*** דונאלד טראמפ למתחילים – סדרה מיוחדת לציבור בישראל ***

אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור (מחזה דוקודרמה)

*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


ביהמ"ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות (טו): דנציגר, הנדל, שהם – שופטים מושחתים, איזו טובת-הנאה קיבלתם/לקחתם תמורת

שמחה ניר, עו"ד 14.01.2016 21:44
צבעי שחיתות וסיאוב

צבעי שחיתות וסיאוב


מאמר חמישה עשר בסדרה, בעקבות פסה"ד בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח': בשורת השחיתות, על פי מני מזוז, יצחק זמיר ואליקים רובינשטיין *** כל הארץ רונאל פישר *** "צבעי שחיתות וסיאוב" *** מושחתים, נמאסתם!



ביהמ"ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות (טו): דנציגר, הנדל, שהם – שופטים מושחתים, איזו טובת-הנאה קיבלתם/לקחתם תמורת פסק-הדין המתועב הזה?

מאמר חמישה עשר בסדרה, בעקבות פסה"ד בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח': בשורת השחיתות, על פי מני מזוז, יצחק זמיר ואליקים רובינשטיין *** כל הארץ רונאל פישר *** "צבעי שחיתות וסיאוב" *** מושחתים, נמאסתם!

שמחה ניר, עו"ד

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

"משוב העם", לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

מבוא: מהי שחיתות, אליבא דביהמ"ש העליון

בהחלטתו של ביהמ"ש העליון בפרשת שלמה לחיאני (רע"פ 3292/15) אומר השופט מני מזוז: 

1.             ... אבקש להוסיף כמה הערות כלליות לענין העבירה של מרמה והפרת אמונים וחשיבות המאבק בשחיתות הציבורית אותו נועדה עבירה זו לשרת, וזאת נוכח טענות המבקש כי בית המשפט החמיר בעונשו יתר על המידה, טענה לה אין אנו שותפים כאמור.

2.             העבירה של מרמה והפרת אמונים קבועה, כידוע, בסעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). עבירה זו היא "עבירת האב" של עבירות השחיתות השלטונית, והיא מכסה גם מעשים שהם בגדר עבירות שחיתות פרטניות, כגון עבירת השוחד.

3.             יש הגדרות שונות למושג "שחיתות שלטונית", אך הגרעין של כולן זהה: ניצול לרעה של התפקיד או המעמד הציבורי לשם הפקת טובת הנאה, פרטית או אחרת, תוך הפרת חובת הנאמנות לציבור. הבנק העולמי הגדיר "שחיתות", בתמצית, כ- The abuse of public office for private gain"". הגדרה דומה יש לארגון השקיפות העולמי (TI -Transparency International): "ניצול לרעה של כוח המשרה למטרת רווח אישי".

כאשר עובד הציבור במקום לשרת את הציבור מנצל את תפקידו או את מעמדו למטרות זרות, לרוב לשם הפקת טובות הנאה אישיות - כגון על ידי קבלת שוחד, טובות הנאה, קידום אינטרסים כלכליים, שלו או של בני משפחתו או מקורביו, או קידום אינטרסים פוליטיים - הוא מועל בחובת האמונים שהוא חב לציבור במילוי תפקידו ושליחותו הציבוריים.

4.             התנהגות מושחתת של עובד הציבור, תוך הפרת חובת האמונים שלו לציבור, יכולה ללבוש פנים רבות ולבוא לידי ביטוי בדרכים מגוונות וברמות חומרה שונות. על כן, כדי להבטיח "כיסוי" של מלוא קשת המקרים בהם עובד הציבור מנצל לרעה את תפקידו או מעמדו למטרות זרות, הרי שלצד עבירות שחיתות פרטניות, כגון עבירת השוחד (סימנים ד-ה לפרק ט' לחוק העונשין), קיימת העבירה של מרמה והפרת אמונים המנוסחת בצורה כללית והמהווה כאמור "עבירת אב" כללית המכסה את כלל מעשי השחיתות בני-העונשין. את אשר החסיר המחוקק בהגדרתו הכללית את העבירה של מרמה והפרת אמונים השלים בית משפט זה בפסיקתו כאשר קבע כי עבירת מרמה והפרת אמונים מתגבשת כשהמעשה מביא לפגיעה מהותית באחד או יותר משלושת ערכים מוגנים: "הבטחת אמון הציבור בעובדי הציבור; טוהר המידות של עובדי הציבור; והבטחת תקינותה של פעולת המינהל תוך הגשמתו של התפקיד הציבורי..." (דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4)385 (2004), פסקה 45).

עינינו הרואות: שחיתות שלטונית לא חייבת להתבטא דווקא בקבלת שוחד, או בכל טובת הנאה חומרית, ולמעשה בגדרה של השחיתות הזאת ייחשב כל ניצול לרעה של התפקיד או המעמד הציבורי לשם הפקת טובת הנאה, פרטית או אחרת, תוך הפרת חובת הנאמנות לציבור.

טובות הנאה כאמור יכולה להתבטא גם בקידום אינטרסים כלכליים, אבל גם קידום אינטרסים פוליטיים.

ואם לא די בכך, בא שופט ביהמ"ש העליון בדימוס, יצחק זמיר, ובמאמרו צעד נוסף בדרך מאתיקה למשפט הוא מרחיב את היריעה עוד יותר (ההדגשות לא במקור):

מעשים של שחיתות שלטונית נחלקים לשני סוגים. הראשון כולל שחיתות קשה: בעיקר, קבלת שוחד וגניבה מקופת הציבור. אלה עבירות חמורות, אך לא הן מסכנות את החברה בישראל. הציבור מוקיע עבירות כאלה ללא סייג; המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט מתייחסים אליהן בחומרה רבה; ומי שהורשע בהן צפוי למאסר, נידוי חברתי וסיום הקריירה הציבורית. לכן, ככל הנראה, עבירות כאלה אינן נפוצות בישראל יותר מאשר במדינות מסוימות הנחשבות מתוקנות, גם באירופה.

הסוג השני כולל בעיקר מעשים של פרוטקציה שלטונית. איש ציבור עושה שימוש במשרתו כדי להעניק טובת הנאה למקורב. למשל, רשיון בנייה או היתר ליבוא עובדים זרים, מענק כספי להקמת מפעל, הקצאת או הפשרת מקרקעין, העדפה במכרז. לכאורה זה מעשה תמים. כבר אסור לעשות טובה לחבר מהצבא או מהמפלגה? התשובה היא: אכן אסור. ראשית, משום שאינך עושה טובה על חשבונך, אלא על חשבון הציבור. לא לצורך זה קיבלת את המשרה. שנית, לעתים קרובות מה שנראה כטובה נקייה אינו אלא עסקה מלוכלכת. מינוי פוליטי, למשל, הוא בדרך כלל עסקה של תן וקח. מבחינה מוסרית היא דומה לשוחד. לכן זהו סוג של שחיתות. אמנם שחיתות רכה. אך דווקא היא מסכנת את החברה בישראל.

זאת, קודם כל, משום שהציבור מקבל אותה בסלחנות. איזה פוליטיקאי אינו נוהג כך, ומה בסך הכל הוא עשה? מכל מקום, לא יהיה בכך כדי לפגוע בקריירה הציבורית שלו או בשמו הטוב. ראיתם פוליטיקאי שנפגע ממינויים פוליטיים? במקרה הגרוע, אם המעשה ייחשף, מבקר המדינה יאמר משהו באיזה דו"ח וכמה עיתונים יכתבו על כך בעמוד פנימי. אחרי שבוע ישכחו. בסך הכל, זה משתלם. לכן שחיתות מסוג זה נפוצה כל כך בישראל. היא מכת מדינה. האווירה סביב השלטון נעשית עכורה יותר ויותר. אמון הציבור בשלטון מתכרסם והולך. ישראל מידרדרת במדד השחיתות הבינלאומי משנה לשנה. בציבור אומרים: מושחתים נמאסתם. אך מה אפשר לעשות כדי לעצור את ההידרדרות?

בספר החוקים יש עבירה שנועדה למלחמה בשחיתות הרכה: הפרת אמונים. ואולם, במשך שנים התקשה בית המשפט להגדיר וליישם עבירה זאת. כתוצאה מכך הוא זיכה לא מעט אנשי ציבור, אף שברור היה שכשלו בהתנהגות פסולה. הוא אמר: יש כאן פגיעה באתיקה, אך לא עבירה פלילית. לכן נראה היה שהמשפט נותר חסר אונים נוכח שחיתות מסוג זה. עכשיו בא בית המשפט העליון, בפרשת שבס, והגדיר את העבירה של הפרת אמונים באופן שתוכל לשמש נשק יעיל נגד שחיתות רכה.

נקודת המוצא היא, שכל עובד ציבור וכל נבחר ציבור מקבל את משרתו מן הציבור. לכן מוטלת עליו חובת נאמנות כלפיו. חובתו להשתמש במשרתו כדי להיטיב עם הציבור. אם הוא משתמש בה כדי להיטיב עם מקורבו, הרי זאת הפרת נאמנות. במקרה חמור היא עשויה להגיע לכדי עבירה פלילית של הפרת אמונים.

נו, ומה ההבדל בין עשיית טובה לחבר לבין עשיית רעה למי שהוא ההיפך מחבר?

לא, אין הבדל, ו"טובת ההנאה" היא בעצם גרימת העוול, ובעקיפין – בהתחשבנות עם היריב, ובהרתעת יריבים אחרים, וסתימת-הפיות לכל מי שמותח ביקורת על בעלי השררה והכוח.

וכהגדרתו של זמיר, לעיל, זו שחיתות "רכה" בלבד, "אך דווקא היא מסכנת את החברה בישראל". והיא "מסכנת את החברה בישראל", על פי זמיר, קודם כל משום שהציבור מקבל אותה בסלחנות.

עד כאן בשורת השחיתות על פי שופטי ביהמ"ש העליון – בהווה ובעבר.

שחיתות רכה, שחיתות קשה: יש כאן משהו מורעל!

שחיתות-המיליארדים בהוצאה לפועל, בשיטת ה"סולמית", הייתה אבן-הראשה לעתירתי בג"ץ 8743/14, וכל השאר היו נושאים ש"תפסו טרמפ" על אבן-הראשה, בזכות קונסטלציה של פעם-בחיים, אשר בלעדיה היה קשה להעלותם בבג"ץ כנושאים עצמאיים.

חלקה של העתירה הדן בשחיתות הסולמית עמד על הקרקע הכי מוצקה שאפשר: ישנו כסף שנגבה באמצעות ההוצאה לפועל ו"זולג" בלי להגיע ליעדו, ישנם אחראים לשחיתות הזאת, וישנם בעלי סמכות על פי הדין אשר נדרשו להפעיל את סמכותם, וסירבו, ולא נתנו נימוקים לסירובם.

כאשר דבר כזה מגיע לבג"ץ, המינימום המצופה ממנו הוא שידרוש מהמשיבים תשובה לטענות העותרים, וכאן אני רוצה להוסיף משהו בעניין השחיתות הזאת.

בשחיתות-המיליארדים הזאת יש משהו מורעל.

משהו מורעל, אשר אף אחד לא מוכן לגעת בו: לא רשויות האכיפה (המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה), לא נבחרי הציבור (חברי הכנסת, כולל כאלה המתהדרים בתואר "יושב ראש השדולה למאבק בשחיתות הציבורית), וגם לא התקשורת – קרי: עיתונאים אשר המלחמה בשחיתות היא לחם-חוקם, מקור פרנסתם, ובסיס המוניטין המקצועי שלהם.

כל מי שהיה מרים את הכפפה שהנחתי לרגליו היה זוכה לתהילת-עולם באפס-מאמץ, משום שאני הכנתי את כל שיעורי-הבית הדרושים – רק שיבואו וילקטו, אבל אף אחד לא קם.

גם לא שופטי ביהמ"ש העליון, יורם דנציגר, ניל הנדל ואורי שהם, "גיבורי" הסדרה הזאת, שאת הכפפה הזאת, שהם הניחו לפתחי, אני שבתי והנחתי לרגליהם.

מדוע אף אחד לא קם?

ההסבר הלוגי היחיד שאני רואה לנגד עיני מתיישב עם מה שהמושחת רונאל פישר אמר על עצמו כאשר הוא עדיין היה בעולם העיתונות, ונחשב כתחקירן מוערך מאוד: אני מרוויח יותר כסף ממה שאני לא מפרסם, מאשר ממה שאני מפרסם.

ההסבר הזה מתיישב היטב-היטב עם ההסבר שנתתי בכתבת-התחקיר השנייה בעניין הסולמית (גניבת מיליארדים במערכת ההוצאה לפועל: על שיטת הסולמית – כולם מושחתים, כוווווולם!) לכך שיש עשרות, אם לא מאות, אנשים אשר יודעים על קיומה של השחיתות הזאת ואף אחד לא קם להתריע עליה, אף אחד לא סר לתחנת המשטרה הסמוכה כדי להתלונן, אף אחד לא פונה אל פרקליט המדינה או אל היועץ המשפטי לממשלה, בדרישה לחקור את הנושא.

ההסבר שנתתי: אף אחד מהמכירים את השחיתות הזאת לא היה שותק אם לא היו נותנים לו חלק בשלל. כולם שותקים, כולם מתחלקים בשלל.

וזאת, מן הסתם ההגיוני, גם הסיבה לכך שגם העיתונאים ואנשי הציבור – במיוחד אלה אשר חרטו על דגלם את המלחמה בשחיתות, והם ידועים בציבור כלוחמים בה.

והמסקנה העגומה: כל הארץ רונאל פישר.

מה מנע מהשופטים לטפל בשחיתות ה"סולמית" בנפרד מהשאר?

אבן-הראשה לעתירתי, נשוא סדרת-מאמרים זו, הייתה, כאמור, שחיתות הסולמית, וכל שאר ה"אבנים" שבעתירה "תפסו טרמפ" על אותה אבן-הראשה.

את שאר ה"אבנים" יכלו השופטים, כדרכם, "לנפנף" בקלישאה השחוקה לפיה בית משפט זה לא מתערב בשיקול-הדעת של הרשויות המוסמכות, אלא במקרים נדירים, בלה-בלה-בלה.

לו היו השופטים נוהגים כך לגבי שאר ה"אבנים", אפשר היה לקבל זאת, ואפשר היה שלא לקבל – אני לא הייתי מקבל – אבל לכך כבר הורגלנו, לצערנו.

אבל מה מנע מהשופטים להפריד בין הדבקים, לדחות את שאר חלקי העתירה, ולהוציא צו-על-תנאי (או, לפחות, לדרוש תשובה) לגבי שחיתות ה"סולמית"?

התשובה לכך – מיד.

איזו טובת-הנאה קיבלו השופטים תמורת שתיקתם?

מניחים לפתחם של שופטי הבג"ץ – המוסד המתיימר להיות "בית משפט גבוה לצדק" – את השחיתות הקשה ביותר אשר הוצגה בפני בית משפט כלשהו במדינת ישראל במשך ששים ושש שנות קיומה. שחיתות אשר בהיקפה "חובקת" כמה וכמה "הולילנדים" מדי שנה בשנה.

וכשאני אומר "כמה וכמה 'הולילנדים' מדי שנה בשנה", אני לא מתכוון לכמות השוחד התגלגלה בפרשת הולילנד, אלא ל"ברוטו" שלה: שווי הפרוייקט כולו פלוס השוחד שנלווה אליו.

ובכן, מה מנע מהשופטים להפריד בין הדבקים, לדחות את שאר חלקי העתירה, ולהוציא צו-על-תנאי (או, לפחות, לדרוש תשובה) לגבי השאר? לכך ישנן, להבנתי הצנועה, שתי תשובות אפשריות.

אפשרות אחת: הם קיבלו בכסף מזומן את האתנן שלהם, את דמי הלא-יחרץ, את חלקם בשוד המיליארדים. זאת אותה שחיתות אשר הפרופ' יצחק זמיר, שופט ביהמ"ש העליון, כאמור לעיל, מגדיר כ"שחיתות קשה".

אפשרות שנייה: הם לא יתנו את הסיפוק ואת התהילה לעו"ד שמחה ניר השנוא עליהם, "עוכר המערכת".

וכעת אמרו אתם: מה ההבדל בין "לעשות טובה לחבר" לבין "לעשות רעה ליריב"?

לא, אין הבדל: שני אלה הם שני צדיו של אותו מטבע: אותה "שחיתות רכה", כהגדרתו של זמיר, לעיל, אשר, לשיטתו, "דווקא היא מסכנת את החברה בישראל".

ומדוע, אליבא דזמיר, "דווקא היא מסכנת את החברה בישראל"?

תשובתו: "קודם כל, משום שהציבור מקבל אותה בסלחנות".

ואכן, אם שופט ייתפס בקבלת שוחד, הציבור לא יעבור על כך בשתיקה, אבל כאשר השופטים מתנכלים למבקריהם – לא בהיחבא, אלא ממרומי המקפצה – אף אחד לא קם.

אף אחד לא קם בשנת 2003, כאשר השופטים, מבקשי-נפשי, הוציאו אותי ממקצוע עריכת-הדין בטענות מצוצות-מן-האצבע מסוגת באיזה סגנון אדוני מדבר.

אף  אחד לא קם כאשר הם, באותם התירוצים, הוסיפו והוסיפו על גבי, ולא נרגעו עד שהשלימו לי 27 שנות השעייה + פעמיים הוצאה לצמיתות מהמקצוע (הכל מצטבר, מן הסתם ...).

ואף אחד לא קם להתריע על שחיתותם של השופטים, וכל עוד הם לא לוקחים שוחד – הכל מותר להם, הכל שרי, ואין פוצה פה ומצפצף.

כן, כן ... כאשר השופטים פוגעים בציפור-נפשו הפוליטית (ואולי עדיף ציפור נפשו-הפוליטית) של מאן דהוא – בין מימין או משמאל – אזי הכל נזעקין, אבל לא בגלל השחיתות – לא ה"קשה" וגם לא ה"רכה".

ואני אחזור שוב ושוב, ללא ליאות, ואומר לחברי – מימין ומשמאל גם יחד: השופטים הם אותם השופטים, והבעייה היא בתרבות השפיטה הקלוקלת, לא בסחורה הפוליטית שהם מספקים.

ובחזרה אל השחיתות ה"רכה"

השחיתות ה"רכה" הזאת "מסכנת את החברה בישראל", משום שהיא סוללת את הדרך גם לשחיתות הקשה, בלי לזנוח את השחיתות ה"רכה". שופט אשר עושה עוול במשפט שלא על מנת לקבל שוחד ושלמונים – מחר ימשיך ויעשה זאת על מנת לקבל שוחד ושלמונים.

האם בתיק בג"ץ 8743/14, נשוא סדרת-מאמרים זו, התקיימה האפשרות הראשונה (הם קיבלו את חלקם בשוד המיליארדים, את אתנן-השתיקה שלהם, קרי: שחיתות קשה), או האפשרות השנייה (הם רצו לדפוק את עו"ד שמחה ניר השנוא עליהם, "עוכר המערכת", קרי: שחיתות "רכה").

האמת? אין לנו, עד היום, שום נקודה ארכימדית כדי לבנות עליה את התשובה המתאימה. סביר מאוד להניח שזה "גם וגם", אבל לאור השאלה הבאה זה פחות חשוב.

מה גרוע יותר?

כעת, כאשר מונחות לפנינו שתי האפשרויות, ואיננו יודעים איזו מהן הייתה במקרה הזה, לא נותר לנו אלא לשאול את עצמנו איזו מהן הגרועה יותר: האפשרות ה"רכה" או האפשרות ה"קשה"?

היו אתם השופטים!

על "אפשרות-הגג"

בנוסף לשתי אפשרויות-הבסיס, עליהן עמדנו כאן, ישנה גם "אפשרות גג": ככה השופטים האלה נוהגים תמיד.

להגיד שדבר כזה הוא בבחינת בל-ייעשה. זה מתאים לשמחה ניר, עוכר-המערכת, להגיד כדבר הזה, אבל אנשים תרבותיים לעולם לא יאמרו זאת.

הם לא יאמרו זאת, משתי סיבות:

האחת – משום שזה "פוגע באמון הציבור בבתי המשפט";

והשנייה – משום שזה "סגנון בוטה ומשתלח".

ועל כך אשיבה לכל אותם אנשים תרבותיים:

על ה"פגיעה באמור הציבור בשופטים – כבר לא נשאר במה לפגוע, ואם עדיין נשארו אי-אילו פירורים – יש לקחת יעה (לא נחוץ גדול במיוחד), לאסוף את כל הפירורים, לנקות את השטח – ולהתחיל הכל מחדש.

ועל ה"סגנון" – שקו  לי בתחת, אנשים "תרבותיים", וחכו עד שהגרזן הזה יונף גם על ראשכם-שלכם.

ותזכרו שאמרתי לכם (חה"כ מוטי  יוגב, זה כבר קרה לך, ואתה לא ידעת איך להתמודד עם זה, כי בשתיקתך מול הסתאבותה הכללית של השופטים, לא צפית את מה שאתה-עצמך תחטוף).

על המילה שזמיר לא השתמש בה: הסתאבות

בדברו על השחיתות ה"רכה" דיבר זמיר על מה שאנחנו מכירים כ"הסתאבות", והשאלה היא לשם מה הוא נזקק להמצאה הזאת, אשר לא הייתה קיימת לפני כן, ואם היא אוזכרה לאחר מכן, היא אוזכרה תמיד בקשר למאמרו הנ"ל של זמיר. פעם אחת היא מופיעה בדברים שאמר פרקליט המדינה לשעבר, משה לדור, תשע שנים לאחר מכן, באותו ההקשר, וללא ספק בהשראת זמיר.

להשערתי, גם ספר-הבישול ארוחות שחיתות רכה, של בני סיידא, קיבל את שמו באותה ההשראה.

לשאלה לשם מה נזקק זמיר להמצאת המונח "שחיתות רכה" במקום "הסתאבות", או "סיאוב", יש לי שני הסברים, האחד – סביר ביותר, השני – אולי בבחינת "ניבא, ולא ידע מה".

הסבר ראשון: הגדרת ה"הסתאבות" כ"שחיתות רכה" מקדמת אותה ומעמידה אותה בשורה אחת עם השחיתות ה"קשה" – צעד ראשון, מקדים, בדרך להגדרת ההסתאבות כחמורה מהשחיתות הקשה ("דווקא היא מסכנת את החברה בישראל").

הסבר שני: ניתוק הקונוטציה של ה"שחיתות" מה"הסתאבות" מעמיד את ההסתאבות בצל, כדבר שאין בו אפילו צל-צלה של שחיתות, אין בו אפילו אבק-שחיתות, וזה נותן "הגנה" ו"מחסה" לכל המסואבים-בעם, כולל השופטים ושאר עובדי הצבור.

אבל רווח והצלה באו לנו מחברו של זמיר, הוא אליקים רובינשטיין, השקרן המושחת, אשר מחזיר עטרה לישנה, בפרשת שלמה לחיאני, בה פתחנו, לעיל:

אומר אליקים רובינשטיין הנבל על לחיאני (ההדגשות לא במקור):

ניגוד העניינים הבוטה בו העמיד את עצמו ואחרים, צבע את העיריה – אשר התהדרה בשינוי החיובי שהושג בעיר בהנהגתו – בצבעי שחיתות וסיאוב, תוך פגיעה קשה. אין צורך בדמיון מפליג; ברי, כי לקיחת ההלוואות ... לא נעשתה באופן תמים, וכלל הנוגעים בפרשה היו ב"מסגרת רעיונית" של הנחה כי תמורת הכספים, לא יפגעו עסקיהם במסדרונות העירייה, ואדרבה. ואכן, כך נעשה. המבקש לא איכזב, ואישר פעם אחר פעם את שנדרשו לו הללו, תוך התעלמות מכללי המינהל התקין ותוך פגיעה חמורה באחריותו וחובותיו הציבוריות. במסגרת הפרשה השלישית, אולצו הכפופים לו ... לבקש בעבורו הלוואות מהבנקים השונים, תוך חשיפתם לסיכון כלכלי גדול, וזאת בידיעה כי אין בידיהם יכולת של ממש להתנגד לו. במצב דברים זה, ניצל המבקש את כוחו ומעמדו ניצול קשה.

האם זו שחיתות "קשה", או שחיתות "רכה", אשר "דווקא היא מסכנת את החברה בישראל"?

התשובה הברורה-כשמש: גם וגם, ושוב אין להתיר, ואם רובינשטיין אמר "צבעי שחיתות וסיאוב" – בדין ובצדק כרך הוא את השניים יחדיו, כרך לבלי-התר.

חבל רק שהרובינשטיין הזה לא הסתכל בראי, ולא זכר את משנתו של זמיר, לפיה השחיתות ה"רכה", קרי: ההסתאבות, שלו ושל חבריו, דווקא היא מסכנת את החברה בישראל.

אוי לה למדינת ישראל ששופטיה צובעים את מערכת המשפט כולה בצבעי שחיתות וסיאוב.

____________

המלצת היום:

כבוד(?) השופט(?) צבי סגל נגד עו"ד שמואל יוסף: טומאה, שקרים, ספינים, נקמנות, חוצפה, בולשביזם, מצפון רע, טיפשות – ומה לא

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה