אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור (מחזה דוקודרמה)

*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


על הצעת החוק הפרטית של חברי-הכנסת כנגד שחרור אסירים

שמחה ניר, עו"ד 29.06.2014 21:27
רק את זה הם עו"ד לא הכניסו

רק את זה הם עו"ד לא הכניסו


14 חברי כנסת בעלי רצון טוב הגישו הצעת-חוק אשר, לכאורה, מאמצת רעיון שאני מטיף לו כבר עשר שנים – דא עקא שהיא שופכת את התינוק יחד עם מי האמבט



על הצעת החוק הפרטית של חברי-הכנסת כנגד שחרור אסירים

14 חברי כנסת בעלי רצון טוב הגישו הצעת-חוק אשר, לכאורה, מאמצת רעיון שאני מטיף לו כבר עשר שנים – דא עקא שהיא שופכת את התינוק יחד עם מי האמבט

שמחה ניר, עו"ד

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

הקדמה

במאמר הזה אעמיד אלה מול אלה שלושה דרכים, שלוש פרוצדורות, לשחרור אסירים ביטחוניים, כאשר הממשלה סבורה כי הדבר נחוץ למדינת ישראל, ו"טוב ליהודים".

פרוצדורה ראשונה (זו הנוהגת כיום): הממשלה "ממליצה", ונשיא המדינה "מקבל" את ההמלצה (בשטחים אלוף הפיקוד משחק את תפקיד נשיא המדינה, למרות שהוא בסך הכל פקיד ממשלתי, הכפוף לה).

פרוצדורה שנייה (זו שאני מציע כבר עשר שנים – ראו להלן): הממשלה מחליטה על "הפסקת ביצוע" של המאסר, ומעבירה את המשוחררים לאן שהיא מחליטה.

פרוצדורה שלישית (זו המוצעת כיום ע"י חברי הכנסת): הממשלה מחליטה על שחרור מסיבות "בטחוניות או מדיניות", לנשיא המדינה או לאלוף הפיקוד אין כל נגיעה בדבר, ואין שינוי לגבי שחרור מסיבות הומניטריות – לגביו נשארת השיטה הקיימת.

הנה תמצית ההבדלים בין השיטות:

שיטת             המחליט       טירפוד      הפיכות   פרוצדורת         חלה על          פגיעה       מצריך

השחרור         עפ"י החוק   מדיניות     החנינה   ההחזרה          חילופי            בחוזרים    חקיקה

                                        הממשלה                לכלא                אסירים          למוטב

________________________________________________________________

השיטה          הנשיא/        אפשרי      בלתי       הליך משפטי     כן                   אין            לא

הקיימת          האלוף                          הפיכה

הצעת            הממשלה     בלתי         הפיכה    אין צורך בהליך כן                   אין            לא

שמחה ניר                         אפשרי                     משפטי                                                             

הצעת            הממשלה     בלתי         הפיכה    הליך משפטי     לא                 יש             כן

החוק                                אפשרי

________________________________________________________________

עינינו הרואות: ההצעה שלי יש לה כל היתרונות האפשריים – הממשלה מחליטה. בלי "הצגות", אין אפשרות לטירפוד מדיניות הממשלה (ע"י נשיא המדינה או אלוף הפיקוד), החנינה או השחרור הם הפיכים ללא צורך בשום הליך משפטי, היא חלה גם על חילופי-אסירים, אין בה פגיעה באסירים ששוחררו ולא חזרו ל"חיק הטרור", והיא אינה מצריכה חקיקה כלשהי.

מבוא

בבתי הכלא בישראל כלואים כ-5,000 אסירים המוגדרים כ"בטחוניים" – קרי כאלה שנשפטו על פעולות טרור וכו'. בעבר היו למעלה מ-10,000, אבל מספרם פחת משמעותית, הן בגלל שחרור אסירים במסגרת הסדרים מדיניים או חילופי שבויים/אסירים/חטופים, והן – כנראה – מסיבות "פרסונאליות", קרי: בגלל שהאסירים שוחררו בתום ריצוי עונשיהם, או מסיבות אחרות, כגון סיבות רפואיות, מספרם רב מזה של האסירים ה"חדשים". ממש פעמי השלום, המתדפק בשערינו!

שחרור אסירים שלא מהסיבות הפרסונליות מתחלק, כאמור, לשניים: שחרור במסגרת הסדרים מדיניים, ושחרור במסגרת חילופי אסירים. במסגרת הראשונה שוחררו במהלך השנים פה-ושם מאות אסירים, ואילו במסגרת השנייה שוחררו אלפי אסירים.

הציבור בישראל לא בהכרח מבחין בין שני סוגי השחרור, והגם שהחלוקה בין המצדדים לבין המתנגדים חופפת, במידה רבה מאוד, את שני צידי המפה הפוליטית – ימין ושמאל – הרי שההתנגדות לשחרור מהסוג הראשון נובעת בעיקר מההתנגדות להסדרים המדיניים עצמם.

אני מניח שהמתנגדים להסדרים המדיניים שהיו עד כה היו מתנגדים להם גם אילו הם לא היו כרוכים בשחרור אסירים, ואילו בשחרור-האסירים מהסוג השני הבעייה ה"כרונית" היא המחלוקת על המחיר, על החשש ששחרור האסירים הביטחוניים תמורת ישראלים שבידי ארגוני הטרור יתמרץ את הארגונים האלה לחטוף עוד ועוד, וכן על החשש שהמשוחררים יחזרו ל"חיק הטרור".

חזית נוספת במקרים האלה היא בין משפחות נפגעי הטרור לבין המשפחות שהשחרור נועד לפדות את יקיריהם משבי האוייב.

מה שהופך את השחרור מהסוג הזה לבעייתי במיוחד הוא תג-המחיר הגבוה: ב"עסקת ג'יבריל" שחררה ישראל 1,150 אסירים תמורת 3 ישראלים, ואילו ב"עסקת שליט" שוחררו 1,027 אסירים תמורת חייל ישראלי אחד – גלעד שליט (אמרתי לכם שעוד תתגעגעו ל"עיסקת ג'יבריל" המשוקצת? אז קיבלתם את זה!), וזה – לשם השוואה – לעומת 104 בלבד שאמורים היו להשתחרר במסגרת השיחות המדיניות שהתפוצצו לאחרונה, לאחר ששוחררו 78 אסירים "בלבד".

כעת באה קבוצה של חברי כנסת – בעיקר מהימין הפוליטי, אבל לא רק ממנו – ומגישה הצעת-חוק אשר, לכאורה, מאמצת רעיון עליו אני נאבק כבר עשר שנים – אבל שופכת את התינוק יחד עם מי האמבט.

על הרעיון שלי

בשנת 2004, באחד הגלים של שחרורי-האסירים, העליתי רעיון "גאוני בפשטותו".

שחרור האסירים התבצע, אז כהיום, בדרך של חנינה – על ידי נשיא המדינה (ב"המלצת" הממשלה) לגבי אסירים שנשפטו בבתי המשפט בישראל, ועל ידי "המפקד הצבאי", קרי: אלוף הפיקוד, לגבי אסירים שנשפטו ע"י בתיהמ"ש הצבאיים ב"שטחים" (גם זאת ב"המלצת" הממשלה). חנינות השטחים נעשו ע"י המפקד הצבאי, משום שלפי הדין הבין-לאומי הוא הריבון בשטחים שה"אחיזה" בהם הושגה בדרך צבאית – הוא ולא המדינה ה"אוחזת".

לנוכח הוויכוח הזה אני העליתי רעיון שאיש לא חשב עליו, רעיון "גאוני בפשטותו", אשר אין לו קשר לשאלה אם לשחרר אסירים, אם לאו: ממשלת ישראל צריכה לעשות את מה שהיא מבינה שצריך לעשות – בלי להסתתר מאחורי סינריהם של נשיא המדינה או של אלוף הפיקוד, ואם היא סבורה שיש לשחרר, שתעשה זאת על פי החלטה מינהלית על "הפסקת הביצוע", שהיא, הממשלה, רשאית לעשות בתור הרשות המבצעת של המדינה.

במקום הזה אני לא אכנס לשאלה המשפטית אם הדבר הזה אפשרית מהבחינה החוקית. הסברתי זאת במכתבי אל ראש הממשלה, ומי שמקבל את הרעיון שלי, וזו השאלה היחידה שעדיין מפריעה לו – אענה לו גם עליה.

על חסרונות השחרור בדרך של חנינה

החיסרון העיקרי של השחרור בדרך של "חנינה" הוא בכך שהחנינה היא אקט בלתי-הפיך, וגם אם החנינה היא על-תנאי שהמשוחרר לא יחזור ל"חיק הטרור", החזרתו לכלא מצריכה ניהול של מערכה משפטית נפרדת, בנוסף לשפיטתו על פעילותו הפלילית החדשה.

חיסרון נוסף הוא שנשיא המדינה יכול להגיד רגע-רגע, אני לא מריונטה שלכם, ואני צריך לבדוק כל תיק ותיק, ואם השיהוי הזה יטרפד את המהלך המדיני – זב"שכם (נשמע הזוי, אבל זה כמעט קרה כבר, אצל שני נשיאיםשמעון פרס, ומשה קצב):

נשיא המדינה, שמעון פרס, סירב לחתום על אישורי החנינה ל-30 אסירי הפת"ח מרצועת עזה שהיו אמורים להשתחרר ­היום כמחווה ליו"ר הרשות הפלשתינית, אבו-מאזן - כך נמסר מבית הנשיא. מלשכתו של פרס אישרו את הפרטים והדגישו כי הנשיא מעכב בשלב זה את חתימתו, אך סירבו לפרט. במקביל החלה העברתם של 57 אסירים פלשתינים, ששחרורם אינו דורש את חתימתו של פרס אלא אישור של אלוף פיקוד המרכז בלבד, לשטחי יהודה ושומרון.

גורם מדיני בכיר מתח ביקורת על סירובו של הנשיא לחתום על החנינות. "לא ברור לגמרי למה פרס לא חותם", אמר הגורם בשיחה עם nrg מעריב. "זה נראה כאילו הוא מעדיף לקבל אורחים בסוכה, במקום לקחת חלק בקידום התהליך מול הפלשתינים".

התרגיל שעושה פרס אינו חדש – בעבר עשה זאת גם קודמו בתפקיד, משה קצב, שניצל את העובדה שהסמכות המשפטית לחון אסירים נמצאת בידו וניהל משחקי כוחות עם ראש הממשלה דאז, אריאל שרון בטענה כי הוא "אינו חותמת גומי", ולא חייב לשחרר אסירים כפי שהחליטה הממשלה (nrg, 1.10.2007).

כמובן שאם הנשיא יכול להגיד רגע-רגע, כך גם האלוף יכול לעשות, ויוצא מצב משונה בו הממשלה "ממליצה" לפקיד ממשלתי לשחרר אסירים, והפקיד יכול לטרפד את מהלכיה המדיניים.

ומה תעשה הממשלה אם האלוף "צריך לבדוק" כל תיק ותיק, והשעון מתקתק – תפטר את האלוף? תשחק "כסאות מוזיקליים", או "הצרחה", תעביר את האלוף מפיקוד המרכז לפיקוד אחר, ותעביר למרכז את האלוף האחר? צחוק מהעבודה.

על יתרונות השחרור על פי החלטת הממשלה

היתרון העיקרי של השחרור על פי החלטה מנהלית של הממשלה הוא בכך שאם המשוחרר חוזר לסורו ונתפס שוב, תופסים אותו בצוואר, ו...אודרוב לכלא, ל"המשך הביצוע" של המאסר ממנו הוא שוחרר, וזאת ללא שום הליך משפטי נוסף (פרט למשפט על העבירה החדשה, וזה עניין נפרד).

טיפול הממשלה בפנייתי, וטיפול הנת"ץ בתלונתי

על גרירת-הרגליים של הממשלה, ועל טיפולו הכושל של נציב תלונות הציבור (מבקר המדינה, יוסף שפירא) בתלונתי נגדה כתבתי כאן לאחרונה (תלונתך נמצאה מוצדקת, אבל "נוכח הזמן הרב שחלף מאז משלוח הפנייה, לא נמצא מקום להורות למשרד ראש הממשלה להשיב לך עליה כיום"), ודרשתי מהנציב להשלים את המתבקש. נראה מה ישיב לי.

הבג"ץ

בתחילת שנת 2009 ביקשתי להצטרף כצד לעתירה בבג"ץ בעניין שחרור האסירים.

בקשתי זו, כפי שציינתי בה, באה להוסיף עוד מימד לנושא, מימד חיוני אשר הן לעותרים (המתנגדים לשחרור) והן למשיבים (המתכוננים לשחרר) יש עניין לחמוק מהדיון בו.

עוד ציינתי כי אני רואה את עצמי כעותר ציבורי בנקודה בה קיימת "ברית מוזרה" בין העותרים השונים, העולים לרגל אל הבג"ץ כל אימת שעומד על הפרק שחרור אסירים, לבין המשיבים המחליטים לשחרר אסירים.

שורש ה"ברית" המוזרה בין המתנגדים לשחרור אסירים לבין הממשלה הוא בכך שלראשונים ישנו עוד "מחסום" בפני השחרור, ואילו לממשלה – אשר אינה מגלה את נימוקיה – נוח יותר, מן הסתם, לחסות בצל החסינות הנשיאותית, ובכך להקל עליה להדוף את הביקורת על עסקאות של שחרור אסירים במסגרת הסדרים מדיניים.

לאורך כל הדרך חזרתי והדגשתי כי אני לא נוטל חלק בויכוח עצמו – אם לשחרר, אם לאו – וכל מבוקשי הוא שהממשלה תעשה את מה שהיא מבינה שצריך לעשות, ושלא תסתתר מאחורי סינריהם של נשיא המדינה, או אלוף הפיקוד.

השופט התורן החליט שהבקשה תידון בפני ההרכב שידון בעתירה עצמה, ומיד בפתיחת הדיון פנתה אלי אם-בית-הדין, הגבוהה-לצדק איילה פרוקצ'יה, ואמרה לי: כדי להצטרף לעתירה יש צורך להציג גוון נוסף מאלה המוצגים ע"י העותרים והמשיבים.

על כך עניתי מיד: זה בדיוק גבירתי, אני ... ובטרם הספקתי לומר מילה נוספת הגבוהה לצדק השתיקה אותי: אני לא אתן לך!

כך הוחמצה הזדמנות להעמיד את התפיסה שלי במבחן משפטי. וכך קיבלנו עוד "דגימת-אקראי" מהפרצוף המכוער של מערכת המשפט הטובה בעולם (מסכן העולם!).

ועכשיו לנושא שעל הפרק.

על הצעת החוק הפרטית של חברי הכנסת

לכאורה אני צריך לרקוד על הגגות לנוכח הצעת-החוק הפרטית של חברי הכנסת, אשר מיד אציג אותה ואשיג עליה. אמרתי "לכאורה", משום שעל פניה היא נראית כאילו היא מאמצת את הרעיון שלי – עליו, כאמור, אני נאבק כבר עשר שנים – אבל למעשה היא "שופכת את התינוק יחד עם מי האמבט" – וגם לא מתייחסת כלל לצד הבעייתי יותר של שחרור האסירים.

זאת הצעת-החוק:

(מספר פנימי: 554111)

הכנסת התשע-עשרה

יוזמים:      חברי הכנסת     זאב אלקין

יריב לוין

איילת שקד

אלעזר שטרן

אורית סטרוק

מרדכי יוגב

דוד צור

רוברט אילטוב

עמרם מצנע

דוד רותם

רונן הופמן

משה גפני

עליזה לביא

כבל איתן

 

פ/2568/19 

                                   

הצעת חוק הממשלה (תיקון – שחרור אסירים משיקולים מדיניים או ביטחוניים), התשע"ד–2014

הוספת סעיף 8ב

1.      בחוק הממשלה, התשס"א–2001  (להלן – החוק העיקרי), אחרי סעיף 8א יבוא:

"שחרור אסירים משיקולים מדיניים או ביטחוניים       

(א)    הממשלה רשאית לשחרר עבריין ממאסר או להקל בעונשו אם סברה כי נסיבות מדיניות או ביטחוניות מחייבות זאת; ואולם, שחרור או הקלה בעונש כאמור יהיו מותנים ותוקפם יפוג בהתקיים אחד מאלה:

(1)     בהחלטת ממשלה הקובעת כי אין עוד עניין מדיני או ביטחוני בהמשך תוקפו של השחרור;

(2)     בהרשעת העבריין המשוחרר בעבירה שעונשה המרבי שלושה חודשי מאסר או יותר בתוך התקופה שבה היה אמור לרצות את עונשו אלמלא שוחרר או הוקל עונשו;

(3)     עם הפרת תנאי אחר שהשיתה עליו הממשלה בעת שחרורו או בעת ההקלה בעונשו.

(ב)     לא ייזמו הממשלה, חבר הממשלה או מי שכפוף להנחיותיה שחרור אסיר ממניעים מדיניים או ביטחוניים אלא לפי סעיף קטן (א), ובכלל זה לא ייזמו או יאשרו שחרורו בדרך של חנינה או הקלה בעונש לפי סעיף 11(ב) לחוק-יסוד: נשיא המדינה  או לפי סעיף 184 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון), התש"ע–2009.

(ג)      לא יחתום שר חתימת קיום על כתב חנינה או הקלה בעונש לפי סעיף 12 לחוק-יסוד: נשיא המדינה אם סבר ששיקולים מדיניים או ביטחוניים עומדים ביסודו."

הוראת מעבר

2.      שוחרר עבריין ממאסר לפי סעיף 11(ב) לחוק-יסוד: נשיא המדינה או לפי סעיף 184 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון), התש"ע–2009, לפני תחילתו של חוק זה, וקבעה הממשלה בהחלטה כי נסיבות השחרור היו עניין מדיני או ביטחוני, יחולו על שחרור זה התנאים הקבועים בסעיף 8ב(א) לחוק העיקרי כנוסחו בחוק זה, נוסף על כל תנאי אחר שחל על השחרור.

 

דברי הסבר

 

מטרתו של חוק זה להסדיר שחרור אסירים או הקלה בעונשם בנסיבות מדיניות או ביטחוניות ולהתאים את ההסדר לאופיים המיוחד של נסיבות אלו.

בעשורים האחרונים יזמה הממשלה שחרור ממאסר של אלפי אסירים ביטחוניים בנסיבות מדיניות או ביטחוניות כחלק מעסקאות לשחרור חטופים ישראלים או גופות חטופים או במסגרת משא ומתן מדיני. הכלי המשפטי ששימש את הממשלה לביצוע השחרור היה פניה לנשיא המדינה או למפקד הצבאי שיעשו שימוש בסמכויות החנינה המסורות להם. מדובר היה בעיוות של מוסד החנינה שנועד לבחון באופן פרטני את שיקומו של האסיר ונסיבותיו ההומניטאריות, תוך איזון עם אינטרס הציבור ונפגעי העבירה בהמשך ענישה. מדובר היה גם בעיוות פרוצדורלי תוך שימוש בסמכויות נשיא או מפקד בנסיבות בהן מלוא שיקול הדעת מסור בפועל לממשלה ולא לנושאי סמכות החנינה. לא זו אף זו, מדובר היה בעיוות המאיין משפטית את הענישה, למעט במקרים של הפרת תנאים אינדיבידואליים, בעוד האינטרס בשחרור היה מדיני או ביטחוני. כך נוצר קושי משפטי להחזיר לכלא אסירים שלא הפרו את תנאי השחרור האינדיבידואליים שלהם, גם עם שינוי יסודי של הנסיבות המדיניות או הביטחוניות. במרבית המקרים מדובר היה בשחרור מחבלים שהיו מעורבים בפיגועי טרור קשים ומתועבים ששחרורם דוקר את העין ומקומם את הלב. שחרור זה נעשה בחוסר צדק תחת אילוץ מדיני או ביטחוני ולפיכך אין כל הצדקה שלא ניתן יהיה להשיב את אותם אסירים ביטחוניים להמשך ריצוי עונשם עם השתנות התנאים אשר יצרו את האילוץ.

לפיכך, מוצע לקבוע בחוק זה כי שחרור או הקלה בעונשם של עבריינים בנסיבות מדיניות או ביטחוניות יתבצע בידי הממשלה בלבד ולא באמצעות חנינה של נשיא המדינה או מפקד צבאי. עוד מוצע לקבוע כי שחרור כזה יהיה שחרור על תנאי הכפוף להמשך קיומו של אינטרס מדיני או ביטחוני בהותרת אותם עבריינים מחוץ לכותלי הכלא. כמו כן, מוצע לצרף לכך גם תנאים סטטוטוריים, הנוהגים בפועל כבר כיום, של אי חזרת המשוחרר למעגל העבריינות ועמידתו בתנאים נוספים שיושתו עליו בעת שחרורו.

החוק המוצע מבקש לקבוע בהוראת מעבר מנגנון המאפשר לקבוע כי גם עבריינים ששוחררו בעבר ממניעים מדיניים או ביטחוניים יהיו כפופים לתנאים הקבועים בו. מדובר במקרים רבים ברוצחים ושאר אנשי טרור מתועבים ביותר שברור להם ולציבור כי שחרורם לא שיקף הסכמה של הנשיא או המפקד אשר חנן אותם לכך שסיימו לשלם את חובם לחברה. לפיכך, חוק מוצע זה מבהיר עלי ספר החוקים את התנאים מכללא שעמדו ביסוד נסיבות שחרורם.

---------------------------------

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

כה, בסיוון התשע"ד – 23.6.14

מה חסר בהצעת החוק?

העסקאות לשחרור חטופים או גופות הן, כאמור, הצד הבעייתי יותר, הן משום שהן לא קשורות בשום מו"ם מדיני, והן משום שעד כה הן גבו את המחיר הכבד ביותר במונחים של שחרור אסירים.

הדבר הראשון החסר בהצעה הוא האבחנה בין שני סוגי השחרור, דבר המשתקף בדברי ההסבר גופם (הדגשת ה"או" השלישי – לא במקור):

בעשורים האחרונים יזמה הממשלה שחרור ממאסר של אלפי אסירים ביטחוניים בנסיבות מדיניות או ביטחוניות כחלק מעסקאות לשחרור חטופים ישראלים או גופות חטופים או במסגרת משא ומתן מדיני.

ראשית – הכללתן של ה"עסקאות לשחרור..." במסגרת ה"נסיבות מדיניות או בטחוניות", אינה נכונה: שחרור האסירים נעשה מסיבות הומניות, וללא קשר לשום נסיבה "מדינית או בטחונית". אפשר, לכאורה, לומר כי שחרור האסירים נועד להבטיח את מורל הלוחמים, למען יידעו כי מדינת ישראל "לא תפקיר אותם אם ייפלו בשבי בשירות האם והמולדת", אבל זאת היא סיבה "נלווית" לסיבה העיקרית (לחץ המשפחות, והדאגה האמיתית – בה אנחנו עולים על עמים אחרים – לשלומם של החטופים), וחוץ מזה היא לא חלה על אזרחים שנחטפו או נשבו ע"י האוייב.

ושנית – אחרי שדברי ההסבר "מרגילים" אותנו להכללה הנ"ל, היא בכל זאת מפרידה בין הדבקים: "כחלק מעסקאות לשחרור חטופים ישראלים או גופות חטופים או במסגרת משא ומתן מדיני", ר"ל שעסקאות החילופין אינן חלק מהמו"ם המדיני.

הרישא לסע' 8ב(א) המוצע, זה לשונו:

הממשלה רשאית לשחרר עבריין ממאסר או להקל בעונשו אם סברה כי נסיבות מדיניות או ביטחוניות מחייבות זאת;

ומהו הדין אם הממשלה סוברת כי רק נסיבות הומניטריות מחייבות את השחרור? תעתרו לבג"ץ ותחייבו אותה "לסבור" אחרת? ומה אם הממשלה תגיד לבג"ץ אתם לא "משטרת המחשבות", ואין לכם סמכות להגיד לנו מה לחשוב ומה "לסבור"? האם תעתרו לפי פקודת בזיון בית המשפט לאסור את השרים עד אשר "יסברו" כפי שאתם רוצים?!

ומה אם גם אתם לא סוברים כי "נסיבות מדיניות או ביטחוניות" מחייבות את השחרור? תעתרו לבג"ץ ותטענו כי "נסיבות הומניטאריות" אינן שיקול כשר?!

הנה-כי-כן, הצעת-החוק לא מתייחסת לגרעין הקשה, הבעייתי ורחב-ההיקף של הבעייה שהיא מתיימרת לפתור.

מה באה ההצעה למנוע?

הסעיפים הקטנים (ב) – (ג) לסע' 8ב' המוצע הולכים באותו הכיוון (ההדגשות לא במקור):

(ב)     לא ייזמו הממשלה, חבר הממשלה או מי שכפוף להנחיותיה שחרור אסיר ממניעים מדיניים או ביטחוניים אלא לפי סעיף קטן (א), ובכלל זה לא ייזמו או יאשרו שחרורו בדרך של חנינה או הקלה בעונש לפי סעיף 11(ב) לחוק-יסוד: נשיא המדינה  או לפי סעיף 184 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון), התש"ע–2009.

(ג)      לא יחתום שר חתימת קיום על כתב חנינה או הקלה בעונש לפי סעיף 12 לחוק-יסוד: נשיא המדינה אם סבר ששיקולים מדיניים או ביטחוניים עומדים ביסודו".

ס"ק (ב) נראה ברור לחלוטין, והוא נועד לעקוף את המגבלות שבס"ק (א), ולמנוע מהממשלה להמשיך בנוהל השחרור ה"נשיאותי", או "אלוף הפיקודי", אלא שהוא עדיין לא מונע "קריצות": הממשלה תאמר למעוניינים "לפי ס"ק (ב) אני לא רשאית ליזום או לאשר את מה שאתם מבקשים", אבל להוסיף קריצה האומרת "תפנו אתם לנשיא המדינה, ואנחנו נקרוץ למחלקת החנינות במשרד המשפטים ...".

לכן בא ס"ק (ג), ומונע את השלמת הליך החנינה, בכך שהוא מונע את חתימת-הקיום הדרושה על פי החוק.

אבל מה נעשה אם נשיא המדינה מבהיר, בכתב-החנינה, כי היא ניתנת משיקולים הומניטריים בלבד? נעתור לבג"ץ נגד השר האמור לתת את חתימת-הקיום (ואם לא נדע מיהו, נעתור נגד כל השרים) על מנת שהוא, השר, יבקר את שיקוליו של נשיא המדינה?

ואולי, מי חכם ויידע, נעתר לבג"ץ לצו הצהרתי הקובע כי החלטת החנינה של הנשיא נגועה בשיקולים "מדיניים או בטחוניים", ועל כן היא בטלה-מעיקרה (וממילא שום "חתימת קיום" לא יכולה לקיים את הבטל-מעיקרו)?

אז מי שמאמין עד כדי כך בבג"ץ, כדאי לו ללכת לכותל המערבי ולהתפלל בדבקות רבה – אולי זה יעזור.

השאלה היא מה נעשה אם, באחת העסקאות, נחזיר גם את הכותל, ולא יהיה לנו איכן להתפלל, אבל השאלה הזאת חורגת ממאמרי זה.

ומה עם השיקולים המדיניים-ביטחוניים?

כפי שאתם מכירים אותי, אני לא מזוהה-פוליטית, וכל ניסיון לגרור אותי אל המגרש הזה לא צלח – ולא יצלח.

מבחינתי, שהממשלה תעשה את מה שהיא מבינה – ואיך שהיא מבינה – ובבחירות הבאות הציבור יאמר את דברו – לשבט או לחסד.

אלא מאי? גם באליה הזאת יש קוץ רציני. סע' 8ב(א), זה לשונו (ההדגשה לא במקור):

8ב.   (א)      הממשלה רשאית לשחרר עבריין ממאסר או להקל בעונשו אם סברה כי נסיבות מדיניות או ביטחוניות מחייבות זאת; ואולם, שחרור או הקלה בעונש כאמור יהיו מותנים ותוקפם יפוג בהתקיים אחד מאלה:

(1)  בהחלטת ממשלה הקובעת כי אין עוד עניין מדיני או ביטחוני בהמשך תוקפו של השחרור;

(2)  בהרשעת העבריין המשוחרר בעבירה שעונשה המרבי שלושה חודשי מאסר או יותר בתוך התקופה שבה היה אמור לרצות את עונשו אלמלא שוחרר או הוקל עונשו;

(3)  עם הפרת תנאי אחר שהשיתה עליו הממשלה בעת שחרורו או בעת ההקלה בעונשו.

עם פסקה (3) אין לי שום בעייה, משום שזה קיים גם כיום, בלי צורך בשום חקיקה, אלא שגם כאן המציעים יורים לעצמם ברגל, משום שלפי ההצעה שלהם יש לקיים בירור משפטי כדי לברר אם הוא הפר תנאי כלשהו, ואילו לפי הצעתי אין צורך בשום הליך משפטי: השחרור היה בדרך של "הפסקת ביצוע", ולכן אין צורך בשום הליך משפטי כדי להמשיכו – פשוט תופסים את האיש בצוואר, ו... אודרוב, בחזרה לכלא!

פסקה (2) היא בעייתית יותר, משום שהיא נותנת פחות אפשרויות להחזרת האסיר לכלא מאשר ההצעה שלי: ראשית – משום שלפי ההצעה שלי אין צורך בשום הרשעה, וכאמור לעיל – גם לא בהליך משפטי הקובע אם תנאי כלשהו אכן הופר, ושנית – היא מוגבלת יותר בזמן.

סע' 10 לחוק סדר הדין הפלילי, זה לשונו:

התיישנות ענשים

10.    עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו –

(1)     בפשע – עשרים שנים;

(2)     בעוון – עשר שנים;

(3)     בחטא – שלוש שנים.

עכשיו תארו לעצמכם שאסיר אשר שוחרר כאשר נותרו לו, למשל, עשר שנות מאסר (וממילא הוא אסור על פשע): אם הוא נתפס לאחר עשר שנים ויום, כבר אי אפשר לעשות לו כלום, ולשיטתי אפשר להחזירו לכלא גם אם נתפס לאחר 20 שנה.

ואגב, לפי ההצעה לא די שהאסיר נתפס "בתוך התקופה שבה היה אמור לרצות את עונשו אלמלא שוחרר או הוקל עונשו", אלא שיש צורך גם להרשיעו תוך אותה התקופה. לא ברור לי אם המציעים אכן התכוונו לכך, או שזו הייתה סתם חובבנות מצידם, אבל את הדבר הזה אפשר לשנות במהלך שלבי החקיקה.

פיסקה (1) היא הכי בעייתית, בקבעה כי תוקפו של השחרור יפוג בהתקיים "החלטת ממשלה הקובעת כי אין עוד עניין מדיני או ביטחוני בהמשך תוקפו של השחרור".

לפי הרעיון הזה אפשר להחזיר את האסירים לכלא גם חמש דקות לאחר השחרור.

כאשר מדובר בשחרור מטעמים "מדיניים או בטחוניים", והממשלה מתחרטת על כך לאחר חמש דקות – אין לי שום בעייה עם זה: תחליט הממשלה מה שהיא רוצה, תתחרט מתי שהיא רוצה, ואם היא תאבד את אמינותה בעיני הצד השני להסכם, או בעיני העולם כולו – זב"שה, ו"אני מהאו"ם".

אבל אם הכוונה היא להחיל את "אופציית ההתחרטות" גם על שחרור אסירים במסגרת חילופי שבויים/חטופים/אסירים (וכפי שהראיתי – ההצעה אינה מכסה את השחרור מהסוג הזה, אלא אם היא תתוקן), זה מנוגד לכללי המסחר המקובלים, והפעם הראשונה שזה ייעשה תהיה גם הפעם האחרונה שמישהו יעשה איתנו עיסקה כזאת או אחרת.

מה עוד חבוי בדברי ההסבר?

בדברי ההסבר להצעת-החוק נאמר, בין השאר:

... כך נוצר קושי משפטי להחזיר לכלא אסירים שלא הפרו את תנאי השחרור האינדיבידואליים שלהם, גם עם שינוי יסודי של הנסיבות המדיניות או הביטחוניות.

על כגון דא הקשה אברהם אבינו ע"ה "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע", אז נכון שאסיר אשר נשפט ושוחרר לפני שריצה את מלוא עונשו אינו בגדר "צדיק", אבל הסכנה שהוא יוחזר לכלא אם יחזור לסורו נותנת למשוחרר תמריץ כלשהו להתרחק מפעולות הטרור, ואפילו מחברות בארגון טרור.

כאשר התמריץ הזה בטל, והמשוחרר נמצא בסכנת מאסר מחודש אם משוחרר אחר יחזור לסורו, או אם ממשלת ישראל תחליט ש"כדאי לה" להחזירו לכלא – איזו סיבה יש לו שלא לחזור ל"חיק הטרור" אם אין לו מה להפסיד, ומה שיש לו להרוויח זה 72 בתולות?

אז אם רוצים להשיג "הרתעה קולקטיבית", מצדי שמדינה ישראל תחוקק חוק המאפשר לה לחטוף חיילים ו/או אזרחים משטחים שמחוץ לתחומי המדינה, ולהחזיק בהם כבני ערובה לצורך מיקוח וכו'. בדרך הזאת לא יהיה צורך לתפוס דווקא משוחררים שחזרו למוטב, ואפשר לתפוס כל אדם, ללא קשר לעבר הפלילי שלו.

כמובן שלפני שמחוקקים חוק כזה יש ללמוד את כל ההשלכות שלו, בין לאומיות, מוסריות וכו'. כמוכן יש לשקול את השאלה אם יש בכך כדי להועיל, ואם אין לנו בבתי הכלא "סטוק" מספיק עבור מיקוחים לאלפיים שנה קדימה.

קוראים לילד בשמו

עוד "פנינה" מדברי ההסבר להצעת החוק:

מדובר היה (בשחרורים שהיו – ש' נ') גם בעיוות פרוצדורלי תוך שימוש בסמכויות נשיא או מפקד בנסיבות בהן מלוא שיקול הדעת מסור בפועל לממשלה ולא לנושאי סמכות החנינה.

זה בדיוק מה שאמרתי, אבל בכל הבג"צים השופטים קבעו כי הסמכות היא בידי הנשיא/האלוף, והממשלה רק "ממליצה". ... איך אפשר להתייחס ברצינות לדברי-הבל כאלה?!

אז תודה רבה לחברי הכנסת שאמרו את מה שאני אמרתי – ואיש לא שמעני: שנשיא המדינה והאלוף הן מריונטות בידי הממשלה, אבל תמיד צריך לזכור ששמעון פרס ומשה קצב כמעט אמרו "רגע-רגע, אני לא חותמת-גומי בידיכם".

הערבים לא פראיירים!

פנינה נוספת יש בדברי ההסבר:

... נוצר קושי משפטי להחזיר לכלא אסירים שלא הפרו את תנאי השחרור האינדיבידואליים שלהם, גם עם שינוי יסודי של הנסיבות המדיניות או הביטחוניות. במרבית המקרים מדובר היה בשחרור מחבלים שהיו מעורבים בפיגועי טרור קשים ומתועבים ששחרורם דוקר את העין ומקומם את הלב. שחרור זה נעשה בחוסר צדק תחת אילוץ מדיני או ביטחוני ולפיכך אין כל הצדקה שלא ניתן יהיה להשיב את אותם אסירים ביטחוניים להמשך ריצוי עונשם עם השתנות התנאים אשר יצרו את האילוץ.

מדוע נתתם לממשלה לבצע שחרור אשר "דוקר את העין ומקומם את הלב"? התשובה מיד בהמשך:

שחרור זה נעשה בחוסר צדק תחת אילוץ מדיני או ביטחוני ולפיכך אין כל הצדקה שלא ניתן יהיה להשיב את אותם אסירים ביטחוניים להמשך ריצוי עונשם עם השתנות התנאים אשר יצרו את האילוץ.

וזה מחזיר אותנו לשני סוגי השחרור, בהם פתחנו: לא זכור לי שום שחרור אסירים "תחת אילוץ מדיני או ביטחוני". שחרור האסירים האחרון היה במסגרת רצוננו להראות לכל העולם שאנחנו חפצים בשלום, ומוכנים לשלם תמורתו. יכולנו להגיד לפלשתינאים לא רוצים שיחות – לא צריך, אבל אנחנו רצינו – ושילמנו. לפוצץ את השיחות, או לתמרן את הפלשתינים לפוצץ אותן, ואחר כך לומר רגע-רגע, ההצדקה לשחרור כבר לא קיימת – זה כמו לדרוש מסוכן-הפיס את מחירם של כרטיסים שלא עלו בגורל.

אם קיימת מידה מסויימת של "אילוץ", הרי היא בעסקאות-החילופין, אבל לבוא, חמש דקות אחרי שקיבלנו את חטופינו – גלעד שליט, למשל – ולהגיד רגע-רגע, "התנאים אשר יצרו את האילוץ השתנו ..." – זה כבר שיא הגיחוך.

מעבר לכך, הפלשתינים יכולים לומר או-קיי, תחזירו אלינו את גלעד, ונחזיר לכם את 1027 המשוחררים שנתתם לנו תמורתו... (ואז אנחנו נגיד רגע-רגע, בצחוק אמרנו).

ורק צריך לחזור ולהזכיר כי הצעת-החוק כלל אינה מתייחסת לשחרור במסגרת עיסקות-חילופין.

אמת, בתיאטרון-האבסורד המזרח-תיכוני הכל אפשרי, אבל גם הערבים לא ממש פראיירים: אחרי שהחוק המוצע הזה יתקבל, הם פשוט ידרשו שכל המשוחררים יקבלו חנינה נשיאותית מלאה וללא תנאי, ואם נגיד להם אנחנו לא יכולים, יש לנו חוק, הם יגידו לנו אז לכו ותשנו את החוק, אנחנו, הערבים, לא ממהרים לשום מקום!

וחוץ מזה שהערבים אינם ממש פראיירים, הם גם יותר מתוחכמים ממה שאתם חושבים: הם קודם יתמקחו על המחיר, ואחרי שהם ימרטו לנו את העצבים, יחשפו את הבטן הרכה שלנו וישיגו את מבוקשם הכמותי – רק אז הם יגידו רגע-רגע, אנחנו רוצים גם חנינה מלאה.

וכשזה יקרה – תזכרו שאמרתי לכם!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה