ביהמ”ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות קשה (טז): משתינים על אמון הציבור, לא רוצים לפתוח דף חדש

ביהמ”ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות קשה (טז): משתינים על אמון הציבור, לא רוצים לפתוח דף חדש

מאמר שישה עשר, ואחרון, בסדרה, בעקבות פסה”ד בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוולב”ש ו-7 אח’ *** המסקנה העגומה מכל הפרשה המבישה הזאת: השחיתות היא חלק מדרך-חייהם, הבושה מהם והלאה

שמחה ניר, עו”ד

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הגיע זמן קריאת שמע

בחמישה עשר הפרקים הקודמים פירקנו לגורמים את פסק הדין בבג”ץ 8743/14, המונה, “נטו”, רק 565 מלים – בקושי עמוד ורבע. יחד עם המאמר הזה – שישה עשר מאמרים, מאמר אחד לכל 35.3 מלים של פסק-הדין.

לקראת סופה של ההודעה מס’ 2 שהגשתי לבית המשפט, אמרתי:

ו.    כולי תקווה, כולי תפילה

48.         כמעט 50 שנה אני מנהל מאבק-יחיד על דבר אחד-ויחיד: חובת ההתייחסות של השופט לטענותיהם וראיותיהם של בעלי הדין – לרבות אלה שאינן מתיישבות עם התוצאה עליה הוא החליט מראש.

49.         כל המאבק שלי מתחיל ונגמר בנקודה הזאת בלבד, וכל ההסלמה שבאה במהלך השנים במאבק הזה באה מסיבה אחת: מי שאין לו כוח, חייב להרים את קולו, שאם לא כן הוא יהיה בבחינת “זועק ולא נענה”.

50.         בתקופה הזאת אנחנו נמצאים בתהליך של חילופי דורות בבית המשפט העליון.

51.         כולי תקווה, כולי תפילה, לפתוח דף חדש ביחסים עם מערכת המשפט, אבל זה לא יבוא בלי חשבון-נפש גלוי של המערכת, וכמו שאמר נשיא ביהמ”ש העליון, בשעתו, אהרן ברק (כנראה שזו הייתה מובאה משל אחרים): כאשר אנחנו, השופטים, יושבים לדין, אנחנו גם עומדים לדין.

52.         ואכן, זו שעתה הנאה של הגווארדיה החדשה של ביהמ”ש העליון, משום שלגווארדיה הישנה אין מה לעשות בעתירה הזאת:

גרוניס – חבר במשיבה מס’ 1, וגם המשיב מס’ 7;

נאור – המשיבה מס’ 2;

רובינשטיין – חבר במשיבה מס’ 1, וגם המשיב מס’ 3;

חיות – חברה במשיבה מס’ 1, ושותפה עם המשיבה מס’ 2 בפסה”ד נשוא ההתנגדות לבחירתה;

ג’ובראן – שותף עם המשיב מס’ 3 בפסה”ד נשוא ההתנגדות לבחירתו;

דנציגר – גם כן שותף עם המשיב מס’ 3 בפסה”ד נשוא ההתנגדות לבחירתו;

פוגלמן – פסלותו אינה “גלוייה על פני הכתב”, ומשום כבודו לא אפרט כאן יותר מאשר העובדה שהוא חבר לקנוניה שמטרתה הייתה להוציא אותי ממקצוע עריכת-הדין.

53.         הנה כי כן, עדיין רוב שופטי ביהמ”ש העליון – כולם מהגווארדיה החדשה – אין להם דבר וחצי דבר כנגדי, מעולם לא היה לי כל מגע איתם – לא מקצועי ולא חברתי – ואני סומך עליהם שיקיימו את מצוות השוויון בפני החוק והמשפט, למרות שמולי, האזרח שאינו אהוב במיוחד על הממסד המשפטי, עומדים חבריהם לכהונה, כולם בכירים מהם.

מבחן לא קל עומד בפניכם, נכבדי, מבחן אמון הציבור מולו תעמדו לבדכם, חשופים בצריח, כאשר הגווארדיה הישנה תלך לדרכה.

54.         ועוד אמר הנשיא ברק, ולא פעם (ראו, למשל, הארץ, 17.11.99):

“אנחנו מחפשים, מבקשים וזקוקים לביקורת יותר מהרשויות האחרות … בוודאי שבית המשפט העליון טועה … אנחנו טועים ואנחנו גם מודים בטעויות שלנו”.

55.         אם אתם אכן “מודים בטעויות”, ואם אכן אתם “מחפשים, מבקשים וזקוקים לביקורת יותר מהרשויות האחרות” – קחו ביקורת, מלוא חופניים.

וְאִם-אַיִן–תֵּצֵא אֵשׁ מִן-הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן.

56.         וכדי שלא ייאמר עלי כי אני “מכה על-חטא על חזיהם של אחרים”, גם אני מוכן לעשות חשבון-נפש גלוי – רק תגידו לי במה חטאתי, במי פגעתי, אֶת-שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת-מִי עָשַׁקְתִּי אֶת-מִי רַצּוֹתִי … וְאָשִׁיב לָכֶם (זה היה לי בהפטרה …).

אמרו אתם:

האם יש מחווה יפה מזו, מצד מי שנחשב כ”עוכר המערכת”?

האם יש רעיון נשגב יותר מאשר “פתיחת דף חדש” עם הגווארדיה החדשה, אשר לא ירחק היום והיא תחליף את כל הגווארדיה הישנה?

האם אין כנות רבה מכנותי, בהביעי את נכונותי-שלי להכות על חטא – על חזי שלי?

האם אין זו הזדמנות לנצל את העובדה שאין לי שום “חשבון פתוח” עם אף אחד מהשופטים החדשים, אשר, כפי שציינתי, אין להם דבר וחצי דבר כנגדי, מעולם לא היה לי כל מגע איתם – לא מקצועי ולא חברתי – ואני סומך עליהם שיקיימו את מצוות השוויון בפני החוק והמשפט, למרות שמולי, האזרח שאינו אהוב במיוחד על הממסד המשפטי, עומדים חבריהם לכהונה, כולם בכירים מהם?

במאמר הבלדה על אמון הציבור – מדוע השופטים פוחדים ממנו פחד-מוות, ובורחים ממנו כמפני אש? אמרתי:

נניח שאמון הציבור בשופטיו היה מרקיע שחקים: 100% של אמון ב-100% מהשופטים, מצד 100% של הציבור … לכאורה מצב אידיאלי, חלומו הרטוב ביותר של כל שופט בפני עצמו, ושל ציבור השופטים כולו גם-יחד.

כעת תארו לעצמכם מה היה קורה במצב של אמון אבסולוטי כזה:

·         תביעות שהיום לא מוגשות בגלל העדר אמון בשופטים היו מוגשות בהמוניהן;

·         תובעים ונתבעים לא היו מתפשרים, אפילו מול כיפופי הידיים של השופטים (דבר שלא יכול לדור בכפיפה אחת עם מצב-אמון אבסולוטי, כאמור), משום שכל צד היה מאמין בשופט שיפסוק לטובתו;

·         אף נאשם לא היו מודה באשמה, אפילו במשפטי התעבורה, כי לכולם אמון מוחלט בשופט;

·         ערכאות הערעור – פליליות ואזרחיות – היו מוצפות בערעורים, משום שכל מי שלא בא על סיפוקו המלא היה מערער מתוך הנחה שהערכאה הבאה תתקן את טעויותיה של הקודמת;

·         גם הבג”ץ היה מוצף בעתירות, ובמקום 2,000 בשנה, כיום, הם היו מקבלים 200,000 בשנה…

וכן הלאה, וכן הלאה …

במצב הזה כל השופטים כולם, ביחד ולחוד, היו מבקשים את נפשם למות מרוב אמון הציבור.

לכן הם בכלל לא משתדלים לזכות באמון הציבור, וההיפך הוא הנכון: הם רוצים שתצא מבית המשפט עם טעם מר בפה, בין אם זכית, בין אם הפסדת, כדי שלא יהיה לך החשק לחזור אלינו.

פסק הדין בתיק בג”ץ 8743/14,  בו עסקינן בסדרה הזאת, נותן אישוש סופי – למי שעדיין לא השתכנע – לכך שלמרות כל ההתבכיינות של שופטי ישראל על אבדן האמון הציבור, ולמרות כל ההאשמות שהם מטיחים בציבור – שופטי ישראל ממש משתינים על אמון הציבור, ולא רוצים לפתוח דף חדש.

לא תם, ולא נשלם!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס