זוטות מענייני דיומא

כרמי גילון מודה באשמה? *** לשנאה
זו מה היא עושה? *** הבאנו שלום עליכם *** ד”ש מאוסלו

ד”ר ישראל בר-ניר

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

א.      הודאה באשמה?

כרמי גילון, מי שעמד בראש שרות הביטחון הכללי – השב”כ
– בעבר, יצא בביקורת חריפה על שרותי אכיפת החוק במדינה, בשל כישלונם למצוא את
עברייני “תג מחיר”. ל”תשומת לב מיוחדת” זכה השרות בראשו גילון
עמד בעבר, אותו הוא דן ברותחין על אוזלת ידו. לדבריו של גילון בשב”כ אין
לא יכול, יש רק לא רוצה. חד וחלק. מאחר ולא זכיתי לשרת בשב”כ וכל מה שאני
יודע עליו זה מה שהתפרסם בתקשורת, אין לי סיבה לפקפק בנכונות דבריו של גילון,
שחזקה עליו שהוא מכיר את הדברים מכלי ראשון. בבחינת הנחתום המעיד על עיסתו.

זה מעלה שאלה מעניינת. בהנהגתו של גילון השב”כ היה
אחראי לאחד המחדלים החמורים ביותר בתולדות המדינה – הכישלון למנוע את רצח רבין. קרוב
ל 20 שנה עברו מאותו יום מר ונמהר, ועד היום נותרו שאלות שאין עליהן תשובה. הרבה
תיאוריות של קונספירציה נבנו מסביב לפרשה. שאלה מרכזית לה אף אחד לא הצליח לתת
תשובה מניחה את הדעת הייתה איך יגאל עמיר הצליח לחדור בקלות כזאת לסביבתו הקרובה
של ראש הממשלה המנוח כשהוא נושא אקדח טעון. והנה, קצת באיחור, יש תשובה. לא סתם
תשובה, אלא תשובה מפיו של “הבעל דבר” בעצמו. השב”כ לא נכשל
במניעת הפשע. השב”כ לא רצה למנוע את הפשע.

ב.       לשנאה זו מה היא עושה?

חלק
ראשון

הלשון העברית התעשרה במונח משפטי חדש – “פשע
שנאה”. אינני יודע אם המונח הזה נכנס באופן רשמי לספר החוקים של מדינת ישראל,
ואם הוא קבל אישור מוועד הלשון. גם לא ברור איך בדיוק מגדירים אותו. היוזמה היא של
שני שרים בכירים – השר לביטחון פנים ושרת המשפטים. הם הגיעו למסקנה שהפיכת מערכת
החוקים למערכת בעלת שתי רמות (a two
tier system). תקל על
רשויות אכיפת החוק לבצע את משימתם. אינני עורך דין ואני לא המומחה הכי גדול בנושאי
משפט, אבל ממה שהתפרסם בתקשורת אני מבין שמעכשיו תהיינה שתי רמות של פשע: יהיו
פשעים סתם אותם ידונו לפי הכללים המקובלים, ויהיו פשעים “מיוחסים” –
פשעי שנאה, אותם ידונו לחומרה. דיני הראיות במקרים האלה יהיו יותר
“גמישים”. למשל, כדי להוכיח מעורבות בפשע רגיל על סמך המכונית בה החשוד
השתמש, על המשטרה יהיה להראות שהמכונית היא מאותה תוצרת, מאותה שנת מודל, ושהמספר
שלה זהה לזה של מכונית החשוד. אבל כאשר מדובר בפשע שנאה, אם המכונית שהייתה בסביבה
בו בוצע הפשע היא בצבע לבן, והחשוד נוהג במכונית לבנה, זו ראיה חותכת שתספיק כדי
להרשיע.

לרצח של אדם במהלך “חיסול חשבונות” במלחמה בין
כנופיות פשע יתייחסו כאל “סתם” פשע. אותו הדבר לגבי אדם שרצח מי שהוא
במועדון לילה בגלל שהוא הרגיז אותו. אבל ציור של גראפיטי על קיר של מסגד או על קיר
של סתם בית בו מתגוררים ערבים ישודרג לרמה של פשע מיוחס – פשע שנאה. לפי הצעתו של
השר לביטחון פנים, נגד חשודים בביצוע פשע שנאה יכניסו לשימוש אמצעי שירשנו מהמנדט
הבריטי – מעצר מנהלי. מעצר מנהלי מאפשר להחזיק אדם במעצר לתקופה בלתי מוגבלת על
סמך חשד בלבד בלי להעמידו למשפט.

החידוש החוקתי הזה מעלה שתי שאלות. הראשונה – מה יהיה דינו
של ערבי שצייר גראפיטי על קיר ביתו של אחד משכניו במהלך ריב בין חמולות, ויותר מזה
איך אוכפי החוק ידעו לזהות את מצייר הגראפיטי אם הוא לא השאיר חתימה? שאלה שניה,
מעניינת לא פחות – מה יהיה דינו של ערבי ששחט בסכין תינוקת בת שלושה חודשים? לאיזו
קטגוריה ישתייך מעשה כזה? בקיצור, פרנסה לעורכי דין, ולתקשורת יהיה מה לכתוב.

למען הדיוק יש לציין שהרעיון איננו מקורי מתוצרת כחול לבן. בארה”ב
המושג הזה, פשע שנאה (hate crime), הוא חלק אורגני במערכת החוקים כבר מספר
שנים. גם בארה”ב המחוקק לא הגדיר מה זה בדיוק פשע שנאה, אבל הרעיון הבסיסי
הוא שאם אתה רוצח מי שהוא בגלל שאתה שונא אותו מגיע לך עונש הרבה יותר חמור מאשר
אם רצחת סתם ככה כי “בא לך”. מה שמשותף למדינת ישראל וארה”ב הוא
שפשע שנאה הוא פשע מכוח הגדרתו ככזה. אין הגדרה ברורה מה זה, אבל יש הגדרה ברורה
מה זה לא. כך למשל פשע של ערבי (בארה”ב יש להחליף את ההגדרה “ערבי”
ב”כושי”) לא יכול להיות פשע שנאה. לא פשע של ערבי נגד ערבי אחר ועל אחת
כמה וכמה לא פשע של ערבי נגד יהודי. למה לא? כי ערבי לא שונא יהודים, ואם הוא בכל
זאת שונא אותם, כנראה שזה מגיע להם ואין לדון אותו לכף חובה על כך.

חלק שני

השנאה היא תכונה אנושית. אנשים שונאים מאלף ואחת סיבות. לא
כאן המקום להיכנס לדיון מקיף על נושא השנאה והסיבות לה – זה נושא לחוקרי נפש. אסתפק
באמרתו של הפילוסוף שפינוזה השנאה לעולם איננה יכולה להיות דבר טוב (odium numquam potest esse bonum)

אנשים המונעים ע”י שנאה בלבד אינם מסוגלים לחשוב באופן
רציונלי. המשורר חיים חפר נתן לזה ביטוי בשיר על השנאה שהוא כתב עבור להקת
התרנגולים בשנות הששים של המאה הקודמת:

פה אין
טיפשות ואין חוכמה או היגיון,

שונאים
עם כל הנשמה,

לא, אין
אנו שונאים כך סתם,

אנו
שונאים שנאת חינם,

זה בא
זה עולה מתוכנו.

העם היהודי ניחן ביכולת לשנוא שהיא מעל ומעבר למה שמקובל
אצל עמים אחרים. למה? אין לי תשובה. לאור הרדיפות שהעם היהודי סבל במהלך
ההיסטוריה, זה היה טבעי שהוא יפתח שנאה כלפי הגויים. אבל זה לא כך. דווקא כלפי
הגויים, כולל אלה שקמים עלינו לכלותינו, היהודים מגלים יחס של סלחנות והבנה. את
השנאה, וביד נדיבה, היהודים מפנים כלפי אחיהם. “מלחמות היהודים” בתקופה
שקדמה להקמת המדינה ובשנים הראשונות שלאחריה, הפילוג בתנועה הקיבוצית בשנות
החמישים של המאה הקודמת, המאבקים בין החסידים והמתנגדים במאות הקודמות, הן רק כמה
דוגמאות מתוך רבות.

גלי השנאה המאפיינים את השיח הפוליטי במדינת ישראל בשנים
האחרונות (אם אפשר לכנות את זה “שיח”) הגיעו לשיאים שאין להם תקדים בשום
מקום אחר בעולם. זה הרבה יותר מאשר חילוקי דעות או הבדלים בהשקפות עולם. חיים חפר
לא כתב את שירו על השנאה בחלל הריק. הוא גדל עליה, והוא גם היה אחד ממטפחיה. במשך
שנים היה לו טור שבועי ב”ידיעות אחרונות” (“מקאמות” כינו את
זה), טור שהיה רווי שנאה ועסק בהסתה בלתי פוסקת נגד המחנה הלאומי. ממשיכי דרכו
היום לא הפסיקו ואף מגבירים את ההסתה – נגד המתנחלים, נגד הדתיים, נגד
ה”לאומנים” ונגד כל מי שמעיז לחלוק על עמדותיהם. כמו בתיאורית השקר
הגדול, כשחוזרים על זה בלי הרף, זה חודר לעצמות ועם הזמן זה הופך להיות חלק
אינטגרלי של החשיבה.

אבל כמו שאמר שפינוזה, דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

ג.       
הבאנו שלום עליכם

“שלום עושים עם אויבים”. זה מטבע לשוני שהשתרבב
ללכסיקון השלום והפך להיות חלק אינטגרלי מהשיח הלאומי. מה שמעניין הוא שאת הסיפור
הזה שומעים רק בישראל. לערבים יש נהלים אחרים לטיפול באויבים, ועשית שלום איננה
כלולה ביניהם. לאחרונה, משלחת מטעם ה”שדולה לפתרון הסכסוך הישראלי ערבי”
של כנסת ישראל עלתה לרגל לרמאללה להסביר את הרעיון הזה לאבו מאזן. אחרי שהוא תפס
את הפרינציפ הוא נקט יוזמה וחתם על הסכם שלום עם החמאס – האויבים שלו. זה מתאים כי
שלום עושים עם אויבים. אם המשלחת הייתה מסבירה לו שגם מדינת ישראל היא אויב שלו
אולי הוא היה מחליט סו”ס לעשות גם אתה שלום. התגובה של “שוחרי
השלום” בישראל על צעדו של אבו מאזן הייתה מה שהוא בנוסח “אם אבו מאזן
יכול לעשות שלום עם החמאס שהוא אויבו, למה שישראל לא תיקח ממנו דוגמא ותחתום גם
היא על הסכם שלום עם החמאס?”

אם שלום עושים עם אויבים, אז עם מי עושים מלחמה? עם ידידים?
עם בעלי ברית? כמה שזה נשמע מוזר, זה הרושם המתקבל למראה הנעשה במדינת ישראל. מחנה
“שוחרי השלום” שקוע מעל לראשו בניהול מלחמת חורמה נגד חלקים בעם שכל
חטאם הוא שהם חושבים אחרת. “המאמץ המלחמתי” הזה לא מותיר זמן לעסוק בעשיית
שלום . . .

ד.       ד”ש מאוסלו

בימים אלה הלך לעולמו רון פונדק, דמות מרכזית בפרשת אוסלו. התקשורת
הייתה מלאה בקיתונות של שבחים ושירי הלל לאיש ולפועלו. התמונה המצטיירת היא שפונדק
היה הוגה הרעיון, היוזם, והמוציא לפועל. במלים אחרות, פונדק הוא האיש שהביא לנו את
אוסלו. אם לא היה פונדק, לא היה אוסלו. בעבר היו כאלה שייחסו את ה”כבוד”
הזה לאורי סביר – חבר אחר בלהקה. התקשורת התחלקה בין חסידי פונדק, לבין חסידי אורי
סביר. מעניין יהיה לראות מה יכתבו על סביר אחרי שהוא ייקרא לישיבה של מעלה. על מנת
להשלים את התמונה, יש גם גירסא נוספת – זאת של יוסי ביילין. לדבריו הוא היה
“הארכיטקט הראשי” של אוסלו – כמו שנאמר “יהללוך זרים וַלא
פיך” (ו’ החיבור בפתח). יש לפיכך שלושה המתחרים על התואר “האיש שעשה את
אוסלו”. מי שזכה בפרס נובל היה שמעון פרס. מסקנה – בניגוד לנאמר בשירו של
יהורם גאון ב”קזבלן”, בשביל הכבוד לא תמיד צריך לעבוד.

על הסכמי אוסלו הדעות בציבור שנויות במחלוקת, ועד היום
מתנהלים וויכוחים על השאלה מה היו ההישגים של הסכמי אוסלו, ואם בכלל היו כאלה. על
הישג אחד אין מחלוקת. הוא תלוי על הקיר בלשכתו של שמעון פרס – פרס נובל. בזכות
ההישג הזה פרס יכול לומר “לא רק בגין יכול”. אתעכב כאן על
“הישג” אחר, הישג שלדעתו של ביילין הוא ההישג הכי חשוב של הסכמי אוסלו.

זמן קצר אחרי שנתניהו הביס את פרס בבחירות ונבחר לראשות
הממשלה, בקיץ 1996, ביילין פרסם מאמר בג’רוסלם פוסט על הסכמי אוסלו. המאמר נכתב
בתגובה לנאום שנתניהו נשא במכללה לביטחון לאומי בו הוא ביקר קשות את הסכמי אוסלו. ביילין
הביע השתוממות “איך אפשר לבקר הסכם שלום”, ומנה את רשימת ההישגים של
ההסכם. ההישג שפתח את הרשימה היה הוצאת הפת”ח מרשימת אירגוני הטרור (removal of the PLO from the list of terror organizations), אותו ביילין הגדיר כהישג העיקרי של
ההסכמים. צריך לשים לב לניסוח. ביילין לא כתב שהפת”ח חדל להיות ארגון טרור,
הוא רק הוצא מרשימת אירגוני הטרור. ל”הישג” הזה היו השלכות
חובקות עולם. הוא נתן לגיטימציה לפת”ח שנותר וממשיך להיות עד היום ארגון
טרור. הוא יצר את התקדים של קבלת ארגון טרור כחבר שווה זכויות במשפחת האומות. ה”הישג”
הזה הקנה לארגון הפת”ח הכרה בינלאומית וסלל את דרכו לחברות באו”ם
ובמוסדותיו השונים, וכן בגופים בינלאומיים אחרים. את פירות ה”הישג” הזה
מדינת ישראל אוכלת עד היום. היום הנהנה העיקרי מה”הישג” הזה הוא ארגון
הפת”ח, אבל החמאס כבר בדרך וגם החיזבולה עוד לא אמר את המילה האחרונה. לא
ירחק היום שהנגע הזה יגלוש לארצות אחרות ולסכסוכים שבינם לבין המתרחש במזרח התיכון
אין ולא כלום.       

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס