פס”ד זדורוב ואמון הציבור

פס”ד זדורוב ואמון הציבור

שמחה ניר, עו”ד
23.12.2015 21:29
פס"ד זדורוב ואמון הציבור - רומן זדורוב - תאיר ראדה - אילנה ושמואל ראדה - אמון הציבור - יורם דנציגר - יצחק עמית - צבי זילברטל - אהרן ברק - ביהמ"ש העליון - דורית ביניש - בוזגלו - יושר אינטלקטואלי - שי ניצן - שמחה ניר


כמו בעניין 18 הדירות של אהרן ברק, אבדן אמון הציבור בשופטיו הביא לכך הציבור כבר לא מקשיב, לא שומע, לא קורא, לא מאמין גם לשופטים שאישרו את ההרשעה *** השיר לא תם, הוא רק מתחיל



פס”ד זדורוב ואמון הציבור

כמו בעניין 18 הדירות של
אהרן ברק, אבדן אמון הציבור בשופטיו הביא לכך הציבור כבר לא מקשיב, לא שומע, לא קורא,
לא מאמין גם לשופטים שאישרו את ההרשעה *** השיר לא תם, הוא רק מתחיל

שמחה ניר, עו”ד

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו
של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות
הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן
75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק”
לדף הפייסבוק עו”ד
שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי
מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ
8743/14, שמחה ניר,
עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

לפני שלושה חודשים, תחת הכותרת אהרן ברק ו-18 הדירות: כמה אמת, כמה בדייה – ומה עם
אמון הציבור
, התייחסתי לסיפור מכתב-השרשרת המתרוצץ
במרחבי המרשתת זה כמה שנים, ומייחס לאהרן ברק ורעייתו אלישבע בעלות על 18 בתים,
אשר, “לצורך ההסוואה”, הם “פיזרו” אותם ורשמו חלק מהם על שמות
ארבעת ילדיהם.

באותה המסגרת הבאתי גם את ההסברים שנותנים
בני הזוג ברק, ומבלי לנקוט עמדה משלי (כי אין לי שום מידע בנושא) הראיתי כי
ההסברים האלה הם סבירים. עוד הראיתי כי אפילו אם העובדות שפורסמו הן נכונות
לחלוטין – עדיין אין בעצם נכונותן כדי להטיל דופי במשפחת ברק, ומי שרוצה להטיל בהם
דופי – שירחיב את תחקוריו, אולי ימצא בהם משהו (ואולי לא).

בהמשך שאלתי – וגם עניתי (כל ההדגשות –
במקור):

למה אני מביא את הסיפור הזה?

אני לא יודע כמה אמת וכמה
בדייה בסיפור הזה, ואת התחקירים האלה – שאני רחוק מלזלזל בחשיבותם – אני משאיר
לאחרים, כי הם לא בתחום הייחודי שלי, אשר לו אני מקדיש את כל זמני. מעבר לכך, אני
לא תחקירן אלא פרשן, אשר מטפל בחומרים גלויים ומשתדל לראות בהם את מה שאחרים אולי
לא רואים (התחקירים שלי בפרשת ה”סולמית
היו “תאונת עבודה”).

הסיבה שאני מביא את הסיפור
הזה היא בכך שהציבור לא מאמין לכל ההסברים האלה, וחוסר האמון שלו במערכת המשפט
משליך גם על האמון שלו ביושרם האישי של השופטים
– ומי “מייצגם”
הנאמן, גם לעניין זה, אם לא אהרן ברק המיתולוגי?

בשביל הציבור די בעצם פרסומו
של הסיפור הזה כדי להוות “הוכחה” לכל אלה:

ראשית – שהכל נכון, דהיינו
שלאהרן ברק יש 18 דירות;

שנית – שהוא “פיזר”
חלק מהרכוש בין ארבעת ילידיו, לצורך “הסוואה”;

ושלישית – שהוא השיג את הרכוש
שלא ביושר, כגון ע”י קומבינות של כינוס נכסים בהוצל”פ, תוך ניצול-לרעה
של מעמדו הציבורי – תחילה כיועץ המשפטי לממשלה (1975 – 1978), ובהמשך כשופט
ביהמ”ש העליון (1978 ואילך) ונשיאו (1995 – 2006).

ובסיכום אמרתי:

אהרן ברק נצלב שוב ושוב עד
יומו האחרון כשופט, אבל זה לא הספיק לו, כי גם אחרי פרישתו מהשפיטה עוד ממשיכים
לצלוב אותו.

וזה מחזיר אותנו אל עניין 18
הדירות,
אותו העלינו הפעם על ראש שמחתנו: ייתכן מאוד שכפיו של אהרן ברק נקיות,
בעניין הזה או בכלל, והוא יכול לתת אלף ואחד הסברים – הכי משכנעים שבעולם, אבל
אף אחד כבר לא יקשיב לו, כי אף אחד כבר לא מאמין לו, ואף אחד לא מאמין לו, כי אף
אחד כבר לא מאמין לכלל השופטים, שהוא בשר מבשרם, והם בשר מבשרו.

אותו הדבר קורה עכשיו עם פסק
דינו של ביהמ”ש העליון
אשר אישר, ברוב דיעות, את הרשעתו של רומן
זדורוב
ברצח הילדה תאיר ראדה ז”ל, לפני תשע שנים.

שלושת השופטים גדשו את 292 עמודיו של פסק-הדין
ב-101,618 מלים (פי כמה וכמה יותר מאשר ערעור-רצח “ממוצע”), וניכר בהם שהם
היו ערים לביקורת הציבורית אשר ליוותה את התיק הזה מתחילתו.

אלא
מאי?

כמו שבפרשת 18 הדירות של אהרן ברק, גם
בעניין הזה אבדן אמון הציבור בשופטיו הביא לכך שגם בפסק הדין בעניין זדורוב,
הציבור כבר לא מקשיב, לא שומע, לא קורא, לא מאמין גם לשופטים שאישרו את ההרשעה.

דורית ביניש, בהתגוננה מפני הטענות בעניין
אבדן אמון הציבור בשופטיו, ניסתה
לרמות את כל העולם – אבל רימתה בעיקר את עצמה, ומשנגמרו לה כל הטענות הצולעות, מצאה
טענה  צולעת עוד יותר: המבקרים אותנו לא
קוראים את פסקי הדין שלנו…

על כך השבתי לה:

אתם לא מפחדים מבוזגלו, שאולי באמת לא קורא את הפסיקה שלכם, ואת מה שיש
לו נגדכם הוא שואב מהרחוב. …

אתם מפחדים דווקא מאלה אשר
קוראים גם קוראים את הפסיקה שלכם, ורואים את כל הפגמים שבה – המשפטיים והמוסריים.

אתם מפחדים, למשל, מעו”ד
שמחה ניר, אשר עושה לכם ביקורת מיקרו-כירורגית, מנתח כל פיסקה ולכל
משפט, מצליב אותם אלה באלה, טוחנם זה בזה, עורך לכם ספירת-מלים על כל משפט ופיסקה,
ולא משאיר מהפסיקה שלכם אבן-על-אבן.

אבל במקרה הזה שופטי העליון כבר לא זקוקים
לשמחה ניר, כי את חוסר-האמון הם “קנו” במישרין מהציבור, מאלה שבאמת לא
קוראים את פסקי הדין שלהם.

ואכן, מיד כשנודע על פסק הדין, החלו מרחבי
המרשתת לרחוש אי-אמון, כאשר ברור היה שאי אפשר לקרוא תוך 5 דקות את 292 עמודיו, ו-101,618
מילותיו, של פסק הדין.

ועכשיו אולי תבינו, שופטים נכבדים
ומלומדים, מהי ההרגשה להיות נידון במשפט-שדה, בלי ראיות, בלי זכות טיעון, בלי
כלום. הרווחתם את זה ביושר.

ואם תאמרו שהציבור “לא מחפש צדק, אלא
זיכוי, ויהי-מה” – הוא למד את זה מכם, אלא שאתם לא מחפשים צדק, אלא הרשעה
ויהי-מה.

הערה
נוספת

בסע’ 103 לחוות דעתו המרשיעה אומר השופט יצחק
עמית
(ההדגשה במקור):

103.    בית משפט קמא מצא להקדיש עשרות עמודים
רבים (כך! – ש’ נ’) לשקרים, לסתירות, לתמיהות ולהסתבכויות של המערער בבית המשפט. אמנה
רק חלק מהדברים, טלגרפית: …

ואת זה אנו מקבלים בסוף הדברים שהוא מונה:

(-) המערער נקט במהלך עדותו
בבית המשפט בטכניקה של התעלמות משאלות קשות ומתן תשובות שאינן קשורות לשאלה. אציין
כי מדובר בתופעה שחווה כל שופט בערכאה דיונית, ואשר מטבע הדברים, משפיעה על הערכת
מהימנותו של העד. 

חבל שהשופטים לא מביטים במראה שלפני שהם
מעלים על הכתב דברים כאלה, משום שזה בדיוק מה שאני אומר עליהם כבר חמישים שנה,
ואביע את הדברים באותה הלשון:

השופטים נוקטים בפסקי הדין
שלהם בטכניקה של התעלמות משאלות קשות ומתן תשובות שאינן קשורות לשאלה. אציין כי
מדובר בתופעה שחווה כל מתדיין בערכאה כלשהי, ואשר מטבע הדברים משפיעה על הערכת מהימנותם
של שופטי ישראל.

עכשיו, שופטים נכבדים, לכו ותאשימו את
הציבור.

ומה הלאה?

בסוף פסק דינם אומרים השופטים:

אנו תקווה כי בחלוף תשע שנים
מיום הירצחה של תאיר ז”ל, תבוא פרשה קשה זו, שהטביעה חותם עמוק על כל הנוגעים
בדבר ועוררה עניין רב בציבור הרחב, לידי סיום והתרת ספקות.

גם פרקליט המדינה, שי ניצן השקרן,
אומר דברים דומים:

במשך שנים נוהל מסע הכפשה נגד
שוטרים, עדים מומחים, פרקליטים שטיפלו בתיק. מדובר במחול שדים שאני מקווה שפסק הדין
ישים לו קץ”.

וברוח דומה התבטאה גם אחת הפרקליטות
שייצגה את המדינה.

אז יש לי הפתעות בשבילכם: השיר לא תם,
הוא רק מתחיל.

הוא רק מתחיל, כי לא רק הציבור הרחב, אלא
גם הציבור הצר – אילנה ראדה, אימה של תאיר ז”ל, אשר ליוותה את התיק
לכל אורכו – גם היא לא מאמינה שרומן זדורוב הוא הרוצח של בתה.

על כל העולם אפשר לומר שיש להם אינטרס
בתיק הזה, אינטרס לחפות על מחדלי החקירה, אינטרס להרשיע, אינטרס שלא “לצאת
פראייר” בזיכויו של רוצח אמיתי, אינטרס לשתות בצמא את דמם של השופטים ושל
הפרקליטים, וכו’, וכו’.

לאילנה ראדה אין שום אינטרס (שאולי יש
לבעלה שמואל, אביה של ראדה, “לגמור עם זה”, “לסגור מעגל”
וכו’), זולת למצוא את הרוצח האמיתי.

גם מבחינתה השיר לא תם, הוא רק מתחיל: “כמו
שאמרתי מלכתחילה, הדרך עוד ארוכה והסיפור הזה לא נגמר. בית המשפט השאיר חלון פתוח שהוא
לא אשם, כך שיש עוד על מה להסתכל. ציפיתי שהשופטים יגיעו היום עם איזו תמימות דעים.
אחתום בכך שאומר כי עד סוף חיי אמשיך לרדוף אחרי רוצחי בתי, לא משנה אם זה אדם אחד
או שלושה”.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר
גרוניס

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר