*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


על מעמדו של "הגורם האנושי" בתאונות-הדרכים

שמחה ניר, עו"ד 06.02.2016 12:44
האם ניתן להשבחה

האם ניתן להשבחה


פורסם בירחון אוטו בחודש אוקטובר 1986, פורסם שוב בספרי יקחו ממך את הרשיון (1989). מה נשתנה מאז? מה לא נשתנה?



על מעמדו של "הגורם האנושי" בתאונות-הדרכים

פורסם בירחון אוטו בחודש אוקטובר 1986, פורסם שוב בספרי יקחו ממך את הרשיון (1989). מה נשתנה מאז? מה לא נשתנה?

שמחה ניר, עו"ד

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

מבוא

בתי המשפט לתעבורה – ככל בית משפט הדן בפלילים – אמור, בראש-ובראשונה, לטפל בגורם האנושי. לא זה המושמץ-תמיד, אלא זה אשר הענישה עשוייה להשפיע עליו. האם הנהג העייף, זה שבקושי מסוגל להבחין בסכנות אשר בדרכו, מסוגל לתת את דעתו לעונש הצפוי לו אם יעבור עבירה פלונית?

עבריין פלילי "רגיל" מודע בדרך-כלל למה שהוא עושה. אדם היוצא לפרוץ, או לרצוח נפש, עושה, בראש ובראשונה, את החשבון מה יקרה לו אם ייתפס. איזה עונש יקבל, והאם הדבר כדאי לו. וכאשר בתי המשפט מענישים עבריין כזה – הם יודעים בדיוק על איזה "עצב" הם דורכים לו.

עבריין-התעבורה שונה ממנו. כשהוא נוהג, כל פעולה שלו מונחית, בראש-ובראשונה, ע"י תחושת הסכנה לחייו. גם האדם, ככל אורגניזם חי, קיבל את התכונה הזאת עוד לפני מיליוני-שנים – הרבה לפני תקנות התעבורה, תשכ"א-1961, ואלמלא הייתה התכונה הזאת מועברת בתורשה מדור לדור, המין האנושי לא היה מצליח לשרוד. לא חוקים יצירת-האדם עשו זאת, אלא נפלאות הטבע.

שום נהג לא נכנס חזיתית אל תוך הרכב שמולו אחרי ששקל בקור-רוח את השאלה: מה יהיה עונשי אם אתפס?

האם בתי המשפט לתעבורה מודעים לפרובלמטיקה הזאת? האם זה בכלל מעניין אותם?!

תאונות לא נגרמות – הן קורות!

משחר נעורינו החדירו לראשינו את הסיסמה החבוטה כי "תאונות אינן קורות אלא נגרמות". כוונתה של הסיסמה לומר כי מי שגורם לתאונה הוא האדם, ולא כוחות עליונים. לא "חוסר מזל", למשל.

אמת נכון הדבר: לו היו כל הבריות יושבים בבית 24 שעות ביממה לא היו תאונות דרכים, אבל זאת איש לא מציע, ובצדק. וכאשר יוצאים לדרך, נכנס לתמונה גורם אשר איש לא מוכן להכיר בו, הוא גורם ההסתברות: אם ההרכב של אוכלוסיית המשתמשים הוא זהה בשני כבישים שונים, אבל כמות התאונות שונה מן הקצה אל הקצה – עד כמה אפשר לומר כי "הגורם האנושי" הוא פרמטר רלוואנטי?

אחת לכמה שנים מתרחשת אצלנו תאונה רבת-הרוגים: צומת אשדוד, אוגוסט 81, מפגש הבונים, יוני 85. בין-לבין – תאונות "קלות": עשרה הרוגים כאן, חמישה הרוגים שם... ורק שאלה של זמן היא מתי תקרה תאונה נוספת עם עשרים הרוגים או יותר.

כאשר קורים הדברים הכל מקוננים על הגורם האנושי: רוצח, לא אכפתי, לא יודע לנהוג.

שוב ושוב מזכירים את הדרישה להתחיל את החינוך התעבורתי בגיל-אפס, להעביר לכל נהגי ישראל השתלמויות בנהיגה נכונה, נהיגה מונעת, נהיגה משופרת וכו', וכו'...

שוב ושוב ושוב קוראים גופים חדורי-רצון-טוב לציבור הרחב להתנדב בהמוניו למשימות "שיטור"...

אבל דבר אחד נעלם מעיני-כל: מוגבלותו של הגורם האנושי. מה אפשר להפיק ממנו ומה אי אפשר, בידע הקיים במערכת, ובקונסטלציה הציבורית-פוליטית הקיימת.

"הגורם האנושי" – מיהו, ומהו?

לפני שנפנה להיכרות עם "הגורם האנושי" ולשאלה מה עושים אתו נאמר כי הדיעה הרווחת אצלנו, לפיה הנהג הישראלי גרוע מנהגים בארצות אחרות, אין לה ביסוס מדעי. להפך: בראיון-לרדיו שנתן שלושה ימים לאחר התאונה בכביש התענכים (3.8.86) אומר הד"ר דוד זיידל מן המכון לחקר התחבורה בטכניון כי המחקרים מוכיחים שהנהג הישראלי אינו נופל מחבריו בעולם הגדול, ואף עולה עליו בכמה מובנים.

כפי שניתן היה לצפות הוצף מיד האולפן בתגובות טלפוניות רבות של מאזינים אשר ביקשו לחלוק על דבריו של החוקר, אבל לא הייתי מוכן ליחס נפקות כלשהי – מדעית או אחרת – לדעתו של נהג פלוני אשר מישהו "חתך" אותו – או שנדמה לו כי מישהו "חתך" אותו.

מיהו, איפוא, ומהו, "הגורם האנושי"?

הגורם האנושי, ברמת הפרט, מורכב מאלה:

א.      פוטנציאל היכולת: לכל פרט ישנו המקסימום שאליו הוא מסוגל להגיע, אם הוא משתדל לעשות כן, כאשר הוא במלוא כושרו ועירנותו.

פוטנציאל זה, מצידו, מורכב משני גורמי-משנה: מחד – הכישרון המולד (זה "מהגנים"), ומאידך – הכושר הנרכש, דהיינו מה שהוא למד, בין ממוריו, בין מתוך הניסיון העצמי.

ב.      גורם האחריות: רצונו ונכונותו של הפרט לעשות כמיטב יכולתו, או הפער בין מה שהוא מעריך כסיכון נסבל, לבין הסיכון אשר בפועל הוא נוטל על עצמו.

גם גורם זה מחולק לשניים: האחריות שבדרך-כלל, או האחריות ה"סגולית", מחד, והאחריות ה"עכשוית", דהיינו האחריות שבכל רגע נתון, מאידך: ייתכן שפלוני הוא אדם אחראי מטבעו, אך בנקודת-זמן מסויימת נכנסה בו רוח שטות, והוא עשה את אשר עשה בידעו כי מסוכן הדבר.

ג.       היכולת-בפועל: למי מאיתנו לא קרה אי-פעם, למשל, שצלחת נשמטה מידו ונשברה בעת רחיצת הכלים? האם זה אומר שהוא "לא יודע" לרחוץ כלים? האם זה אומר שהוא אדם לא אחראי, או שבאותו רגע נכנסה בו רוח שטות, והוא החל לזלזל בשלמותם של כלי המטבח?!

לא בהכרח.

איש מאיתנו אינו יכול להיות במיטבו בכל רגע ורגע. אתה יכול להיות עייף מעמל יומך. ייתכן שהאישה הרגיזה אותך (או שהבעל הרגיז אותך). ייתכן ששמעת זה-עתה, בעודך נוהג, את מקלט הרדיו אשר במכוניתך מבשר כי קבוצת-הכדורגל שלך נחלה כישלון חרוץ. ייתכן כי זה-עתה "חטפת" דו"ח-תנועה לא-מוצדק, והדבר מקומם את המערכת ההורמונלית שלך, הלוחצת את דוושת הגאז עד לרצפה, בעוד טווח ההתבוננות שלך מתקצר, ושדה ראייה שלך מצטמצם – מאותה סיבה ממש.

כאשר קורים לנהג דברים כאלה, שום דבר לא מתפקד אצלו כהלכה. לא רק יכולתו להפעיל כהלכה את הרכב, לא רק יכולתו לקרוא נכונה את מצבי-התנועה המשתנים, אלא גם "מנגנוני-העזר" שלו.

כאשר אתה עייף, או מסיבה אחרת אינך במיטבך, גם מערכת ההתרעה מפני הסיכונים "עייפה" היא, ואיתה יורדת גם רמת-התפקוד של המנגנון המזכיר לך כי אם תעבור עבירת תעבורה צפוי לך, בנוסף לעונש מידי שמיים, גם עונש מידי אדם...

יתירה מזאת: המנגנון המזהיר אותך כי אתה לא במיטבך – גם הוא לא במיטבו, כך שאפילו אין לך אותו "שדון" קטן אשר אומר לך: עצור, חטוף תנומה קלה, ואחר תמשיך.

כאשר קורה תאונה, הגוף היחיד החוקר אותה הוא המשטרה. תפקידם של חוקרי-המשטרה הוא למצוא ראיות לשם העמדתם של האשמים למשפט פלילי, ולמשפט הפלילי ישנן "משבצות" משלו, ותשובות "כן/לא" פשטניות וברורות.

כאשר המשפט הפלילי רואה – תמיד לאחר מעשה – רכב התקוע בקיר (למשל), הוא שואל את עצמו: האם החוק מתיר לנהג להיתקע עם רכבו בקיר?

וכיון שהתשובה היא "לא" – וכי אפשר אחרת? – מרשיע בית המשפט את הנאשם (אם הוא לא גילה עילת-הגנה חוקית), וגוזר את עונשו. השאלה מדוע קרה הדבר – או, במלים אחרות: איזה ממרכיביו של "הגורם האנושי" (ר' לעיל) לא תיפקד כהלכה – מעניינת את המערכת המשפטית (החוק, התביעה הכללית, בית המשפט) כקליפת השום, ואולי אף פחות.

מדוע? משום שכך הם הגדירו את תפקידיהם-הם, ואין לי שום כוונה לבוא אליהם בטענות. אם הם היו אומרים כי יש ביכולתם למנוע תאונות, אפשר היה להתווכח על כך, אך המערכת העונשית צופה פני עבר, ולא פני עתיד: לא ברצינות תהומית, על כל פנים.

גם "האיש ברחוב", המדבר על "הגורם האנושי" ועל נהיגתו ה"מסמרת שיער", רואה, למעשה, רק את "השורה האחרונה". אולי הוא יודע לנתח כהלכה את אשר רואות עיניו – וגם זה בספק – אך הוא, כידוע, לא מדבר על הסטייה מן המותר, אלא על "הגורם האנושי".

אבל כיצד אפשר לדבר על הגורם האנושי, כאשר אין לנו – לא לזרועות השלטון, ובוודאי לא לאזרח מן השורה – כל עניין או כלים כדי לנתח את מרכיביו של אותו "גורם" וכדי לדעת איזה ממרכיביו לא תיפקד כהלכה, וגרם בכך לתאונה?

אני כבר רואה את המערכת מוצפת בשקי-דואר גדושי מכתבים אשר כולם שפה אחת ודברים אחדים: "את מי זה מעניין? מה אכפת לי אם הנהג עושה תאונה בגלל שהוא לא יודע לנהוג, בגלל שהוא לא אחראי, או בגלל שהוא היה עייף?".

הורים יקרים: אתם רוצים להכות את הילד – הכו אותו כאוות-נפשכם, אבל אל תתיימרו בכך להציל את העולם. אתם יכולים בדרך זו לפתור את בעיותיכם-שלכם – אולי! – אבל אפילו תאונה אחת לא תמנעו, ואני מוכן לערוב לכם כי גם אם נעמיד שוטר-על-כל-מטר לא נמנע אפילו תאונה אחת: אפילו למופקדים על הנושא אין כל השערה, ולו גם הקלושה ביותר, על המתאם שבין רמת-ה"אכיפה" לבין שיעורי-התאונות.

על קוצר-ידה של המערכת-העונשית (החוק, התביעה הכללית, בית המשפט) אפשר ללמוד מדברים שאמר פעם ברדיו קצין-משטרה בכיר, דברים המעידים על התסכול הרב של העוסק בנושא: כאשר אני תופס את הנהג בעבירה הוא כבר מת!

כאשר אנו מבקשים למנוע את התאונות אשר מקורן בגורם האנושי, חייבים אנו לתפוס את השור בקרניו. אם הנהג הישראלי לא יודע לנהוג, אין טעם לתת לו מזגנים בחינם. גם אין טעם בענישתו, שהרי אפילו אם תשלול את רשיון-הנהיגה שלו, יבוא תחתיו "נהג ישראלי" אחר, אשר אף הוא אינו יודע לנהוג. מאידך, אם הנהג הישראלי נהיגתו מושלמת היא, וגם כליל-האחריות הוא, אבל לפעמים נתקף עייפות, אין טעם להשקיע משאבים לא ב"שיפור הרמה" של הוראת-הנהיגה, ולא ב"הגברת האכיפה", שהרי ראינו כי במצב של עייפות גם אימת-העונש נדחקת לקרן-זווית.

האם ניתן "להשביח" את "הגורם האנושי"?

כדי לטפל ב"גורם האנושי" כהלכה, ותוך ניצול אופטימלי של המשאבים הלאומיים, יש, כאמור, לבודד את גורמי התנהגותו בכל מקרה ומקרה, אך זה לא נעשה, וחבל. יחד עם זאת אפשר להניח כי בשום מרכיב טרם הגענו לאופטימום האפשרי, ולפיכך לא נותר לנו אלא לנסות ולראות מה אפשר לשפר בכל נקודה ונקודה בנפרד.

פוטנציאל היכולת של הנהג מורכב, כאמור, מן הכישרון המולד שלו, ומכל אשר למד.

באשר לכשרון המולד – אין הרבה מה לעשות: על הכביש ישנם ויהיו גם נהגים אשר "לא נולדו עם הגה ביד". מי שמציע למנוע את רשיון-הנהיגה מן המוכשרים-פחות מזמין את החלתו של הרעיון גם בתחומי-חיים אחרים, ולעולם אינך יודע מתי יפגע הדבר גם בך.

באשר לרמת ידיעותיו של הנהג, אין במצב הקיים כל אפשרות לפריצת-דרך. רמתו הבסיסית של הנהג הישראלי נקבעת כאשר ניתן לו רשיון הנהיגה, ובנושא הזה משרד התחבורה מדשדש במקום מאז המנדט הבריטי. הידע המצוי במערכת אינו מאפשר כל שיפור, ושואפת-לאפס גם הנכונות הפוליטית להכריח את הציבור כי יקנה אפילו את המעט-המצוי.

אמנם מפעם לפעם מדברים על "החמרה" במבחני-הנהיגה, אך הידע המצוי במשרד התחבורה אינו מאפשר להעלות את דרישות-המינימום. במקום זאת מגדילים – כפעלול של יחסי-ציבור – את אחוז הכישלונות הלא-מוצדקים, אבל המכנה המשותף הנמוך נשאר נמוך כשהיה... והציבור, שאינו טיפש, לומד את הלקח: אם אין מתאם בין רמת-הלמידה לבין הסיכוי להצליח ב"טסט" – למה להתייחס לעניין ברצינות?

הזכרנו לעיל גם את התופעה המתרחשת אחרי כל תאונה רצינית: הקריאה החוזרת-ונשנית להעביר לכל נהגי ישראל השתלמויות בנהיגה נכונה, נהיגה מונעת, נהיגה משופרת וכו'... אנו גם שומעים על רעיונות חדשים, על "מכונים" למיניהם, וכו', אך כל אלה אינם אלא פעלולים ביורוקראטיים של מנגנונים המחפשים תעסוקה לעצמם: כך משרד התחבורה, כך המועצה הלאומית למניעת תאונות בדרכים.

לו היה להם מה ללמד בהשתלמויות שלהם, הם היו מפיצים אותו בקרב הציבור הרחב, במקום מודעות-ענק של רימום-עצמי. אפשר להניח בוודאות כי כל עיתון היה מוכן להביא לדפוס, כחומר-מערכתי, כל שיעור-נהיגה שהיה נכתב ע"י המרצים של משרד התחבורה ושל המועצה הלאומית למניעת תאונות בדרכים – לו היה לכך ערך כלשהו.

ולא זו בלבד, אלא שעד אשר המכנה המשותף הנמוך ביותר המקבל את רשיון-הנהיגה יגיע שוב אל השוקת – כמה תאונות הוא יעשה בינתיים?

במלים אחרות: מי שמצפה לשיפור הידע-בנהיגה של הנהג הישראלי תוך שנה, עשר או עשרים שנה – סופו להתאכזב. העגלה הנושאת את המטען הזה מצוייה בדרך-ללא-מוצא. עובדה: הממונים במשרד התחבורה על הנושא – יש בהם כאלה היושבים על כיסאם מאז פרוץ המדינה, אולי. שר התחבורה עצמו (חיים קורפו) מכהן בתפקידו כחמש-שש שנים: על אילו הישגים הוא יכול להצביע בנושא רישוי-הנהגים, לבד מההתפוצצות המאסיבית של פרשיות-השחיתות האחרונות?

גורם האחריות: איש אינו בודק היום מהי רמת-אחריותו ה"סגולית" של מבקש רשיון-הנהיגה, ובשלב זה גם אני לא מציע לעשות כן (אין לי הכלים הדרושים לכך). ובאשר לרמת-האחריות שבכל רגע נתון: זהו התחום היחיד אשר בו יש למשפט הפלילי מה לעשות, אבל, באופן פרדוקסאלי דווקא בתחום הזה איש מהעושים-במלאכה אינו מתעניין.

אחריותו של הנהג, כפי שראינו, נבחנת לפי הפער בין מה שהוא עצמו מעריך כסיכון נסבל, לבין הסיכון אשר בפועל הוא נוטל על עצמו. מי שנוהג בצורה מסוכנת, מבלי להיות מודע לסיכון, יוצר בעייה חמורה, אך זה כשלעצמו אינו הופך אותו ל"חסר אחריות". בתי המשפט לתעבורה, למרבה הצער, אין להם לא הכלים, לא העניין ולא הזמן להיכנס בכל מקרה לשאלה הזאת. יותר קל לדבר בנשימה אחת על "אחריות" ועל "החמרה בעונש", במקום לבדוק אם אמנם קיים קשר כזה בכל מקרה ומקרה.

חבל מאוד, אבל דווקא במקום העיקרי בו יש לחזק את ידיו של משפט-התעבורה שלנו, דווקא שם אנחנו נותנים לו "לנסוע על הבאנקט", וכל עוד לא נתגבר על כך, משפט-התעבורה לא יתרום דבר לשיפור איכותו של הגורם האנושי בנהיגה.

או החינוך התעבורתי מגיל-אפס, ההשתלמויות בנהיגה נכונה, נהיגה מונעת, נהיגה משופרת וכו': מה נשאר מכל אלה כאשר הנהג אינו במיטבו?

טלו, למשל, את הנהג אשר, בצומת אשדוד, בחודש אוגוסט 81, נכנס לצומת באור אדום, קטל 24 איש, ופצע 23 אחרים. נהג זה היה נהג מקצועי ותיק ומנוסה, אשר "לבד מהרשעה אחת בעבירת תעבורה עברו (היה) ללא רבב". או נהגת האוטובוס במפגש "הבונים" – לעולם לא נדע, כנראה, אם היא התרשלה, או שרק לא גילתה את היכולת המפליגה הדרושה כדי למנוע את התאונה – גם היא עברה היה נקי, ככל הידוע.

וכן גם שני הנהגים המעורבים בתאונה הקטלנית בחבל תענך: זה שנשאר בחיים עברו נקי, וגם עברו של נהג הטרנזיט היה כנראה ללא רבב.

מה קורה להם, לאנשים מיומנים ואחראים, אשר פתאום נתקעים לאירוע כזה?

קורה משהו ברגע מסויים. איזה "איפול", איזה רגע "אסטרונאוטי", או משהו אחר שאיש אינו יודע. משהו הגורם לכך שכל המטען שאדם נושא עמו "נמחק" באופן זמני. ראיתם פעם מחשב אחרי הפסקת חשמל? הכל הולך "פייפען", וזה גם מה שקורה לו לגורם האנושי. שום ענישה לא תוכל למנוע את התופעה הזאת.

אם את העבריינות-שמרצון היא לא מצליחה למנוע (השופט חיים כהן, לפנים ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון אמר (חותם, 3.10.86): "נער הייתי וגם זקנתי, ואני יודע ששום עונש, חמור ככל שיהיה, אינו מועיל ולא כלום. אין פעולת הרתעה לעונשין... על-ידי הטלת העונש אתה יוצא חובת החוק ותו לא") – את העבריינות הרשלנית – לא כל שכן.

עד כאן עסקנו בשאלת הפוטנציאל של הנהג הישראלי, וראינו כי רמת-המינימום הקיימת אינה ניתנת לשינוי בכלים ובתפיסות הקיימות. נשארה, איפוא, שאלת היכולת-בפועל: כיצד לגרום לכך שהנהג המצוי יהיה תמיד במיטבו, תמיד במלוא מאת האחוזים של הפוטנציאל שלו.

אני מוכן להמר על כך שגורם-המשנה הזה, גורם היכולת-בפועל, הוא המרכזי מבין מרכיביו של הגורם האנושי בכל הנוגע לתאונות הדרכים. אין לי ביסוס מדעי לסברה זו, אבל כל אחד מאיתנו יכול להיווכח בכך. די לך אם תנסה להיזכר בכל התאונות או הכמעט-תאונות שבהן נטלת חלק, או שהיית על סף נטילת-חלק בהן, או אפילו סתם אירוע נהיגתי בו ביצועיך לא הניחו אפילו את דעתך-שלך (כמו, למשל, חיכוך הגלגל הימני-אחורי עם המדרכה בפנייה ימינה).

לגבי כל אירוע כזה, שאל את עצמך שלש שאלות:

א.      האם זה קרה משום שלא ידעתי כיצד לנהוג?

ב.      האם זה קרה משום שלא היה לי אכפת מהו הסיכון אותו אני נוטל על עצמי, אף שהייתי מודע לו?

ג.       האם זה קרה משום שהייתי עייף, כועס, חולה, טרוד בבעיות-השעה וכו'?

על הצרחנות הלאומית והגורם האנושי

אני משוכנע כי ברוב המקרים ייתן הנשאל את התשובה האחרונה. זה לא בהכרח מבסס את הנחתי דלעיל (בגלל הקושי של האדם להיות ישר-עם-עצמו), אבל זה מביא אותנו אל בעיית-הבעיות של הצרחנות הלאומית בענייני תעבורה, והיא המוסר ההוטנטוטי: כאשר אני מעורב בתאונה, זה בגלל עייפות, למשל (אם לא בגללך). אבל כאשר אתה מעורב בתאונה, זה משום שאתה מופקר, לא אחראי, לא יודע לנהוג, רוצח, קומוניסט ומה לא.

מדוע אף אחד לא מתריע על כך שתאונות מתרחשות בגלל שהנהג אינו במיטבו?

משום שמחר זה עלול לפגוע גם בו. משום שיותר נוח להאמין כי הזולת מופקר הוא, ואילו אתה אולי טועה לפעמים, אבל לא בכוונה...

מדוע אף אחד לא זועק חמס על מכת-תאונות העבודה, החמורה לא פחות, ואולי אף יותר? משום שהכבדת-יתר על המעביד, אפילו בענייני-בטיחות, תסכן את מקום עבודתך שלך.

מדוע אף אחד לא יוצא חוצץ על ריבוי תאונות-הבית (מספר הילדים הנספים כל שנה בתאונות-בית עולה, כנראה, על מספר הילדים הנספים בתאונות דרכים), או על ריבוי מקרי-הטביעה בחופי הארץ (מספר הטובעים-למוות, יחסית למספר הרוחצים-בים, ללא ספק גדול הוא בהרבה ממספר הנספים בתאונות דרכים, יחסית למספר הנוסעים) – ואיש אינו פוצה פה ומצפצף?

מדוע הכל קוראים להרחבתה של החובה לחגור חגורות-בטיחות ברכב ולהחלתה גם בדרכים עירוניות, בעוד שאין איש הקורא לחייב את המתרחצים בים לחגור חגורות-הצלה, או לאסור על הפרט להסתובב יחף בביתו?

משום שהצרחן הלאומי חרד מאוד להגנת-הפרטיות, כאשר מדובר בזו שלו.

כאשר מדובר בפרטיותו של הזולת – שאני.

על הצרחנות הלאומית – מקרה פרטי

לכל אדם, כפי שראינו, יכול לקרות שהוא לא יהיה במיטבו בנקודת-זמן פלונית.

כך בנהיגה, כך בכל פעולה, ובכל עיסוק, וכך קרה גם ליואל מרקוס במאמרו "לסנדל להם את הידיים" (הארץ, 5.8.86).

מעיתונאי ברמתו של מרקוס אני מצפה לכתיבה רצינית, או להכרה בכך שלא בכל התחומים כשרון-הכתיבה שלו עומד על אותה הרמה. אבל בפרץ כזה של היסטריה-דמגוגית מעטו של עיתונאי רציני – כבר מזמן לא נתקלתי. והגיעו הדברים עד כדי כך שהכותב מנסח משפט כזה: "לא פעם אני חוזר הביתה לאחר יום שחייב אותי להיות בכביש מטושטש נפשית...".

ברור, בעיקר מקריאת המשכם של הדברים, כי לא זו הייתה כוונת המחבר, אבל גם זו תאונה. לא מתים מזה, מר מרקוס, אבל גם זו תאונה. וכאשר אתה אחרי יום עבודה מתיש, והגליון על סף הסגירה, לא יועיל כל הנלמד בבתי-האולפנה לעיתונות, וגם "החינוך למודעות בגיל בית-הספר" לא יוסיף הרבה. פאקט.

וגם חוש-אחריות מפותח לא יעזור: האם תאמר לעורך העיתון רגע-רגע, אני לא בטוח שהמאמר הזה הוא מיטב-התוצרת שלי, ונא להשאיר שטח לבן? האם זו אחריות?! ולהעדר מפגישה חשובה בגלל "ניצני עייפות" אשר תקפוך בשעת הנהיגה, זו כן אחריות?!

כמובן שהנזק ממאמר לא-מהוקצע אינו כנזק מנהיגה לא-מהוקצעת, והנזק מ"ברז" שאתה עושה לזולתך אינו כנזק מתאונת-דרכים, אבל אופן פעולתו של "הגורם האנושי" זהה בכל המקרים.

ואומר יואל מרקוס במאמרו: "הגורם העיקרי לתאונות בעולם כולו היה ונשאר לדעת מומחים הגורם האנושי". צר לי מאוד, אבל למומחים, בתור שכאלה, אין הרבה מה לעשות כאן, באשר זו שאלה של פילוסופית-חיים, לא של מומחיות.

בוודאי שהגורם האנושי הוא ה- causa sine qua non ("הגורם בלעדיו אין") בכל הנוגע לתאונות הדרכים. בוודאי שאם הגורם האנושי יישב בבית לא תהיינה תאונות, וכבר עמדנו על כך לעיל. אבל, וגם על כך עמדנו, הרכב האוכלוסייה הנוהגת בכביש-הערבה, כביש התענכים, מעלה-אפרים ועוד, זהה להרכב האוכלוסייה בכביש חיפה-תל-אביב: "הנהג הישראלי" המושמץ הוא "הגורם הקבוע" – ה-"constant" במשוואה של תאונות הדרכים, ודווקא כמות התאונות היא המשתנה מזמן לזמן, מתשתית לתשתית וממקום למקום (תת-ניצב מאיר שדה, סגן מפקד המחוז הצפוני של המשטרה: "מי שמסמיך את הנהגים בכל חלקי הארץ מסמיך גם את הנהגים בצפון").

טול לדוגמה את צומת יזרעאל, קילומטרים ספורים ממקום התאונה בכביש התענכים. פעם היה זה צומת קטלני, בגלל שהרשויות לא השכילו להכיר במוגבלותו של הגורם האנושי. בגלל שהרבו לקשקש על הגורם האנושי, והעמידו "מכמונות עצור" במקום להפעיל את הקופסה האפורה. אבל כאשר הפסיקו לברבר, התחילו לחשוב, והתקינו בצומת הסדרי-בטיחות פיזיים – לא יקרים! – הפך הצומת את חברבורותיו. טול לדוגמה את כביש גהה. טול לדוגמה את עקום מוצא.

התאונות בכל המקומות האלה פחתו במידה קיצונית לא משום ש"הגורם האנושי" השתנה בכל אחד מהם, אלא הקונצפציות השלטוניות!

ומדעתם של המומחים – לדעתו של יואל מרקוס עצמו על הגורם האנושי: "אין זה נכון שאין האוחזים-בהגה שלנו יודעים לנהוג. האמת היא שהם אינם רוצים לנהוג נכון".

שורו-שורו: מיליון ושלוש מאות אלף וירטואוזים על כבישינו. מיליון ושלוש מאות אלף איש ואישה אשר לעולם לא יתעייפו, לעולם יהיו במלוא מאת-האחוזים של פוטנציאל-היכולת שלהם. לעולם יוכלו, בכל סיטואציה אפשרית, לבצע "בדיוק של אלפית" את כל אשר יחפצון. ממש גאוני-הדור.

ורק תכונה שלילית אחת יש להם, אליבא דמרקוס: הרצון לנהוג לא נכון. ואת רצונם זה הם אכן מממשים: "הם רוצים לנהוג כפי שהם רוצים", כך יואל מרקוס. האם גם אתה בא לתאר לנו גזע "גאון ואכזר"? הגם אתה ברוטאלי?!

עוד על הדרישה "להגביר את האכיפה"

אכן, ברוטאלי.

"ללמד את האוחז-בהגה המופקר שלנו לקח שלא במהרה ייעלם מזכרונו ... אפשר ... רק באכיפה אכזרית של חוקי התנועה דבר יום ביומו ...", גורס בעל המאמר.

אמת, המשפט הפלילי נועד ללמד לקח לכל מופקר, לאו-דווקא עברייני-תנועה.

אבל המילה "אכזריות" מתמקדת בסבלותיו של הזולת ובהנאתו של המתאכזר, יותר מאשר בתועלתו של זה האחרון: וכאשר אתה מונחה ע"י השיקול הזה, השיקול של ההנאה מסבלותיו של הזולת, על כרחך אתה שוכח את השיקולים הנכונים.

איזו "תכנית עבודה" היה מר מרקוס מציע למשטרה אם היו עומדים לרשותו כל המשאבים שבעולם? איזה חוקים רוצה הוא לאכוף "יום ביומו"? האם הוא מדבר על עבירות-התעבורה האמיתיות, המסוכנות, אשר המשטרה אינה אוכפת משום שאינה יודעת איכן לאתרן וכיצד להוכיחן, או על עבירות-התעבורה ה"טכניות": אותן עבירות אשר אין בהן סיכון, אך הן נותנות למשטרה פרנסה קלה ורבת-רושם?

ולמה מתייחס שר התחבורה כאשר הוא יוצא באותה קריאה ממש?

ומה תהייה דעתם של אלה אם "נגלה" להם את הטבלאות המראות כי אין כל מתאם בין רמת-האכיפה לבין רמת התאונות?

האם ניתן לגרום לכך שהנהג יהיה תמיד במיטבו?

כדי לוודא, ב"זמן אמיתי", שהנהג מתפקד כהלכה יש להצמיד לו מורה-נהיגה אישי, אשר יישב לידו נון-סטופ. מפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי מעורבותם של כלי-הרכב המשמשים ללימוד הנהיגה היא זעומה ביחס לכמות הנסיעה בהם, אבל הרעיון כשלעצמו אווילי. אין בנמצא מיליון-וחצי מורי נהיגה, וגם לא יהיו, וגם הפרט עצמו אינו יכול לעמוד בגזרה הזאת.

תיאורטית אפשר גם להצמיד שוטר-תנועה אישי לכל נהג, אך זה אווילי לא פחות.

במלים אחרות: אין שום אפשרות לגרום לכך שהנהג המצוי – "הגורם האנושי" – תמיד יהיה במיטבו, תמיד במלוא מאת האחוזים של הפוטנציאל שלו, והשאלה אם הנהג אשר מולך – בטרנזיט או בסמי-טריילר – נמצא כעת במיטבו, או רק במחצית כושרו, היא שאלה של מקריות!

עניין של הסתברות, כפי שאמרתי בפתח הדברים, ודבר זה לא ניתן לשינוי לא ע"י חינוך-מנוער, לא ע"י "החמרה" במבחני הנהיגה, ולא ע"י שוטר-תנועה-על-כל-מטר.

וגם לא ע"י מזגן-בכל רכב: הקריאה לבטל את המיסוי על מזגנים לרכב, לה הייתה עדנה אחרי התאונה בכביש התענכים, אכן לא נעלמה מעיני, והיא מקובלת עלי.

הייתי אפילו מרחיק לכת: כיוון שהמזגן הוא התקן בטיחותי, לא די בביטול מס הקנייה עליו, ובהורדת המכס ל- 10%: יש לסבסד אותו, כחלק מההשקעה הלאומית בשיפור התשתית.

אין לי דבר וחצי-דבר נגד מזגנים ואני עצמי נוהג ברכב ממוזג. אבל מי שמגיע בלי מזגן לרמת תיפקוד "גבולית" אחרי חצי יום עבודה, בזכות המזגן הוא יאריך את יום העבודה, ואם הוא נהג מקצועי הוא ינהג יותר ובכך גם יתרום משהו להגדלת העומס בכבישים. בסוף גם הוא יתעייף וגם הוא יגיע לאותה רמת תיפקוד "גבולית", אבל בשעה מאוחרת יותר... (קחו למשל את השעה שלאחר חצות: בחמסינים אין היא משופעת, וגם עומס-תנועה רב אין בה – אפילו בכבישים ה"אדומים" – אבל היא קטלנית למדי: בגלל העייפות, סביר להניח).

מכל מקום: עניין המזגנים אינו נושא לדמגוגיה פופוליסטית, אלא למחקר רציני.

וכצעד ראשון יש להכניס לטופס המשטרתי מ- 4106 (דו"ח הבוחן על תאונת דרכים) את ה"רובריקות" המתאימות: היה מזגן? האם הופעל המזגן?

על גורם המקריות בתאונות הדרכים

וזה מחזיר אותנו אל התאונה בכביש התענכים ואל השאלה אם תאונות קורות, או שהן נגרמות.

פקודת הבטיחות בעבודה, אותה ירשנו מן המנדט הבריטי, מטילה על בעליו של מפעל את החובה המוחלטת לנקוט באמצעים קפדניים למען בטיחותם של עובדיו.

בעל המפעל אינו יכול לומר כי הדרישה הזאת תביא אותו לפשיטת-רגל, אשר תגרום לכך ש"גם מקום עבודה לא בטוח לא יהיה לפועלים".

והיה כי תקראנה תאונה מחמת העדרם של הסדרי-בטיחות, לא יוכל בעל המפעל להתנער מאחריותו מהטעם שהעובד עצמו התרשל: מטרתם של הסדרי-הבטיחות האלה להגן גם על העובד הרשלן וגם על העובד הפזיז – ואפילו אם התאונה שגרמו לה נבעה מהתנהגות בניגוד להוראותיו של בעל המפעל או המעביד.

פקודת הבטיחות בעבודה באה, כפי שאמר בית המשפט העליון:

"להגן על עובדים מכל הסוגים ובכל המצבים – זהירים ובלתי זהירים, ערים ועייפים, מנוסים וטירונים, זקנים, צעירים ונשים, בריאים וחולניים ואף נרפים, מרושלים ופוחזים בכלל...".

ועוד עולה מפסיקתו של בית המשפט העליון כי עצם העובדה ש"דרושה זהירות ועירנות מתמדת כדי למנוע תאונה ברגע של חוסר תשומת-לב, עייפות או היסח-הדעת" – דווקא היא המוסיפה על חובותיו של המעביד או בעל המפעל לקיים הסדרי-בטיחות, ולא גורעת מהן. אין הוא יכול לעמוד בכך – שיסגור את העסק!

את הקונצפציה הזאת יש להחיל גם בתחום הבטיחות בדרכים. רמתם של הסדרי-הבטיחות בכבישים במדינת ישראל היא חרפה רבתי, ומפעל פרטי בעל רמה כזו של הסדרי-בטיחות היה מקבל צו-סגירה בו-במקום.

אבל במקום שהמדינה – "בעל הבית" של הכבישים בארצנו – תמלא את המוטל עליה, היא עושה מ"נתיניה" שעירים-לעזאזל: השר קורפו, כפי שאנו מכירים אותו, ולא מהיום, מרבה לומר לנו כי "אפילו יהיו הכבישים גרועים וכלי הרכב רעועים, אם הנהגים יהיו בסדר – לא תהיינה תאונות".

"אם", מר קורפו, "אם"... נניח שאתה צודק, אבל כיצד תבטיח את ה"אם" הזה?

אתה זורק את הכדור אל מגרשו של שר המשטרה, אבל האם חמישים "סיירות" משטרתיות בכביש הערבה היו מונעות את התאונה בה נספו, ימים ספורים אחרי התאונה בכביש התענכים, חמש נפשות ממשפחה אחת? והאם מאה-אלף "מכמונות עצור" היו מונעות את התאונה ליד "הבונים"?!

ולהזכירך: נהגת האוטובוס עצרה גם בלי "מכמונת". האם זה עזר?!

אבל ה"אם" הזה – גם הוא לא בטוח: לא חסרות תאונות שהן תולדה של כמה וכמה גורמים זעירים – שאינם כוללים אף לא גוון קל-שבקלים של רשלנות אישית – אשר הצטברותם המקרית היא הגורמת לתאונה, ואת "ניטרולם" של הגורמים האלה אי אפשר להטיל על היחיד. זו מעמסה בלתי אפשרית, אפילו "אם הנהגים יהיו בסדר", כלשונו של השר קורפו.

בכביש התענכים לא היו הסדרי-בטיחות למניעתן של תאונות, ולכן התאונה קרתה, והוא הדין גם לגבי התאונה בכביש הערבה, ששה ימים לאחר מכן, התאונה בצומת הקאנטרי-קלאב, ביום שלאחר מכן, ועוד ועוד. הטענות – הנכונות כשלעצמן – כי בכל המקרים האלה "הכביש היה ישר ותקין ולא ברור מדוע סטו כלי הרכב" כמוהן כטענה על מכונה תקינה-לחלוטין שאינה מגודרת-לבטח (כנדרש עפ"י פקודת הבטיחות בעבודה) "ולא ברור מדוע העובד נתקל בה".

כל התאונות האלה, מר קורפו, קורות, לא נגרמות!!!

מה ניתן לעשות?

כדי למנוע תאונות יש להכיר במוגבלותו של הגורם האנושי. יש להכיר, ראשית, במכנה המשותף הנמוך ביותר של הנהג הישראלי המקבל את רשיון הנהיגה שלו.

אחרי-כן יש להכיר בעובדה כי לגורם האנושי, מדרך הטבע, יש "נפילות" שאינן ניתנות לא לחיזוי-מראש, ולא לשליטה: "רגע של חוסר תשומת-לב, עייפות או היסח-הדעת", כביטויו של בית המשפט העליון בהקשר לתאונות-העבודה, יכול לבוא גם על הכביש, ועל כל אחד מאתנו. גם עליך, מר קורפו, גם על יואל מרקוס, גם עלי. לאף אחד מאתנו אין בטחון כי הוא תמיד יעמוד על רמת-המקסימום של יכולתו!!!

"נפילות" אלה, כך אני מעריך, יכולות להתבטא בירידת-כושר בסדר-גודל של עשרים עד שלושים אחוז, ויש לקחת גם אותו בחשבון בכל תכנון תעבורתי.

לא שאני מאושר מיכולת-הנהיגה של הנהג הישראלי, בין אם הוא טוב יותר או גרוע יותר מעמיתו בארצות אחרות. לא שאין לי רעיונות לשיפורים בנושא. אבל כל עוד המצב, מבחינה לאומית, הוא כפי שתואר, יש לצאת מתוך הנחה אקסיומטית כי רמתו הלא-ניתנת-לשינוי של הגורם האנושי, ברמת הכלל, אינה עולה על שבעים-שמונים אחוז מן המכנה המשותף הנמוך ביותר, ולאור ההנחה הזאת יש לגשת לשאר השאלות של הבטיחות בדרכים.

ואם, בנוסף לכך, אפשר גם לנסות להעלות את רמתו של הגורם האנושי – אין לי התנגדות לכך. להיפך. אני אפילו מוכן לתרום רעיונות משלי, אבל חשוב ש"השבחות" אלה תהיינה בנוסף לשאר, לא במקומו.

טיפול תרופתי?

אפשר להעלות על דל הדמיון פיתוחה של גלולת "הנותן ליעף כח", אבל ספק אם יש בה כדי להועיל, משום שנוטל הגלולה הזאת ינצל את הכוחות שהיא מעניקה לו כדי להישאר שעתיים נוספות בעבודה, ולבסוף הוא יצא לכביש באותו מצב עייפות...

אפשר גם לדמיין "גלולת-אחריות", אבל, כפי שראינו, גם האחריות שני פנים לה, ויש שהיא כופה על אדם לצאת לכביש למרות שהוא עייף, נסער וכו', וגם כאן הספק רב הוא.

מה שהייתי רוצה לראות – ובחלומותי הטובים אני אכן רואה זאת – הוא אמצעי "השבחה" סלקטיביים: "מרעננים" ו"משפרי אחריות" הפועלים רק בנהיגה, ובאים לידי ביטוי רק על הכביש.

מי שיצליח לפתח דבר כזה – אם לא פותח עדיין – יזכה, ללא ספק, בפרס נובל לרפואה.

תסמונת הרמזור המדומה

אני צחקתי כאשר שמעתי מידידי את הסיפורים האלה. אחד סיפר לי כי המתין לאור הירוק ברמזור, כאשר הרמזור כלל לא עבד. אחר סיפר כי המתין לאור הירוק במקום בו כלל לא היה רמזור... לא האמנתי, עד שזה קרה גם לי.

לילה אחד, בשעה אחת לפנות בוקר, נסעתי ברחוב הרצל בחיפה. אחרי שעברתי את הרמזור בצומת הרצל – שמריהו לוין (הוא עבד) המשכתי מזרחה, כאשר כל הזמן אני רואה מרחוק רמזורים אדומים. בצומת הרצל – בלפור עצרתי, כיוון שלא היה אור ירוק, והמתנתי.

לקח לי דקה, שתיים ואולי יותר כדי לתפוס שגם לי קרה הדבר: הרמזור באותו צומת כלל לא פעל!

אומרים לנו כי אי-הציות לרמזורים נובע מאי-כיבודו של החוק. השופט דב לוין, בפסק דינו בעניין הנהג שהורשע בגרימת התאונה בצומת אשדוד, אשר כבר הוזכרה לעיל (חודש אוגוסט 1981, 24 הרוגים, 23 פצועים) אומר שאותו נהג הסיע הרוגים, את רכבו "מתוך התעלמות מוחלטת מתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, ומכללי ההתנהגות הנאותה בדרכים ... כשהאור נכחו הוא אדום ...", וכו'.

אותו נהג בוודאי שהתרשל בנהיגתו, ומי שמתרשל בנהיגתו – בדין נענש. אבל כשם שעל מי שממתין לרמזור בלי לראות שהוא אינו פועל, או שאינו קיים כלל, אין לומר כי הוא עושה זאת "מתוך התעלמות מתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961", או מתוך "אי כיבוד החוק" – כך אי אפשר לומר זאת על מי שעשה את ההיפך מזה: נכנס לצומת בלי לראות שברמזור יש אור אדום. שני אלה הם צדדים שונים של אותו המטבע. והגם שהתנהגות כזו אין בה משום קיום החוק – ועל אי-קיומו של החוק נענשים – גם זלזול בו לא תמצא באותה התנהגות.

ואל תבינו אותי לא נכון: אני לא בא להכשיר נהיגה כזאת. בשום פנים ואופן לא.

אבל הכשל הזה – וזה היה כשל! – אין מקורו לא ב"התעלמות מתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961", ולא בשום צורה אחרת של אי כיבוד החוק. אתה לא יכול "לזלזל" במשהו כאשר בשעת ה"זלזול" אינך מודע לקיומו.

עניין ה"זלזול" אמנם נשמע נהדר, אבל מקורו של הכשל הוא אחר.

ונשמעים נהדר גם דבריו של השופט לוין בהמשך של אותו פסק-דין: "את אלה יש לאלף, ואת אלה יש להרחיק מנהיגת רכב בדרכי הארץ, אם בדרך כלל ואם לתקופה מסויימת". אבל השאלה היא אם הנהג אשר יבוא מחר לצומת אשדוד, או לכל מקום אחר, ינהג בזהירות רק משום שצפוי לו עונש של הרחקה מכבישי הארץ, "אם בדרך כלל ואם לתקופה מסויימת", או ינהג בחוסר-זהירות רק משום שלא אכפת לו אם יקבל עונש כזה...

לי זה לא נראה. לא נראה לי כי בני אדם נוהגים בזהירות – או בחוסר-זהירות – רק משום החשש – או העדר החשש – מעונש מידי אדם. זה לא רציני. לא זה הוא הגורם לכשל של הגורם האנושי.

וכל עוד לא נתמודד עם הגורם האמיתי לכשל הזה – לא נצליח להדבירו.

תסמונת "מכונית הכתיבה"

באשר למוגבלותו של הגורם האנושי אני מוצא חובה להתייחס לתופעה נוספת, לה אני קורא בשם תסמונת "מכונית הכתיבה".

את שגיאות ההדפסה במכונת-כתיבה ניתן לחלק לשתי קבוצות: שגיאות בחריגה מן השורה, או שגיאות בהקשתה של אות מסויימת במקום אות אחרת.

כדי למנוע את השגיאות מהסוג הראשון – שגיאות ה"עגלה", אם תרצו – מותקן במכונה פעמון, המתריע כי סופה של השורה מתקרב. ואם לא שמת לב אל הצלצול, או אם "שכחת" אותו – בא המחסום הנוסף, אשר כדי לעבור אותו יש ללחוץ על מקש נפרד, דבר שאינו יכול להיות מקרי. ואם גם הסדר-הבטיחות הזה לא הועיל – מגיעה ה"עגלה" אל קצה הדרך שלה, ושם היא נעצרת, בלי כל אפשרות פיזית לחרוג עוד: זהו ה"גידור-לבטח", בלשונה של פקודת הבטיחות בעבודה.

השגיאות מהסוג השני – שגיאות ה"אות" – הן הרבה יותר פרובלמטיות. בכתבתי על מינהל הבטיחות בדרכים, אחרי פרישתו של משה עמירב מניהולו (אוטו 7, אוגוסט 86), כתבתי כי "התפטרותו של עמירב היתה מוצדקת", אבל כאשר יצא הגליון מן דפוס חשכו עיני: לקלדנית היקרה "קפצה אות", ויצא מזה כי "התפארותו" של עמירב היתה מוצדקת – דבר שהשכיב את כל הכתבה על הקרשים.

בכתבה שנייה על המינהל (אוטו 14, מארס 1987) נפלה טעות דומה (האם אך מקרה הוא כי שגיאות כאלה קורות דווקא בכתבות על מינהל הבטיחות בדרכים?!).

הד"ר משה בקר דיבר על הצורך "לעבור לשלב שני, שבו אתה עושה דברים יותר רציניים", אבל התוצאה הייתה שבמקום המילה "רציניים" באה לאויר העולם המילה "רצחניים"...

על לוח-המקשים נמצאת האות א' ליד האות ט', והאות ח' ליד האות י', וזה מה שגרם לטעות, בשני המקרים. מה ניתן לעשות?

כדי להדביר לחלוטין את השגיאות האלה יש צורך להוריד את מהירות ההדפסה לאפס, להושיב מאה-אלף מגיהים על כל כתבנית – ועדיין לא בטוח אם נגיע לאפס-טעויות. גם מעבדי-התמלילים הקיימים, אלה המכילים בתוכם מילון, ומשווים כל מילה הנכתבת למלים שבמאגר, עדיין לא תמיד יכולות לפתור את הבעייה: אם במאגר מצויות גם "התפטרות" וגם "התפארות", גם "רציני" וגם "רצחני" – מה יעשה המחשב?

את הבעייה של שגיאות-ה"עגלה" פתרו במעבדי-התמלילים על ידי גלישה אוטומטית לשורה החדשה. האם יכול המחשב לפתור גם את הבעייה ה"רצחנית"? מומחים למחשבים אומרים לי כי תוך 10 או 20 שנה תהיינה מערכות המסוגלות לקרוא את הטקסט, ולהבינו, ולאתר גם תקלות כאלה, אך עוד חזון למועד.

וכמו בכתיבה-במכונה כן גם בנסיעה על הכביש: ניתן למנוע ירידה לשוליים, או מעבר לנתיב התנועה ממול על ידי גידור פיזי, אבל סטייה קלה – לפעמים קטלנית – קשה יותר למנוע, גם – ואולי במיוחד – אם המדובר, למשל, בסטייה מקרית אל 20 סנטימטרים שמאלה-מקו-האמצע: מוגבלויותיו של הגורם האנושי אינן יכולות למנוע זאת לחלוטין.

האם בתי המשפט לתעבורה מודעים לבעייה הזאת? ואם כן – מה הם עושים כדי להתגבר עליה? מה הם מסוגלים לעשות כדי להתגבר עליה, לבד מאשר להשתמש בביטויים דמגוגיים מקבוצת "בנפשנו היא"?!

אחרית דבר

את המאמר הזה התחלתי להעלות על הנייר בעקבות האסון בכביש התענכים (31.7.86), אף שהרעיון התגבש אצלי עוד לפני זמן רב. ביום 10.8.86, יום בו קיים קול ישראל חמש שעות-שידור של "סעו לשלום" בעניין תאונות הדרכים, ובעוד שידורים אלה בעיצומם, התרחשו בארץ שתי תאונות קטלניות.

אבל התאונה החשובה באותו יום, אף שהסתכמה בפצעים קלים בלבד, יש בה משום תמציתו של מאמר זה כולו: היועצת המשפטית של משטרת ישראל, תת-ניצב חנה הירש, התנגשה באוטובוס, כאשר נהגה ב"סיירה" משטרתית.

לדבריה, על פי העיתונות, היא "החליקה".

לבוא ולהאשים אדם בעל מעמד כזה ב"חוסר מודעות" או ב"חוסר אחריות", זה יהיה פשוט עלבון. עלבון לה ועלבון למי שמינה אותה לתפקיד והעניק לה את הדרגה. ולהגיד שהיא לא ידעה לנהוג – גם זה יהיה שטות: כדי לקבל אישור לנהוג ברכב של במשטרת ישראל לא די בכך שיש לך רשיון-נהיגה "אזרחי" חוקי. אתה גם עובר מבחני-נהיגה פנימיים של המשטרה, ואומרים לי שהם רציניים בהרבה מן ה"טסטים" השנויים-במחלוקת (וזו לשון זהירה!) של משרד התחבורה.

ואם לא "חוסר מודעות" או "חוסר אחריות", וגם לא "חוסר מיומנות בנהיגה" – מה כן? התשובה בפרק הזה עצמו: יד המקרה אשר גרמה לכך שנהגת פלונית לא הייתה במיטבה בנקודת-זמן מסויימת. אני לא בא לומר שמגיע לה פרס על כך, אבל גם כשמאשימים "גורם" מסויים, יש להאשימו בדבר הנכון.

______________

המלצות היום:

על תאונת הרכבת-אוטובוס במפגש הבונים (1985)

על תאונת הרכבת-משאית ליד קיבוץ רבדים: הבונים ב' (2005)

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה