פסח התשע"ז – חג שמח וכשר לחו"לכם!

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500 באתר: פנייה לנשיאת ביהמ"ש העליון, מרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו *** רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו

* איילת שקד – כשלון ושחיתות * עוד על "נאציזם כחול-לבן" *  על האקטיביזם השיפוטי *

*** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! ***

אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


ביצת גידולם ומזונם של יתושי השחיתות במערכת ההוצאה לפועל

שמחה ניר, עו"ד 05.05.2014 20:34
ביצת גידולם ומזונם של יתושי השחיתות במערכת ההוצאה לפועל - שמחה ניר - גנבים בלילה - עורכי דין - דוד מדיוני - חסינות - רשם ההוצל"פ - ראש ההוצל"פ - כינוס נכסים - הוצל"פ - ענת ליברמן - ענת הר-אבן - רשות האכיפה והגבייה - שחיתות שיפוטית - שחיתות - סולמית - הוצאה לפועל


איך קרה הדבר שבמשך עשרות בשנים, בהן גולגלו בהוצל"פ מאות מיליארדי שקלים, לא נחשפה אפילו אגורה אחת של שחיתות? *** האם אפשרי "טוהר" כזה *** על הקשיים המוערמים בפני המבקשים צדק בהוצל"פ: מדוע, למה, ולמה זה מביא *** מושחתים – נמאסתם!



ביצת גידולם ומזונם של יתושי השחיתות במערכת ההוצאה לפועל

איך קרה הדבר שבמשך עשרות בשנים, בהן גולגלו בהוצל"פ מאות מיליארדי שקלים, לא נחשפה אפילו אגורה אחת של שחיתות? *** האם אפשרי "טוהר" כזה? *** על הקשיים המוערמים בפני המבקשים צדק בהוצל"פ: מדוע, למה, ולמה זה מביא *** מושחתים – נמאסתם!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

רקע

חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, נכנס לתוקפו ביום ח' באלול תשכ"ח (1 בספטמבר 1968), דהיינו לפני למעלה מ-46 שנים.

מהדוח השנתי של מערכת ההוצאה לפועל לשנת 2013, אשר פורסם בימים אלה (להלן – הדוח), עולה כי באותה שנה עברו תחת ידיה של מערכת ההוצאה לפועל כ-33 מיליארד ש"ח – בין בדרך של מה שהם קוראים "גבייה ישירה" (כ-1.7 מיליארד ש"ח) בין בדרך מה שהם קוראים "גבייה עקיפה", אשר גם היא נמצאת באחריותה של המערכת, ומתבצעת ע"י שלוחיה ועושי-דברה (כ-31.3 מיליארד ש"ח).

עיקרה של הגבייה ה"עקיפה" הוא כינוסי-נכסים, מעוזה ומבצרה של "שיטת הסולמית" המושחתת: שאלו את עורכות-הדין ענת הר-אבן וענת ליברמן, קברניטות השחיתות הזאת), והעובדה שמערכת ההוצל"פ מתנערת מאחריותה על פעולותיהם של עושי-דברה, ומרשה להם לעשות כבתוך שלהם בכספים שהם גובים מטעמה, אינה הופכת את הגבייה הזאת ל"חיצונית" למערכת. עובדה שהיא שכאשר מגיעים לסטטיסטיקה בה הם מתהדרים, הם זוקפים גם זוקפים אותה לזכותם ולזכות פועלם.

היסטוריה וסטטיסטיקה

גביית חובות באמצעות המערכת השלטונית לא התחילה מאפס עם חקיקתו של חוק ההוצל"פ מהתשכ"ז: תחילתה, לכל המאוחר, הייתה עם החוק העותומני הזמני על ההוצאה לפועל מיום 11 במאי 1914, שאליו נוספו חיקוקים מנדטוריים נוספים, וכל אלה בוטלו בתשכ"ז, בחוק ההוצל"פ.

יחד עם זאת, לשם הנוחיות ובהעדר פרטים נוספים, נצא מתוך הנחה שעם תחילתו של חוק ההוצל"פ הגבייה הייתה אפס, ועל כן ממוצע הגבייה השנתי ב-46 השנים היה כ-16.5 מיליארד (בערכי מטבע ואוכלוסייה של היום), ובסך-הכל – למעלה מ-750 מיליארד ש"ח (כל החישובים כאן ובהמשך הם בגדר הערכה גסה בלבד, ואם מישהו, לרבות רשות האכיפה והגבייה (להלן גם רא"ג), רוצה להעמיד דברים על דיוקם – יבורך).

חישוב דומה, מגובה בנתוני הדוח השנתי האחרון (2013), מראה כי בשש שנות קיומה של רא"ג היה סך-כל הגבייה 156.234 מיליארד ש"ח, ובערכי מטבע ואוכלוסייה של היום – כ-200 מיליארד ש"ח.

בחמש השנים 2009 – 2013 נפתחו בלשכות ההוצל"פ 33,233 תיקי כינוס נכסים (דהיינו כ-6,600 תיקים חדשים בשנה), ובסוף שנת 2013 היו במערכת ההוצאה לפועל 1,414 כונסי נכסים שמונו ב- 12,711 תיקים פעילים.

על פי עקרונות החישוב דלעיל, ועל בסיס הנתונים שפורסמו בדוח ובמקומות אחרים, כולל באתר הרא"ג, ניתן להניח כי מאז שנחקק חוק ההוצל"פ –

נפתחו כ-8 מיליון תיקי הוצל"פ;

לראשי הוצל"פ – רשמים ושופטים של בימ"ש השלום (עד שנת 2011), ולרשמי ההוצל"פ (החל משנת 2011), הוגשו כ-80 מיליון בקשות (על בסיס שנת 2013, בה הוגשו 4,771,936 בקשות, ומתוך הנחה שכל בקשה מגיעה לכדי החלטה, כל רשם הוצל"פ דן בכ-300 בקשות ביום עבודה);

נפתחו כ-150,000 תיקי כינוס נכסים, ומונו אלפי כונסי נכסים. הוסף לכך עורכי-דין המייצגים זוכים או חייבים ולא קיבלו תיקי כינוס, וכן פקידי הוצל"פ, וניתן בקלות להגיע להערכה גסה כי בפעילות ההוצל"פ היו מעורבים מאז תחילתו של החוק, לפחות 10,000 איש (ואישה).

לכל אלה יש להוסיף (לפחות) כמה מאות בעלי תפקידים שיפוטיים (רשמי הוצל"פ – היום, רשמי בימ"ש השלום ושופטי בימ"ש השלום – עד שנת 2011).

אין שחיתות, ולו באגורה אחת, וגם לא הייתה ...

והנה, הפלא-ופלא, בכל המאסה העצומה הזאת, מאות מיליארדי ש"ח, מיליוני תיקים, אלפי מעורבים ובהם מאות בעלי תפקידים שיפוטיים, עשרות מיליוני החלטות, רבבות רבות של כינוסי נכסים – ואף לא אגורה אחת של מעילה בכספי הזוכים או החייבים.

לא, זה בלתי אפשרי. זה בלתי אפשרי במערכת של צדיקים גמורים, ומקל-וחומר זה בלתי אפשרי במערכת שלא מצליחה (ומן הסתם גם לא מנסה) לאתר "זליגות" של כספים.

וזה בלתי אפשרי במערכת המעניקה לאנשיה חסינות-מראש – לא רק חסינות דה-פאקטו, אלא גם חסינות דה-יורה.

חריג שאינו לעניין

כן, כן ... במשך השנים קרה מקרה אחד, אולי שניים או שלושה, מקרים בהם כונס-נכסים ברח עם הכסף לחו"ל, אבל זו אינה "מעילה" במובן הקלאסי, אלא גניבה, פשוטה-כמשמעה, של כסף המוחזק ע"י נאמן, תוך הפרת הנאמנות. כונס-הנכסים הוא, כידוע, "זרועה הארוכה" של מערכת ההוצל"פ, וכסף שהוא גובה תמורת הנכס נחשב, ברגע קבלתו, כאילו הוא נתקבל בקופת ההוצל"פ, ואם הכונס גונב אותו ונעלם, הרי שהוא נחשב כאילו הוא גנב מקופת ההוצל"פ כסף שהופקד בידיו, בנאמנות.

גניבה כזאת אינה משפיעה על זכויותיו של החייב אשר ביתו כונס ונמכר, והיא גם לא משפיעה על זכותו של הזוכה לקבל את הכסף, כך שהמפסיד היחיד הוא קופת ההוצל"פ, ולמעשה – אוצר המדינה. העובדה שרשמי ההוצל"פ מסתפקים בערבות עצמית של כונס-הנכסים היא רשלנות שלהם, ואם המדינה חוקקה את סע' 73א' לחוק ההוצל"פ, המעניק להם חסינות מוחלטת – זב"שה.

אכן, גם הכונס יכול לבצע מעילה קלאסית, כגון שהוא עושה קנוניה עם רוכש הנכס, לפיה המחיר המדווח יהיה נמוך מהמחיר האמיתי, ובצורה הזאת הרוכש יוכל להלבין כסף שחור, וגם לחסוך את מס הרכישה, ואילו הכונס, בתמורה, יגזור גם הוא את הקופונים שלו.

מעילה כזאת היא אכן בגדר מעילה מהסוג עליה אנחנו מדברים כאן: מעילה שנעשית בסתר, אולי בשיתוף-פעולה עם מישהו במערכת ההוצל"פ ואולי בלעדיו, והיא באה על חשבון החייב שביתו נמכר, ועל חשבון הזוכה (אם התקבול המדווח לא מכסה את כל החוב) – ולא על חשבון קופת ההוצל"פ, אשר לא "יודעת" עליה דבר וחצי דבר.

טעם גן-עדן

ובכן, כמו שלא ייתכן שלא הייתה אף מעילה – אף לא של אגורה אחת – בכל המאסה העצומה של מאות מיליארדי ש"ח, מיליוני תיקים, אלפי מעורבים ובהם מאות בעלי תפקידים שיפוטיים, עשרות מיליוני החלטות, רבבות רבות של כינוסי נכסים – כך גם לא ייתכן שלא הייתה מעילה במסגרת 150,000 כינוסי-הנכסים, ע"י אף אחד מאלפי כונסי-הנכסים.

אכן, "טעם גן-עדן": אלפים – אולי רבבות – של מעורבים בהליכי ההוצל"פ מגלגלים מאות מיליארדי שקלים במשך כחמישים שנה, ואין שום מעילה – אף לא באגורה אחת.

לא, לא רק שזה בלתי-סביר באופן קיצוני, אלא שאי-גילוי של מעילות מעודד מעילות נוספות, וזו ביצת-הגידול של יתושי השחיתות במערכת ההוצל"פ.

על מזונם של יתושי השחיתות

מקווי-מים הם חיוניים לגידולם של היתושים, אבל הם זקוקים גם למזון לאוכלה.

באחד הדיונים בתיק בג"ץ 2300/11, ביום 10.9.2012, התעוררה השאלה מדוע אי אפשר לשלוח לחייבים העתקים של כל ההחלטות הנוגעות להם.

דוד מדיוני, מנהל רשות האכיפה והגבייה, ניסה להסביר כי הדבר הזה הוא בלתי אפשרי (ההדגשה לא במקור. אין הדגשות בפרוטוקולים של בתי המשפט):

בלשכות ההוצל"פ זה אחרת. תיק יכול "לחיות" הרבה שנים. מוגשות מאות בקשות של כל צד או אלפי בקשות של כל צד. ... הרשמים נתנו המון החלטות בשנת 2011. מיד כשניתנה החלטה האדם שמצא עצמו נפגע ממשהו מגיש שוב בקשה ועוד בקשה ועוד בקשה. ברגע שאקח כעת עובדים שהם מעטים בכל לשכה כזו הם יצטרכו להפסיק לטפל בבקשות שמוגשות. מה שיקרה הוא שהבג"ץ הזה יבוא בטענות אחרות למה התיק לא נפתח כך וכך.

וזה אכן נכון, אלא שמדיוני לא מגלה את שורש הבעייה, ובוודאי שלא את ממדיה.

שורש הבעייה

לפי הדוח 95% מהזוכים מיוצגים ע"י עורכי-דין, ואילו מהחייבים רק 7% מיוצגים.

הסיבות לכך הן ברורות: ברוב תיקי ההוצל"פ הזוכים הם גופים עסקיים גדולים (בנקים, ועוד), והתיקים הם תיקים "גדולים" – מאות אלפי שקלים בכל תיק. מוסד כמו בנק אינו אדם "טבעי" אשר יכול לייצג את עצמו, והוא חייב למנות ייפוי-כוח. הוא יכול למנות לכך גם עובד מעובדי הבנק שאינו עורך-דין, אבל המציאות היא שהבנקים לוקחים לעצמם עורכי-דין אשר גובים את שכרם לפי אחוזים מהגבייה-בפועל, ולכן הם מתומרצים להביא ללקוח שלהם כמה שיותר כסף (ואם עורך-הדין מנפח את החוב – נושא לדיון נפרד – מישהו בבנק, נקרא לו "קופה ב'", לבטח ישמח להשתתף בחגיגה).

החייבים, לעומת זאת, הם רובם-ככולם אנשים שנקלעו למצוקה כלכלית, והליכי ההוצל"פ טורפים להם את כל מה שיש להם. מה הם יציעו לעורכי הדין כדי שאלה ייצגו אותם? מה הם יכולים להציע, כאשר הם לא יכולים לגבות דבר, וממילא גם לא לתת להם אחוזים?

עורך-דין המייצג חייב ידרוש את שכרו לפי העבודה, אולי בתוספת אחוז מסויים מהסכום שיחסוך לחייב, אבל העיקר יהיה לפי העבודה, והחייב המצוי לא יוכל להסתכן בתשלום לעורך-הדין – בנוסף לחוב עצמו.

אמור מעתה: כבר בנקודה הזאת החייב נמצא בעמדת-נחיתות א-פריורי, אבל זה עוד לא הכל.

רשמי ההוצל"פ והשופטים הפליליים

המנטליות של רשמי ההוצל"פ דומה, במידה רבה, למנטליות של השופטים בעניינים פליליים: כשם שהשופטים רואים את עצמם כמי שנשכרו ע"י החברה כדי להעניש, ולא כדי לעשות צדק (וזה מסביר מדוע שיעור ההרשעות בפלילים הגיע לכדי 99.9%), כך גם רשמי ההוצל"פ רואים את עצמם כמי שנשכרו ע"י החברה כדי להביא כסף, ולא כדי לעשות צדק.

תארו לעצמכם ששופט אחד יביא 100% הרשעות, ואילו חברו יביא 100% זיכויים-מחמת-הספק: על הראשון יגידו שהוא שופט רשע, ועל השני יגידו שהוא "לא שופט", והשופט המצוי יעדיף להיכלל בקטגוריה הראשונה.

והוא הדין גם ברשמי ההוצל"פ: אם הם יעשו יותר מדי צדק עם החייבים, הם לא יצדיקו את עצם קיומם, אבל זה עוד לא הכל.

שגרת-העבודה של רשמי ההוצל"פ: חמישה מיליון בקשות בשנה

כפי שפורט בדוח, בשנת 2013 הוגשו 4,771,936 בקשות לרשמי ההוצל"פ, ואלה כרוכות, בחישוב זהיר, בכ-300 החלטות ביום לכל רשם הוצל"פ. רוב הבקשות של הזוכים, אם לא כולן, נידונות במעמד הזוכה בלבד, ולחייב לא ניתנת הזכות להגיב. הוסף לכך את העובדה שהרשמים, כאמור, רואים את הצדקת קיומם בכסף שהם מביאים לזוכים, ולא בצדק שהם עושים עם החייבים, ותמצא את הסיבה לכך שרוב הבקשות של הזוכים נענות אוטומטית.

בקשות של החייבים, לעומת זאת, לרוב נדחות אוטומטית – חלקן אפילו בלי להזמין את תגובת הזוכה. בנוסף לכך שהרשמים, כאמור, רואים את הצדקת קיומם בכסף שהם מביאים לזוכים, ולא בצדק שהם עושים עם החייבים, עומדת גם העובדה שהחייבים, כמפורט בדוח, כמעט לעולם לא מיוצגים ע"י עו"ד, וממילא הם לרוב לא יודעים להגן כראוי על ענייניהם.

אבל גם זה עוד לא הכל. ממש לא.

האינטרס של רשמי ההוצל"פ

אף שופט, מעין-שופט או פקיד אחר לא אוהב שיערערו על החלטותיו.

תארו לעצמכם שבקשת הזוכה המיוצג נדחית ע"י הרשם: הוא מיד יבקש לערער עליה, כי לגביו זה הפסד כספי, לפעמים גם עקרוני, שיכול לעלות לו הרבה כסף בתיקים עתידיים, ועורך-דינו, כך סביר להניח, לא ידרוש שכר-טירחה עבור הערעור, כי הצלחת הערעור היא גם הצלחתו-הוא.

אבל לגבי בקשותיהם של החייבים אשר נדחות – שאני: כדי לערער על ההחלטה הוא זקוק לעורך דין, אחרת ערעורו כמעט נדון מראש לכישלון, וזה עולה כסף. בנוסף לכך החייב המרושש-מראש יצטרך לשלם אגרת ערעור, ולהפקיד ערבות בנקאית (או דומה) להבטחת ההוצאות שייפסקו לטובת הזוכה, אם ערעורו יידחה – וערבות כזאת לא רק שעולה כסף, אלא שהיא מצריכה שיהיה לחייב כסף בבנק כנגד הערבות – והחייב המרושש לרוב יתקשה לעמוד בכל אלה.

מה יעשה החייב אשר אין ידו משגת את הליכי הערעור? הוא יגיש "בקשה לעיון-מחדש", ובלשונו של מדיוני (ראו לעיל) הוא מגיש "שוב בקשה ועוד בקשה ועוד בקשה".

ורשם ההוצל"פ, כדבר-שבשיגרה, ישליך לסל "שוב בקשה ועוד בקשה ועוד בקשה" – עד שהחייב יישבר, או עד שהזוכה יבוא על סיפוקו, ועורך-דינו, אשר קיבל גם את כינוס-הנכסים, ישדוד את כספי ה"סולמית", יתחלק בהם יחד עם שאר המושחתים וימהר לסגור את התיק כגנב-בלילה (ואם הוא ישכח לעשות כן – אל דאגה, כב' הרשם כבר יזכיר לו את זה!).

התירוצים

אחד התירוצים השכיחים לדחייתן של הבקשות החוזרות הוא שרשם ההוצל"פ "אינו ערכאת ערעור על עצמו" – תירוץ חסר-שחר, לא רק משום שהחלטה שאינה פסק-דין לעולם נתונה לעיון-מחדש, אפילו בבית המשפט, אלא משום שבתקנות ההוצל"פ הנושא הזה הוסדר במפורש.

תקנה 126א' לתקנות ההוצל"פ פותחת במלים האלה: "רשם ההוצאה לפועל רשאי, בכל עת, לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לפי החוק ...", ובקשה לעיון-מחדש היא, מעצם טיבה וטבעה, בקשה "לתיקון פגם או טעות בכל הליך לפי החוק". גם השופטת יהודית שטופמן, בפסק-דינה בתיק רצ"פ 1298/08 אשר ידובר בו להלו, קבעה זאת מפורשות.

אבל כשרוצים לזרוק את החייב מכל המדרגות, הכל כשר למהדרין-מן-המהדרין, וכל השחיתות הזאת באה לעולם ומתאפשרת בגלל הקושי שמוערם על החייב המבקש לערער.

מה עומד מאחורי התירוצים האלה?

התחושה התמידית היא שהחייבים בהוצל"פ הם סרבני-תשלום אשר ידם משגת, אבל הם לא רוצים לשלם.

סביר מאוד להניח שישנם גם כאלה, אבל על כך נאמר האיש האחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף?

הקשיים המוערמים על החייבים המבקשים צדק הם בבחינת לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבט, אלא שבהוצל"פ ה"תינוק" הזה הוא משפחות שלמות, גברים, נשים וטף, זקנים וחולים – כולם יחד, אשר נזרקים מבתיהם, וגם עודפי-הגבייה המגיעים להם על פי הדין – גם אלה נגזלים מהם ע"י המושחתים.

דגימת-אקראי, מהחיים: עו"ד ליאור שפירא מזייף "עדכון פרטים"

עו"ד ליאור שפירא, יו"ר פורום ההוצאה לפועל הארצי של לשכת עורכי הדין, וכמתואר באתר המשרד שלו הוא גם "נציג לשכת עו"ד בענייני חקיקה מול משרד המשפטים, הנהלת בתי המשפט והכנסת בתחום ההוצל"פ", ניהל תיק הוצל"פ כנגד חייב פלוני, לביצוע שטר שאותו פלוני חתום עליו.

אחרי כ-15 שנים בהן שפירא לא הצליח לגבות ולו אגורה אחת בלבד מהחייב, הוא הגיש ללשכת ההוצל"פ בקשה ל"עדכון פרטי החייב", כאשר ה"עדכון" הוא החלפת שם החייב בשמה של אשתו לשעבר.

סעיף 1(8) לצו ההוצאה לפועל (הליכים שיינקטו על ידי הלשכה לבקשת הזוכה בלבד), התשס"א-2001, זה לשונו:

בקשות כמפורט להלן תבצע הלשכה לבקשת הזוכה בלבד:

...

(8) עדכון פרטי חייב, למעט מספר הזהות;

מכאן אנו למדים כי הבקשה הזאת לא הייתה חוקית, וכי על ראש ההוצל"פ (היום זה רשם ההוצל"פ) היה צריך לזרוק את עו"ד ליאור שפירא מכל המדרגות, אפילו בלי להזמין את תגובתה של האישה-לשעבר.

ראש ההוצל"פ שטיפל בתיק, רשם בית משפט השלום אמיר צ'כנוביץ, קיבל את הבקשה ל"עדכון הפרטים", וגם הטיל עיקול על חשבון הבנק של אשתו-לשעבר של החייב – והכל בלי שהומצאה לה כל אזהרה, כנדרש על פי חוק ההוצל"פ.

נזעקה האישה-לשעבר: מה אתם רוצים ממני, לא הומצאה לי כל אזהרה, אני לא חתומה על השטר, וחוץ מזה, החוב גם התיישן, כיוון שעברו למעלה משבע שנים, כאמור בחוק ההתיישנות.

מדוע הרשם אמיר צ'כנוביץ משחק לידיו של עו"ד שפירא?

ראש ההוצל"פ, הרשם אמיר צ'כנוביץ, נתן החלטה "לתגובת הזוכה תוך ... ימים", ומשזה לא הגיב במועד ביקשה האישה-לשעבר החלטה-כמבוקש, בהעדר תגובה, אבל צ'כנוביץ, ביזמתו, האריך לשפירא את המועד, למרות שזה האחרון אפילו לא טרח לבקש את הארכת-המועד.

הריטואל הזה חזר על עצמו פעמיים-שלוש, ובסוף, למרות ששפירא לא טרח להגיב, החליט צ'כנוביץ כי על אשתו-לשעבר של החייב להגיש "התנגדות לביצוע שטר".

על ההחלטה הזאת הגישה האישה-לשעבר בקשה לעיון-מחדש בהחלטה, וכך אמרה (ההדגשות במקור):

1.          לא ידועה לי ההחלטה מיום 25.12.06 (כנראה החלטה האומרת שראש ההוצל"פ "אינו ערכאת-ערעור על עצמו", או משהו דומה – ש' נ'), וכפי שהוסבר לי שום החלטה שאינה פסק-דין אינה סופית.

2.          מעולם לא הודיתי כי אני ה"חייבת" בתיק זה.

3.          מעולם לא קיבלתי כל אזהרה, ולא ידוע לי מי "טען" כי הומצאה לי אזהרה בחודש פברואר 2006 – דבר שהוא שקר נוסף על שקריו של ב"כ הזוכה, כאמור להלן.

4.          לא ברור לי מדוע כב' ראש ההוצל"פ לא מתייחס לטענתי כי ב"כ הזוכה הכניס את שמי כ"חייבת" בדרכי מירמה, במסווה של "עידכון פרטים".

5.          מה שצירף ב"כ הזוכה לבקשתו לא הומצא לי, וזה תוצאה של הנוהג לפיו בקשות של החייב מוגשות עם העתק לזוכה, ואילו בקשות של הזוכה מוגשות בלי העתק לחייב.

6.          אם וכאשר תומצא לי אזהרה, אגיש התנגדות.

7.          אציין כי, ככל הידוע לי, התחילו הפעולות נגדי בתור "צד שלישי", ובתור שכזו ביקשתי להפסיק את ההליכים נגדי.

8.          אציין שוב כי ב"כ הזוכה לא הגיב על טענת המירמה, למרות כל הארכות המועדים אשר קיבל.

9.          לחלופין אבקש להורות כי תומצא לי אזהרה כדין, וכי לא יינקטו נגדי כל הליכי הוצל"פ עד למיצוי זכויותי על פי האזהרה.

אבל צ'כנוביץ בשלו: על החייבת להגיש התנגדות לביצוע שטר", ואחרי כ-15 החלטות שאינן לעניין, האישה-לשעבר "מצמצה ראשונה", והגישה "התנגדות" כזו, דבר אשר הספיק לצ'כנוביץ לזרוק את התיק לבית המשפט, כמצוות תקנה 108(א) לתקנות ההוצל"פ.

מדוע קיבל צ'כנוביץ את הבקשה ל"עדכון הפרטים", למרות שהיא לא באה "לעדכן" שום דבר, אלא כדי להגניב לתיק "חייבת" שאינה חייבת כלל-ועיקר? כי הוא מושחת.

מדוע לא התייחס צ'כנוביץ לטענה שה"חייבת" כלל לא חתומה על השטר? כי הוא מושחת.

מדוע לא התייחס צ'כנוביץ לטענה שהשטר התיישן? כי הוא מושחת.

מדוע האריך צ'כנוביץ לשפירא, שוב, ושוב ושוב, את המועד לתגובה, למרות שזה האחרון כלל לא ביקש זאת? כי הוא מושחת, וללא ספק הוא "מתוזמר" עם שפירא.

ומדוע לא התייחס צ'כנוביץ לטענה שה"חייבת" לא קיבלה אזהרה, ולא הורה לשפירא להמציא לה אזהרה? כי הוא מושחת. כי הוא ידע ששפירא לא יוכל להמציא אזהרה בלי לשקר ובלי להסביר כיצד החתימה על השטר, עליה הוא הצהיר שהיא חתימתו של בעלה-לשעבר, "פתאום" היא נעשתה חתימתה של אשתו-לשעבר.

והוא ידע שבהעבירו את התיק לבית המשפט הוא מעניק לשפירא קרש-קפיצה לכיפוף-ידיה של האישה-לשעבר, על מנת לסחוט פשרה כלשהי.

ואמנם כך הווה.

האם ייתכן שצ'כנוביץ – אז רשם בימ"ש השלום, והיום רשם בכיר, המוסמך לדון בתביעות כספיות עד 50,000 ש"ח – העניק לשפירא את השירות הזה בלי תמורה?

לא, זה לא ייתכן, משום שאין לו שום אינטרס להסתכן בקנוניה עם צד להליכים שבפניו, ולהעניק לאותו צד (או למייצגו) יתרון כספי בלי לזכות בחלק מהשלל.

ומדוע הדברים האלה מתאפשרים? הם מתאפשרים בגלל הקושי שמוערם על החייב המבקש לערער. אם הערעור היה זמין ל"חייבת", עו"ד ליאור שפירא היה נזרק מכל המדרגות.

סיפור נוסף, גם הוא אמיתי מהחיים

בתיק רצ"פ 1298/08 נדון ערעורו של יוסי הרמן, אשר רכושו כונס ונמכר, והוא הגיש "כשלושים בקשות (!) המתייחסות לתמורת המכר" (כך בפסק-הדין, כולל סימן-הריאה שבסוגרים), וכולן נדחו בלי להתייחס לכך שהכונסת, שהיא גם ב"כ הבנק-הזוכה-המשיב בערעור (עו"ד מרים זפט, אשתו של סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי דאז, השופט יהודה זפט) לא דיווחה ללשכת ההוצל"פ על התקבולים במועד בו היא הייתה חייבת לעשות כן.

לאור מחדליה של זפט קיבלה שופטת ביהמ"ש המחוזי, יהודית שטופמן, את הערעור, והורתה לרשם ההוצל"פ לערוך מחדש את החישובים, תוך שהיא דוחה את טענותיה של זפט שהסמכות לעיין מחדש בהחלטות, הנתונה לרשם ההוצל"פ מכוח תקנה 126א', עניינה רק בתיקונים "טכניים", וקובעת כי "תקנה 126א' מעניקה לרשם ההוצל"פ סמכות רחבה לתקן, בכל עת, כל פגם או טעות בהליך ...", וכי היא "נרחבת דיה כדי להכיל גם בקשה לתיקון טעות בחיוב ובזיכוי ריבית, שכתוצאה ממנה מחוייב החייב שלא כדין".

צא ולמד כמה עוול יכול היה להימנע אם החייב יכול היה לערער על ההחלטה הראשונה, ולא להתענות בשלושים בקשות, עד שייתש כוחו, ואולי הוא לא יצליח להגיש את ערעורו עד ש"אנחנו" נסגור לו את התיק, ונקבור לעולמים את זכותו לעשיית-הצדק.

המסקנה מהסיפורים האלה

העדר פעולות להדברתם של יתושי-השחיתות בביצת ההוצל"פ, יחד עם הקשיים המוצבים בפני החייבים המבקשים לערער על החלטות רשמי ההוצל"פ הופכים, למעשה, את הרשמים האלה לחסינים-מפני-ערעור, אלא גם אלה הינם מתכונים בטוחים לשחיתות – וכיום אנחנו יודעים שהיא אכן קיימת, ובממדים מפלצתיים.

מה אני מציע היום

תקנות ההוצל"פ והפרקטיקה המקובלת יוצאות מתוך ההנחה שלעורך הדין המייצג את הזוכה מגיע שכר-טרחה גם אם הוא לא מבצע שום עבודה משפטית, ואם הוא מבצע גם עבודה משפטית, או כינוס-נכסים, וכו', מגיע לו שכר טרחה נוסף.

קחו, למשל, את משרדו של עו"ד ליאור שפירא הנ"ל, שהוא, לפי האתר שלו, "הנו המשרד הגדול והמוביל בתחום הגבייה המשפטית ודיני הוצאה לפועל בישראל", והוא "מונה כיום 19 עורכי דין, ארבעה מתמחים וכן צוות מיומן ועתיר ניסיון של כ-150 פקידים ופקידות".

מה זה אומר? זה אומר שעל כל עורך-דין ישנם 7 – 8 פקידים ופקידות, שעיקר העבודה במשרד הוא פקידותי, ושעורכי-הדין במשרדים כאלה נותנים את "השם והחותמת", ומנהלים עסק של "ייצור כסף", אשר הקשר שלו עם מקצוע עריכת-הדין הוא קלוש ורופף ביותר.

ואכן, כאשר, כעורך-דין, ייצגתי חייב מול עו"ד שפירא, וניסיתי להידבר אתו בעניינים משפטיים, על הפקסים שלי הוא כלל לא ענה לי, וכל ניסיון שלי לדבר אתו טלפונית נתקל בחומה בצורה ובשאלה של פקיד/ה: מה מספר התיק, ואיך אתה רוצה לשלם.

התפיסה הזאת היא שגוייה מעיקרה: כאשר עורך-הדין של הזוכה מקבל על עצמו גם את כינוס הנכסים של החייב – זה חלק מהעבודה אשר מטרתה להביא למרשו את הכסף, והוא צריך להסתפק באחוזים שהוא מקבל תמורת הכסף שהוא מביא ללקוח. אם העבודה הזאת היא רבה עבורו מכדי לעשותה כ"נגררת" לייצוגו את הזוכה – ישנם עורכי-דין רבים שיהיו מוכנים לעשות כן, ובכלל, כונס-נכסים לא חייב להיות עורך-דין, ובהחלט ניתן למצוא בשוק אנשים ישרים וראויים אשר יעשו זאת תצורת שכר צנוע יותר.

ואפשר גם שכונסי-הנכסים יהיו פקידי לשכות ההוצל"פ, ויבצעו את המלאכה תמורת המשכורת הממשלתית שלהם, ובכל מקרה הפרדה בין ייצוג הזוכה לבין כינוס הנכסים תמנע, אולי כליל, את שחיתות הסולמית, משום שהממשק שבין הכונס לבין ב"כ הזוכה יהיה שקוף וגלוי לעין.

בדומה לכך, וכאן אנחנו מגיעים לעניין הערעורים בו עסקנו לעיל, ייצוגו של הזוכה בערעור, בין בערעורו-הוא, בין בערעורו של החייב, הוא חלק מעבודתו של עורך-הדין, אשר מטרתה היא להביא ללקוחו את הכסף, ולקבל עבורה את האחוזים המגיעים לו, לפי התוצאה.

מהמתואר לעיל עולה כי הערעורים על החלטות רשמי ההוצל"פ – רובם ככולם – הם של החייבים, וממילא חסימת הדרך לערער על החלטות הרשמים פוגעת בעיקר בחייבים, אם לא רק בהם.

כאשר עורך-הדין של הזוכה זוכה גם בערעור על החלטות הרשם, הוא ממילא גם זוכה ביותר כסף תמורת ה"אחוזים" שלו, ואין הצדקה לפסוק לו שכר-טירחה נוסף בגין מה שהוא עושה – לא רק למען לקוחו, אלא גם למען עצמו.

באותה המידה, ערעורו של החייב על החלטות הרשם הוא חלק ממימוש זכותו להתגונן: אם הוא מצליח, הוא מצליח ומשלם פחות, ואם הוא נכשל – ממילא הוא משלם יותר, וממילא גם עורך-דינו של הזוכה מרוויח יותר.

והמסקנה מכל אלה: אין לפסוק לב"כ הזוכה שכר-טרחה נוסף על תפקידו ככונס-הנכסים של החייב, או על זכייתו בערעור, וממילא כאשר החייב מבקש לערער אין גם כל הצדקה לחייב אותו בהפקדת ערבות להבטחת שכר טרחתו של ב"כ הזוכה.

והיה מחננו טהור משחיתות. מושחתים – נמאסתם!

תזכורת: פסיקת הוצאות, ערבויות, אגרות – רעה חולה, המשחיתה גם את השופטים

את המאמר אגרות, פסיקת-הוצאות וערבויות – סובסידיה לעשירים על חשבון העניים, לחזקים על חשבון החלשים, תמריץ וזרז לשחיתות שיפוטית, שלטונית וכלכלית וגורם משתק להתפתחות המשפט, פרסמתי לראשונה לפני כתריסר שנים, ושוב פרסמתיו לפני קרוב לתשע שנים.

ערב כניסתו של אשר יגורתי, הידוע גם בשם אשר גרוניס, ללשכת נשיא ביהמ"ש העליון הבאתי תזכורת על כך, יחד עם תחזית למה שצפוי לנו אצל כב' הנשיא מר א' יגורתי – תחזית אשר התאמתה מעל ומעבר לכל הצפוי.

מושחתים – נמאסתם!

מה אעשה בעניין הזה, בתור שר המשפטים הבא

עם כניסתי לתפקיד שר המשפטים, ביטול האגרות ופסיקת הוצאות המושתות על החייבים בהוצל"פ ועל העותרים לבג"ץ יהיה אחד הדברים הראשונים שאעשה, כשלב-הכנה לביטול כללי של הערבויות, פסיקת-ההוצאות ואגרות-המשפט (למעט אגרה מינימלית אשר לא תהווה מכשול בפני עשיית-הצדק).

ייתכן מאוד שהחידוש הזה יונהג בתחילה לתקופת ניסיון, כי ייתכן מאוד שאני טועה.

כן, כן ... לא נעלמה מעיני האפשרות שהחידוש הזה יעלה את העומס על מערכת המשפט, ויאריך את משך הזמן שבין הגשתם של הליכים ועד למתן פסקי הדין שבהם, אבל שר המשפטים ממונה על איכותו של השירות המשפטי ועל זמינותו לכל דיכפין, ולא על תקציב המדינה, ואם הציבור ירצה להחיש את פעמי-הצדק, הוא יצטרך להקדיש למערכת המשפט יותר משאבים – בין ע"י ויתור בסעיפי-תקציב אחרים, בין ע"י העלאת-מסים, בין בכל דרך אחר – זו בעייה פוליטית טהורה, שעל הציבור כולו לענות בה.

והיה מחננו טהור משחיתות – מושחתים, נמאסתם! – זו משימתו העליונה של כל שר משפטים.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה