אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור (מחזה דוקודרמה)

*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


זכרו את מלחמת לבנון הראשונה, זכרו גם את השנייה!

שמחה ניר, עו"ד 17.07.2014 21:00
זכרו את מלחמת לבנון הראשונה, זכרו גם את השנייה! - סחר-סוסים - צוק איתן - מלחמת לבנון השנייה - מלחמת לבנון הראשונה - כניסה קרקעית - שלמה ארגוב - שיעורי בית - משה דיין - רועי רוטברג - חנין זועבי - הונאה עצמית - בנימין נתניהו - דן חלוץ - שמחה ניר


המלחמה הזאת, מבצע "צוק איתן", התחילה כמו מלחמת לבנון הראשונה – בימים ההם בגלל הקטיושות, בזמן הזה בגלל הקסאמים – ותיגמר כמו מלחמת לבנון השנייה: לא נוק-אאוט, אלא רק "ניצחון בנקודות". בכמה יעלה לנו התיקו הבא, וכמה זמן נקנה תמורתו?



זכרו את מלחמת לבנון הראשונה, זכרו גם את השנייה!

המלחמה הזאת, מבצע "צוק איתן", התחילה כמו מלחמת לבנון הראשונה – בימים ההם בגלל הקטיושות, בזמן הזה בגלל הקסאמים – ותיגמר כמו מלחמת לבנון השנייה: לא נוק-אאוט, אלא רק "ניצחון בנקודות". בכמה יעלה לנו התיקו הבא, וכמה זמן נקנה תמורתו?

שמחה ניר, עו"ד

בן 75 שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

לא פציפיסט אנוכי, וגם לא גנראל צמא-דם. סוחר-סוסים אנוכי, שקונה סוסים ומוכרם, ומשתדל גם להרוויח מזה כמה לירות.

ברשימה קודמת בעניין הכניסה הקרקעית לעזה אמרתי:

אחד הלקחים ממלחמת לבנון השנייה היה שלא היה מנוס מכניסה קרקעית לשטחי החיזבאללה, כניסה אשר בלעדיה לא ניתן לבצע פעולות מסויימות, ושהכניסה הקרקעית באותה המלחמה הייתה באיחור.

אבל לכניסה קרקעית יש מחיר, במיוחד כאשר מדובר בעיר כמו עזה, אשר לצורך טיהורה מאמצעי לחימה יש צורך בכניסה מאסיבית, אולי בסדר-כוח של כמה אוגדות.

על השאלה אם אני בעד או נגד כניסה קרקעית, אני אענה בתכלית הקיצור: אם יציעו לי 2,000 שנות שקט באזור במחיר של חייל עברי פצוע קל, הייתי אומר "תנו לי שניים", אבל אם יציעו לי פחות שקט ומספר נפעים גדול יותר – זה יהיה בסיס למיקוח.

ועל כך אמרינן: בסחר-סוסים כמו בסחר-סוסים.

מהדברים האלה אפשר בהחלט להבין שברור גם לי שלפעמים אין מנוס ממלחמה, למרות הקרבנות הצפויים, אבל צריך לחשוב פעמיים, לפני שקופצים למים.

הרוגים למאתיים שנים קדימה

הניצוץ שהצית את מלחמת לבנון הראשונה, הזכורה יותר כמבצע שלום הגליל, או מבצע של"ג, היה ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, אבל הצידוק לה היה הפגזות הקטיושות על קרית שמונה ושאר יישובי הגליל.

בשנים שקדמו לשל"ג הזה אכן הגליל הופגז, והיו קרבנות – משהו בסדר-גודל של 5 הרוגים בממוצע לשנה, אז יצאנו למגר את הטרור הזה, ואכן מיגרנו אותו, אבל חטפנו מכך מיגרנה רצינית: למעלה מאלף חיילים הרוגים, אשר שילמו בחייהם כדי לחסוך חמישה הרוגים בשנה.

ובמלים אחרות: ה"חיסכון" הזה עלה לנו בהרוגים ל-200 שנים קדימה, ואפילו יותר. כ-1200 נופלים, אם זכרוני המתבלה אינו בוגד בי.

לו אפשרי היה הדבר, לו ניתן היה לחזור אחורנית במכונת-הזמן, ולהחיות את חיילינו המתים תמורת כ-120 שהיו נהרגים מהקטיושות בין שתי מלחמות הלבנון, היה לנו רווח נקי של כ-1100 ישראלים חיים, עם בונוס אפשרי שאולי השלום היה פורץ בין-לבין, ולא נשא גוי אל גוי חרב.

הערכות מינימום-מקסימום, שיעורי-בית

כאשר יוצאים למלחמה, כמו בכניסה לכל פרוייקט "אזרחי", יש לעשות שיעורי-בית: הערכת מינימום-מקסימום של ההישגים האפשריים, ומולה גם הערכת מינימום-מקסימום של המחיר הצפוי.

לא, אני לא מצפה שהממשלה, עם ההחלטה על הכניסה הקרקעית, תצא בהכרזה על הערכותיה בשאלות האלה, אבל מכל הפוליטיקאים שאינם בממשלה, ומכך העיתונאים והגנרלים במיל' שדחפו לכניסה הזאת, אני כן מצפה לכך.

ושאלה אחרונה: מה צריך לקרות בסוף כדי שנגיד, ובעיקר כשהממשלה תגיד, אם היינו יודעים שכך יהיה, היינו מתנגדים?

התיקו

ארבעה ימים לפני תום מלחמת לבנון השנייה, תחת הכותרת כמה דם צריך עוד להישפך, כתבתי:

מהמלחמה הזאת שום דבר טוב כבר לא ייצא.

המלחמה הזאת תסתיים בתיקו – אם נרצה ואם לא נרצה. היא תסתיים בתיקו – כי אף אחד מהצדדים לא יוכל להביא על משנהו תבוסה סופית ומוחלטת.

והשאלה היא כמה דם צריך עוד להישפך כדי להשיג את אותו התיקו בו אנחנו ממילא כבר נמצאים.

באותו היום, אולי יום לאחר מכן, היה ברור שאנחנו הולכים להפסקת-אש, כי האו"ם כבר היה בתמונה, אבל מדינת ישראל, במקום "להגן על השער", יצאה להבקיע גולים נוספים – במטרה לשפר פוזיציות למו"ם על הפסקת-האש.

"שיפור הפוזיציות" הזה עלה לנו בחייהם של 30 – 40 חיילים, והתיקו שצפיתי היה לעובדה.

להסתכל לאמת בעיניים

בנאומו המפורסם על קברו של רועי רוטברג, בשנת 1956, אמר משה דיין:

אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם.

... את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו.

דברים דומים אמרה חה"כ חנין זועבי, על חוטפי שלושת הנערים, וקוממה עליה את כל העולם ואשתו:

החוטפים ... הם אנשים שלא רואים שום פתח לשנות את המציאות שלהם, והם משתמשים באמצעים האלו עד שישראל תתפכח קצת. עד שאזרחי ישראל והחברה יתפכחו וירגישו את הסבל של האחר.

משה דיין היה מפוכח כבר אז, לפני 58 שנים: הוא ראה והרגיש את סבלם של הפלשתינאים, אבל התשובה שלו לכך הייתה זה גורלנו, לנצח נאכל חרב.

מדינת ישראל של היום יודעת שזה גורלנו, ששום הסדר עם הפלשתינים לא יהיה בדורות הקרובים (ואולי לעולם), ושלנצח נאכל חרב, אבל היא לא מוכנה להודות בכך. היא מרמה את עצמה.

במסגרת הרמאות העצמית הזאת אנחנו עושים כל מיני מניפולציות כדי "להרוויח זמן", וכדי להראות לכך העולם שאנחנו רודפי-שלום חסרי-תקנה, ואילו הערבים רוצים רק לעמוד עלינו לכלותינו.

כך היה עם שיחות השלום בינינו לבין הפלשתינאים, אשר התפוצצו לאחרונה: בנימין נתניהו וממשלתו ידעו ששום הסדר איתם לא ייתכן בעתיד הנראה לעין, אבל הם רצו להראות לעולם שאנחנו, ברדיפתנו החולנית אחרי השלום, מוכנים ל"משא ומתן ללא תנאים מוקדמים", אבל בשנייה המתאימה הם שלפו ממגבעתם את הארנבת המנצחת: דרישה שהערבים יכירו בישראל כמדינתו של העם היהודי...

מדינת ישראל לא ממש זקוקה ל"הכרה" הזאת, אבל ביבי ושות' ידעו שהערבים לא יסכימו לכך, ושהסירוב הערבי יציג אותנו כרודפי השלום, ואת הערבים כסרבני השלום, והתרגיל הזה אכן הצליח.

תרגיל דומה עשו ביבי ושות' בימים האלה, כאשר הם הזדרזו לקבל את ההצעה המצרית להפסקת האש: הם ידעו שהחמאס לא יסכים, ואנחנו ניראה יפים בעיני העולם.

שאפו, ביבי!

גם הפעם לא יהיה נוק-אאוט

הכניסה הקרקעית לעזה לא תקנה לצה"ל ניצחון מוחץ: לא "נוק אאוט", אלא רק "ניצחון בנקודות", כמו שהתרברב הרמטכ"ל הקשקשן דן חלוץ.

מתי ה"כניסה" הזאת תיגמר?

כששיעור ההרוגים בעזה יגיע לממדים שהעולם לא יהיה מוכן להשלים איתם, ומספר הנופלים אצלנו יגיע לכך שהחברה בישראל לא תהיה מוכנה להשלים איתם.

כאשר זה יקרה, גם ישראל וגם החמאס יחפשו סולם לרדת בו מהעצים עליהם הם טיפסו.

ומה זה ייתן? שנה-שנתיים-שלוש של שקט, ושוב הכל מחדש.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה