*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


הבלדה על שחרור האסירים: "תלונתך נמצאה מוצדקת, אבל ..."

שמחה ניר, עו"ד 29.05.2014 19:38
אני לא מתערב

אני לא מתערב


פרס שפירא לגוררי הרגליים, התשע"ד-2014: הכשר-נת"ץ – גם בדיעבד וגם מכאן-ולהבא – לגרירות הרגליים במינהל הציבורי



הבלדה על שחרור האסירים: "תלונתך נמצאה מוצדקת, אבל ..."

פרס שפירא לגוררי הרגליים, התשע"ד-2014: הכשר-נת"ץ – גם בדיעבד וגם מכאן-ולהבא – לגרירות הרגליים במינהל הציבורי

שמחה ניר, עו"ד

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

תמצית הפרקים הקודמים

בשנת 2004, באחד הגלים של שחרורי-האסירים, העליתי רעיון "גאוני בפשטותו".

אל גלי שחרור האסירים נילוו, כרגיל, הויכוחים בציבור בשאלה אם לשחרר או לא, עם דם על הידיים, או בלי, וכן הלאה – ויכוחים אשר הגיעו לבג"ץ השכם-והערב.

בצד המתנגדים עמדו, כמו היום, משפחות נפגעי הטרור וגורמים מהצד הימני של המפה הפוליטית, ובצד התומכים עמדו, גם כן כמו היום, משפחות אשר יקיריהן היו בשבי ארגוני הטרור, אשר דרשו תמורה עבור שחרור הישראלים שהיו בידיהם, וכן גורמים מהצד השמאלי של המפה. כמה מפתיע.

שחרור האסירים התבצע בדרך של חנינה – על ידי נשיא המדינה (ב"המלצת" הממשלה) לגבי אסירים שנשפטו בבתי המשפט בישראל, ועל ידי "המפקד הצבאי", קרי: אלוף הפיקוד, לגבי אסירים שנשפטו ע"י בתיהמ"ש הצבאיים ב"שטחים" (גם זאת ב"המלצת" הממשלה). חנינות השטחים נעשו ע"י המפקד הצבאי, משום שלפי הדין הבין-לאומי הוא הריבון בשטחים שה"אחיזה" בהם הושגה בדרך צבאית – הוא ולא המדינה ה"אוחזת".

לנוכח הוויכוח הזה אני העליתי רעיון שאיש לא חשב עליו, רעיון "גאוני בפשטותו", אשר אין לו קשר לשאלה אם לשחרר אסירים, אם לאו: ממשלת ישראל צריכה לעשות את מה שהיא מבינה שצריך לעשות – בלי להסתתר מאחורי סינריהם של נשיא המדינה או של אלוף הפיקוד, ואם היא סבורה שיש לשחרר, שתעשה זאת על פי החלטה מינהלית שהיא, הממשלה, רשאית לעשות בתור הרשות המבצעת של המדינה.

החיסרון העיקרי של השחרור בדרך של "חנינה" הוא בכך שהחנינה היא אקט בלתי-הפיך, וגם אם החנינה היא על-תנאי שהמשוחרר לא יחזור ל"חיק הטרור", החזרתו לכלא מצריכה ניהול של מערכה משפטית, בנוסף לשפיטתו על פעילותו הפלילית החדשה.

חיסרון נוסף הוא שנשיא המדינה יכול להגיד רגע-רגע, אני לא מריונטה שלכם, ואני צריך לבדוק כל תיק ותיק, ואם השיהוי הזה יטרפד את המהלך המדיני – זב"שכם (נשמע הזוי – אבל זה כמעט קרה כבר). כמובן שאם הנשיא יכול להגיד רגע-רגע, כך גם האלוף יכול לעשות, ויוצא מצב משונה בו הממשלה "ממליצה" לפקיד ממשלתי לשחרר אסירים, והפקיד יכול לטרפד את מהלכיה המדיניים.

ומה תעשה הממשלה אם האלוף "צריך לבדוק" כל תיק ותיק, והשעון מתקתק – תפטר את האלוף? תשחק "כסאות מוזיקליים", או "הצרחה", תעביר את האלוף מפיקוד המרכז לפיקוד אחר, ותעביר למרכז את האלוף האחר? צחוק מהעבודה.

היתרון העיקרי של השחרור על פי החלטה מנהלית של הממשלה הוא בכך שאם המשוחרר חוזר לסורו ונתפס שוב, תופסים אותו בצוואר, ו...אודרוב לכלא, ל"המשך הביצוע" של המאסר ממנו הוא שוחרר, וזאת ללא שום הליך משפטי נוסף (פרט למשפט על העבירה החדשה).

טיפול הממשלה בפנייתי, וטיפול הנת"ץ בתלונתי

ההתכתבות שלי עם הממשלה (בעיקר עם משרד המשפטים) הייתה, למעשה, "דו שיח חד-צדדי", משום שפרט לתשובה ראשונית, לא משכנעת, של שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, אני כתבתי וכתבתי, ומדי פעם קיבלתי הבטחה לבדוק את הנושא, ולהשיב לי, אבל גרירת-הרגליים נמשכה בלי סוף, עד שהחלטתי לשים לדבר סוף: שלחתי שוב מכתב לראש הממשלה, ומשעבר המועד לתשובה, ותשובה אין, הגשתי תלונה לנציב תלונות הציבור (נת"ץ).

זה היה בשנת 2009, אחרי חמש שנים של דיבורים-אל-הקיר.

מהנת"ץ דרשו תגובה של משרד ראש הממשלה, וזה בסדר, אבל כל התזכורות שלי לנת"ץ, ושל הנת"ץ למשרד רה"מ, לא נשאו פרי, עד שבשנת 2013, כשתזכרתי אותם פעם נוספת, קיבלתי תשובה לפיה תיק התלונה נסגר עוד בשנת 2011. איך הוא נסגר בלי למצות את הטיפול בתלונה, ובלי ליידע אותי? שום הסבר. נסגר. בהמשך התברר כי תזכורת ששלחתי בשנת 2011 (וקיבלתי עליה אישור שהתקבל) לא נמצאת בתיק ... הפלא ופלא.

לבקשתי חודש הטיפול בתלונתי, והנה, ביום 27.5.2014 – חמש שנים אחרי התלונה, ועשר שנים אחרי תחילת ההתכתבות שלי עם הממשלה, נשלחת אלי מהנת"ץ הודעה שכיוון שלא קיבלתי תשובה, תלונתי נמצאה מוצדקת ... הללויה!

אלא מאי? בצד הבשורה הזאת, בבחינת "שטר ושוברו בצידו", אומר הנת"ץ כי "נוכח הזמן הרב שחלף מאז משלוח הפנייה, לא נמצא מקום להורות למשרד ראש הממשלה להשיב לך עליה כיום".

פרס שפירא לגוררי הרגליים, התשע"ד-2014: הכשר-נת"ץ – גם בדיעבד וגם מכאן-ולהבא – לגרירות הרגליים במינהל הציבורי.

אוי לעיניים שכך שומעות.

בתשובה ל"בשורה" הזאת אני כותב לגב' מהנת"ץ (ונראה איך תגיב. התנצלות על טעות-החישוב המטופשת):

 

שמחה ניר, עו"ד

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

29.5.2014

לכבוד

הגב' ענבל קלאוזנר

עוזרת בכירה למנהל נציבות תלונות הציבור

נציבות תלונות הציבור

ירושלים

נכבדתי,

הנדון:   שחרור אסירים, תיקכם 808240 מכתבך מיום 27.5.2014

תודה על מכתבך שבנדון, אבל, לצערי, איני יכול להסתפק בקביעה הערטילאית שתלונתי נמצאה מוצדקת, בלי הוראה אופרטיבית.

את אומרת כי "נוכח הזמן הרב שחלף מאז משלוח הפנייה, לא נמצא מקום להורות למשרד ראש הממשלה להשיב לך עליה כיום".

עם כל הכבוד, לא ברור לי מדוע מגיע לנילון פרס על גרירת-הרגליים, או על כשליה של נציבות תלונות הציבור, אשר תפקידה הוא להראות דוגמה לשירות הציבורי, ולא להידמות לו.

להזכירך: פנייתי הראשונה לממשלה הייתה בשנת 2004, דהיינו לפני 14 שנה.

אני לא עמדתי "עם סטופר ביד", על מנת להתלונן אחרי 45 ימים, וניהלתי "התכתבות" חד צדדית עם משרד ראש הממשלה ומשרד המשפטים במשך חמש שנים תמימות עד שהתלוננתי בפני הנת"ץ, בשנת 2009. היום אנחנו חמש שנים אחרי תלונתי, והמחלקה המשפטית של משרד רה"מ נאחזת גם היא בחלוף הזמן כדי לתרץ את העובדה שאין בידה פרטים על האופן בה טופלה תלונתי.

אני מבקש שלא להאמין להם. אין דבר כזה. יש להם מחשבים בהם רושמים לפחות תמצית של כל פנייה אליהם, ועל אופן הטיפול בה, וגם אם הם לא ממוחשבים, אין כל ספק שהם מנהלים רישום כלשהו.

כיוון שאין מחלוקת על כך שאני פניתי אליהם, ואין להם רישום על הטיפול בפנייתי, חזקה עליהם שהם לא טיפלו בה.

ומה מנע מהם, לאחר התזכורת שלי אליכם ושלכם אליהם, לפני כמעט שנה, לומר "אנחנו מצטערים, אם אין בידינו פרטים על האופן בו טופלה התלונה, סימן שלא טיפלנו, ותוך כך-וכך ימים נטפל בה כדרוש"?

לא שום דבר לא מנע מהם לעשות כן, ושום דבר לא מנע מכם להורות להם לעשות כן.

אוסיף ואומר כי משלא קיבלתם תשובה לתלונתי, ובוודאי שלא קיבלתם הסבר מדוע לא קיבלתי תשובה, לא "בהקדם" (זו ברירת-המחדל) ולא תוך 45 ימים (זה המקסימום), ובהסתמך על נטל הראייה הרובץ על הנילונים מכוח סע' 6(א) לחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), שום דבר לא מנע מכם לקבוע, עוד בשנת 2009, כי התלונה נמצאה מוצדקת, ולהורות לנילונה לפעול כפי שדרשתי.

אוסיף דבר בעניין אי-הרלוואנטיות של "חלוף הזמן": כיוון שמאז שנת 2004 ועד היום לא השתנה דבר, וכיוון ששאלת שחרור האסירים חוזרת ומתעוררת שוב-ושוב (והשלום, אהה, עדיין רחוק!), תלונתי נשארת טרייה כביום היוולדה, ושיני הזמן לא נגסו בה, כהוא-זה (ואם להיות ציני, אני לא דורש להחזיר לכלא את האסירים שכבר שוחררו).

לשיטתך – ותקני אותי אם אני טועה – אני צריך עכשיו, אם ברצוני להמשיך במאבק, להתחיל הכל מחדש: לפנות שוב אל הממשלה, לחכות 45 ימים, להתלונן, לחכות שאתם תדרשו תגובה – ששוב לא תגיע, ואחר-כך להתחיל לנדנד ולתזכר, ובסוף משרד רה"מ יגיד שבגלל "חלוף הזמן ...", וגו', הן "לא יודעים" מה הם עשו ...

ובקיצור: אתם מעניקים לגוררי-הרגליים פרס על כך: הכשר לגרירת-רגליים נוספת, "וחוזר חלילה, ושוב בלי הרף" (יהודה עמיחי ז"ל).

ועם כל הכבוד, זה לא ראוי, ממש לא.

אני מבקש, איפוא, לקיים את מצוות "המתחיל במצווה, אומרים לו גמור", ולחייב את משרד ראש הממשלה לתת לי תשובה מנומקת – כמצוות החוק.

בשולי הדברים אבקש להעיר:

ראשית – מה בסך-הכל ביקשתי? לא ביקשתי לשחרר יותר, ולא ביקשתי לשחרר פחות, וגם הבהרתי שאין לי קרובי משפחה אשר נפגעו מפעולות טרור, ואין לי קרובי משפחה הנמצאים בשבי המחבלים, ואני גם לא נוטל חלק בוויכוח הפוליטי בנושא הזה, וכל שביקשתי הוא שממשלתי תעשה את מה שהיא מבינה, ולא תכפיף את שיקוליה המדיניים לגחמותיהם של נשיא המדינה או אלוף הפיקוד, אשר יכולים להגיד רגע-רגע, ולטרפד ללא-סמכות מהלכים מדיניים עליהם החליטה הממשלה, מכוח סמכויותיה, עליהן אין עוררים.

עוד ביקשתי להבטיח שמחבל אשר שוחרר ונתפס על פעילות טרוריסטית חדשה, אפשר יהיה להכניס אותו לכלא להמשיך הריצוי, בלי צורך בשום הליך משפטי (ואז לשפוט אותו גם על העבירה החדשה).

האם ביקשתי לכפות על הממשלה את דיעותי הפוליטיות (שחוץ משתיים-שלוש בנות משפחתי אף אחד בעולם לא יודע מהן)? האם ביקשתי דבר לעצמי?

לא, לא ביקשתי, אלא את טובת הכלל, את טובת המדינה והעם היושב בה, ולא הייתה שום סיבה שבעולם להתייחס אלי כפי שהתייחסו אלי כל הגורמים שהיו אמורים לטפל בפניותי.

שנית – כיוון שאתם לא חולקים על זכותי לקבל תשובה, וכיוון שכל תשובה חזקה עליה שתהיה על פי החלטת הממשלה, לפיכך איני רואה, בשלב הזה, כל צורך להתייחס לדקויות של סע' 38(3) לחוק המבקר, ותמהני מדוע בכלל הכנסת אותו לתמונה, כאשר אני כלל לא ביקשתי להתערב בהחלטה אשר מעולם לא ניתנה, וגם הבהרתי כי אין לי כוונה כזאת.

ושלישית – יש לי הרגשה רעה שבמערכת הממשלתית איש לא מוכן להודות בכך שכל ממשלות ישראל לדורותיהן לא חשבו על דבר כל כך נכון וראוי, כל כך "גאוני בפשטותו", עד שבא הילד הקטן, עו"ד שמחה ניר, חשב "מחוץ לקופסה" והכריז המלך עירום.

ולכן, כדי שלא להודות בכך, משרד ראש הממשלה (וגם משרד המשפטים), וכל המעורבים בנושא העדיפו לפגוע בטובת המדינה, ובלבד שלא להודות בעיוורון של ממשלות ישראל לדורותיהן. לכן הם גררו רגליים, טיאטאו את הנושא אל מתחת לשטיח – אולי בתקווה שהשלום יגיח מאחורי הפינה, אחרוני האסירים ישוחררו ממילא, ו"חלוף הזמן" אכן יהפוך את דרישתי ל"לא אקטואלית".

אוסיף עוד, בעניין זה, כי אותה ההרגשה הרעה מקננת בלבי גם לנוכח גרירת-הרגליים של הנציבות, ומאותה הסיבה: להציל את ממשלת ישראל לדורותיה מהמבוכה אליה היא נקלעה. אחרת איך אפשר להסביר את משך-הזמן, את אבדן מכתב-התזכורת שלי, את סגירת התיק המקורי ללא סיבה וללא החלטה, ואת השנה הנוספת מאז פתיחת התיק החדש?

חישבו, בבקשה, על אמון הציבור בנציבות תלונות הציבור – שגם הוא מידרדר והולך, יחד עם אמון הציבור במערכת המשפט. האם זה מה שאתם רוצים?!

בכבוד רב,

 

שמחה ניר, עו"ד

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה