אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור (מחזה דוקודרמה)

*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


מִשְׂמֹאל תִּפָּתַח הָרָעָה (מאמר ראשון בסדרה)

ד"ר ישראל בר-ניר 26.07.2014 18:20
יותר מהמינימום ההכרחי

יותר מהמינימום ההכרחי


שנאת היהודים מסרבת לרדת מהבמה. היא שבה ומבצבצת מחדש בכל פעם שנדמה שהגיע הקץ לתופעה *** על הפן הגלובלי של הגלגול המודרני של התופעה



מִשְׂמֹאל תִּפָּתַח הָרָעָה (מאמר ראשון בסדרה)

שנאת היהודים מסרבת לרדת מהבמה. היא שבה ומבצבצת מחדש בכל פעם שנדמה שהגיע הקץ לתופעה *** על הפן הגלובלי של הגלגול המודרני של התופעה

ד"ר ישראל בר-ניר

בן 75 שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

שנאת היהודים מסרבת לרדת מהבמה. בצורה כזאת או אחרת היא שבה ומבצבצת מחדש בכל פעם שנדמה שהגיע הקץ לתופעה. המאמר הנוכחי סוקר את הפן הגלובלי של הגלגול המודרני של התופעה. במאמר ההמשך נעסוק בפן היהודי/ישראלי. כותרת המאמר, הלקוחה מפסוק דומה בספר ירמיהו שנכתב בלשון עתיד. למען הדיוק, כותרת המאמר התה צריכה להיות בלשון עבר - מִשְׂמֹאל נִפְתְּחָה הָרָעָה. שנאת היהודים בגרסתה החדשה כבר קיימת, והגלגול הנוכחי עולה על כל מה שהיה שידענו בעבר.

א. פנים חדשות במראה

פרפראזה על משל אמריקאי ידוע: אם זה הולך כמו ברווז, ואם זה מגעגע כמו ברווז, ואם זה גם נראה כמו ברווז אז זה . . . ברבור.

בנוסח קצת שונה, זו תמצית סיפורו של היחס למדינת ישראל של ה"שמאל הליבראלי": אם זה נראה כמו אנטישמיות, ואם זה נשמע כמו אנטישמיות, ואם זה גם מסריח כמו אנטישמיות אז זו . . . ביקורת.

בעולם האגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן הברווזון המכוער גדל והופך לברבור יפה. בעולם האמיתי הברווזון המכוער, גם כשהוא גדל, נשאר מכוער ובמקרה שלנו הוא גם מסריח.

"השמאל הליבראלי" מנהל ברחבי העולם מערכת תעמולה ארסית נגד מדינת ישראל, תעמולה השוללת את עצם זכות קיומה של המדינה. זה לא מבטא מה שהוא "אישי" נגד ישראל. זו "רק" ביקורת על מדיניותה ה"בלתי מוסרית" של ממשלת ישראל. כשמעירים להם, העוסקים ב"מלאכה" מגלגלים עיניים ומשיבים בהיתממות מתחסדת לא כל ביקורת על מדינת ישראל היא ביטוי של אנטישמיות.

יש הרבה מה לבקר במדיניותה של ישראל (תראו לי מדינה אחת שאין מה לבקר בה), אבל בקונסטלציה הנוכחית בעולם, כל ביקורת על מדינת ישראל, אפילו אם היא נכונה, היא ביטוי של אנטישמיות. לכל מי שחולק על הקביעה הזאת אני מציב אתגר – איך תסביר את העובדה שבכל העולם, מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ – שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, הנושא האחד והיחיד שנמצא דרך קבע על סדר היום הוא "מצוקתם" של הפלשתינאים. יש בעולם אין ספור בעיות אחרות הדורשות טיפול. מידת החומרה והדחיפות של מרביתן עולה שבעה מונים על מצבם של הפלשתינאים. אף אחד לא מתעניין בהן. אף אחד גם לא שומע עליהן, כי למעט איזכור מקרי בעמוד האחורי, אף אחת מהן איננה מגיעה לכותרות.

מיליוני נוצרים נרדפים בארצות האיסלאם, וקהילות שלמות נטבחות שם, אבל האפיפיור, נציגו של האל הנוצרי עלי אדמות, עסוק בחיפוש אחרי פתרון למצוקתם של הפלשתינאים. על צאן מרעיתו נגזר לחכות עד שהוא יתפנה.

ארגון הפמיניסטיות בארה"ב (National Organization of Women - NOW) מקיים פגישות תקופתיות בהן הן אמורות לדון במצבן של הנשים בעולם. אבל סדר היום בפגישות האלו מוקדש רובו ככולו לקבלת החלטות המגנות את ישראל על "הכיבוש" המונע מהנשים הערביות את מימוש זכויותיהן. הארגון הזה, שהוקם כדי להיאבק למען שיפור מצבן של הנשים בעולם, משלים עם מצבן העגום של הנשים בעולם האיסלאם ובארצות ערב. תופעות כמו רצח למען "כבוד המשפחה", מילת נשים, סקילת קורבנות אונס, וכיוצא באלה, אינן זוכות לתשומת לב כי בראש סולם העדיפויות של הארגון עומד גינוי מדינת ישראל. על הנשים בארצות ערב נגזר לחכות שתורן יגיע. כאשר פעילה ערביה מנסה להביא לידיעת הציבור את האמת על מצב הנשים בארצות האיסלאם, ארגון הפמיניסטיות יוצא חוצץ נגדה, ומונע ממנה גישה לתקשורת. היא מוצגת כ"איסלמופובית" שמנסה להסיח את הדעת מהנעשה בארץ הקודש.

ארגון ההומואים והלסביות בארה"ב (Lesbian, Gays, Bisexual & Transgender – LGBT) מוטרד מכך שבמדינת ישראל קיימת סובלנות כלפי "עליזים" ושמדינת ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון בה אפשר לקיים מצעדי גאווה. הם רואים את זה כאמצעי לחפות על "דיכוי" הפלשתינאים תחת משטר ה"כיבוש", ואפילו המציאו כינוי מיוחד – תג וורוד (Code Pink), לתיאור מדיניותה של ישראל. זה נועד ליצור אסוסיאציה עם המשטר הנאצי בו עליזים חויבו לשאת טלאי וורוד (בדומה לטלאי הצהוב שיהודים נדרשו לשאת). הארגון הזה, שמטרתו היא להיאבק למען הבטחת שוויון הזכויות של עליזים ברחבי העולם, משלים עם כך שבארצות האיסלאם רודפים את העליזים ושהם צפויים שם לעונש מות, ובלבד שיוכל להמשיך את מדיניות שנאת ישראל שלו.

האובססיה הגלובלית הזאת אמורה להיות "ביקורת לגיטימית" על מדינת ישראל? נו, באמת.

מנהיגי תנועת החרם נגד מדינת ישראל מכירים בכך שיש בעולם הרבה עוול הדורש תיקון, אבל לדבריהם צריך להתחיל באיזה שהוא מקום. מאחר והיהודים מספקים תעסוקה במשרה מלאה, לא נותר זמן לעסוק בדברים אחרים.

ג'ורג' אורוול, מגדולי הוגי הדעות של המאה הקודמת, השתמש בהגדרה הבאה אנטישמי הוא מי ששונא יהודים יותר מהמינימום ההכרחי. ההגדרה הזאת הולמת במשנה תוקף את ה"ביקורת" על מדינת ישראל בימינו.

שנאת היהודים בעבר אופיינה ע"י היכולת להאמין לסיפורים ולבדותות שברור בעליל שלא יכול היה להיות להם כל בסיס במציאות (עלילת הדם היא דוגמא אחת מרבות). בגלגולה המודרני, היכולת הזאת מתבטאת באנלוגיה שהשמאל ה"מתקדם" עושה בין מדיניותה של מדינת ישראל לבין פשעי הנאצים. זה ה LSD האינטלקטואלי שלו.

ב. תזכורת מהעבר

לשנאת היהודים היסטוריה ארוכה, ולא כאן המקום לדון בה בפרוט. מה שהתחיל כמחלוקת דתית פנימית בתוך היהדות, הפך למאבק בין דתות כשהנצרות התפתחה והיתה לדת בפני עצמה בזמנו של פאולוס. אחרי אימוץ הנצרות ע"י האימפריה הרומית במאה הרביעית, המאבק הפך להיות חד צדדי והתבטא בגל של רדיפות וגזירות, ויותר מאוחר בגירושים. התהליך נמשך והגיע לשיאו בתאי הגזים במאה הקודמת.

הוגה דעות יהודי צרפתי בשם אליין פינקילקראוט (Alain Finkielkraut) מתאר את האבולוציה של שנאת היהודים באופן הבא:

בהתחלה אמרו ליהודים "אינכם יכולים לחיות כיהודים בינינו" – זה היה השלב של המרות הדת מרצון ומאונס;

אח"כ אמרו ליהודים "אינכם יכולים לחיות בינינו" – זה היה השלב של הגירושים;

יותר מאוחר אמרו ליהודים "אינכם יכולים לחיות" – זה היה השלב של ההשמדה, השואה.

האנטישמיות ה"קלאסית", היא המצאה של הרבע האחרון של המאה ה-19. ממציא המונח, גרמני בשם וילהלם מאר (Wilhelm Marr), רצה להקנות צביון "מדעי" לשנאת היהודים במקום הבסיס התיאולוגי עליו היא נשענה לפני תקופת הנאורות (Enlightenment). האנטישמיות הזאת איבדה הרבה מהפופולאריות שלה בעקבות השואה, אבל החדשות על כך ששנאת היהודים חלפה מן העולם היו מוגזמות.

ג. זמנים חדשים, זמירות חדשות, אבל את ה"מנגינה" הזאת אי אפשר להפסיק

הזעזוע שנגרם כאשר התגלו הממדים האמיתיים של השואה בתום מלחמת העולם השנייה, הביא לרגיעה זמנית. אבל זה היה רק על פני השטח. בכללותו היחס ליהודים לא עבר מהפך של ממש. אנשים ששנאו יהודים לפני השואה, לא התחילו לאהוב אותם אחריה. הם רק הנמיכו פרופיל. במשך תקופה מסויימת אחרי תום המלחמה אנשים התביישו לשאת בגלוי את הסטיגמה של האנטישמיות. התקופה הזאת לא נמשכה הרבה זמן. היום, להיות מזוהה כאנטישמי זה אולי עדיין לא כבוד גדול, אבל זו כבר לא בושה.

רבים, לא בהכרח רק אנטישמים, ראו בהקמתה של מדינת ישראל מעין "סגירת חשבון" עם השואה – מה שהוא בנוסח "קבלתם מדינה, תגידו תודה, ותפסיקו לבלבל לנו את המוח עם זכרונות מהשואה." עם קו חשיבה כזה לא היה קשה להגיע למסקנה שהקמת מדינת ישראל הייתה בחסד ולא בזכות. דפוס החשיבה הזה אומץ ע"י חוגים רחבים בחברה המערבית. זה הבסיס האידיאולוגי של מאבקם של הערבים ותומכיהם נגד זכות הקיום של המדינה היהודית.

הרניסאנס של האנטישמיות לא בא בבת אחת. זה היה תהליך. תחילתו של התהליך היא הגדרת השואה כ"פשע נגד האנושות". זאת טעות מהותית, ולא בתום לב. השואה לא הייתה פשע שבוצע נגד האנושות. השואה הייתה פשע שבוצע בידי האנושות. למעט חריגים שמספרם בטל בששים, כל האנושות שיתפה פעולה בביצוע הפשע, מי באופן אקטיבי ומי באופן פאסיבי. כאשר מדברים על "פשע נגד האנושות" זה פחות מחייב. זו גם "תרופה מונעת" להיווצרות רגשי אשמה.

ההמשך היה הכחשת השואה. הכחשת השואה שני פנים לה. סוג אחד של מכחישי שואה הם אנשים הטוענים להד"ם. זה לא קרה, עם כאלה אין מה להתווכח. את אלה שום דבר לא ישכנע. אפשר להציג בפניהם עדויות ותיעוד מכאן ועד להודעה חדשה, וזה יעזור כמו כוסות רוח למת. הציבור הזה כולל אנשים שקבלו דוקטורט עבור מחקרים "המוכיחים" שהשואה לא הייתה ולא נבראה. את תוארי הדוקטור האלה הם קבלו לא מאיזו מדראסה בכפר נידח באפגניסטאן, וגם לא מאוניברסיטת אל אזהאר במצרים. התארים האלה הוענקו ע"י אוניברסיטאות מכובדות בצרפת וברוסיה. הנזק הנגרם ע"י הכחשת שואה מהסוג הזה הוא מזערי, כי למעט אינטלקטואלים מהסוג של נועם חומסקי או רוברט פאלק, אף אחד לא לוקח את זה ברצינות. בעולם הערבי והמוסלמי להכחשת השואה מהסוג הזה יש הרבה "קונים", אבל זה לא מפליא, שם גם יש קונים לסיפור על 72 בתולות הממתינות לכל מתאבד המביא אתו מספר "מלווים".

מכחישי שואה מהסוג השני נוקטים בטקטיקה יותר ערמומית, ונזקם הרבה יותר מוחשי. הם אינם חולקים על כך שהשואה אכן קרתה. אבל, כך הם גורסים, "זה לא היה כל כך נורא כמו שמציגים את זה," או לחילופין, "דברים כאלה קורים בכל מלחמה." יש מיגוון רחב של ווריאציות בתחום הזה, ולא כאן המקום לנתח לפרטי פרטים את כולן. לכל הגרסאות האלו יש יעד אחד משותף – לגמד את השואה ולהקנות לה ממד אנושי. החלק הנבזי בגישה הזאת היא העלילה המקשרת בין מדיניותה של מדינת ישראל לבין פשעי המלחמה שבוצעו ע"י הגרמנים.

המיתוס שמדינת ישראל מבצעת ג'נוסייד, שמדינת ישראל היא התגלמות הנאציזם בדורנו, מכה שורשים בתודעה של האליטות הליברליות. עבור אינטלקטואלים מהשמאל הנאור ובאקדמיה, המיתוס הזה הוא סם טשטוש (sedative) רוחני בעזרתו הם מצליחים להתגבר על האבסורד של "שבת אחים גם יחד" שהם מקיימים עם ארגונים פאשיסטיים גזעניים ומשטרים דיקטטוריים מפגרים - גופים שהם האנטיתיזה של כל מה שהם דוגלים בו. אליין פינקילקראוט, שהוזכר למעלה, כתב על הרווחה הנראית לעין הנובעת ממתיחת אנלוגיות בין מגן הדוד וצלב הקרס, ובין ביירות וגטו ווארשה (visible relief in the analogies complacently drawn between the Star of David and the Swastika, between Beirut and the Warsaw ghetto) – מלים אלו נכתבו בעת מלחמת לבנון הראשונה.

ד. ההיסטוריה מלמדת שבני אדם לא לומדים כלום ממה שההיסטוריה מנסה ללמד אותם

בדרום גרמניה, במרחק של כחצי שעה נסיעה ממינכן, נמצא מחנה הריכוז דכאו (Dachau), הראשון והמודל לכל מחנות הריכוז שהוקמו ע"י הגרמנים אחרי עלות היטלר לשלטון. דכאו לא היה מחנה השמדה במתכונת של אושוויץ. לא היו בו תאי גזים כי הוא נועד "לחנך מחדש" את אויבי המשטר. "רק" כמה עשרות אלפים מצאו בו את מותם. המחנה הזה הוא היום אתר תיירות. במחנה הזה ניצבת אנדרטה - קיר בטון גדול ועליו, באותיות פלדה גדולות, טבועה בחמש שפות הסיסמא Never Again. השפות הן – יידיש, צרפתית, אנגלית, גרמנית ורוסית (זאת שאלה טובה מדוע נפקד מקומה של העברית, אבל זה נושא לדיון אחר). האנדרטה הזאת והסיסמא שעליה מביעות את התקווה שהשואה הייתה אירוע חד פעמי, אירוע חריג שלא יחזור.

כפי שהדברים נראים היום, בעשור השני של המאה ה 21, ספק אם התקווה הזאת תזכה לאריכות ימים.

התהליך האבולוציוני המתואר ע"י פינקילקראוט כבר בא לידי ביטוי בהתפתחות יחסו של העולם למדינת ישראל:

בשלב הראשון אומרים ליהודים "אין לכם זכות לחיות במדינה יהודית" – מילת הקוד היא "מדינת כל אזרחיה";

בשלב השני אומרים/יאמרו ליהודים "אין לכם זכות לחיות במדינה משלכם" – מילת הקוד היא מדינה פלשתינאית בלבה של ארץ ישראל;

בשלב השלישי יאמרו ליהודים "אין לכם זכות לחיות" – שאלת המפתח היא אם מילת הקוד תהיה Never או Again?

היכולת להציג את מדינת ישראל כ"מדכאת" הביאה עדנה לשונאי היהודים. הם ראו בה "רישיון" לתת ביטוי לרגשותיהם האמיתיים. בניגוד לעבר, נושאי דגל השנאה של ימינו אינם פשוטי עם ושיכורים נבערים מדעת המאכלסים את מרתף הבירה. אלה לא פנאטים חשוכים שאת השכלתם רכשו מפיו של אייטולה באיזו מדראסה נידחת. אלה הם מה שאפשר לכנות "מיטב הנוער" – חומר הגלם האנושי ממנו יבוא הדור הבא של ההנהגה בעולם המערבי. האנטישמים החדשים מאכלסים את מסדרונות האקדמיה ואת הסלונים החברתיים בהם מסתופפים מיטב האינטלקטואלים והוגי הדעות של השמאל ה"מתקדם". בין אלה לא נפקד מקומם של בני ברית, כולל אקדמאים ואנשי רוח ישראלים השואפים להיות IN.

על כך במאמר הבא.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה