות שיש הצדקה לדחותן על הסף

כל מי שמכיר אותי יודע כי אני דוגל בעיקרון לפיו גם לרשעים מגיע צדק, אפילו שלא מגיע להם צדק, ולמרות שהם עצמם לא עושים צדק עם זולתם. אני דוגל בעיקרון הזה לא רק משום שהוא מוסרי (אני לא ממש “יפה נפש”, ולא מעטים יאמרון כי אני אפילו “מכוער נפש”), אלא משום שביקורת שגוייה רק מדללת את הביקורת הנכונה והאמיתית.

לכן, לפני שנתחיל לצלוב את הנתל”ש כמוסד הזה, ואת כל הנתל”שים עד הלום, באופן אישי, נעשה להם משפט-צדק (שהם לא עושים לנו) וניתן להם את ה”הנחה” (תרתי משמע), אשר, לשיטתי, אכן מגיעה להם.

האמור כאן מתייחס למחלוקת באשר לשיעור התלונות שנמצאו מוצדקות, כאשר יש הגורסין שהוא עומד על 18%, וזאת על בסיס התלונות שנמצאו כשרות לבירור, ויש הגורסין 12% בלבד, וזאת על בסיס סך-כל התלונות, כאשר הטענה היא שלא מגיעה לנתל”ש שום “הנחה”, או “פרס”, על כך שהוא מרבה לדחות תלונות על-הסף (ראו פרק י”ב, להלן).

כאיש-פשרות ידוע, אני אשתדל למצוא לעשות צדק עם הניצים משני הצדדים, ואפריד בין התלונות שהנתל”ש חייב לדחות על הסף – שם אתן לו את כל ההנחה האפשרית, לבין הדחיות על הסף שהן נתונות לשיקול-דעתו של הנתל”ש, ובזה לא אתן לו שום הנחה (ראו פרק ג’, להלן).

סע’ 17 לחנתל”ש, ככל הנוגע לפרק הזה, זה לשונו:

17. תלונות שאין לברר אותן

הנציב לא יברר תלונה שהיא כמפורט להלן:

(1)   התלונה אינה על שופט או שאינה בענין הנוגע להתנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול משפט על ידיו;

—

(5)   בקשה של בעל דין ששופט פלוני יפסול עצמו מלישב בדין כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט; כללה התלונה נוסף על בקשת הפסלות כאמור ענינים שרשאי הנציב לברר לפי הוראות חוק זה, יברר הנציב את אותו החלק שבו לא התבקשה פסלות השופט כאמור.

(6)   התלונה היא על מעשה שמתנהלת בשלו חקירה במשטרה או שהוגשה בשלו קובלנה לבית הדין המשמעתי לשופטים.

—

הנה כי כן, החוק בעניין הזה ברור לחלוטין, וכפי שאראה בהמשך, אין לי שום סיבה להניח, לפחות “לכאורה”, שהנתל”ש “מזייף” בנושאים האלה.

סע’ 18(א)(1) לחוק קובע הוראת “התיישנות”:

18. תלונות שבירורן מצריך סיבה מיוחדת

(א)  הנציב לא יברר תלונות כמפורט להלן, אלא אם כן מצא הנציב שקיימת סיבה מיוחדת המצדיקה את בירורן:

(1)   התלונה הוגשה לאחר שעברה שנה מיום המעשה שעליו נסבה התלונה או מהיום שעילת התלונה נודעה למתלונן, או מיום מתן פסק הדין בענינו בהליך שאליו מתייחסת התלונה, לפי המאוחר;

אמנם הסעיף הזה משאיר לנתל”ש שיקול-דעת מסויים, אולם בהעדר נתונים ספציפיים אצא מתוך הנחה שבנושא הזה הוא לא הוא ב”נוקשות יתירה”.

בין התלונות שנדחות על הסף (דהיינו שלא מתבררות לגופן), אנחנו מוצאים תלונות שהן “לא על שופט” (בשנת 2009 העילה הזאת הותאמה לנוסחו של סע’ 17(1) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים (להלן חנתל”ש, או החוק), והורחבה ל”לא על שופט או על התנהגות שופט”.

כן אנחנו מוציאים בתחום הזה גם תלונות שעניינן “פסלות שופט”, שהן “על מעשה שמתנהלת בשלו חקירה במשטרה או שהוגשה בשלו קובלנה לבית הדין המשמעתי לשופטים”, או שהן התיישנו – כל אלה שהוצאו מתחום סמכותו של הנתל”ש, עפ”י סע’ 17(5)-(6) ו-18(א)(1) לחוק.

הגם שיש לי ספקות מה יכולה להיות “תלונה על שופט שאינה על התנהגות שופט”, אני מוכן להניח שלנתל”ש אין שום אינטרס “לזייף” בנושא הזה (כפי שנראה בהמשך, יש להם כר נרחב מאוד לזיופים גם בלי העילות האלה).

לכל התלונות האלה אקרא תלונות שיש, לכאורה, הצדקה אובייקטיבית לדחייתן על הסף, ואציג את הסטטיסטיקה לגבי כל נתל”ש בנפרד:

 

המאפיין הסטטיסטי לקבוצה הזאת: בניגוד לקבוצות-הנתונים האחרות – אותן נכיר בהמשך – הירידה בשיעורי הדחייה של תלונות שיש להן, לכאורה, הצדקה אובייקטיבית לדחייתן על-הסף, היא מתונה הדרגתית וכמעט אחידה לאורך כל השנים, בלי כל קשר למיהותו של הנתל”ש המכהן, דבר המלמד שהציבור לומד, בהדרגה, אילו תלונות אינן בסמכותו של הנתל”ש – אפילו היה רוצה לטפל בהן.

כפי שנראה בהמשך (פרק י”א, להלן), שיעור הדחייה-על-הסף מהסיבות האחרות משתנה דראסטית מנתל”ש לנתל”ש, וגם אצל כל אחד מהם התנודות מעלה-מטה הן משמעותיות מאוד.

ג.     כאן נגמרת ה”הנחה” שאני עושה לנתל”ש, או: על התלונות שאין הצדקה לדחותן על הסף

לתלונות בהן נדון בפרק הזה אקרא תלונות אשר, לכאורה, אין כל הצדקה אובייקטיבית לדחייתן על הסף, וכפי שנראה בהמשך, ה”לכאוריות” הזאת מבוססת על מקרים קונקרטיים, אשר יש בהם להעביר אל שכמו של המוסד הזה את נטל ההוכחה שהוא פועל כראוי, ביושר – ובלי כל צדייה ונטייה לצופף שורות לטובת המערכת שהיא צור מחצבתם של כל הנתל”שים עד כה.

איך יכול הנתל”ש לעמוד בנטל ההוכחה הזה?

ע”י פרסומן באינטרנט של כל התלונות שנדחו על הסף (או, לחלופין, רק של כל שנה, עם פרסום הדוח השנתי, ואחורנית לפי מה שהוא רוצה), וההחלטות שניתנו בהן.

זה לא כל כך קשה ומסובך כפי שזה נראה, משום שכדי לדעת אם יש הצדקה לדחייה-על-הסף די להעמיד זו-מול-זו את התלונה ואת ההחלטה, ואין צורך להציג גם את שאר חלקי התיק (וכמובן שאין צורך לחשוף את השמות).

לפי החישוב שלי נדחו על הסף, עד סוף תקופת הדוח בו עסקינן (2015), 4531 תלונות, ואם נעריך את העבודה לכל תיק ב-20 ש”ח “גג”, כל הפרוייקט הזה, אחורנית עד ראשית הנתל”ש, יסתכם בכ-90,000 ש”ח בלבד – כשני פרומיל מתקציבו של הנתל”ש, למען אמון הציבור במוסד הזה.

וזכורה לנו היטב אמירתו הצינית של השופט אלפרד ויתקון: פסטיבלים עולים כסף!

לפני שננתח את שאר המימצאים, נפתח, כדרכנו, במשל.

ד.    על השופט, החתול והמקלדת

יש משהו דומה בין הליכי פסלות שופטים לבין בירור תלונות נגד שופטים ע”י הנתל”ש: אלא ואלה יוצאים מתוך הנחה (המקובלת גם עלי) שלשופט מותר לטעות, ושאם הוא טועה – התרופה היא בערעור, לא בענישה.

השאלה היא מהו הדין כאשר השופט טועה משום שהוא אידיוט, ומהו הדין כאשר השופט טועה שלא בתום-לב.

אם השופט אידיוט – לכך ישנו סע’ 7(4) לחוק יסוד: השפיטה, שלא נדון בו היום.

אם השופט טועה שלא בתום לב, ותמיד, ובאופן שיטתי, לאותו הכיוון – התשובה צריכה להיות גם בהליכי פסלות, אבל התובנה הזאת עדיין לא הכתה שורש במקומותינו, כי הרי “לא יעלה על הדעת” ששופטינו הם חד-צדדיים, והליכי הפסלות נועדו, כידוע, למנוע מצב בו שופט ידון בענייני רעייתו, או שופטת תדון בענייני בנה. זה, כמובן, לא אומר שהשופטים לא יעשו צדק, למרות הקרבה ביניהם לבעלי הדין, אבל מראית-העין ומראית-פני-הצדק? … נו, טוףףף …

כיוון שהליכי פסלות אינם עוסקים – לפחות כעת הזאת – בטעויות שלא בתום-לב, נשארו לנו רק הנתל”ש ושר המשפטים, וגם בטיפולם של שרי המשפטים בנושא לא נדון היום.

נשאר לנו לדון רק בטיפולו של הנתל”ש (נציב תלונות הציבור על שופטים) בתלונות על טעויות שלא בתום-לב.

מהו הדין כאשר החלטות שיפוטיות מסויימות זועקות לשמיים שהן אינן סתם “שגויות”, אלא גם מונחות-זדון, ולא כל שכן כאשר הן מצטברות לכדי “מאסה קריטית”?

הנה דוגמה שכבר נתתי לא פעם:

שופט עושה שורה של טעויות חשבוניות, וכולן – בין למטה בין למעלה – תמיד לטובת צד מסויים (נניח: חברת הביטוח). תארו לעצמכם שהשופט הזה נושא באמתחתו גם תואר ד”ר למתימטיקה, והטעויות הם כאלה שגם ילד בגן טרום-חובה לא היה עושה אותן.

ברור שהשופט, במקרה כזה, עבר את גבול הטעות הלגיטימית, אפילו כאשר מדובר בטעות אחת – ולא כל שכן כאשר מדובר ברצף מתמשך של טעויות כאלה, כאמור לעיל, אשר כולן פועלות, “במקרה”, תמיד לטובת צד מסויים דווקא.

ולא כל שכן כאשר השופט “מסביר” את רצף ההחלטות האלה בנימוקי-הבל שקריים.

קחו, למשל, את הדוגמה שהבאתי למעלה: השופט שעושה טעויות חשבוניות שכולן לטובת צד אחד בלבד, כאשר הוא נושא באמתחתו את התואר ד”ר למתימטיקה, וה”טעויות” הן כאלה שאפילו תלמיד גם טרום-חובה לא היה עושה אותן (למשל: 12,002,317=1+1).

כעת תארו לעצמכם שהשופט “מסביר” את ה”טעויות” בכך ש”החתול דרך לו על המקלדת”, אבל …

א.   לשופט הזה אין חתול, והוא בכלל שונא חתולים ושאר בעלי חיים;

ב.   לשופט הזה אין מחשב, וממילא גם אין לו מקלדת, והוא גם לא יודע להשתמש במחשב;

ג.   כיוון שהשופט לא משתמש במחשב, הוא כותב את החלטותיו בכתב-ידו, ומוסר אותן לקלדנית;

ד.   ה”טעויות” האלה מופיעות בכתב-ידו המקורי של השופט, המוצג לפנינו, ואינו מוכחש;

ה.  הקלדנית מעידה על כך שהיא העמידה את השופט על טעויותיו, והוא היסה אותה באמרו זה לא עניינך, תקלידי כמו שכתוב, אני לא אוהב שנשים מעירות לי!

הנה כי כן, כאשר מועלית טענה כי מהחלטה מסויימת – ולא כל שכן מרצף של החלטות – מתעורר חשש לחוסר תום-לב, אי אפשר להסתפק בתשובה ש”הביקורת על החלטות שגויות מקומה בהליכי הערעור”, ויש לבדוק אם אין כאן גם רבב התנהגותי, המצריך נקיטת אמצעים פרסונאליים, בלי קשר לערעור.

קחו, לדוגמה, מקרה בו השופט מכריע את הדין בהטלת-מטבע: בין אם הצד הנפגע יבוא על סיפוקו בערעור, בין אם לאו – הרבב ההתנהגותי לא יימחה.

ה.   על הטיפול הכושל של הנתל”ש בחוסר תום-הלב של השופטים

סע’ 17 לחנתל”ש, ככל הנוגע לפרק הזה, זה לשונו:

17. תלונות שאין לברר אותן

הנציב לא יברר תלונה שהיא כמפורט להלן:

—

(2) התלונה היא קנטרנית או טורדנית על פניה או עוסקת בזוטי דברים;

(3) ענינה של התלונה בשאלה משפטית או ראייתית מהותית;

(4) התלונה היא בענין הניתן לערעור על פי דין, למעט בענין הנוגע להתנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו;

—

נתחיל בסע’ 17(2): “תלונה קנטרנית או טורדנית …”.

בששת החודשים הראשונים לכהונתה של הטובה-למי שטרסברג-כהן (שהיו גם החודשים הראשונים לפעולתה של הנתל”ש), נדחו כ”קנטרניות/טורדניות” 10.40% מהתלונות בהן ניתנה החלטה*.

בהדרגה היא כנראה הבינה שהיא מגזימה, ובהדרגה שיעור הדחיות מהטעם הזה ירד ל-1.58%, עם ממוצע לכל הכהונה של 4.11% תלונות:

כך טובה שטרסברג-כהן:

 

הנתל”ש הבא, אליעזר גולדברג (להלן: גולדברג, או: אליעזר הראשון), התחיל יותר טוב, וגמר טוב בהרבה:

 

ואילו הנתל”ש הבא לאחר מכן, אליעזר השני, התחיל טוב יחסית, אבל כבר בשנה השלישית לכהונתו הוא חזר לימיה הרעים של הטובה-למי, כאשר הממוצע עדיין “נהנה” מהפתיחה הטובה, אבל מבשר רעות:

 

השאלה היא כעת אם הציבור הרחב אכן עד כדי כך לא יציב, שהתפלגות התלונות שלו משתנה בשיעורים כאלה, כך שתוך 6 שנים שיעור התלונות ה”קנטרניות וטורדניות” יורד מ-10.40% ל-0.33%, ותוך 5 שנים נוספות הוא עולה שוב, ומגיע ל-3.25%.

לא, זה לא מסתדר, ויותר סביר הוא שיש נציבים אשר קל יותר “לקנטר” ו”להטריד” אותם, וגם כל נציב ונציב נתון לשינויי מצב-הרוח משנה לשנה, וזאת, בניגוד לירידה בשיעורי הדחייה של תלונות שיש להן, לכאורה, הצדקה אובייקטיבית לדחייתן על-הסף, שהיא מתונה הדרגתית וכמעט אחידה לאורך כל השנים, בלי כל קשר למיהותו של הנתל”ש המכהן, דבר המלמד שהציבור לומד, בהדרגה, אילו תלונות אינן בסמכותו של הנתל”ש – אפילו היה רוצה לטפל בהן (פרק ב’, לעיל).

אסיים פרק זה בהערה טכנית:

בנתונים הסטטיסטיים שהבאתי לעיל העמדתי אלה מול אלה את “התלונות שהוגשו” ואת “התלונות שניתנה בהן החלטה (לברר או לא לברר)”.

כיוון שמשך הטיפול בכל תלונה הוא קצר יחסית, מס’ התלונות הנגררות משנה קודמת אל השנה השוטפת מאזן, פחות או יותר, את מס’ התלונות הנדחפות מהשנה השוטפת אל השנה שלאחריה, וההבדלים בין שני הטורים הן זניחים למדי (למעט בשנה הראשונה לקיום הנתל”ש, שלא הייתה לה “שנה קודמת”).

כיוון שהמאמר הזה לא דן בסחבת אצל הנתל”ש (גם לא ברור אם היא אכן קיימת), אתייחס מכאן ואילך רק למספר התלונות אשר “נסגרו” (בין אם בהחלטה שלא לברר, בין אם בהחלטה לגופן) – דבר שנראה לי כנכון לעשותו.

 

ו.       מה זה “קנטרני וטורדני”?

כאשר אומרים את שני הדברים השונים האלה בנשימה אחת, כבר אם אפשר לדעת שום דבר, כשם שאי אפשר לדעת אם בשנה הבאה שיעור התלונות הנדחות מהטעם הזה יעלה ל-5% או יותר, או שיירד ל-1.5% או פחות.

קחו לדוגמה את תלונתי כנגד השופט יהונתן עדיאל, אותו הכרנו לימים כיהונתן הקשקשן: קראו אותה היטב, ואמרו: האם הייתה הצדקה לדחותה על-הסף כ”קנטרנית וטורדנית”?

תשובתי היא אחת ויחידה: משום שהיא “קשה לעיכול”. משום שאם היא תתקבל כמוצדקת, זאת תהיה בושה גדולה למערכת המשפט, אבל כיוון שלא נמצא בסע’ 17 לחוק שום תירוץ אחר, טוב יותר, אומרים שהתלונה היא “קנטרנית וטורדנית”.

ז.     מתי לפנינו “שאלה משפטית או ראייתית מהותית”, ומתי “עניין הניתן לערעור”?

נמשיך בסע’ 17(3): “ענינה של התלונה בשאלה משפטית או ראייתית מהותית”, וסע’ 17(4) “(4) התלונה היא בענין הניתן לערעור על פי דין, למעט בענין הנוגע להתנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו”.

כיוון שאחרי שלוש שנים אוחדה הסטטיסטיקה המתפרסמת בדוחות הנתל”ש, אנחנו נדון בכל אחד מהנושאים האלה בנפרד, ואח”כ נעבור לסטטיסטיקה.

מטרתם של סע’ 17(3)-(4) הוא למנוע את הפיכת הנתל”ש ל”ערכאת ערעור” – במיוחד כאשר אין ערכאת ערעור (ברוב המקרים מדובר בביהמ”ש העליון), או, אולי, כתחליף-ערעור למי שאיחר את המועד, שאין לו הכסף לאגרה וערבות, או שהוא חושש ש”יחטיפו לו הוצאות”.

נשאלת השאלה מהו הדין כאשר התלונה היא על רבב התנהגותי, אשר – אולי, ואולי לא – נושק לשאלות “משפטיות או ראייתיות מהותיות” (סע’ 17(3)), גם אם הנושא עצמו ניתן לערעור.

הסייג שבסע’ 17(4), “למעט בענין הנוגע להתנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו”, מלמד שאם יש רבב בהתנהגותו של השופט, העובדה שהעניין נתון לערעור, הנציב לא יהיה מנוע מלברר את התלונה.

ומה עם רבב התנהגותי כאשר מדובר בסע’ 17(3)?

על כך יש לנו סע’ 19 (א) לחוק, לפיו “תלונה ניתנת להגשה על כל שופט בענין הנוגע להתנהגותו במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו“, ומכאן אנו למדים כי הסייג שבסע’ 17(4) בא להבהיר כי ה”החרגה” של “עניין הניתן לערעור” מתחומו של הנתל”ש אינה חלה על עניינים שבהתנהגות.

מהו הדין כאשר, למשל, אותו השופט מנהל במקביל שני משפטים דומים, אשר בשניהם מתעוררת אותה השאלה המשפטית, אבל השופט פסק בשניהם דבר-והיפוכו, והטענה היא הוא ניהל “חשבון אישי” עם בעל-הדין שנפגע מהפסיקה הסותרת?

יושם אל לב כי שני המשפטים נוהלו במקביל, כך שהשופט לא יוכל לומר “שיניתי את דעתי בסוגיה הזאת” (דבר שהוא לגיטימי, כשלעצמו).

האם  מדובר בשאלה “משפטית”? אולי כן, ואולי  לא, אבל זה דומה לסע’ 240(א) לחוק העונשין, הדן בעדויות סותרות ואומר כי “המוסר הודעות או עדויות, בענין אחד בפני רשויות שונות, והודעותיו או עדויותיו סותרות זו את זו בשאלה עובדתית שהיא מהותית לגבי הענין, ועושה כן בכוונה להטעות, דינו – מאסר חמש שנים”.

כשם שבמשפט על עדויות סותרות אין צורך להוכיח איזו מהעדויות הסותרות היא אמת, ואיזו עדות-שקר, כך גם בתלונה על פסיקות סותרות, אפשר לומר שאין זה משנה איזו היא הפסיקה ה”נכונה”, ואיזו היא ה”שגוייה”, ולכן אין כאן שום “שאלה משפטית מהותית”, אבל, מאידך, יכול הנתל”ש להתייחס אל השאלות המשפטיות כשאלות שבסמכותו ה”נגררת”, לצורך ההכרעה בשאלה ה”התנהגותית” של השופט.

ח.   איך מבודדים “רבב התנהגותי”?

כעת נחזור אל משל השופט, החתול והמקלדת, בו פתחנו: אכן, הצד הנפגע יכול לבוא על סיפוקו בערעור (וכאן חל סע’ 17(4)), אבל ייתכן שזה לא כדאי לו, מסיבות אלו ואחרות, ויכול גם להיות שהוא יערער – ואפילו יזכה בערעור – אבל הוא סבור שהשופט התנהג שלא כהלכה, ויש לנקוט נגדו עיצומים כאלה ואחרים, כולל הדחה מכהונתו.

למשל: אם הצורך בערעור – אשר, כאמור, עתיד להתקבל – נבע מרשלנותו של השופט: האינטרס הציבורי הוא להקדים תרופה למכה, ולא לחכות למכה, ולתת לה את התרופה, ולשם כך ניתנת לציבור הזכות להתלונן.

הנה כי כן, העובדה שהנושא נתון לערעור אינה מעלה ואינה מורידה, ואינה שוללת את תחולת הסייג לסע’ 17(4).

ט.   מה בעניין כוונות זדוניות של שופט?

מהו הדין כאשר השופט “ניגש לכתיבת ההחלטה עם כוונת-זדון בלב”, כך שהרבב ההתנהגותי – דבק בשופט עוד לפני שהוא נגע במקלדת, ולכן לא מתעוררת כל “שאלה משפטית או ראייתית”? ומהו הדין כאשר הערעור, אם יהיה, לא דן במצבו הנפשי של השופט (ה-mens rea, אם תרצו), אלא בפסיקה, לגופה, כך שגם אם יהיה ערעור, והערעור יתקבל – אם הנתל”ש לא יברר את התלונה, השופט לא יבוא על עונשו, ובבוא העת הוא אפילו יקודם?

כך כתבתי בתלונתי על השופט יעקב טירקל (ההדגשות במקור):

אני מבקש להדגיש: אני לא מערער על ההחלטה של מר טירקל. אני יודע שאין לך סמכות לשנותה, וגם אם הייתה לך – זה כבר “לא אקטואלי”.

אבל ההחלטה של מר טירקל, על רקע הנסיבות שתיארתי, מהווה אינדיקציה לכך שהוא ניגש לכתיבת ההחלטה עם כוונות-זדון נבזיות בליבו. שכוונות-הזדון האלה כבר הבשילו לפני שהוא כתב את האות הראשונה בהחלטה.

ומה עונה לי הטובה-למי, באמצעות “סגן הנציבות” שמואל חמדני? היא עונה לי שהיא “לא בוחנת כליות ולב” … ולשאלתי אם היא לא מוסמכת לכך מכוח החנתל”ש, או שהיא אישית לא מסוגלת לכך, לא קיבלתי כל תשובה.

ואני שואל: עם ותק של 26 שנות שיפוט בכל הערכאות, כולל ביהמ”ש העליון, ובכהונה שהכשירות לכהן כשופט ביהמ”ש העליון היא תנאי לה, האם היא באמת לא מסוגלת לבחון כליות ולב, וגם לא מסוגלת לומר אם היא מוסמכת לכך מכוח החוק, אם לאו?!

ואגב, היא “שכחה” כי חודשים ספורים לפני כן, בהופעתה בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת (28.8.2005) היא אמרה כי “ברמה העקרונית, אם יש זדון  … זה לא רק פסול, זה יותר מפסול …“.

י.       תירוצים וסתירות בהחלטות הנתל”ש

לפני שנעבור לסטטיסטיקה, נראה עוד דוגמה שקשה לשבץ אותה בשום מקום, זולת בהחלטה-מראש לדחות את התלונה: התלונה היא נגד שופטת התעבורה טל אוסטפלד-נאוי, היא התבססה על מידע שפורסם ברבים, כולל החלטת בג”ץ, והיא מדברת בעד עצמה.

ראו את התשובה שקיבלתי:

נציבות תלונות הציבור על שופטים

לשכת הנציב אליעזר גולדברג

שופט בית המשפט העליון (בדימוס)

כ’ חשון, תשע”ג

5  נובמבר, 2012

מספרנו: 799/12/ תעבורה פתח תקוה

אישי-סודי-למכותב בלבד

 

המתלונן:     מר שמחה ניר

הנילונה:      כב’ השופטת טל אוסטפלד-נאוי

בתיק של בית המשפט לתעבורה בפתח תקוה

בעניין:         תלונה שהתקבלה בלשכתנו ביום 3.11.12 בדואר אלקטרוני

 

החלטה

נציב תלונות הציבור על שופטים הסמיכני להודיע על החלטתו בתלונה –

1.      תלונת המתלונן נשלחה לכתובת הדואר האלקטרוני של הח”מ, עובד הנציבות. מופיעה בה חתימה סרוקה. בסיום התלונה צוין: “כיוון שאני כעת לא בארץ, ואין לי כתובת בארץ, אבקש להשיב לי בדואר אלקטרוני זה”.

2.      סעיף 15 לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס”ב-2002, קובע: “התלונה תוגש בכתב תיחתם בידי המתלונן ויצוינו בה שם המתלונן ומענו” (להלן: החוק). תקנה 3(ב) לתקנות נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס”ד-2003, קובעת: “התלונה תיחתם ביד המתלונן ….”.

3.      אף מבלי להכנס לשאלה, אם חתימה סרוקה הינה בגדר חתימה כדרישת הדין, אין בתלונה ציון מענו של המתלונן, מחוצה לישראל (שלדבריו, אין לו כתובת בארץ). (אגב יצויין כי המתלונן לא הסביר מדוע אין בידו למסור בתלונה כתובת בחו”ל).

4.      גם לגופם של דברים, אין הנציב סבור שיש מקום לבירור התלונה. לא זו בלבד שהמתלונן לא הראה כי הוא “נפגע” כדרישת סעיף 14 (א) לחוק, אלא שהתלונה על כב’ השופטת נסמכת על סברות, שלא הונחה להן תשתית מספקת המצדיקה פתיחת בירור התלונה.

5.      משכך, לא תבורר התלונה.

כחריג מן המקובל, ובנסיבות בהן אין דרך אחרת להודיע למתלונן על החלטה זו, היא תודע לו בדואר אלקטרוני.

______________________

אילן רויטר, עו”ד

ממונה בכיר (בתי המשפט ובתי הדין)

נציבות תלונות הציבור על שופטים

העתק: המתלונן, בדואר אלקטרוני

אתעלם הפעם מהערות-האגב אשר בסע’ 1 – 3, הראויות להתייחסות נפרדת, ואשווה את הטיפול בתלונה הזאת לטיפולו של אותו הנתל”ש – אליעזר הראשון – בתלונתי כנגד נשיאת בימ”ש השלום בתל-אביב, עדנה בקנשטיין, ככל הנוגע לסע’ 14(א) לחנתל”ש.

סע’ 14(א) אומר: “רשאי להגיש תלונה לנציב כל אדם הרואה עצמו נפגע …”, וזה אומר שתחושתו הסובייקטיבית של המתלונן היא הקובעת, ואין צורך ביותר מזה – במיוחד כאשר החנתל”ש לא נועד לתקן את עוולות היחיד, אלא את עוולות העולם, ובמלים אחרות – להעמיד על עונשם שופטים שסרחו.

בעיני אני בהחלט נכנס לגדרי סע’ 14(א) בשני המקרים, אבל אם הייתי נדרש לומר באיזה מהם אני נכנס “עמוק” יותר לגדרי הסעיף, הייתי מעדיף את השני דווקא.

ומדוע זכיתי ב”הכרה” הזאת דווקא בתלונתי נגד בקנשטיין? מדוע תלונתי זו גם “הצדיקה פתיחת בירור” – ובסופו של דבר אף נמצאה מוצדקת – בעוד שתלונתי נגד אוסטפלד-נאוי נדחתה ללא בירור?

ההסבר היחיד שיש לי הוא שבמקרה הראשון הייתה התכתשות פומבית בינה לבין הנשיאה דאז, דורית ביניש, ותלונתי תמכה בעמדתה של ביניש (ולכן מותר “להוריד את שמחה ניר מהעץ”), ואילו במקרה השני תלונתי נגד שופטת-התעבורה התיישבה עם כל מה שאני אומר על מערכת המשפט, כל השנים (ולכן יש להשאיר את שמחה ניר תלוי על העץ, וגופתו מתנועעת קלילות לרוח הערב).

והוא הדין גם באשר לקביעה שתלונתי נגד שופטת-התעבורה “נסמכת על סברות, שלא הונחה להן תשתית מספקת”: בתלונתי זו אמרתי לנתל”ש:

אציין כי אין לי שום כלי חקירה, ואני מסתמך על מה שפורסם ברבים, כולל בפס”ד הבג”ץ בעתירתה של משפחת גרינשפן (בג”ץ 681/12).

לך יש כלי חקירה, ואני מזמין אותך להשתמש בהם.

תלונתי נגד אוסטפלד-נאוי הסתמכה על הרבה יותר מאשר זו כנגד בקנשטיין (השוו את שתיהן, ואמרו בעצמכם).

אלא מאי? כאשר הנתל”ש חושב שהוא עושה לי טובה אישית, ושוכח שהוא נתמנה כדי להגן על האינטרס הציבורי הכללי – כל התירוצים אפשריים.

והמסקנה העגומה מכל אלה: במקום לטהר את מערכת המשפט מהשופטים המבאישים את ריחה, הנתל”ש רואה את עצמו כחלק ממנגנון ציפוף-השורות, אשר תפקידו להדוף את הביקורת-מבחוץ על מערכת המשפט.

וזאת גם הסיבה שכדי להצדיק את קיומו מטפל מוסד הנתל”ש דווקא בעניינים הפחות-שורשיים, כגון סחבת, או התבטאויות לא יפות מצד שופטים. תארו לעצמכם 200 – 300 תלונות מוצדקות מדי שנה בעניין היושר האינטלקטואלי של שופטים, מול 50 – 60 תלונות מוצדקות בעניין הסחבת, או בעניין התנהגותם הלא-יפה של שופטים.

כמו, למשל, בעניין השופטות המעשנות בלשכותיהן: ממש תעסוקה למי שכשיר להיות שופט ביהמ”ש העליון, ולמעשה גם בא משם.

יא.     ובחזרה אל הסטטיסטיקה: על התלונות הנדחות על הסף, ללא הצדקה

הבה נראה כיצד הנתל”שים לדורותיהם דוחים על הסף תלונות שהן “קנטרניות או טורדניות” (טור ג’), תלונות שעניינן “בשאלה משפטית או ראייתית מהותית”, או “בעניין הניתן לערעור על פי דין” (טור ה’), וכן בצירוף של אלה ואלה גם יחד (טור ז’), ובצד כל טור נראה גם את הממוצע לכל נתל”ש (טורים ד’, ו’, ח’, בהתאמה).

נשים לב גם לכך שבשנות ה”מעבר” – 2008 (שטרסברג-כהן – גולדברג) ו-2013 (גולדברג – ריבלין) – סביר מאוד שקימת טעות מסויימת – לרעת גולדברג (2008) ולטובת ריבלין (2013), אבל זו באה על תיקונה בכל שנה עוקבת (2009 ו-2014, בהתאמה).

שורו-שורו:

 

עינינו הרואות:

טובה שטרסברג-כהן מתחילה רע מאוד בכל התחומים, משתפרת מאוד (יחסית) בתחום ה”קנטרני”, ומשתפרת משמעותית (גם כן יחסית) בתחום ה”משפטי”;

אליעזר הראשון, לעומתה, משתפר בתחום ה”קנטרני” עד לאמצע הקדנציה, ואחר כך “מתקלקל” וחוזר כמעט לנקודת ההתחלה שלו (אבל עדיין טוב מאשר קודמתו), ואילו בתחום ה”משפטי” הוא מתחיל טוב יותר ממנה, אבל הוא עולה בהדרגה, ובסוף הקדנציה הוא גומר גרוע ממנה (ורק ה”ממוצע” השנתי שלו עדיין “זוכר לו” את שנותיו ה”טובות”);

אליעזר השני, כ”ממשיך דרכם”, מתחיל טוב (יחסית) בתחום ה”קנטרני”, אבל מבשר רעות בשנתו השלישית (האחרונה, בינתיים), שהיא כבר אמצע הקדנציה שלו, ואילו בתחום ה”משפטי” – כבר בנקודת ההתחלה שלו הוא גרוע מכל מה שהם “הורישו” לו, ובשנתו השלישית הוא חוזר בדיוק למצבה של ש”כ בשנת 2004 – עד אז השנה הגרועה ביותר של מוסד הנתל”ש (למעט “מאה – ליתר דיוק: 92 – ימי החסד” שאפשר היה לתת לו בשלב “חבלי הלידה” – מה-1 לאוקטובר 2003, ועד סוף השנה).

השאלה היא לאן הוא יידרדר בשנתיים שעוד נותרו לו.

יב.      על המחלוקת בעניין שיעור התלונות שנמצאות מוצדקות

כמו שכבר ציינתי לעיל (פרק ב’), קיימת מחלוקת אם שיעור התלונות המוצדקות בדוח הנתל”ש האחרון עומד על 12%, או על 18%, והמחלוקת היא סביב השאלה מהו ה”בסיס”: מס’ התלונות ש”טופלו” (דהיינו אם ניתנה לגביהן החלטה לקבלן או לדחותן), או רק מס’ התלונות שלא נדחו על הסף, והתבררו לגופן.

ההבדל משתקף בטורים ד’ ו-ו’:

 

כאמור לעיל, ישנן תלונות בהן הנתל”ש צודק, לכאורה, כשהוא דוחה אותן על הסף, ישנן תלונות בהן הוא, לכאורה, לא צודק כשהוא דוחה אותן על הסף, וכמן שאמרתי לעיל, לגבי הראשונות אני אצא מתוך ההנחה הלכאורית שהוא צודק, ואילו לגבי האחרונות אני לא אתן לו שום  הנחה.

כך זה ייראה עכשיו:

 

הנה כי כן, לא 11.54% ולא 18.57%, אלא 12.44%, כאשר עושים צדק גם עם הנתל”ש וגם עם הציבור שהוא אמור לשרתו.

ויש כאן מסקנה נלווית: אחרי ההנחה שנתתי להם, הנפילה היחסית של גולדברג ביחס לקודמתו הינה מתונה יותר, ואילו הנפילה של ריבלין ביחס לקודמו היא חדה יותר.

מי היה מאמין ששמחה ניר יתגעגע לטובה שטרסברג-כהן!

יג.       האם 18.57% תלונות מוצדקות זה “גליק” גדול?: מעט השוואות

בשנת 2008, במכתבי אל שר המשפטים דניאל פרידמן, ואל יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, מנחם בן-ששון, בו הצגתי את השאלה כמה זה עולה לנו, ומה אנחנו מקבלים בתמורה, בהתייחסי אל ה”תמורה” הזעומה (לעניין ה”עלות” ראו להלן, פרק ט”ז) אמרתי, בין השאר:

ג.    על קפיצת-היד כעניין-שבמדיניות

כאמור לעיל, כמות התלונות בהן ניתנת החלטה תואם את כמות התלונות המוגשות לנציבות בכל פרק זמן נתון, ושיעור התלונות הנמצאות מוצדקות הוא, כאמור, כ-8% מסך-כל התלונות.

לכאורה הנציבות עונה על הביקוש – לא צוברת פיגורים, וגם (כנראה) לא יושבת בחיבוק ידיים, ואם, למרות סיכויי-ההצלחה של 8% בלבד, הציבור ממשיך לפנות אל הנתל”ש, זה סימן שהציבור מאמין לו שהוא עושה מלאכתו אמונה.

אבל זה רק לכאורה, כי אפשר לראות את זה מהכיוון ההפוך: סיכויי-ההצלחה נקבעים מראש, כעניין שבמדיניות, כדי לווסת את הביקוש.

טול, למשל, כמה גופים אחרים אשר אמורים לטפל בתלונות של הנפגעים ממעשי השלטון:

·         בג”ץ – מקבל כאחוז אחד מהעתירות, ודוחה 99% מהן;

·         מבקר המדינה בתפקידו כנציב תלונות הציבור (נת”ץ) – מקבל כמוצדקות כ-40% מהתלונות, ודוחה כ-60% מהן;

·         נציב קבילות החיילים (נקח”ל) – מקבל כ-60% אחד מהתלונות, ודוחה כ-40% מהן;

האם פירושו של דבר שהגופים השלטוניים הנתבעים בבג”ץ “צודקים” יותר מחבריהם הנתבעים בפני הנת”ץ? הסבירות שכך הוא – אפסית, משום שאלה ואלה הם “אותו החומר”, אלא שלכל אחד משני הגופים המבררים ישנה מדיניות אחרת.

האם מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל, הוא צדיק גמור ביחס למפקד בסיס צה”ל הסמוך לעיירה? לא. הוא לא צדיק יותר מחברו, אבל הבג”ץ יגן עליו ב-99 מ-100 עתירות, בעוד שהנקח”ל יקבע את צדקתו של המפקד הצבאי רק ב-40 מתוך 100 תלונות.

ד.   מה קובע את המדיניות הזאת?

על הדברים האלה עמדתי במאמר מהם סיכוייך, האזרח, בפנייתך אל גוף ציבורי? או: על המשותף למשרד הרישוי ולמערכת המשפט – ולכל מה שביניהם, ואתמצת כאן בכמה מלים את אותו המאמר.

כאשר גוף ציבורי נדרש להפעיל את סמכותו לטובת האזרח, יש לו אפשרות לתת לאזרח את מבוקשו, ויש לו האפשרות להשיב ריקם את פניו של האזרח – והאפשרויות האלה מונעות ע”י אינטרסים מנוגדים.

את האינטרס לתת מניע, בין השאר, הצורך של עובד-הציבור להצדיק את קיומו.

את האינטרס שלא לתת מניע, בין השאר, יצר השררה, האגו שלא רוצה להיחשב כ”מתמסר בקלות”, והחשש מפני הצפה בדרישות כאלה מצידם של אחרים.

מדוע “בין השאר”? משום שבנוסף לשיקולי הבעד-ונגד הכלליים, עשויים להיות לעובד-הציבור שיקולים נוספים, הלוחצים כלפי מעלה או כלפי מטה את “נקודת האיזון” בין הצורך לתת לבין הרצון שלא לתת, ואת זאת קובע כל גוף לעצמו.

ה.  על האינטרסים הנוספים של הנתל”ש לקפוץ את ידו

נציב תלונות הציבור על שופטים נבחר ע”י הוועדה לבחירת שופטים (וולב”ש) “על פי הצעת שר המשפטים ונשיא ביהמ”ש העליון כאחד”. ברור ומובן הוא שנשיא ביהמ”ש העליון לא יסכים להשאיר כל מלאכה לשלא “משלנו”, קרי: לשופט-בדימוס של ביהמ”ש העליון.

שר המשפטים, מצידו, לא יוכל להתנגד לדרישה כזאת, כי בכך הוא מטרפד את יישומו של חוק הנתל”ש, ומשאיר את הציבור ללא נציב-תלונות – חגיגה למערכת המשפט, אשר מלכתחילה לא רצתה לא את הנתל”ש ולא את החנתל”ש.

במצב דברים זה אין לו, לשר המשפטים, שום אינטרס להכתיב לנשיא ביהמ”ש העליון את הבחירה בין הבדימוסים שלו, ועל כן מי שנבחר כנתל”ש חייב את מינויו לנשיא ביהמ”ש העליון ולמערכת המשפט אותה הוא מייצג.

כהונה בבית המשפט העליון נחשבת כסיום הקריירה הציבורית, ומי שזוכה לכהונה ציבורית נוספת, הרי זה “בונוס” נדיר, ובמצב כזה, כשכבר אין לו לאן להתקדם, הוא כבר לא חייב להצדיק את קיומו לפני הציבור, אלא לפני מי שמינה אותו, לאות תודה.

אבל זה עוד לא הכל.

לנתל”ש אשר בעצמו היה שופט בעברו יש אינטרס להגן לא רק על “חבריו לעבודה”, אלא גם על  עצמו: נתל”ש אשר בעברו כשופט נהג שלא התייחס לטענות הצדדים לא יקבל כמוצדקת תלונה כזאת על שופט אחר, ושופט-בדימוס של ביהמ”ש העליון אשר בעצמו לא ניהל פרוטוקולים כשהיה שופט לא יקבל כמוצדקת תלונה נגד שופטי ביהמ”ש העליון שאינם מנהלים פרוטוקולים.

לפי הסטטיסטיקה שהצגתי אז, אם הנקח”ל מקבל כמוצדקות 60% מהתלונות, אזי  “תוצר” של 18.57% תלונות מוצדקות, כפי שנותן לנו הנתל”ש אינן “גליק” גדול.

אבל זה עוד לא הכל, משום שה-60% של הנקח”ל הם מתוך כלל התלונות המטופלות על ידו – כולל אלה שנדחות מחמת “חוסר-סמכות”, או “העדר עילה” – וממילא הנתון הזה עומד מול ה-11.54% של הנתל”ש – לא מול ה-12.44% שאני הייתי מוכן לתת לו, ובוודאי שלא מול ה-18.57% שהוא לקח לעצמו.

וזה אומר שאחוז התלונות שהנתל”ש מקבל כמוצדקות הינו רק כחמישית משיעור התלונות שהנקח”ל מקבל כמוצדקות.

וזה מוסיף עוד אישוש למסקנה ששיעור התלונות המוצדקות אינו עניין אובייקטיבי, אלא תלוי-מדיניות-וגחמות – לתפארת מדינת ישראל.

ואם מישהו ירצה לומר שהנקח”ל “מלכלך” על מוסדות צה”ל ומפקדיו רק ככדי להפגין “פרפורמנס” – הוא יצטרך להתמודד עם הטענה ההפוכה: שההנתל”ש “מלבין” את חטאי השופטים, כדי להגן על חבריו, ולהכשיר שרצים שהוא עצמו היה שותף  להם, כשופט.

יד.      עוד על מדיניות הנתל”שים לדורותיהם – על פרשנותם המצמצמת את סמכויותיהם-הם

במדינת ישרח”ל (ישראל של חלומותי) ישנם שופטים נהדרים, בעלי יושר אינטלקטואלי לעילא-ולעילא: מתייחסים לכל טענותיהם של הצדדים, לא מתעלמים מטענות וראיות אשר לא מתיישבות עם התוצאה הנראית להם לפני ששמעו את בעלי הדין, לא שמים בפי בעלי-הדין טענות מטומטמות שהם לא טענו, רק כדי שיהיה להם מה “להדוף” – ממש גן עדן, ואמון הציבור מרקיע שחקים, כאשר גם מי שמפסיד במשפט מקבל את הדין באהבה.

אכן, גם במדינת ישרח”ל, כבכל חברה אחרת ישנן חריגות וחריקות: שופט אחד אמר לקלדנית אשר ביקשה להעיר לו על שגיאת כתיב שלו זה לא עניינך, תקלידי כמו שכתוב, אני לא אוהב שנשים מעירות לי, שופט אחד אמר לתובעת אני רואה שזין את מוצאת בקלות, שופט אחר ניהל יחסים לא מקובלים עם הקלדנית שלו, שתי שופטות עישנו בלשכותיהן, ושופטת אחת הייתה מאחרת לעבודה באופן קבוע.

למערכת המשפט לא הייתה בעייה להתמודד עם החריגות האלה: שופטים היו מוזמנים לשיחה עם מנהל בתי המשפט, ולפי החומרה הם היו ננזפים, או “מתבקשים” לפרוש מהכהונה.

לימים החלו חריגות רציניות להעיב על שמיה התכולים של מערכת המשפט, ופסקי דין רבים בוטלו ע”י ערכאות הערעור, בלוויית הערות כגון “כבוד השופט קמא התעלם …”, וכו’.

אמנם שופטי הערעורים לא השתמשו במלים “חוסר יושר אינטלקטואלי”, אבל המערכת הפוליטית פירשה כך את התופעה הזאת, ואצה-רצה לחוקק את חוק נציב תלונות הציבור על שופטים. החוק הזה, לא למותר לציין, הועתק מילה-במילה מהחוק הישראלי הידוע בשם חוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס”ב-2002.

ההבדל היחיד בין החוק המקורי לחוק הישרח”לי היה בכך  שלפי זה האחרון הנציב מוסמך גם לפטר שופטים, אבל, מאידך, הוא כפוף לביקורת הבג”ץ.

ואכן, לא חלפו ימים רבים, ומצעד המפוטרים מגיע לבג”ץ הישרח”לי, והם טוענים כי לנציב אין סמכות לברר תלונות על חוסר יושר אינטלקטואלי!

כמובן שהבג”ץ הישרח”לי זרק אותם מכל המדרגות, בקבעו כי לנציב ישנה גם ישנה הסמכות לברר תלונות כאלה.

וכעת הלא תשאלו איך זה ששני חוקים זהים פורשו אחרת בשתי המדינות.

והתשובה ברורה: במדינת ישראל של חלומותי היושר האינטלקטואלי הוא הנורמה שיש להגן עליה, ואילו במדינת ישראל המציאותית הנורמה שיש להגן עליה היא חוסר היושר האינטלקטואלי של השופטים, עקב-אכילס של מערכת המשפט, ושורש אבדן אמון הציבור בשופטיו.

טו.     חגיגת הצביעות

כאשר שיעור התלונות המוצדקות ירד (למשל: בשנת 2007 בהשוואה לקודמתה – ראו פרק י”ב, לעיל), אמרו לנו כי מוסד הנתל”ש הצדיק את עצם קיומו, והא ראייה שהשופטים הסיקו את המסקנות, ושיפרו את התנהגותם…

אבל השנה, למשל, כאשר שיעור התלונות המוצדקות עלה בכ-50% ביחס לקודמתה (על פי  כל שיטות החישוב), מציגים זאת כ”השתפרות” של אליעזר השני, שהוא, כביכול, “נעשה בן אדם” …

כדאי, בהזדמנות חגיגית זו, להיזכר בדברים שאמר אליעזר הראשון, עם פרסום הדוח לשנת 2011, מהם לא ממש ברור אם הוא רואה בעלייה בתלונות דבר “מטריד”, או דווקא “נתון חיובי. ראו : אליעזר הקשקשן, ואשר יגורתי גם.

ובחזרה לאליעזר השני: בין אם שיעור התלונות הנקבעות כמוצדקות עולה, בין אם הוא יורד – תמיד זה ייזקף לזכותו של הנתל”ש …

אבל האמת הסטטיסטית, כפיו שראינו לעיל, היא פשוטה בהרבה: העלייה בשנת 2015, ביחס לקודמתה, נבעה מכך שהשנה שקדמה לה הייתה ה”שחונה” ביותר בתולדותיו של מוסד הנתל”ש לדורותיו, ומי שנמצא בשפל-המדרגה יכול רק לעלות (וזה לגמרי לא בטוח – יש לנו עוד שנתיים עם הנתל”ש הנוכחי).

ומעל לכל: גם אחרי ה”השתפרות” הזאת – אליעזר ריבלין הוא הגרוע מכל הנתל”שים עד כה.

מי היה מאמין ששמחה ניר יתגעגע לטובה שטרסברג-כהן!

טז.    אחרון-אחרון, ומאוד לא חביב: כמה זה עולה לנו?

בשנת 2008, במכתבי הנ”ל אל שר המשפטים דניאל פרידמן, ואל יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, מנחם בן-ששון, התייחסתי למוסד הנתל”ש, והצגתי את השאלה כמה זה עולה לנו, ומה אנחנו מקבלים בתמורה?

התשובה שנתתי ל”כמה זה עולה לנו” הייתה למעלה מ-40,000 ש”ח לכל תלונה שנמצאת מוצדקת (באשר “מה אנחנו מקבלים בתמורה”, ולחלופה שאני הצעתי – טובה יותר וזולה יותר – ראו פרק י”ג, לעיל).

החישוב שעשיתי התבסס על הדוח החצי-שנתי של הטובה-למי, עם סיום כהונתה, ועל מחצית התקציב השנתי של הנתל”ש.

כעת יש לנו בסיס לחישוב העלות לאורך זמן (בינתיים עד לשנת 2012), ומתברר שההערכה שלי לשנת 2008 הייתה די מדוייקת.

הרי החישובים לפניכם:

 

יז.       נעילה: הגיע הזמן להסיק את המסקנות

בשנת 2008, עם דמדומי הנציבה היוצאת ועוד לפני במכתבי הנ”ל אל שר המשפטים, דניאל פרידמן, ואל יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, מנחם בן-ששון, פניתי אליהם במכתב נוסף, בו שטחתי לפניהם הצעה מסודרת לבטל את חוק הנתל”ש, ולהקים תחתיו מנגנון מייעץ אחר, במשרד המשפטים. כך כתבתי להם:

בתקציבה של הנציבות – כולל משכורתה של שיאנית-השכר בשירות המדינה, ושאר ההוצ’ הנלוות לה – אפשר להקים מחלקה מפוארת בפרקליטות המדינה, משהו כמו מח”ש – בתנאי שישמשו בה האנשים המתאימים.

צריך לזכור: לפי החוק הקיים (אותו אני לא מציע לשנות) שר המשפטים הוא המוציא-ומביא בכל הנוגע להתנהגותם של השופטים ולהתאמתם לתפקיד. הוא נציגו הנבחר של הציבור לפיקוח על מערכת המשפט בכלל ועל השופטים בפרט, ולכן המנגנון המייעץ לשר צריך להיות כפוף אליו, ולפעול על פי מדיניותו (ואם יש החפצים להחמיר עם השופטים, ולהוסיף עוד מנגנוני-פיקוח – יבורך, אבל הנציבות כיום אינה אלא מנגנון-חיפוי העוסק בזוטות – ואת זה אני מציע לשנות).

יש לי אפילו מועמד טוב לעמוד בראש המחלקה המוצעת: עו”ד שי ניצן, היום המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים.

לא שאני אוהב במיוחד את שי ניצן, ומי שיחפש אותו בגוגל יגלה שהוא, בעיני הציבור, אחד הפרקליטים המתועבים ביותר בשירות הציבורי – אם לא המתועב שבהם, אבל אם אפשר לתעל את האגו המקצועי שלו לפסים אחרים, חיוביים – יכול להיות שזה יצליח.

ואם זה לא יצליח – תמיד אפשר יהיה לסדר לו ג’וב אחר.

לחלופין הצעתי לתקן משמעותית את החוק, אבל קולי היה כקול הקורא במדבר הצחיח.

מהצעתי זו משתמע, אולי, שבסך-הכל אני מציע רק להעביר תקציב מכיס-לכיס, אבל במכתבי הנוסף, מכתב ה”כמה זה עולה לנו“, הבהרתי כי לא כך הוא:

… כאן צפוייה לנו אחת משתי האפשרויות: האחת – שהמחלקה הזאת לא תהיה יותר טובה מהנציבות הקיימת, אבל היא תעלה לנו פחות, והשנייה – שבאותו התקציב נוכל להקים ולקיים במשרד המשפטים מחלקה בהיקף-עובדים כפול ואף משולש, אשר יוכל להרשות לעצמו, בלי לחשוש מ”הצפה”, שיעור גבוה פי שניים, שלושה, או שישה, של תלונות מוצדקות – ועדיין פחות מזה של הנקח”ל.

ואי אפשר לסיים בלי להזכיר את המאמר שכתבתי בשנת 2006, לפני עשר שנים: אולי, בכל זאת, הנציבה שטרסברג-כהן צודקת, מאמר בו עשיתי את חשבון-הנפש שלי עם עצמי, וכך אמרתי:

הרשו נא לי להכיר באפשרות שאני טועה, ושהנציבה הידועה אכן צודקת בפירוש המצומצם שהיא נותנת לסמכויותיה לפי חוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס”ב-2002 (להלן: חוק הנתל”ש).

לשיטתה של הנציבה היא אינה מוסמכת לברר, או סתם “אינה מבררת”, תלונות על אלה:

חוסר יושר אינטלקטואלי;

זדון מצידו של שופט;

עניינים אשר שורבבו שלא כדין להחלטה שיפוטית;

מה נשאר לה? כמעט ולא-כלום, כפי שנראה בפרקים הבאים, בהם נסקור את כל האפשרויות, כל ההתנהגויות.

ולאחר שסקרתי את כל הנושא, הגעתי גם למסקנה אופרטיבית:

החסינות אשר ניתנת לנתל”ש מעניקה לו גם את המונופול לקבוע את גבולות סמכותו – ברצותו מרחיבה, ברצותו מצמצמה – אבל אין בה כדי לפגוע בסמכותו של השר להגיש נגד שופט קובלנה משמעתית, ובזכותו של כל אדם להתלונן בפני השר על עבירת-משמעת.

והמסקנה האופרטיבית המתבקשת מכל אלה: המשיכו להתלונן בפני הנתל”ש, כי זה לא יכול להזיק, אבל אל תפתחו ציפיות מוגזמות.

אל תפתחו ציפיות מוגזמות, כי אופן הבחירה של הנתל”ש, החסינות שהובטחה לו בחוק, הרקע האישי של הנתל”ש הנוכחית, הפרשנות המצומצמת שהיא נתנה לסמכויותיה וההחלטות שהיא נתנה עד כה – כל אלה באו להבטיח שהנציבה תשכב על הגדר למען חבריה ב”המערכת”, ולהעיד על כך שהיא אכן מספקת את הסחורה למיטיביה.

אל תפתחו ציפיות, אבל אל תימנעו מהשימוש באפשרות שעדיין נשארה פתוחה: להתלונן על אותה התנהגות גם בפני השר, על פי סמכותו כקובל בעבירת-משמעת של השופטים.

הבעייה היא ששרי המשפטים מסרבים להתייחס לתלונות כנגד שופטים.

הם לא התייחסו לתלונות כאלה גם לפני הקמת הנתל”ש, אבל עכשיו יש להם תירוץ זמין לכך: לך  לנתל”ש!

והתירוץ הזה כל כך שימושי, מבחינתם, שהם שולחים אותך לנתל”ש גם בעניינים שהנתל”ש אומר שאין לו סמכות לכך.

ומה קורה במקרים נדירים – כמו, למשל, פרשת ורדה אלשיך – בהם הנתל”ש מוצא את התלונה כמוצדקת, עם מימצאים חמורים המחייבים להעיף שופט תוך חמש דקות, אבל יוצא מתוך הנחה ששר המשפטים ונשיא ביהמ”ש העליון הם “ילדים גדולים”, ולכן לא מוצא לנכון להוסיף למימצאיו גם המלצות?

שר המשפטים יעקב נאמן-לעצמו שולח את המתלוננים אל נשיא ביהמ”ש העליון אשר יגורתי לבית גרוניס (זוכרים שהיה פעם אחד כזה?). זה האחרון מזמין את החלאה הזאת ל”שיחת קריצות” שאחריה אין אפילו קול דממה דקה, וכשהמתלוננים חוזרים אל הנאמן-לעצמו, הוא מאיים לקחת מהם את הצעצוע שלהם – לפרק להם את לשכת עורכי הדין.

התוצאה היא שלא זו בלבד שעצם קיומו של מוסד הנתל”ש הוא מכשיר חיפוי על שופטים מושחתים, אלא שהוא משחית גם את שרי המשפטים עצמם.

הם שוכחים שעל פי החוק הנתל”ש הוא רק פונקציה מייעצת, והאחריות המיניסטריאלית לטפל בשופטים היא שלהם, ולא של הנתל”ש.

אצלי, כשר המשפטים וזכויות האזרח הבא של מדינת ישראל, זה לא יימשך כך, ואחד הדברים הראשונים שאעשה יהיה לתקן את שם החוק כך שבמקום “נציב” יבוא “יועץ”, וכך יהיה גם בגוף החוק – וזאת לפני שאני נוגע בסמכויותיו של המוסד הזה.

אחר כך תבוא הרפורמה האמיתית, אשר תיתן לשופטים הרבה יותר – אבל גם תדרוש מהם הרבה יותר.

_______

לתמצית המאמר באתר חופש הביטוי על שם אשר יגורתי-גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

www.grunis.con

__________

רשת האתרים של קימקא

שמחה ניר, עו”ד, עורך ראשי

www.quimka.net

www.quimka.com

www.grunis.com

quimka@quimka.com

 

31.3.2016

לכבוד

מר אילן רויטר, עו”ד

ממונה בכיר (בתי המשפט ובתי הדין)

נציבות תלונות הציבור על שופטים

ירושלים

נכבדי,

הנדון: טיוטה לדיברור מרצון

כמצוות העיתונאות הטובה לה אנחנו מחוייבים, מצורפת בזה להערותיכם, אם תרצו, טיוטת מאמר בעקבות הדוח השנתי האחרון שלכם.

כמובן שאינכם מחוייבים לנו דבר, אלא רק לעצמכם, אבל מי שלא מקבל את ידנו המושטת,   אנחנו לא חוזרים אליו שוב, גם בעתיד.

כך, למשל, הנהלת בתי המשפט אשר לא הגיבה להצעותינו, ועכשיו היא מתבכיינת על “פרסומים מכפישים” על שופטים.

אני מבקש להתייחס לטיוטה הזאת ברצינות, כפי שאני התייחסתי אליה, וגם השתדלתי להצטמצם בתחום ה”מערכתי”, להבדיל מהתחום ה”פרסונלי”, אבל כיוון שאי אפשר להתעלם מדברים שנכתבו שחור על גבי לבן, לא יכולתי להימנע גם מפרשנות “לגופם של אנשים”.

כיוון שבעולם התקשורת המועדים הם קצרים מאשר בעולם המשפט, נבקש את תגובתכם עד תום יום העבודה מחר, אבל אם אתם זקוקים ליותר זמן – רק תבקשו.

בברכה,

שמחה ניר, עו”ד

עורך ראשי

רשת האתרים של קימקא

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס